הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
מאת: רוני דגן
קוראי המגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" שביקרו אי פעם במצרים שפשפו את עיניהם: בצילום
השער נראו הפירמידות, אבל משהו לא נראה הגיוני הן היו קרובות זו לזו, קרובות באופן
מעורר חשד. התלונות הרבות שהגיעו למערכת הניעו אותה לפרסם שהצילום עובד בעזרת
מחשב, כדי להתאים את גודלו לגודל העמוד. לשם כך היה צורך "לכווץ" את המרחק בין שתי
הפירמידות. ההודאה חשפה את ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" לחשד מתמשך שמא לא כל התמונות
המרהיבות המופיעות על דפיו מציגות את המציאות כפי שהיא.
השימוש בטכנולוגיות מחשב לשם עיבוד צילומי עיתונות רווח בארץ זה שנים. השאלה
המתבקשת היא עד כמה הקוראים והמתבוננים מודעים לכך שכיום תמונה כבר לא שווה אלף
מלים, משום שבעזרת לחיצה קטנה על העכבר ניתן לשנות פרטים קטנים, אבל גם משמעויות
גדולות. האפשרויות, מסתבר, הן בלתי מוגבלות.
"כל צילום שמודפס היום עובר עיבוד מחשב", אומר רזי, צלם מגזין בעיתון "ידיעות
אחרונות". "עיבוד מחשב נותן אפשרויות חדשות, לראות דברים שלא רואים אחרת, להתקרב
לצילום". אבל גם יותר מכך - בעזרתה הנדיבה של טכנולוגיית שנות האלפיים ניתן "לכופף"
את האמת שבצילום לטובת מטרות שונות.
מדור הספורט של "מעריב" הציג בפברואר 96' את תמונתו של שלום תקווה, שחקן הפועל
תל-אביב, לאחר שגילח את שפמו. "ידיעות אחרונות", יום לאחר מכן, פרסם שהתמונה ב"מעריב"
היתה עיבוד מחשב. רז זמצקי, עורך מדור הספורט ב"מעריב", מודה שמדובר בצילום ישן
יותר של תקווה, שבעזרת מחשב "גולח" ממנו השפם המיתולוגי: "אני לא מתבייש בזה.
לפעמים, בתור עניין הומוריסטי, אפשר להשתמש בעיבוד מחשב. ב'ידיעות' לקחו את זה קשה
כי הם חשבו שהיתה להם בלעדיות על הצילום ללא שפם. אבל אנחנו לא עושים זאת
בדרך-כלל, לא כשיטת עבודה". במלים אחרות: ל"ידיעות אחרונות" היתה תמונה בלעדית של
שלום תקווה מיד לאחר שגילח את שפמו סקופ עיתונאי מהסוג הישן והטוב שלא היה בידי
"מעריב". כדי לעמוד בתחרות נקטו ב"מעריב" פתרון קל ופשוט שלא הצריך יותר מדי עבודה:
לחיצה על כמה קלידים במחשב, והעניין פתור. אגב, אם מדובר בבדיחה, אולי רצוי לציין
שמדובר בעיבוד מחשב? ב"מעריב" לא חשבו כך, ולפחות חלק מהקוראים הולכו שולל.
עדיין לא נקבעו כללי אתיקה מדויקים בתחום עיבודי מחשב של תמונות. צביקה רייך, חבר
מערכת "ידיעות אחרונות", טוען שלא פעם עולה הסוגיה כדילמה מקצועית אתית. "אי-אפשר
לומר שמה שרואים הוא מה שהיה. נכון, גם לפני השימוש במחשב ניתן היה לבצע
מניפולציות בצילום ובעריכה, כמו למשל הוצאת תמונה מההקשר האמיתי שלה, אבל כיום
נוספו אופציות של הדמיה ממוחשבת, כך שניתן לעשות בצילום שינוי מלא, מבלי להשאיר כל
עקבות". כמו צלמים נוספים, גם זיו קורן, צלם "ידיעות אחרונות", מודע לבעייתיות
שבאפשרויות הרבות שמעניק המחשב: "אני מתנגד התנגדות חריפה ביותר לשימוש מסיבי
בטכנולוגיית מחשב בצילומים. לפעמים עושים ריטוש קל כדי למנוע זיהוי, או מטשטשים
בצילום פיגועים כדי לא לזעזע, וזה נסבל, אבל השאלה היא מי קובע מה אסור ומה מותר,
הרי הכל פרוץ, ובסופו של דבר, כל אחד עושה מה שמתחשק לו".
התופעה המדאיגה ביותר נוגעת לשאלה, עד כמה מנוצל בפועל פוטנציאל ההדמיה הממוחשבת
בצילומי חדשות. במקרים אחרים ניתן אולי לעשות שימוש במחשב לצרכים אסתטיים, אבל
כשמדובר בצילום חדשות לשמו, שאמור לייצג את העובדות כהווייתן, אסור לעשות הנחות
לאמת.
עורכי צילומי החדשות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מכחישים התערבות באמצעות עיבודי
מחשב. שחר מלמד, עורך הצילומים ב"ידיעות אחרונות", מאשר שנעשה שימוש במחשב, אבל רק
לתיקוני צבעים ברמה בסיסית, לטשטושי פנים כשמדובר בקטין או בהוראת צנזורה. לדבריו,
לעולם לא קיימת התערבות בתוכן התמונה. "כל נגיעה כזו לא תיעשה באף עיתון חדשות
בעולם, ואם כן, תמיד יצויין שמדובר באילוסטרציה".
עם זאת, כשצופן ההתנהגות אינו מוגדר באופן מוחלט, קשה לצפות שינהגו תמיד כשורה. צלם
בכיר ב"ידיעות אחרונות" מספר ששינויים משמעותיים בעזרת מחשב מתבצעים כמעט בכל יום
בצילומי חדשות ובצילומי מגזין: "הרבה פעמים אין קשר בין הצילום המקורי לבין מה
שהתפרסם. לעתים גם עין מקצועית לא יכולה להבחין בשינויים, לכן אף אחד לא מגיב. עורך
הצילומים הוא זה שאחראי על ההחלטות, ואם אין לו חומרים, הוא משתמש במה שיש. אף על
פי שהגישה היא לשנות עד כמה שפחות, יש מצבים של חוסר ברירה, ואז עושים את השיקול
של לשפר את מה שיש, לפעמים שיפור משמעותי".
בינואר 97' הנציחו רבים מהצלמים את ימיה האחרונים של חברון תחת שלטון ישראל.
מסתבר שהצילום המוצלח ביותר ביום פינוי העיר, לדעת עורכי "ידיעות אחרונות", היה
דווקא צילום בשחור-לבן של סוכנות הידיעות הצרפתית. כיוון שבעמוד השער של העיתון לא
ניתן להסתפק בצילום שחור-לבן, בחרו העורכים באפשרות שלפני עשר שנים לא היתה כלל
עולה על הדעת: הם "צבעו" את הצילום כולו בעזרת המחשב. מנקודת מבטם של אחדים מצלמי
החדשות בעיתון היתה בכך חציית קו מיותרת ואף מסוכנת. "עורך לוקח על עצמו אחריות
מסוימת", אומר אחד מהם, "ואני סומך על גבולות המוסר העקרוניים שלו, אבל מי מבטיח לי
שבעתיד עורכים לא ישנו דברים משמעותיים יותר בתמונות? עד לאן זה יכול להגיע?". גם
עינו החדשה של צלם מקצועי לא יכולה היתה להבחין ב"טיפול" שעבר הצילום שהופיע
בעמוד השער.
התחרות בין העיתונים על הצילום הטוב ביותר, המעניין ביותר, והכי חשוב המוכר ביותר,
היא הסיבה העיקרית לשימוש הרב בעיבודי מחשב בצילומים. נוסף להטעיה, יש שימושים
אחרים להתערבות ממוחשבת בצילומים, כמו למשל הכפשת שמם ודמותם של אנשים. הנה
דוגמה: אטי אגוזי, כתבת מקומון "כל הדרום", פרסמה ידיעה שכנראה הרגיזה את בעליו של
מקומון אחר, "יבנתון". תמונתה החלה להופיע ב"יבנתון" מדי שבוע, בעיוותים שונים לעתים
הושחרו פניה, נוצרה פזילה בעיניה ואפה הוגדל. המקרה עורר הדים כשפורסם לפני כשנה
ב"מעריב", ועורך "יבנתון" הגיב מעל דפי העיתון, באומרו כי אינו רואה שום עיוות בתמונה.
גם כאן הפעולה היתה פשוטה והתוצאה יעילה ומהירה: מי שלא ידע כיצד נראית אטי אגוזי
האמין לצילום, ומי שידע, עדיין יכול היה לצחוק על חשבונה. אגוזי הגישה תביעה אזרחית,
והמקרה עדיין נדון בבית-המשפט.
בעיתונות בחו"ל מקובל לציין כשמדובר בצילום שעבר עיבוד מחשב, וכך לפתור חלק
מהבעיות האתיות שהתערבות זו מעוררת. אולם עיבוד כזה יכול להתבטא רק בשינוי צבע קל.
גם אם היתה מצורפת לתמונתה של אגוזי ב"יבנתון" ההערה הקטנה "עיבוד מחשב", לא היינו
מסוגלים לדעת מה היה עומק השינוי שבוצע בצילום, ועד כמה מה שאנו רואים הוא האמת.
גם זיו קורן חושב שאיזכור צדדי על כך שמדובר בעיבוד מחשב הוא פתרון קל בלבד, ואינו
עונה על כל הבעיות הנוגעות לסוגיה זו: "זה בסדר כשמדובר בצילומי אופנה, שם מוכרים
לך אשליה אבל כשזה נמצא בעיתונות זה אחרת. לא תמיד המטרה, שהיא הצילום הטוב ביותר
והאיכותי ביותר, מקדשת את כל האמצעים".
מצד שני, יש לזכור כי לא כולם מקבלים את הנחת המוצא שצילומים, גם ללא התערבות
מחשב, מייצגים אמת מוחלטת. "צלם אמור לתת את זווית הראייה שלו דרך המצלמה, כמו
עיתונאי, ובשני המקרים אין אמת אובייקטיבית", אומרת רלי אברהמי, צלמת "מעריב". רזי
מוסיף שאפילו ציוד צילום אחר יוצר הבדלים בין צילום לצילום, שלא לדבר על השקפת
עולם. "אפילו הבחירה של צלם מה לצלם מעוותת את האמת. כשאני מצלם אני מסתכל על
העולם דרך המצלמה שלי, ולא רואה מה שקיים שני סנטימטרים מימין. יכול להיות שמה
שנמצא שם היה יכול לשנות את המשמעות של הצילום".
במקרה של צילומי מגזין, נכון אולי לגלות סובלנות לעיבודי מחשב, שהרי לא מדובר
בחדשות והשימוש בעיבוד גרפי בולט יותר, אבל גם בתחום זה לא חסרות בעיות אתיות.
בעיתון "העיר", לדוגמה, חשבו שיהיה מעניין להראות את מסגד אלאקצא מתפוצץ, כדי
להדגיש נקודה מסוימת בכתבה. נכון, כולנו יודעים שמסגד אלאקצא עומד על תלו, אבל מה
שאין אנו יודעים הוא שהנערים המתרוצצים בחזית המסגד המתפוצץ נלקחו מתמונות
אינתיפאדה, שצולמו כמה שנים קודם לכן. על כל פנים, האופציות לשכתוב ההיסטוריה עדיין
קיימות, ומה שנהיר לנו היום אולי לא יהיה ברור בעוד מאה שנה, מה גם ששוב לא צוין
שמדובר בעיבוד מחשב. המעצב הגרפי של הצילום, רונן מזרחי, מודה שאינו זוכר מי צילם
את הצילומים המקוריים.
הקו המטושטש בין אמנות לעיתונות, הבא לידי ביטוי בצילומי מגזין, מבלבל לעתים אותנו,
הקוראים, כשאנו מנסים להבחין בין אמת לפיקציה. הצילום של סיגל עשת, נכדתו של
המשורר אברהם שלונסקי, אולי נראה לא מציאותי מבחינת המסר שלו, אבל הקורא בכל זאת
מניח הנחות, שמתגלות כלא נכונות. רזי: "צילמנו את סיגל בשדה פתוח, ואחר כך הלכנו
לבית-הקברות בקריית-שאול, צילמנו את המצבה, ואז שתלנו את המצבה בצילום שלה. סיגל
הסכימה, וגם התוצאה היתה טובה. הצל שלה ממש נופל על המצבה, וזה נראה באמת כאילו
המצבה היתה שם", מספר רזי.
למי שמתבונן בצילום אין כל אפשרות לדעת איך הוא נעשה: לפי הדוגמה הזו, אפשר להניח
שחלק מצילומי המגזין מורכבים מכמה צילומים, שכל אחד מהם מורכב מכמה צילומים, וחוזר
חלילה. תיאורטית, יכול להיווצר מצב שבו כל תמונה בעיתון מורכבת מעשרות צילומים,
ואז אין כמובן שום ערך עיתונאי-תיעודי לתמונה. גם אם קטנה ההסתברות שתושקע השקעה
כה רבה בצילום אחד, אין היא מופרכת לחלוטין. שימוש בעיבודי מחשב לא נעשה רק לשם
האמנות, אלא םג לשם מטרות כשרות פחות.
התופעה מתגלית לעתים לא בדרמות הגדולות, אלא דווקא באזורים האפורים, שבהם מסתתרת
המניפולציה. יוסי אלוני, צלם "מעריב", צילם את אלינור גבריאלי בחנותה. העורך חשב
שעדיף לתת לתמונה רקע שונה, מתאים יותר לטעמו. נכון שמשמעות התמונה לא שונתה, אולם
גבריאלי הוצאה מההקשר שבו רואיינה וצולמה. האם אין הקוראים זכאים לדעת מהי סביבתה
הטבעית של גבריאלי?
בסופו של חשבון, השימוש בעיבודי מחשב מקטין את חשיבות הצלם. אם בעבר כל צילום
מיוחד נחשב להישג עיתונאי, כיום יפקפק הקורא אם מה שרואות עיניו הוא צילום מהשטח
או להטוט מחשב. רזי ושותפו, עומר כלב, שאחראי לעיבודי המחשב, הפסיקו זה מכבר לציין
כשמדובר בעיבוד, משום שהרגישו שהצילומים המקוריים מאבדים את החשיבות שהיתה להם
בעבר: "בפריימריז לפני שנתיים צילמנו את פלאטו שרון בבגדי סופרמן, ואף אחד לא האמין
לנו שזה באמת מה שהוא לבש. כולם אמרו שהדבקנו את הבגדים באמצעות מחשב. ואנחנו
כל-כך התאמצנו להשיג את הבגדים של סופרמן ולשכנע אותו ללבוש אותם, ואחר-כך באו
אלינו בטענות. זו היתה נקודת השבירה שלנו".
זכויות יוצרים על צילומים
בשוק פרוץ כמו זה, גם השמירה על זכויות יוצרים הופכת להיות מסובכת. עיתונים מנצלים
לעתים את חוסר התמצאותם של צלמים בחוקי זכויות היוצרים ועושים שימוש נוסף או חוזר
בצילומים שכבר פורסמו. על-פי החוק, הזכות על היצירה, כשמדובר בצילום, שייכת לעיתון,
אם הוא המעביד של הצלם. כשהצלם אינו עובד של העיתון (פרילאנס(, היצירות שייכות לו.
זכות היוצרים על צילום שהוזמן מראש שייכת למזמין. בניגוד לכך, צלם פרילאנס המציע את
תמונתו לעיתון נותן לו זכות שימוש חד-פעמית בו, או על-פי הסכמות שנעשו מראש.
מלבד זאת, מציין עורך-הדין ד"ר שלמה כהן, קיימת גם זכות מוסרית, וזוהי זכותו של הצלם
לקרדיט, כפי שמצוטט בחוק, "באופן ובמידה המקובלים". הצלם שבתאי טל צילם בזמנו את
בן-גוריון, ומכר את הזכויות ל"יד דוד בן-גוריון", שאפשרה לחברה מסחרית להכין פוסטרים
מן הצילום. טל התקומם כי לא צוין שהוא הצלם, ולאחר דיון משפטי שילמה החברה פיצויים
והתחייבה להעניק לו קרדיט להבא. גם שינויים בצילום, דוגמת אלה המבוצעים במחשב,
שייכים לאותה זכות מוסרית, שהיא מעבר לזכות כלכלית-חומרית: שלא תיעשה פגימה בצילום
העלולה לפגוע בזכותו של היוצר. יש זכויות עריכה, מדגיש ד"ר כהן, אולם ישנם דברים
שאסור לשנות גם בעריכה - שינוי הקשר הצילום או הפיכת תמונה דרמטית לבדיחה.
בימים אלה תובע הצלם דייויד רובינגר את "גלובס" על שעשה שימוש בצילום ההיסטורי שלו,
הצנחנים בכותל, והוסיף בין הצנחנים את דמותם של ערפאת ונתניהו. לטענת רובינגר,
"גלובס" עבר בכך שתי עבירות: גם עשה שימוש בצילום ללא רשותו וגם הכניס ל תוכו מסר
פוליטי שאינו לרוחו. מצד שני עשויה להישמע טענה, כי ההתערבות הגרפית לגיטימית
ונכנסת לתחום חופש הביטוי שמקבל במקרה מעין זה ביטוי בפרודיה ובסאטירה.
מקור:
העין השביעית, מס' 10, עמ' 24-21, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה
קוראי המגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" שביקרו אי פעם במצרים שפשפו את עיניהם: בצילום
השער נראו הפירמידות, אבל משהו לא נראה הגיוני הן היו קרובות זו לזו, קרובות באופן
מעורר חשד. התלונות הרבות שהגיעו למערכת הניעו אותה לפרסם שהצילום עובד בעזרת
מחשב, כדי להתאים את גודלו לגודל העמוד. לשם כך היה צורך "לכווץ" את המרחק בין שתי
הפירמידות. ההודאה חשפה את ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" לחשד מתמשך שמא לא כל התמונות
המרהיבות המופיעות על דפיו מציגות את המציאות כפי שהיא.
השימוש בטכנולוגיות מחשב לשם עיבוד צילומי עיתונות רווח בארץ זה שנים. השאלה
המתבקשת היא עד כמה הקוראים והמתבוננים מודעים לכך שכיום תמונה כבר לא שווה אלף
מלים, משום שבעזרת לחיצה קטנה על העכבר ניתן לשנות פרטים קטנים, אבל גם משמעויות
גדולות. האפשרויות, מסתבר, הן בלתי מוגבלות.
"כל צילום שמודפס היום עובר עיבוד מחשב", אומר רזי, צלם מגזין בעיתון "ידיעות
אחרונות". "עיבוד מחשב נותן אפשרויות חדשות, לראות דברים שלא רואים אחרת, להתקרב
לצילום". אבל גם יותר מכך - בעזרתה הנדיבה של טכנולוגיית שנות האלפיים ניתן "לכופף"
את האמת שבצילום לטובת מטרות שונות.
מדור הספורט של "מעריב" הציג בפברואר 96' את תמונתו של שלום תקווה, שחקן הפועל
תל-אביב, לאחר שגילח את שפמו. "ידיעות אחרונות", יום לאחר מכן, פרסם שהתמונה ב"מעריב"
היתה עיבוד מחשב. רז זמצקי, עורך מדור הספורט ב"מעריב", מודה שמדובר בצילום ישן
יותר של תקווה, שבעזרת מחשב "גולח" ממנו השפם המיתולוגי: "אני לא מתבייש בזה.
לפעמים, בתור עניין הומוריסטי, אפשר להשתמש בעיבוד מחשב. ב'ידיעות' לקחו את זה קשה
כי הם חשבו שהיתה להם בלעדיות על הצילום ללא שפם. אבל אנחנו לא עושים זאת
בדרך-כלל, לא כשיטת עבודה". במלים אחרות: ל"ידיעות אחרונות" היתה תמונה בלעדית של
שלום תקווה מיד לאחר שגילח את שפמו סקופ עיתונאי מהסוג הישן והטוב שלא היה בידי
"מעריב". כדי לעמוד בתחרות נקטו ב"מעריב" פתרון קל ופשוט שלא הצריך יותר מדי עבודה:
לחיצה על כמה קלידים במחשב, והעניין פתור. אגב, אם מדובר בבדיחה, אולי רצוי לציין
שמדובר בעיבוד מחשב? ב"מעריב" לא חשבו כך, ולפחות חלק מהקוראים הולכו שולל.
עדיין לא נקבעו כללי אתיקה מדויקים בתחום עיבודי מחשב של תמונות. צביקה רייך, חבר
מערכת "ידיעות אחרונות", טוען שלא פעם עולה הסוגיה כדילמה מקצועית אתית. "אי-אפשר
לומר שמה שרואים הוא מה שהיה. נכון, גם לפני השימוש במחשב ניתן היה לבצע
מניפולציות בצילום ובעריכה, כמו למשל הוצאת תמונה מההקשר האמיתי שלה, אבל כיום
נוספו אופציות של הדמיה ממוחשבת, כך שניתן לעשות בצילום שינוי מלא, מבלי להשאיר כל
עקבות". כמו צלמים נוספים, גם זיו קורן, צלם "ידיעות אחרונות", מודע לבעייתיות
שבאפשרויות הרבות שמעניק המחשב: "אני מתנגד התנגדות חריפה ביותר לשימוש מסיבי
בטכנולוגיית מחשב בצילומים. לפעמים עושים ריטוש קל כדי למנוע זיהוי, או מטשטשים
בצילום פיגועים כדי לא לזעזע, וזה נסבל, אבל השאלה היא מי קובע מה אסור ומה מותר,
הרי הכל פרוץ, ובסופו של דבר, כל אחד עושה מה שמתחשק לו".
התופעה המדאיגה ביותר נוגעת לשאלה, עד כמה מנוצל בפועל פוטנציאל ההדמיה הממוחשבת
בצילומי חדשות. במקרים אחרים ניתן אולי לעשות שימוש במחשב לצרכים אסתטיים, אבל
כשמדובר בצילום חדשות לשמו, שאמור לייצג את העובדות כהווייתן, אסור לעשות הנחות
לאמת.
עורכי צילומי החדשות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מכחישים התערבות באמצעות עיבודי
מחשב. שחר מלמד, עורך הצילומים ב"ידיעות אחרונות", מאשר שנעשה שימוש במחשב, אבל רק
לתיקוני צבעים ברמה בסיסית, לטשטושי פנים כשמדובר בקטין או בהוראת צנזורה. לדבריו,
לעולם לא קיימת התערבות בתוכן התמונה. "כל נגיעה כזו לא תיעשה באף עיתון חדשות
בעולם, ואם כן, תמיד יצויין שמדובר באילוסטרציה".
עם זאת, כשצופן ההתנהגות אינו מוגדר באופן מוחלט, קשה לצפות שינהגו תמיד כשורה. צלם
בכיר ב"ידיעות אחרונות" מספר ששינויים משמעותיים בעזרת מחשב מתבצעים כמעט בכל יום
בצילומי חדשות ובצילומי מגזין: "הרבה פעמים אין קשר בין הצילום המקורי לבין מה
שהתפרסם. לעתים גם עין מקצועית לא יכולה להבחין בשינויים, לכן אף אחד לא מגיב. עורך
הצילומים הוא זה שאחראי על ההחלטות, ואם אין לו חומרים, הוא משתמש במה שיש. אף על
פי שהגישה היא לשנות עד כמה שפחות, יש מצבים של חוסר ברירה, ואז עושים את השיקול
של לשפר את מה שיש, לפעמים שיפור משמעותי".
בינואר 97' הנציחו רבים מהצלמים את ימיה האחרונים של חברון תחת שלטון ישראל.
מסתבר שהצילום המוצלח ביותר ביום פינוי העיר, לדעת עורכי "ידיעות אחרונות", היה
דווקא צילום בשחור-לבן של סוכנות הידיעות הצרפתית. כיוון שבעמוד השער של העיתון לא
ניתן להסתפק בצילום שחור-לבן, בחרו העורכים באפשרות שלפני עשר שנים לא היתה כלל
עולה על הדעת: הם "צבעו" את הצילום כולו בעזרת המחשב. מנקודת מבטם של אחדים מצלמי
החדשות בעיתון היתה בכך חציית קו מיותרת ואף מסוכנת. "עורך לוקח על עצמו אחריות
מסוימת", אומר אחד מהם, "ואני סומך על גבולות המוסר העקרוניים שלו, אבל מי מבטיח לי
שבעתיד עורכים לא ישנו דברים משמעותיים יותר בתמונות? עד לאן זה יכול להגיע?". גם
עינו החדשה של צלם מקצועי לא יכולה היתה להבחין ב"טיפול" שעבר הצילום שהופיע
בעמוד השער.
התחרות בין העיתונים על הצילום הטוב ביותר, המעניין ביותר, והכי חשוב המוכר ביותר,
היא הסיבה העיקרית לשימוש הרב בעיבודי מחשב בצילומים. נוסף להטעיה, יש שימושים
אחרים להתערבות ממוחשבת בצילומים, כמו למשל הכפשת שמם ודמותם של אנשים. הנה
דוגמה: אטי אגוזי, כתבת מקומון "כל הדרום", פרסמה ידיעה שכנראה הרגיזה את בעליו של
מקומון אחר, "יבנתון". תמונתה החלה להופיע ב"יבנתון" מדי שבוע, בעיוותים שונים לעתים
הושחרו פניה, נוצרה פזילה בעיניה ואפה הוגדל. המקרה עורר הדים כשפורסם לפני כשנה
ב"מעריב", ועורך "יבנתון" הגיב מעל דפי העיתון, באומרו כי אינו רואה שום עיוות בתמונה.
גם כאן הפעולה היתה פשוטה והתוצאה יעילה ומהירה: מי שלא ידע כיצד נראית אטי אגוזי
האמין לצילום, ומי שידע, עדיין יכול היה לצחוק על חשבונה. אגוזי הגישה תביעה אזרחית,
והמקרה עדיין נדון בבית-המשפט.
בעיתונות בחו"ל מקובל לציין כשמדובר בצילום שעבר עיבוד מחשב, וכך לפתור חלק
מהבעיות האתיות שהתערבות זו מעוררת. אולם עיבוד כזה יכול להתבטא רק בשינוי צבע קל.
גם אם היתה מצורפת לתמונתה של אגוזי ב"יבנתון" ההערה הקטנה "עיבוד מחשב", לא היינו
מסוגלים לדעת מה היה עומק השינוי שבוצע בצילום, ועד כמה מה שאנו רואים הוא האמת.
גם זיו קורן חושב שאיזכור צדדי על כך שמדובר בעיבוד מחשב הוא פתרון קל בלבד, ואינו
עונה על כל הבעיות הנוגעות לסוגיה זו: "זה בסדר כשמדובר בצילומי אופנה, שם מוכרים
לך אשליה אבל כשזה נמצא בעיתונות זה אחרת. לא תמיד המטרה, שהיא הצילום הטוב ביותר
והאיכותי ביותר, מקדשת את כל האמצעים".
מצד שני, יש לזכור כי לא כולם מקבלים את הנחת המוצא שצילומים, גם ללא התערבות
מחשב, מייצגים אמת מוחלטת. "צלם אמור לתת את זווית הראייה שלו דרך המצלמה, כמו
עיתונאי, ובשני המקרים אין אמת אובייקטיבית", אומרת רלי אברהמי, צלמת "מעריב". רזי
מוסיף שאפילו ציוד צילום אחר יוצר הבדלים בין צילום לצילום, שלא לדבר על השקפת
עולם. "אפילו הבחירה של צלם מה לצלם מעוותת את האמת. כשאני מצלם אני מסתכל על
העולם דרך המצלמה שלי, ולא רואה מה שקיים שני סנטימטרים מימין. יכול להיות שמה
שנמצא שם היה יכול לשנות את המשמעות של הצילום".
במקרה של צילומי מגזין, נכון אולי לגלות סובלנות לעיבודי מחשב, שהרי לא מדובר
בחדשות והשימוש בעיבוד גרפי בולט יותר, אבל גם בתחום זה לא חסרות בעיות אתיות.
בעיתון "העיר", לדוגמה, חשבו שיהיה מעניין להראות את מסגד אלאקצא מתפוצץ, כדי
להדגיש נקודה מסוימת בכתבה. נכון, כולנו יודעים שמסגד אלאקצא עומד על תלו, אבל מה
שאין אנו יודעים הוא שהנערים המתרוצצים בחזית המסגד המתפוצץ נלקחו מתמונות
אינתיפאדה, שצולמו כמה שנים קודם לכן. על כל פנים, האופציות לשכתוב ההיסטוריה עדיין
קיימות, ומה שנהיר לנו היום אולי לא יהיה ברור בעוד מאה שנה, מה גם ששוב לא צוין
שמדובר בעיבוד מחשב. המעצב הגרפי של הצילום, רונן מזרחי, מודה שאינו זוכר מי צילם
את הצילומים המקוריים.
הקו המטושטש בין אמנות לעיתונות, הבא לידי ביטוי בצילומי מגזין, מבלבל לעתים אותנו,
הקוראים, כשאנו מנסים להבחין בין אמת לפיקציה. הצילום של סיגל עשת, נכדתו של
המשורר אברהם שלונסקי, אולי נראה לא מציאותי מבחינת המסר שלו, אבל הקורא בכל זאת
מניח הנחות, שמתגלות כלא נכונות. רזי: "צילמנו את סיגל בשדה פתוח, ואחר כך הלכנו
לבית-הקברות בקריית-שאול, צילמנו את המצבה, ואז שתלנו את המצבה בצילום שלה. סיגל
הסכימה, וגם התוצאה היתה טובה. הצל שלה ממש נופל על המצבה, וזה נראה באמת כאילו
המצבה היתה שם", מספר רזי.
למי שמתבונן בצילום אין כל אפשרות לדעת איך הוא נעשה: לפי הדוגמה הזו, אפשר להניח
שחלק מצילומי המגזין מורכבים מכמה צילומים, שכל אחד מהם מורכב מכמה צילומים, וחוזר
חלילה. תיאורטית, יכול להיווצר מצב שבו כל תמונה בעיתון מורכבת מעשרות צילומים,
ואז אין כמובן שום ערך עיתונאי-תיעודי לתמונה. גם אם קטנה ההסתברות שתושקע השקעה
כה רבה בצילום אחד, אין היא מופרכת לחלוטין. שימוש בעיבודי מחשב לא נעשה רק לשם
האמנות, אלא םג לשם מטרות כשרות פחות.
התופעה מתגלית לעתים לא בדרמות הגדולות, אלא דווקא באזורים האפורים, שבהם מסתתרת
המניפולציה. יוסי אלוני, צלם "מעריב", צילם את אלינור גבריאלי בחנותה. העורך חשב
שעדיף לתת לתמונה רקע שונה, מתאים יותר לטעמו. נכון שמשמעות התמונה לא שונתה, אולם
גבריאלי הוצאה מההקשר שבו רואיינה וצולמה. האם אין הקוראים זכאים לדעת מהי סביבתה
הטבעית של גבריאלי?
בסופו של חשבון, השימוש בעיבודי מחשב מקטין את חשיבות הצלם. אם בעבר כל צילום
מיוחד נחשב להישג עיתונאי, כיום יפקפק הקורא אם מה שרואות עיניו הוא צילום מהשטח
או להטוט מחשב. רזי ושותפו, עומר כלב, שאחראי לעיבודי המחשב, הפסיקו זה מכבר לציין
כשמדובר בעיבוד, משום שהרגישו שהצילומים המקוריים מאבדים את החשיבות שהיתה להם
בעבר: "בפריימריז לפני שנתיים צילמנו את פלאטו שרון בבגדי סופרמן, ואף אחד לא האמין
לנו שזה באמת מה שהוא לבש. כולם אמרו שהדבקנו את הבגדים באמצעות מחשב. ואנחנו
כל-כך התאמצנו להשיג את הבגדים של סופרמן ולשכנע אותו ללבוש אותם, ואחר-כך באו
אלינו בטענות. זו היתה נקודת השבירה שלנו".
זכויות יוצרים על צילומים
בשוק פרוץ כמו זה, גם השמירה על זכויות יוצרים הופכת להיות מסובכת. עיתונים מנצלים
לעתים את חוסר התמצאותם של צלמים בחוקי זכויות היוצרים ועושים שימוש נוסף או חוזר
בצילומים שכבר פורסמו. על-פי החוק, הזכות על היצירה, כשמדובר בצילום, שייכת לעיתון,
אם הוא המעביד של הצלם. כשהצלם אינו עובד של העיתון (פרילאנס(, היצירות שייכות לו.
זכות היוצרים על צילום שהוזמן מראש שייכת למזמין. בניגוד לכך, צלם פרילאנס המציע את
תמונתו לעיתון נותן לו זכות שימוש חד-פעמית בו, או על-פי הסכמות שנעשו מראש.
מלבד זאת, מציין עורך-הדין ד"ר שלמה כהן, קיימת גם זכות מוסרית, וזוהי זכותו של הצלם
לקרדיט, כפי שמצוטט בחוק, "באופן ובמידה המקובלים". הצלם שבתאי טל צילם בזמנו את
בן-גוריון, ומכר את הזכויות ל"יד דוד בן-גוריון", שאפשרה לחברה מסחרית להכין פוסטרים
מן הצילום. טל התקומם כי לא צוין שהוא הצלם, ולאחר דיון משפטי שילמה החברה פיצויים
והתחייבה להעניק לו קרדיט להבא. גם שינויים בצילום, דוגמת אלה המבוצעים במחשב,
שייכים לאותה זכות מוסרית, שהיא מעבר לזכות כלכלית-חומרית: שלא תיעשה פגימה בצילום
העלולה לפגוע בזכותו של היוצר. יש זכויות עריכה, מדגיש ד"ר כהן, אולם ישנם דברים
שאסור לשנות גם בעריכה - שינוי הקשר הצילום או הפיכת תמונה דרמטית לבדיחה.
בימים אלה תובע הצלם דייויד רובינגר את "גלובס" על שעשה שימוש בצילום ההיסטורי שלו,
הצנחנים בכותל, והוסיף בין הצנחנים את דמותם של ערפאת ונתניהו. לטענת רובינגר,
"גלובס" עבר בכך שתי עבירות: גם עשה שימוש בצילום ללא רשותו וגם הכניס ל תוכו מסר
פוליטי שאינו לרוחו. מצד שני עשויה להישמע טענה, כי ההתערבות הגרפית לגיטימית
ונכנסת לתחום חופש הביטוי שמקבל במקרה מעין זה ביטוי בפרודיה ובסאטירה.
מקור:
העין השביעית, מס' 10, עמ' 24-21, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה
?
