סיפור בהמשכים לגעת בערפל

[RACHELIZ]

תודה לכם!
אשמח לשמוע מעוד...

 

[אשר שרבר]

מעולה ככה. אין צורך בדרמות וסנסציות מיותרות.

 

[RACHELIZ]

לפעמים אני מעלה בלי תזכורות


פרק י'


קול משאית חורק לי באוזניים, מתערבל עם שאריות של חלום שאני לא זוכרת. פוקחת עין ועוד אחת. המיטה של איציק ריקה. מבט לשעון: עשר שלושים ושבעעעעעע! ממלמלת מודה אני חטוף, לוקחת את הפלאפון, שלוש שיחות שלא נענו. מהעבודה. רצה ליטול ידיים ומחייגת חזרה, מודיעה שאני לא מרגישה טוב. הראש שלי מסוחרר.
איזו שינה הזויה. רוב הלילה התהפכתי ואיכשהו נרדמתי בבוקר. את השעה חמש אני עוד זוכרת.

המים מסתובבים בכוס במעגלים, נצבעים בחום. מתלבטת אם להיפגע גם מכך שאיציק יצא בלי לומר כלום או לשמוח שלא העיר אותי. הלב שלי נצבט בכאב. כאב שלא הכרתי פעם. ממשיכה לבחוש בקפה בלי לשים לב. ברור. הלב צבוט, איך יבחין? חיוך מריר נתלה בין שפתיי.
מוסיפה חלב, מוציאה לי חפיסת שוקולד ומתיישבת.

השיחה מאתמול צפה מול העיניים. נזכרת גם בבכי על הספה. הדמעות באות שוב. שוקעת ברחמים עצמיים...

מנסה להבין מה קרה פתאום, מה הצית את האש. האשראי. אולי המשפט שאמרתי מעליב? אבל הוא לא עד כדי כך פוגע בשביל לשבור כלים. ומה אבא קשור פה לסיפור? נכון, אבא טיפוס אחד ואיציק טיפוס אחר. נו, ואז? אולי הוא סתם היה לחוץ בגלל שהכרטיס נעלם? אבל שיתנצל. מה זה היה ההתקפה הזאת?

סוגרת את השוקולד. מספיק טרפתי חצי חבילה. בלי להרגיש במתיקות בכלל. מניחה את הכוס בכיור. אחר כך נשטוף.
זורקת לפח את הטישויים שספגו את הדמעות שלי. הכבסים מביטים בי, מחכים שאכניס אותם למכונה. שיחכו. אין לי מצב רוח לכלום.
הולכת למיטה.
הראש שלי כואב אבל מצליחה להירדם.
אבל לא להרבה זמן. צלצול מנסר לי את השינה.
איציק.
"הלו?"
"רבקי? מה, הערתי אותך?"
"אהה, לא... כן".
"את מרגישה טוב?"
"כואב לי הראש".
"אכלת משהו? שתית?"
"רק קפה".
"אז את לא הולכת לעבודה?"
"לא".
נו שיתנצל כבר.
"טוב, תרגישי טוב".
"תודה".
.
.
.
"טוב, להתראות".
זהו?
כבר עדיף שהוא לא היה מתקשר... אני כובשת את הפנים בכרית, יוצרת שני מעגלים רטובים שהופכים לכדור אחד גדול וכואב.


איציק:
למה היא לא אמרה כלום?
וזה אחרי שאני יזמתי שיחה למרות שחיכיתי לטלפון ממנה. אנחה חרישית יוצאת לי מהריאות, פוצעת לי את הגרון.
אני נכנס חזרה לבניין. כל ההוויה נשמעת לי מרחוק. מתחיל להרגיש שגם לי כואב הראש.
כנראה שזה מידבק.

"מה קורה איציק, הכל טוב?" רוזנגרטן מתקדם למולי. "כן, כן, קצת כואב לי הראש".
"לך, תעשה לך קפה חזק, יחזיר לך את הראש למקום". הוא טופח לי על השכם תוך כדי כיוונון לפינה המתאימה.
כאילו לקפה יש יכולות מאגיות לסדר עניינים...

לוגם באיטיות. עוקב אחר האדים המסתלסלים ונמוגים באיזו נקודה עלומה, באמצע האוויר. מעביר מבט על היושבים מסביבי. גם להם יש כל מיני בלאגנים שכאלו עם הנשים שלהם? חולפת בי מחשבה קצת לא יפה. תכל'ס, אי אפשר לדעת על אנשים כלום. הנה, לי "רק" קצת כואב הראש. יש קפה חזק ונגמר הסיפור. מנסה להבליע גיחוך. לא הלך.
"אתה רואה? אבא שלי אומר שקפה זה תרופת סבא", רוזנגרטן קורץ ומעמיק את האירוניה.
כן, בטח. אחלה תרופה. כמו פלסטר לשבר.

 

[הנף מקלדת]

פצץ, פצצה, פיצוציישן.

 

[RACHELIZ]

טוב מאוחר מלעולם לא...


פרק יא

איציק נכנס. אני מרגישה מוזר. לוחשת שלום, הוא פולט שלום נוסף וזהו.
שקט.
אחר כך הוא פונה לכיוון הכירה. "יש משהו לאכול?"
"לא. לא היה לי כח להכין".
אני הולכת לחדר. חייבת להניח את הראש הדואב.
שומעת אותו מחמם במיקרו, אולי לחם או משהו, וקול סכין שפוגשת בקרש החיתוך.

רואה חומה הולכת וגובהת ביני ובין איציק. לבנים לבנים יורדות עד שהן מסתירות אותו לחלוטין. אני מנסה לטפס וכל רגע מחליקה. הציפורניים שלי מלאות בדם. כל שורה שאני מצליחה לעלות, נוספת שורה חדשה מלמעלה. מתייאשת ועוזבת ידיים. נופלת ונופלת ונופלת. אמאאא, צורחת.
"הכנתי לנו אוכל".
אני מביטה מסביבי ואז על הציפורניים שלי ונוחתת למציאות.
"תודה". טוב שידעת מתי לבוא. העיניים שלנו נפגשות היום לראשונה.

אוכלים בדממה. בטח המטבח הזה כבר התרגל לשתיקות האלו. אני לא. זה צועק לי מבפנים.
משחקת עם המזלג, שולחת את העגבניות לצד ימין ואת המלפפונים לצד שמאל ואז מערבבת הכל חזרה לסלט.

הפלאפון של איציק מצלצל, מפר את השיחה "הפורה" שלנו.
מ'נשמע, שושי? ברוך ה', כרגיל. מה שלום כולם? מי זה שם, פוצ'י? הוא לא ישן? תשלחי לו ביסים, מהכואבים!
אממ השבת? לא, לא הזמינו אותנו עדיין. אני אדבר עם רבקי ואחזור אלייך. תודה רבה, ד"ש לאריה".
"נגיד לה כן, כן?" הוא פונה אלי.
אין לי חשק להתארח אצלה. כבר קלטתי אותה. לכל דבר היא שמה לב, זאתי. נצטרך להציג היטב.
"האמת שלא מידי בא לי", לוחשת.
"לא נעים לי ממנה, כבר אמרנו לה פעם אחת לא", הוא מבקש.
"אז שיהיה. אם אין לנו ברירה".
אני קמה להביא את הברכונים, מברכת ומתארגנת לשינה. שומעת אותו מתקשר בחזרה לשושי ומעדכן שנבוא. אחר כך פותח את העיתון. פשוט הוא מרשרש בקול מידי. ככה זה כשכורים אוזן...


*

אחרי העבודה אני יוצאת לחפש משהו להביא לשושי ולילדים שלה. לא יכולה לבוא בידיים ריקות.
אם זה היה לפני חודשיים, בעצם אולי - שבוע, הייתי שואלת את איציק מה כדאי לקנות אבל לא יודעת, לא מצליחה לדבר איתו נורמלי. איכשהו זה רק כן ולא. וזה כואב. ממש.
בסוף אני לא מבריקה במיוחד וקונה אגרטל מזכוכית ופרחים חיים. מיום אחד הם לא יראו רע. ממשיכה לחנות משחקים, קונה את הדבר הראשון שהמוכר מציע, בתקווה שאין להם את המשחק הזה. מה שנקרא: לצאת ידי חובה...

*

אני פוסעת לצידו. הוא מגלגל את המזוודה. התחנה קצת רחוקה. השקט מאריך את הדרך.
"כהנא!" מישהו צועק מעבר לכביש. לוקח לי רגע לקלוט שאיציק פשוט מצדיע לו עם היד. ככה, חופשי.
אבא בחיים לא...
אבא?!
"אני זה לא אבא שלך!!!"
"אני זה לא אבא שלך!!!"
המשפט הזה מהדהד לי בלופים אחד אחרי השני.
שומעת דינג בראש. כנראה שכך נשמע קול של אסימון נופל.

 

[כנפיים]

מקסים מקסים מקסים!!!
הכתיבה שלך אמיתית ופשוטה, בלי הרבה 'סלסולים', ויש בזה כלכך הרבה יופי.

 

[RACHELIZ]

תודה!

 

[אשר שרבר]

שכוייח, התגעגענו וכתוב נפלא.
חשבתי שאני אצטרך לעבור על פרקים קודמים להיזכר אבל ברגע שקראתי את המשפט

"אני זה לא אבא שלך!!!"

הכל קפץ למוח.

 

[Bestimedia]

איזה פרק יפה!

חשבתי שאני אצטרך לעבור על פרקים קודמים להיזכר אבל ברגע שקראתי את המשפט

מצטרפת.
וגם נשמח שתעלי לנו יותר- כי כל פרק שלך הוא פרס

 

[RACHELIZ]

תודה תודה!

וגם נשמח שתעלי לנו יותר-

בעז"ה.

עריכת ההנהלה:
לפרק הסיום יש ללחוץ כאן