שיתוף - לביקורת לב מוגף

  • הוסף לסימניות
  • #1
גם היא ידעה שהגיע הזמן.

הגיע הזמן לצאת, הגיע הזמן לשכוח, הגיע הזמן לכרות את החתיכה החסרה מן הלב, הגיע הזמן להניח אותה במגרה השמורה לזיכרונות.

אבל המגרה סירבה להיסגר, גם כשדחפה אותה בכוח, והוא כבר האיץ בה מהדלת, "בואי, נצא כבר, מחכים לנו." והיא השאירה אותה כך, פתוחה, מדממת, ובאה בעקבותיו אל הדלת, אזרה את פניה בחיוך – ונתקעה.

הדלת. הדלת הסגורה, הדלת האסורה, הדלת הנעולה באלפי מנעולים של אזהרה. היא הייתה פתוחה כעת, ומשב אוויר קר חדר דרכה, הקפיא את החלק מדמה שעוד נותר בגופה.

עמדה כך מולה, עמדה מולו, ופניה נאטמו, נמחקו מכל תחושה, והיא לחשה, "אני לא מסוגלת... לך בלעדיי..."

השעון היקה שלו דחק בו. הוא לא היה מסוגל עוד להתעכב.

"את בטוחה?" וידא, ידו על הדלת.

הנהנה קלושות. עוד רגע ותקרוס.

הוא הנהן בחזרה, באיטיות, כמו מותח את השניות בקפיץ השעון הפנימי שלו, ואז האיץ אותן בחזרה, וביחד איתן את תנועותיו. ויצא.

והיא קרסה.

קרה הייתה הרצפה. אך עליה היא חשה פתאום קרובה, קרובה יותר מתמיד, קרובה אליו יותר אף ממה שהייתה בחייו.

תינוק קטן שלה. תינוק נצחי שלה.

פעימות הלב שלה דפקו על הרצפה הקפואה. פם. פם-פם-פם. פם. פם-פם-פם. סדירות כל-כך, כפי שמעולם לא היו פעימותיו.

תינוק קטן ושברירי שלה.

ואיך זה שהרצפה, בקומה השלישית, כל-כך קרובה הייתה לאדמה, האדמה שמעולם לא ראתה, כי זה מה שהרב המליץ.

עוד תהיה לכם רפואה, גם אמא שלה אמרה. אמא שלה, שמחכה עכשיו בכיליון-עיניים במפגש המשפחתי הראשון מאז הסגר הראשון. כבר היה מפגש משפחתי אחד לאחריו, בין הסגרים, אבל הם נעדרו ממנו. נעולים היו בביתם, במשמר על חייו, בשמירת פעימות לבבו, שלא יסתכנו בנגיפי הציבור – ולו יהיה הציבור משפחתם הקרובה.

עוד תהיה לכם רפואה, אמר הרב. התינוק – קטן היה. אז מה אם במשך שנה וחצי היה מחובר בנימי-דם ולב אל גופה הדומע. עוד תהיה לכם רפואה, ותזכו לחיים חדשים. אינכם צריכים להתקשר לתינוק הפגוע. אינכם צריכים להשתתף בלווייתו.

ואולי מאז נסגרה הדלת לצמיתות בפניה. ואולי מאז היא מרגישה שהיא חייבת להישאר בבית, לא לצאת את סף דלתו, אולי מאז היא מרגישה שעדיין יש לה על מי לשמור.

הרצפה הייתה קרה, ומכונת-הכביסה צפצפה את סיום-פעולתה. עולם שלם יש בחוץ, אבל עולם שלם, קטן, יש לה גם בבית. התרוממה, מרגישה את קשיות ידיה, אלה שנשאו אותו לכל מקום, אלה שייחלו שידיו שלו ילמדו את מלאכת הזחילה, סוף-סוף. אלה שרפו בחוסר-אונים כשהודיעו האנשים הלבנים שאין יותר מה לעשות.

הכביסה הייתה חמימה, ורטיבותה הייתה טובה לפניה היבשות. הטמינה אותן בתוכה, סִלסלה אותה בסלסלה, גררה אותה אל הסלון ביחד עם מתקן הכביסה. אפילו מרפסת, מפלט-חוץ אחד, אין להם בביתם הזעיר.

בסלון היה החלון הגדול, החלון מפיץ האור והעולם, כך קראה לו בינה לבינה בתקופת הסגר – אפילו אותו לא העזה לשתף במחשבותיה. קירבה את מתקן הכביסה אל החלון, וכשעיניה קבועות בו החלה נוטלת את הכבסים, ודימתה אותם לכבשים שאולי היו רועות בחוץ, אילו היו גרים בכפר.

אבל שרטוט בתים אפרפר דקר את עיניה הבוהות, ואנשים מעטים, עטויי-מסכות שאותן לא זכתה להכיר מקרוב בנשיקת אף ופה, חלפו ביניהם, גרסו ברגליהם את שכבת עלי-השלכת שעטה הרחוב. חלקם ממהרים, חלקם מאטים, חלקם צוחקים – אולי, חלקם בוכים – אולי. כבר שמונה חודשים שהיא לא חלק מהם. כבר נצח חיים שהיא רחוקה מעולמם.

בתחילה עוד הביטה בהם בגעגוע. ייחלה לאספלט השחוק, ייחלה לשיחות הרחוב עם השכנות, ייחלה למגע גלגלי העגלה – הפאר היחיד שהרשו לעצמם עם הולדת בכורם הפגוע – במדרכות האפורות. ייחלה לפיסת שמים שתקיף את ראשה מעל, ולא מן הצד, מן החלון.

אחר-כך נהפך חלון ההצצה להרגל, וקירות הבית המוכרים עד אימה – למגנים ומבטיחים בריאות. לתינוקה, וגם לה. למה לה לחלות בנגיף המסתורי והמאיים הזה. למה לה להצטרך לחנוק עצמה בפיסה חד-פעמית ששְׁמה מסכה.

וכשהוא חרחר את נשימותיו האחרונות – במקום מסוים, באחורי לבה שלה המפרפר, היא חשה את הפחד. הפחד מפני היציאה שאולי תיכפה עליה. מפני אנשי האמבולנס שיבקשו מהם להתלוות אליהם בדרך אל בית-החולים ההומה. והם – כבר התרגלו לשקט הפרטי שלהם...

וכשנשימותיו נאלמו, ואִתן הלב שמעולם לא פעם כפי שצריך, וכשאנשי האמבולנס עטפו אותו ולקחו אותו – בלעדיה, רק הוא התלווה אליהם – אותו משהו בירכתי לבה רפה, נרגע, הרשה לעצמו להתפרק בבכי שנאצר כבר שנה ומחצה, שנעצר כבר חמישה חודשים.

וזהו. היא לא בכתה יותר. וגם הוא לא. תמיד היה מאופק, דייקן גם ברגשותיו, אבל מבטו המוטרד, כשניסה להציע לה לראשונה לצאת, לטיול קצר, סתם ברחובות, וכשהיא נענעה בראשה מיד – רדף אותה גם כעת.

לאן בכלל יש לצאת. פעם, לפני המבול הקודם, הם היו יוצאים הרבה. הכירו כמעט את כל בתי הקפה בעיר, חרשו ברגליהם טיילות מוארות. הכול פחת כשהוא נולד, אבל עדיין ידעו לשמר לעצמם את הזמנים הזוגיים הללו, ובזכות אִמה, השמרטפית האפשרית היחידה, עדיין ראו אותם בתי הקפה והטיילות המרוחקות.

עד שנעצר העולם, ננעל, והם הגיפו עצמם בבית מפני הנגיף. שום-דבר עוד לא היה ברור, רק דבר אחד: הוא בקבוצת סיכון. לבו החלוש-חלוש מסכן אותו עד מוות גם-כך – אך הקורונה תסכנו אף יותר. והדבר הזה היה ברור להם: הם לא יסכנו אותו.

עד שהוא נאלם ונעלם, השאיר אותם הלומים. ובעוד הוא מתאושש, חוזר לצאת, למנייני רחוב ולשיעורים במרחקים, לקצת קפיצות אל העבודה הממשית שאפשרה לו עד כה לעבוד מהבית – היא נותרה כלואה.

השפילה מבטה מן החלון. כבר לא משך אותה חרך ההצצה, חרך המציצנות. הכביסה כבר הייתה תלויה, פרושה היטב, חסרה כל-כך את בגדיו הקטנטנים – האם לעולם לא תתרגל לכך?

השיבה מבטה את הבית. הריק כל-כך, המלא כל-כך. אולי ארוחת ערב כדאי להכין. צהריים הוא יאכל שם, במפגש המשפחתי הסוער, הסוער בדבר היעדרותה הבלתי-צפויה. היא כבר לא תאכל ארוחת צהריים. אז ארוחת ערב. כן. יש מה לעשות בבית.

אז מה אפשר להכין? אחרי תקופה ארוכה שבה מצב-הרוח שלה נשק לרצפה, אחרי תקופה ארוכה שבה רוב הזמן הוא הסתובב ליד רגליה, לא הותיר לה את ההזדמנות להפתיע אותו – פתאום התחשק לה להשקיע.

אפשר לסמוך על אמה, שהכינה שלוש מנות עתירות טעם להפליא, ובכל-זאת – הוא תמיד העדיף את האוכל שלה. ובכל-זאת – היא אשתו, והיא האחראית לתזונתו.

אז מה תכין?

במשלוח האחרון הגיעו להם עלי לזניה. באבחת מקש הזמינה אותם, בלי הרבה תכנונים. כעת כבשו הם את מקום תכנוני ארוחת-הערב שלה.

שלפה אותם, הוציאה סיר, קרעה חבילת רסק-עגבניות, קצצה בצל, שפכה גם ברוקולי. פניה האדימו, אולי מרסק-העגבניות, לבה האיץ את פעימותיו. לא ידעה כמה חיים היא יכולה למצוא במטבח. או שידעה – ושכחה. עולם שלם. מי צריך את העולם שבחוץ.

הציצה במתכון. קוטג'. מוסיף הרבה טעם. שלפה שאריות אחרונות מהמקרר. סידרה את עלי הלזניה בתבנית הפיירקס שכבר חודשים לא באה לידי שימוש, הערתה מעליהם את הרוטב המבעבע. ועוד שכבה של עלים, ועוד רוטב. עבודת השכבות עשתה טוב ללבה העטוף. סוף-סוף – הסוף. גבינה צהובה מגורדת.

כולה מבעבעת, כמו הרוטב קודם לכן, רצה אל המקרר.

חבילה שקופה שבה פירורים בודדים דקרה את עיניה.

פשפשה בקדחתנות, אולי בכל-זאת תמצא, אולי בכל-זאת מוחבאת שם חבילה נוספת. אבל הוא זה שהיה אחראי, ביקיות שלו, על הסדר במקרר, ושום חבילה נעלמת לא הואילה להתגלות.

על המקרר היה הפתק עם מספר הטלפון של נחום מהמכולת. בימים כתיקונם החדש, לפני שעברו תיקון מחדש, הם היו מתקשרים אליו כל אימת שהיה חסר משהו ששכחו להזמין במשלוח. נחום היה שולח את נתנאל, העובד שלו, עם המצרכים הדרושים, ונתנאל היה מניח אותם ליד הדלת, דופק, והולך. את התשלום הם ביצעו טלפונית באשראי, ונחום סירב לקחת תשלום גם על המשלוח.

בשלושת החודשים האחרונים הוא ביקר בעצמו במכולת של נחום, ומסר לה בכל-פעם את תנחומיו של בעל המכולת על מות בנם. להשתמש בשירותי המשלוח שלו – כבר לא היה צורך.

עד עתה.

הלזניה הריחה את עצמה אל אפה מעם השולחן. שוב נראתה הרצפה מזמינה. הכול אבוד, הכול לשווא, פם. פם-פם-פם. פם. פם-פם-פם. איך הלב עדיין ממשיך לפעום בסדירות כואבת שכזו.

טוק. טוק-טוק-טוק. ושוב. טוק. טוק-טוק-טוק.

לא ייתכן.

ויתרה על רעיון הרצפה, חמקה במבטיה מהלזניה שעל השולחן. התקרבה אליה. אל המעצור, אל המנעול, אל החוצץ. אל הדלת.

מישהו דפק עליה.

כמה ימים לאחר הודעת הסגר הראשון מישהו דפק על הדלת שלהם. זו הייתה השכנה, באה ללוות כמה ביצים. עוד לא ידעה את הסגר המחמיר שהם כפו על עצמם. נאלצה לשמוע זאת מהם מעבר לדלת.

מאז לא בא אף-אחד. רק שכנים שמדי פעם הניחו להם תשורות מעבר לדלת, תשורות שעברו מֵרוּק וחיטוי לפני שעשו בהן שימוש, או שלא באו לידי שימוש, כי חיטוי פשוט היה הורס את הנייר שממנו היו עשויות. וגם ליטול את שקית הזבל הדו-יומית הם באו. אבל אז אפילו לא דפקו.

ועכשיו דפיקה.

צעדה לאט, הפוך מקצב הלב שלה. עברה בסלון, יצאה אל ההול. תמיד חשבה שהוא המצאה מיותרת, מטרים מיותרים שנוגסים עוד קצת בדמי השכירות. בחודשים האחרונים בירכה עליו. הוא אִפשר לה לנוע מהמטבח לסלון ולחדר השינה בלי לחלוף על פניה. רק בדרכה לשירותים ולשירותי הכביסה נאלצה לעבור בהול, ואז עשתה זאת כשפניה מופנות בנחישות לקיר האטום שממול.

המשיכה לפסוע, מודדת את עקבה בצד אגודלה. מי ברא לה איברים כאלה, שבקושי לצעוד מסוגלים. מי ברא לה הלב, שמאיים גם הוא להפסיק לפעום.

דלת חדר השינה זרקה את עצמה לעיניה, מזמנת אותה אליה בלחשי פיתוי. מי בכלל צריך לפתוח את הדלת. שידפוק הדופק האלמוני – להיכנס הוא לא יוכל, המפתח נעוץ עמוק בפנים בחור היחיד שהיא הרשתה לדלת לקיים בעצמה.

מחשבה פראית באה לראשה, עצרה אותה על מקומה. זו השכנה, באה להחזיר את הביצים שמעולם לא נלוו. ובמקום ביצים – היא תחזיר גבינה צהובה. מגורדת.

ואז לעגה לעצמה. כבר חודשים שהיא מגרדת מעליה כל שאריות שכנוּת, מגרשת את שיחות הטלפון של שכנותיה, אפילו אלה שנועדו לנחמה באבלה, והיא כבר לא זוכרת את מראה פניהן. ואיך דווקא עכשיו תיזכר בה השכנה, תקרא את מחשבותיה דרך הקיר והדלת, ותדע שגבינה צהובה היא חסרה.

אך התקווה הטיפשית כבר הצעידה את רגליה אל הדלת.

בהתה בה במשך כמה רגעים. לבנה, חלקה, חפה מקשקושים שהיו מנת דלתה של דלת אחותה, או לפחות ככה מספרות התמונות. מצדה השני צבעה חום, היא עדיין זוכרת. מי עומד מצדה השני?

היא שנאה את חור ההצצה, שתמיד טשטש את הדמויות הבאות, אבל כעת נעמדה על כריות אצבעותיה, וכיווצה את עינה דרכו.

האור הצהוב שלט בחדר המדרגות, האיר על קבוצה שלמה של אנשים מטושטשים.

פם. פם-פם-פם. חשבה שלעולם הוא לא יפעם שוב בקצב המטורף, המפחד הזה. שוב קלטה אותה הרצפה לחיבוק מעורפל.

המכשיר הנייד שלה צפצף. היא זחלה לעבר הסלון, נאחזת בפיסת-השפיות שהוא הציע לה. נאלצה להתרומם כדי לקחתו מהשולחן.

"תפתחי את הדלת, אלה אנחנו." אפילו באותיות הקבועות קבל-עולם היא זיהתה שמחה מקפצת ולא-אופיינית בין מילות הודעתו.

אנחנו? מי אלה אנחנו? כבר שלושה חודשים שזה רק הוא והיא. כבר שמונה חודשים שאין "אנחנו" הבאים מחוץ.

רגליה הרועדות הסתבכו במרוצתה הפתאומית. היא עמדה מול הדלת, שבהקה אליה בלובנה, ונשמה עמוק.

נחילי דם דקיקים זרמו ממוחה על גלי הנשימה, נספגו בלבה. בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים, מזה שמונה חודשים, מזה שנה ושלושת-רבעים – היא הרגישה קצה-שוליה של שלווה.

ולחצה על ידית הדלת.

והם היו שם.

נשפכו פנימה כמו נחילי הדם הבוהק, שטפו אותה במראות, בקולות, בריחות. ריבועי זום מרצדים שפתע הפכו לאנשים. למשפחה.

היא לא חשבה שכך תתגעגע לחיבוק של אמה, לליטוף של אביה, לטפיחה של אחיה, ללחיצה הכפולה של אחותה, לכרכורי האחיינים דוקרי-הלב.

אבל היא התגעגעה. התגעגעה גם לניחוח החוץ שהם הביאו עמם, לריחו של העולם שהם נשאו בכנפות-בגדיהם.

והתגעגעה גם לראות אותו כך, פרוע-חולצה, מוקף, מחייך כמעט עד שתי אוזניו, מאושר כל-כך.

השולחן הקטן בסלון נערם עד מהרה במנה ראשונה, ובמנה שנייה, ובמנה שלישית, "הכול חלבי, כי רצינו לגוון," הכריזה אמה ואחיה רטן, אך עזר לה לערוך את השולחן. היא דווקא חיבבה את העל-האש שלו, שהביא לאפה מיד ניחוחות רחוקים, אבל הפעם שמחה בארוחה החלבית.

הלזניה!

התעופפה אל המטבח, שכבר נכבש בשורת אחיינים נמרצת, גילתה שעדיין שלום לה. בן השלוש קפצץ לידה, ביקש ללכת לשירותים. היא הובילה אותו, ידו חמה ופועמת בידה, אל חדר האמבטיה.

ובדרך חלפה על פניה.

הדלת עדיין הייתה פתוחה. האור בחדר המדרגות היה כבוי, ובכל-זאת היא הציעה עולם שלם, בהיר כל-כך, מואר כל-כך.

שבה אל הסלון עם האחיין הקטן, לא נותנת למדקרות לחדור אל לבה. מי היה מאמין שהסלון שלהם מסוגל להכיל כל-כך הרבה. מי היה מאמין שהלב שלה מסוגל להכיל כל-כך הרבה. גם כאב, גם אושר, גם פחד, גם כמיהה, גם רתיעה, גם התרפקות.

התיישבה לצד אמה, חשה בחמימותה. חמימות אימהית שהיא מעולם לא הספיקה לתת, אך כעת היא עטופה בה כל-כך.

"אני רוצה יותר גבינה צהובה בפיצה שלי," ייללה בת השש של אחותה.

אמא קפצה, נברה בין הערמות שעל השולחן, שלפה בתנועת-ניצחון חבילה שקופה-צהובה.

"אני אחמם לה את הגבינה על הפיצה," היא התנדבה מיד, נטלה את חפיסת הגרגירים ואת משולש הפיצה הביתי, נכנסה אל המטבח.

ובטרם הכניסה את גבעת הפיצה אל המיקרוגל, לחימום מהיר, גירדה כמה חתיכות על הלזניה הקרה שלה.

הסלסולים הצהובים נחתו ברכות, כעלי השלכת שבחוץ, התגבבו על חתיכת ההשקעה שלה, על חתיכת הלב שנמס ושוב התחיל להתגבש.

והצהוב זרח בהיסוס, מטשטש את עיניה. וטוב היה לעיניה, ותקווה הייתה ללבה.

והאור שמחלון ההצצה שבסלון הגיח אל תוך לבה המוגף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
כתיבה מצוינת.
הצלחת להעביר את התחושות הקשות ולצבוט בי כקוראת.
וכמה יופי יש בלזניה הזו, ובטל התחיה שנכנס הביתה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
@7שבע7
כמה רגש וכמה אהבה יש בכתיבה שלך! הסיפור מיוחד כל כך, ונגע בי מאד.
את הולכת כלכך בעדינות בין הטיפות עם מינוני הרגש והתיאורים המעשיים שזה מדהים! תודה.

קשה לי לכתוב ביקורת אחרי שככה דמעתי מהסיפור הזה, אבל אני חייבת לך הרבה.
נראה לי שהדלת קצת מדי תפסה יישות בפני עצמה. בגדול זה מעולה ויפה שהיה לזה מקום בסיפור, אבל קצת הרגשתי חזרתיות בהתייחסות אליה, בהתחמקות ממנה, וכו'.

ועוד בקטננה- יש כמה משפטים שיש בהם תיאורים חופפים או חזרתיות שקצת מַלאים. יש כאן גם עניין של סגנון, אבל בכל זאת זה קצת מוגזם. ציטטתי כאן כמה שנראה לי שיעשה עוד יותר טוב לסיפור לאוורר אותו מהם.

הגיע הזמן לצאת, הגיע הזמן לשכוח, הגיע הזמן לכרות את החתיכה החסרה מן הלב, הגיע הזמן להניח אותה במגרה השמורה לזיכרונות.
אל המעצור, אל המנעול, אל החוצץ. אל הדלת.

הדלת הסגורה, הדלת האסורה, הדלת הנעולה באלפי מנעולים של אזהרה.
קרובה, קרובה יותר מתמיד, קרובה אליו יותר אף ממה שהייתה בחייו.
ואולי מאז נסגרה הדלת לצמיתות בפניה. ואולי מאז היא מרגישה שהיא חייבת להישאר בבית, לא לצאת את סף דלתו, אולי מאז היא מרגישה שעדיין יש לה על מי לשמור.
היא הובילה אותו, ידו חמה ופועמת בידה, אל חדר האמבטיה.
שברת אותי
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
הדלת קצת מדי תפסה יישות בפני עצמה.
הדלת היא באמת ישות בפני עצמה כאן בסיפור. היא גם מוטיב חוזר, בכוונה. (מקווה שהובן שמדובר כאן על אישה שסובלת מאגורפוביה בעקבות ההסתגרות הארוכה...)
עניין של סגנון
זה באמת עניין של סגנון, וגם טיפ ששמעתי מרחלי לביא בשיעור הראשון של הקורס שלה "מילים ממכרות" (שניתן בחינם כטיזר לכל הקורס).
תודה לך על הערותייך! טוב תמיד לשמוע עוד כיוונים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
שמעתי רק את השיעור הזה, שניתן בחינם. לא קניתי את הקורס כולו, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה דתית (היא דתייה, אבל לא יודעת באיזו רמה. בכל אופן, גם בשיעור הראשון הוזכרו ספרים שאיני מכירה, ואיני יודעת אם אני מעוניינת להכיר... הציטטות עצמן היו בסדר).
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
הדפסתי והראיתי לכמה אנשים שלא נמצאים פה בפורום,
כולם דמעו!

הערה יחידה:
ואיך זה שהרצפה, בקומה השלישית, כל-כך קרובה הייתה לאדמה, האדמה שמעולם לא ראתה, כי זה מה שהרב המליץ.
השורה לא כל כך ברורה, בקריאה ראשונה נדמה שהם קברו אותו בקומה שלישית
 
  • הוסף לסימניות
  • #9

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת לכבוד שבת קודש
הבית כבר נשם בריח של "קרטופעל קיגל" שנחרך מעט בקצוות, ריח שבישר שהשבת כבר עומדת על המפתן,
מחכה לאישור כניסה, חני עמדה מול הכיור המלא ידיה טבולות בקצף לבן, וניסתה להשקיט את המרוץ בראש,
בחוץ הצפירה של כניסת השבת כבר הדהדה בין הבניינים, ארוכה ותובענית, אבל כאן בפנים, המציאות עדיין סירבה להתכנס למקומה.

היא הביטה בערמת הצלחות, בשיש העמוס שעדיין היה דביק מסירופ של עוגה, ובתבנית המרק שדרשה מקום על הפלטה הצפופה, לרגע אחד, העייפות לא הייתה רק פיזית היא הייתה כמו שכבה דקה של אבק שכיסתה את השמחה, היא חשבה על הנרות שמחכים לה בסלון, לבנים וזקופים, ועל הפער שבין הלובן שלהם לבין המהומה שבמטבח.

עוד רגע אחד היא לחשה לעצמה, עוד רגע אחד והכל יעמוד מלכת.

היא ניגשה אל הפמוטים, הבית עדיין לא היה מושלם – צעצוע בודד נשכח מתחת לשולחן, ואחד הילדים עוד קרא לה מהחדר השני, אבל כשסגרה את עיניה והניפה את ידיה מעל הלהבות, העולם שבחוץ נאלם,
בחושך הקטן שיצרו כפות ידיה, היא לא ראתה את הכלים בכיור ולא את רשימת הקניות של יום ראשון, היא ראתה רק אור, חלוש, רועד, אבל כזה שיש לו כוח להפוך גם שיש עמוס ובית עייף למשכן של שלום, כשהסיטה את ידיה ופתחה את עיניה, השבת כבר לא הייתה אורחת שבאה בטעות,

היא הייתה בעלת הבית.
 תגובה אחרונה 
שיתוף - לביקורת מקומט או חלק
קרן שמש חדרה מבעד לחלון, גורמת לר' שלומקה למצמץ, הוא פקח את עיניו ממלמל 'מודה אני' ונוטל את ידיו.

אחר ניגב אותם במגבת שהמתינה לו על השידה לידו, הוא התרומם לכדי ישיבה, נשען לאחור על ראש המיטה, מביט במיטה הריקה שלידו.

אשת נעוריו כבר איננה, הוא הביט בידיו המקומטות כלא מאמין, צובט עצמו לראות שהוא לא חולם, המציאות הכתה בפניו, הזדקנת. כן. אמר לעצמו בעודו צוחק צחוק של זקנים.

מלאך המוות כבר כאן. הוא מרגיש אותו קרוב. היום, מחר, שנה, שנתיים. זה יקרה.

לו רק היה מנצל את זמנו כשידיו עוד היו יפות, הרהר לעצמו.

אל מול עיניו צף כעת סבו ר' תנחום. הוא שלומקה היה בחור צעיר כשהגיע לישון עם סבו בבית, על מנת לעזור לו בפעולות השגרתיות שזקנים מתקשים בהם.

אחח זה היה קשה לראות כך את סבו, תמיד הרי היה כה צעיר ונמרץ. זוכר הוא איך היה נוהג להביט על ידיו הקמוטות של הסבא תנחום, מנסה להפנים שסבא תנחום, הזדקן.

סבא תנחום שפיקח היה, נוהג היה לצבוט לו בלחיו עם ידיו הקמוטות, לוקח את ידו החלקה של שלוימלה הצעיר מניח על ידו שלו ואומר "שלוימלה, גם לי היו פעם כאלו ידים וגם אני הייתי מסתכל כך על ידיו של סבא שלומקה שלי. דע לך" היה מוסיף כשאצבעו מתנופפת מולו באזהרה, "שמהר מאוד גם הידיים שלך יהיו מקומטות ככה".

אחר היה נאנח ושוקע במחשבות, "איי איי איי שלוימלה, אתה עוד צעיר. לו הייתי משכיל לנצל את הזמן כשידי עוד היו יפות כשלך."

נקישה קלה על הדלת החזירה את סבא שלומקה למציאות, נער עדין ושחרחר עמד בפתח פותח את הדלת בהססנות, סבא שלומקה חייך אליו וסימן לו להתקרב.

נכדו היקר והעדין התעניין בשלומו איך הוא מרגיש, סבא שלומקה נפנף בידיו כאומר לא חשוב. הוא שם לב למבטים החפוזים על קמטי ידיו.

"קרב אלי תנחום יקירי, הראה לי את ידיך היפות, הראה לי את הזמן שעוד מחכה לך".

סוף​
שיתוף - לביקורת קהאפל"מ
ב"ה

יש לנו סיסמה עתיקה שעוברת מדור לדור במשפחה:
"קצת הומור אף פעם לא מזיק."
מישהו שנון במיוחד קיבע אותה בראשי תיבות — קהאפל״מ.
ניסינו לפענח, שאלנו, ניחשנו, והעלינו חרס.
לבסוף, אותו ממציא ססמאות רחום גילה לנו את הסוד. בלי תמורה, ובלי דרמה.

וכמו שהסיסמה הזאת תקפה בזמנים רגילים – כך היא כפולה ומכופלת כשפורצת מלחמה.
אבל רגע. אל תצפו עכשיו לסיפור מצחיק. הוא בכלל רציני. ממש רציני.
ועדיין, איכשהו, הוא מחליק חיוך.
ואולי בגלל זה שווה לספר אותו.

אז הנה המאורע, כפי שסיפרה לי חברתי:
הם זוג בגיל העמידה, מתגוררים בדירה מרווחת עם יחידת דיור שמשכירים לזוג צעיר.
ואז, הודעה על טילים מאיראן.
הזוג הצעיר, שאין להם ממ"ד, דופק בדלת.
כמובן, הכנסת אורחים יהודית-מיידית – והם מצטרפים לממ"ד של המארחים.

רק מה?
החברה שלי, כך היא מודה, מבולגנת ברמות.
בלגן שעם השנים הפך ל... נוף.
אבל בעין חיצונית? לא פחות ממתקפת רסיסים.

כשהזוג נכנס פנימה, אל המרחב המוגן, הלא כל־כך מוגן בעיני העיצוב,
הילדים שלה לוחשים לה:
"אמא, לא ברור ממה השכנים נבהלו יותר, מהטילים או מהבלגן..."

אז כן, זה הסיפור.
לא מצחיק, אבל אי אפשר שלא לחייך.
והאמת? גם קצת להתחזק.

ולכן, קחו לכם קצת צידה מהבלגן הזה:

א. תמיד יש בית שיותר מבולגן משלכם
ב. ויש מי שנאלץ לארח בתוך הבלגן הזה, בזמן אזעקות
ג. קה״אפל״מ, תמיד עובד, גם על בלגן גרעיני
ד. ואם כבר בלגן, שיהיה עם חיוך.
ה. והכי חשוב, לא לאבד את ההומור, גם כשהעולם קצת מתבלגן.
פגישה ראשונה

עיניי בחלון, ומבטי נדבק אל המדרגות שבחוץ. ריח של מרק חורפי חלף בחלל הבית, צלל אל הפינות האפלות, אבל אני לא הרגשתי בו. כל עולמי התרכז ברגע הזה, ברגע שבו ראיתי אותה, את בתי, יורדת את המדרגות, צעד אחר צעד, אל הדרך שבסופה ימתין לה עולם חדש. עולם שלא הכרתי, שלא היה לי בו חלק.

היא כבר לא הייתה אותה ילדה קטנה, זו שהייתה נמסה בחיקי, חבויה בזרועותיי כאילו העולם לא יכול לפגוע בה. זכרתי את פניה הילדותיות, עיניים גדולות ושאלות אינסופיות, זכרתי איך שיחקה במילים, בצלילים, בתמימות של ילדה שמגלה עולם. ואת אותן רגשות שהיו אצלה כל כך תמים ופשוטים. הוי עד כמה מהר הימים והשנים חומקים, כמה מהר היא הפכה להיות אישה.

בת עשרים, בגד של שבת, איפור קל, רגליה פוסעות צעד אחר צעד יחד עם אבא שלה לעבר הרכב שישא אותם לעולם אחר. הלב שלי כמעט נשבר לרסיסים, אבל הדמעות, הן לא פרצו. לא עכשיו.
דבר אחד לא ישתנה, זה אני. אני תמיד הייתי ואשאר "אמא". אבל מה אני יודעת עליה, על העולם שלה, על השאיפות שלה? היא הולכת אל מקום שבו אין לי גישה, אל מקום שאני לא אוכל להחזיר אותה ממנו, לא תוכל להיות שוב הילדה שבחיקי.

זיכרון אחר, רחוק יותר, פרץ אלי מבעד למחשבותי, היא היתה קטנה כל כך אז, טהורה, תמימה, עם עיניים כמו שני כוכבים מבעד לחשכה, חיפשה תמיד את התשובות, השאלות לא נגמרו אצלה. זכרתי איך ישבה על ברכיי, נתתי לה להניח את הראש על כתפי, איך הייתי פורשת את העולם לפניה כמו ספר שלא נכתב, מלא בהבטחות של יומיום שמעולם לא נגמרו. והנה, היא כבר לא מתרוצצת כבר לא מתגלגלת מצחוק, תמו המשחקים ואין עוד שאלות תמימות.

היום היא פוסעת לבדה, כל צעד שלה כאילו נושא עליה את כל העולמות שלה, את כל הכאבים, את כל השאיפות שהחיים נתנו לה. כל צעד שלה מלווה בהבנה, שהכובד הזה של החיים, כבר לא נוגע לי.
היא לבושה באור, כמו שמש שוקעת באופק, מתמזגת עם האור שבעולם שהיא הולכת לבחור לעצמה, בחרה לעצמה. כל תנועה שלה נראית לי כמו סמל, אשה צעירה בפתח חייה, והיא כבר לא שלי.

לא העזתי לומר לה את כל זה. לא קראתי לה מהחלון, רק עמדתי שם, מביטה, מקשיבה. כל נים בגופי כואב ומתרגש, עם לב בוכה בשקט, דמעה לא זולגת. הזמן לא נעצר, הרגע הזה לא יוכל לחזור.
צעד אחרי צעד הולכת הילדה שלי, לנסוע עם אביה, אל הפגישה הראשונה שלה.
והפרידה הסופית שלי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה