שיתוף - לביקורת להיות אדם לא רגיל

[א. פרי]

הערה: לאחר שכתבתי את המאמר הנוכחי, שמתי לב שיש בו קטעים המציגים זוית ראיה מסוימת ומצומצמת. למען האמת גם במאמרים שהעליתי כאן בשבועות הקודמים שמתי לב לאחר שפרסמתי שיש שם אי דיוקים או זוית ראיה מסוימת ולא בהכרח נכונה, כל אחד כפי ראות עיניו.
בנוסף, יש לי בקשה אליכם: חשבתי (וזה כעת רק בתכנון... נראה אם זה יתקדם וכיצד) - חשבתי להוציא לאור ספר עם מאמרים בנושא היציאה לאור בשילוב שירים שכתבתי לעצמי במהלך המסע שעברתי. אני כעת בשלב של ברירת החומר וכו'.
לספר יקראו כנראה "לצאת לאור".
אם מישהו כאן ירצה לסייע בכל תחום, החל מציורים, סיוע כספי, עימוד, הגהה ואפילו אם יש כאן עורך/ת שירצו להכניס לספר חומר מקצועי בנושא הוצאה לאור – אשמח.
כרגע הצפי של הספר זה ללא מטרת רווח אלא נועד לתת כלים ועידוד לצאת לאור, כך שכל תרומה תתקבל בברכה. המייל שלי כתוב בתחתית ההודעה בחתימה.

להיות בעמדת אדם רגיל זה נחמד מאוד:
אפשר להתנהל בנינוחות בכל תחום, אף אחד לא רודף אותך, אתה לא צריך לתת דין וחשבון לאיש, אתה לא עומד בפני ביקורת ציבורית כלשהי, ואתה יכול לקרוא חומר מגוון בלי לחוש תחרותיות ואף להעריך את כולם.

יש לך מקום בלב ל(כמעט) כל אדם, יש הפרדה ברורה בינך לבין האנשים שמשפיעים עליך ידע או תרבות או מוסר.

אתה איש קטן ופשוט, והם חכמים ומבינים, ההיררכיה ברורה.

לפעמים חולפת לך בראש מחשבה ש'ידעת את זה כבר', או חולף לך בראש חידוש מעניין, אפילו מרתק ומהפכני. רק שאין לך עם מי לחלוק את זה, כי אתה לא אדם חשוב, אף אחד לא יקנה את דעותיך ולא, אין לך ואתה גם לא צריך במה או עוקבים (אלא אם כן תעלה דברים במקומות שנועדו לכלל הציבור, כמו מכתבים למערכת או פרוג, שבהן כן יש במה לכולם..)

להיות בעמדת אדם לא רגיל זה גם נחמד מאוד.
אתה מתרגל לזה ששומעים אותך, שיש במה למחשבותיך ורעיונותיך, אנשים מתעניינים בך, דבריך זוכים לכבוד, יש לך קהל, אתה חשוב.

החלוקה ברורה.

אבל מה קורה ברגע שהאדם הרגיל הזה חושב שגם לו יש מה לומר, ועדיף שזה יהיה לקהל רב ככל האפשר?
הוא רוצה לצאת לאור.

יש לו רעיונות, אפילו כאלה בעלי משמעות, אבל אין לו - וכנראה הוא גם לא יצליח להשיג עבור זה - קהל מתעניין. הוא עשוי מחומר אחר, הוא איש עניו שלא יודע/לא צריך/ולא רוצה, לקבל במה.

יש שיר שמדבר על האנשים האלו:

ישנם
אלפי אנשים גדולים
שלא יודעים מתי
להתממש
ולא אומרים כדאי
רק שואלים מתי
("ישנם", הזמר איציק אשל)

את השיר הזה שמעתי מזמן, וחשבתי אז על האנשים האלה שבטח במשך הדורות כל כך רצו לצאת לאור ולהתממש. דמיינתי אותם בתור סנדלר חכם עם מבט מבין בעיניים, או בתור אדם פשוט מאוד, צולע, עני, אולי קבצן.
ולא חשבתי (או שמא כן...) שגם אני מאלה... בעלי הפוטנציאל וחסרי המזל.
ואז עברתי את המסע שלי, והגעתי לעמדה הזו בה יכולתי להשפיע.
ואז הפסקתי כבר להיות אדם רגיל, הפכתי להיות אדם לא רגיל. (בתודעה, כי בסביבה שלי לא כולם יודעים שאני סופרת).
וזה היה הזוי, מטורף.
כי פתאום כבר לא רציתי להקשיב לאף אחד, ולא לקרוא אף אחד, וקינאתי נוראות, ולא הסכמתי להבין שיש עוד אנשים חכמים מלבדי, ולא הסכמתי שיש לי מה לומר, לא רציתי להתבטא. בלאגן רציני..
החלוקה היתה בעיני ברורה:
כי אם אתה אדם רגיל – אז אתה בעמדת מקבל.
ואם אתה בעמדת משפיע – הרגשתי שאני רוצה את כל הבמה לעצמי ולא רוצה שום במה...!
לאט לאט עברתי מסע בו גיליתי שכולנו אותו דבר.
זה היה כמו סטירה כל פעם מחדש.
-אני לא אותו דבר כמו כולם!
את כן!
-יש בי משהו קטן שהוא מעל כולם, אולי?!
לא!
קינאתי בשם עצמי באנשים שסביבי, לא נתתי לעצמי להתקדם (בתודעה, כן?) וקינאתי בי בשם האנשים סביבי, הרגשתי צורך להתנצל על כל התקדמות קטנה, והיה לי קשה להבין שאני כלום והכל זה רק בורא עולם.
כמהתי מאוד לחוש שיש לי איזה ערך קטן, איזה ערך כלשהו, אי אפשר?
למען האמת גם כעת לא ברור לי אם יש לי ערך, התהליך הוביל אותי להבנה שאני כלום... וזה תסכל אותי ברמות.
כשקלטתי את האמת והיא שכולנו שווים לגמרי, ואין מקום להשוואות כי זה סתם גישה לא נכונה - זה היה מרתק אבל שוב – קשה להכלה.
בתוך כל המסע הזה פגשתי מישהי שיש לה סיפור זהה לזה שאני עברתי – אך התקדמה הרבה יותר ממני.. (מבחינת חשיבה וכו') וזה כבר גרם לי לתחושות ממש קשות. אפילו התהליך הייחודי שלי לא שלי?

לאט לאט הבנתי עד כמה המציאות שונה ממה שחשבתי, ושהיא המציאות הנכונה והבריאה.

כיום אני במצב אחר ברוך ה', השלמתי עם העובדה שה' הוא המלך והוא בעצם היחיד. עדיין יש לי את המלחמה הפנימית אבל היא מתוך ראיה גבוהה יותר והבנה שזו אני, עם גאווה וענווה וגאות ושפל, וכולם כאלה, ויש מעל הכל את בורא עולם שעלינו לרתום לעבודתו גם את הגאווה וגם את הענווה ואת כל המידות, בעצם.

לפניכם שיר שכתבתי לאחר שפגשתי מישהי שעברה מסע זהה למה שאני עברתי - השיר מבטא במשהו את התחושות ההן, ואת זה שצריך לעמוד מול המציאות הנכונה שיש מקום שווה לכולם.

שני כוכבים קרובים
להתנגשות
שני כוכבים
מצמצמים מרחק
ממצמצים מבט
הם עוינים
הם מאוימים
הם חוששים
שהכוכב הזה ממול
ייקח להם את המקום

שני כוכבים
מביטים
זה בעיניים של זה
ונטרפים כשהם רואים את האור של האחר.
הם מרגישים שהאור הזה שלהם.
הם חוששים שהכוכב האחר מאיר יותר מהם.
הם שוכחים את האור שלהם.
הם רוצים להאיר לבדם
הם רוצים את כל הבמה
הם רוצים לחוש עוצמה

שני כוכבים
רוצים
משתוקקים
לדעת
ולהרגיש
שהם
כוכבים

אז מה אני רוצה לומר בסופו של דבר?

המאמר בא לומר שנכון – אנחנו אנשים פרטיים מאוד. יש לנו הרבה מידות רעות לפעמים (התאוריה שלי אומרת שכמידת הטוב שלנו יש בנו צד של רע... זאת אומרת המידות שלנו כמו מאזניים, אם אנחנו קיצוניים מידי במשהו מסוים אז למרבה הצער תתחזק בנו מידה שכנגד, כך שהיעיל ביותר זה להקפיד לא להיות טובים מידי כדי שהצד הרע שבנו לא יתחזק חלילה. לדוגמה: כל הזמן חשבתי שאני שווה פחות מכולם, ואז הופיעה לי המחשבה שאני מעל כולם, הטוב ביותר להבין שיש לי ערך יציב ואין מקום להשוואות.)
אז מה שבאתי לומר זה שאנחנו לא רק אנשים פרטיים, אלא יש בנו גם מקום ששייך לבורא עולם ולעולם שלו. והמקום הזה זה השדה של הכישרונות שלנו ואפילו החלומות שלנו, אם נפעל במישור הזה כאנשים פרטיים עם אגו ומטרה אז כנראה שנתייאש או נכשל חלילה.
כי המסע הזה של מימוש עצמי הוא מידי מפרך מכדי שנוכל לעשות אותו כאנשים פרטיים.

כשאנחנו מנסים לממש את עצמנו הגישה צריכה לבוא מתוך הבנה שאין כאן שיקולים של אגו אישי ומצומצם, אלא של ראיה רחבה ונכונה בה אנחנו מבינים שבכל יציאה לאור יש את טובת הכלל, וזו בעצם עבודת ה', וזה כנראה עניין קדוש ומשמעותי מאוד.

גם בפעולות קטנות וגם בפעולות גדולות - אין כזה דבר משהו קטן או גדול, כי כל יציאה לאור מקדמת במשהו אותנו ואפילו את העולם. ולא צריך לחשוש מתחושות שליליות שעולות בנו, כי זה חלק בתהליך שצריך לעבור, בדרך אל היעד.

יתכן שבסוף, כשנגיע למטרה, נבין שבעצם בורא עולם יכול היה לסדר את העולם בשניות, הוא יכול היה להעניק לנו הכל בלי מאמץ: כישרונות, בריאות נפשית, מידות טובות, אופי טוב, יופי, הצלחה, וכסף וכבוד וכח. אבל הוא לא נתן לנו הכל מיד כי מה שחשוב לו זה לא שנביא לו תוצאות אלא הוא רוצה את ההתמסרות שלנו, את המאמץ ואת העבודה האישית של כל אחד. עבודה אישית שעוברת במקומות פחות נחמדים בתוכנו, באופן בו אנחנו כובשים את הצד הרע בפני הצד הטוב, ולא מבטלים אותו, אלא מודעים לכלל תכונות נפשנו ויודעים לכוון את עצמנו במנהיגות עצמית טובה ורחמנית – לעבודתו יתברך.