סיפור בהמשכים לוחמת. המשך של הפרולוג.

[חנה סלמה]

בעניין של טולי שני כוכבים ואוכל הוא בנחת אשכול ענביםם
מה יהיה איתך מה?
(כן, אני יודעת שכלום..)

 

[מוריופ]

מקסים! אין הערות. באמת שיש לך משהו ממש כובש בכתיבה. אנושי ומוצלח.
מחכים לפרק ג'...

אהמ... @נ. גל

הייתה פעם שגיבור שלי בחר נרתיק לאקדח שלו (ישב לי בראש איך זה נראה), ואני ישבתי במשך 3 ימים לחפש את שם החברה והדגם של נרתיק כזה.

זו רמיזה לאשכול מאת נ. גל בתגית 'סיפור בהמשכים'?

 

[נ. גל]

זו רמיזה לאשכול מאת נ. גל בתגית 'סיפור בהמשכים'?

האמת?
מתכננת להתחיל בקרוב, אבל סיפור אחר. זה סיפור כבד מדי בשביל הפלטפורמה.

 

[סיפור8]

שאפו!! סיפור מסקרן! אהבתי את המפגש המפתיע בין שני קווי העלילה... וגם את הדמויות.
יש מצב ששירן הפכה למיכל באמצע? או שאני לא הבנתי?

רק אולי עוד הוספה קטנטונת- תשקלי אולי להוסיף עוד קצת תיאורי רקע. פיטו ניצב בחוף הים ומתבונן באופק, הרוח נושבת, לברק יש עיניים חומות עזות מבע, צ'ארי עומד בין עצי הדקל.. וכדומה. מוסיף קצת אווירה וממקם את הקורא.

מחכים להמשך)

 

[Talya kadosh]

וואלה, @נ. גל האמת שלא בדיוק חשבתי על ההקשר של המשנה כשכתבתי את המילים הללו, זה פשוט עמד לי בראש...
תודה על התיקונים הקטנים.
לגבי האכלה בכפית, אחרי הפרק הראשון עשיתם לי לגמרי סוויצ בראש.
כשעברתי על הפרק השני לפני שהעלתי אותו חשבתי שמדובר בקצת קיציות לאחר ההתכתבות כאן. אבל בכל זאת העלתי.
אז תודה שחיזקת את ההשערה, בעזרת השם אני אשתדל לא לעשות את זה יותר (אימוגי קורץ)

 

[Talya kadosh]

@chana salama מותר לי לומר שלא הבנתי את כוונת המשורר?
תודה @מוריופ כייף לקבל ממך מחמאות. ומצטרפת לגמרי לבקשת הסיפור, בטוחה שהוא יהיה מעולה כמו שאת יודעת לכתוב.
@סיפור8 לא היא לא הפכה למיכל באמצע. יש שם שתי בנות נוספות.
פעם אמרו לי להפחית, היום אומרים לי להוסיף (אימוגי קורץ) נשתדל ללכת בדרך האמצע...

 

[נועה לבין (Tamar)]

אוקי, את השיפור היה אפשר לראות מיד, אז שאפו על זה, @Talya kadosh !
אני חושבת שלוקח, (אולי רק לי) זמן כדי להבין את הרקע בדברים החדשים. הקטע הקודם בין זוהר לברק קראתי עיוורת איזה פסקה ואז הבנתי שזוהר הוא פורץ והכול. עכשיו זה שוב קרה לי, כשלא הבנתי מי צ'ארי ועל מה הוא מדבר ומה קורה. אולי כדאי לספר קצת רקע בפסקה הראשונה.
הים היה רגוע כמו תמיד ב...
הנחש\קוף\לטאה\לא משנה היה...
לקרוא לדברים בשם. קצת קשה לנחש או לקרוא ואחרי שאני מבינה לחזור על הכול שוב...
אולי זו רק אני, אבל חושבת שכדאי לשים לב לזה

 

[AtArA R]

יואווו!!
איך לא קראתי את זה עד עכשיו??
@Talya kadosh , את מדהימה! או שקפצת בכמה רמות, או שאני פספסתי אותך קצת...
הכתיבה שלך שואבת. סיפור מסקרן ונוגע.
וההתכתבות הזאת שווה לגמרי... שומרת לי את האשכול הזה!
@סיפור8 , @נ. גל , @מוריופ - תודה!

 

[Talya kadosh]

תודה @תמר לבין.
לא כל כך הבנתי, את מתכוונת שההתחלה שלי מעורפלת?

@AtArA R אולי גם וגם וגם (אימוגי קורץ). כייף לשמוע, תודה!

 

[נועה לבין (Tamar)]

לא כל כך הבנתי, את מתכוונת שההתחלה שלי מעורפלת?

לא. רק התחלת סצנה חדשה, שבה פחות קראת לדברים בשם ולא 'הבהרת' שאנחנו בחוף ים עכשיו, לדוגמה.

 

[AtArA R]

לא. רק התחלת סצנה חדשה, שבה פחות קראת לדברים בשם ולא 'הבהרת' שאנחנו בחוף ים עכשיו, לדוגמה.

בעיניי זה לא חיסרון. לא הייתי מעדיפה לקרוא סיפור עם אקספוזיציה שקופה מדי.

 

[נועה לבין (Tamar)]

בעיניי זה לא חיסרון. לא הייתי מעדיפה לקרוא סיפור עם אקספוזיציה שקופה מדי.

טוב, לא צריך ללכת קיצוני מדי. לא, 'קורא יקר רציתי שתדע ש:' ...
אפילו מיקום בתחילת סצנה (כמו בספרים של יונה ספיר), יעזור.

 

[Talya kadosh]

בואי נגיד לכתוב למשל אוקראינה/איראן בתחילת קטע?

 

[נועה לבין (Tamar)]

כן, אבל לא רק זה. נסי להיכנס לראש של הקוראים ובהיכרות עם דמות חדשה ספרי לנו קצת על המקום, המראה שלה, אפילו השעה המקומית... מה שיכול להקל זה התרחשות קלילה לפני ההתרחשות.

צ'ארי רץ על החול כשעל כתפו מתפתל למור זנב-טבעת, 'לא אכפת לי', קרא לעבר חברו שעמד כשרגליו נוגעות בגלים, 'אני אדוג אחר כך את הדגים, ואולי אבא שלי יסכים שאקח אות-'
פתאום הוא ראה את אביו, 'הי אבא, נכון שהקופיף הזה חמוד? אפשר לאמץ אותו?' קפץ עליו.
'את מה?' אביו הפנה אליו מצח מקומט, 'את הדבר המלוכלך הזה? תשכח מזה'... ומפה המשך.

מקווה שהסברתי את עצמי נכון. שוב, הכתיבה שלך מדהימה! מעריצה באמת

 

[מוריופ]

"אני סחוטה", נועה נשמטת על הכיסא, מחבקת ידיים מגורות סביב כוס תה חמה. "תודה שירן".

"באהבה, מתוקה. יש לנו הפסקה קצרה, אז כדאי שננצל אותה".

היא שותקת. לוקחת לגימה קטנה, ריח דק של אקונומיקה מתלווה אליה, מגעיל אותה. אולי בכל זאת עובדת ניקיון הוא לא מקצוע אולטימטיבי.

"מצטערת".

נועה מרימה גבה.

"שכחתי. הבטחתי לנקות את החדר האחרון במקומך, לא עשיתי את זה. את לא שואלת למה?"

שירן עוקבת אחריה, קמה מהכיסא, שופכת כוס תה כמעט מלאה לכיור.

כאן הצגת מצוין את המקום והאווירה

"אף פעם לא כינית אותם בצורה של גנאי, זו בסך הכל חיה". אף פעם אתה לא אומר מספיק, אתה לא מסתפק בשום דבר. תמיד צריך עוד משהו שאין לך, שיש לאחר.

פיטו מביט אל החוף המרוחק בעיניים מוצרות, "בדרך כלל, זה בדרך כלל. היום, יוצא מהכלל".

"אתה מחכה למישהו?"

"למה את חושב שאני מחכה למישהו?"

"למה אתה מחזיר שוב פעם את השאלה אלי?"

המבע שלו תמים למדי, "למה לא?"

"אתה מתנהג היום מוזר, אבא. אני הולך לחוף, בסדר? חברים שלי שם, כל הדייגים בים, עוד מעט יפתח השוק. אני אלך לבחור חמישה דגים גדולים, כמו שאתה אוהב". שאני שונא.

"ממש לא", הוא מושך אותו לאחור. "תשחק כאן עם הלמורים. צ'ארי, אל החוף אתה לא מתקרב".

"למה?" הוא משלח לעברו מבט מופתע. "כולם שם". כמו בכל יום, הכל אמור להיות כרגיל.

כאן קצת היה חסר לי הרקע. זה ביום? בלילה? חם שם ומזיע, או מלא בריזה קרירה?

נראה לי שלזה מתכוונת @תמר לבין

 

[Talya kadosh]

אני חושבת שהבנתי.
לדעתכם, צריך לתאר רקע בכל קטע וקטע? זה לא עלול להיות מייגע מעט?

 

[נ. גל]

אני חושבת שהבנתי.
לדעתכם, צריך לתאר רקע בכל קטע וקטע? זה לא עלול להיות מייגע מעט?

בכל פעם שפותחים זירה חדשה, לדעתי.
פעם ראשונה נועה בעבודה - תיאור רקע.
פעם ראשונה ברק במדגסקר - תיאור רקע.
פעם שנייה - רק רמז בהתחלה או ציון מיקום, ואפשר להמשיך הלאה.

 

[Talya kadosh]

תכלס, יש בזה משהו מאוד נכון.
תודה קיבלתי :*

 

[Talya kadosh]

פרק שלוש:

"ברק, המשחקים שלך הופכים למסוכנים".

הוא חושק שפתיים. "זוהר, עוד לא ידידי. את המשחק תשאיר למלהקים בסרטים. אני חי במציאות. אין לי פנאי למשחקים, גם לא מטאפוריים".

"ובכל זאת", זוהר משלב ידיים בנינוחות, נשען על בקתת השומר מבפנים. "לא התקשרת, לא מסרת תשובה חיובית. אפילו לא שלילית. והדד ליין, כן ידידי, עבר".

"לא חשדתי בך כקשה הבנה".

"ובך", הוא מחייך בביטול. "בקרב על החיים שלך".

"סליחה?"

"אתה נכנס לאש, ברק. תעביר לי את האישור, נטוס למדגסקר, נחזור. זהו. למה אתה עושה מהנמלה החמודה הזו פיל אימתני כל כך? אני לא אלים".

"כמובן", לעג בעיניים שלו. "רק מאיים עלי".

"תראה, אני לא רוצה שניכנס למצבים לא נעימים. אין לך ברירה. לא התקשרת, לא בסדר, אבל נסבל. הגעתי. ולצערך, אכריח אותך לטוס. הזמנתי שני כרטיסים, אחד לי, אחד לך. מחר בלילה. הלכתי?"

ברק נועץ בו מבט קריר, "אני לא יכול להשאיר את הבית לשליטתה של ילדה בת שמונה עשרה".

"למה, אשתך מתה?"

"בדיכאון".

"תנחומיי. כתוצאה?"

"לא עניינך". חתך מהיר, מדמם. "מצטער, לא יכול לטוס".

"אני רואה שעוד לא הבנת", הוא מתנתק מהקיר, נשען על השולחן. קרוב אליו. "ברק, אתה לא המחליט כרגע. אתה מבצע ההוראות, מובן?"

"פחות".

"מחר, חמש בערב. בכתובת הזו", זוהר מטיח פתק ממו קטן. "תבקש חופשה מהעבודה לזמן לא מוגבל. אם לא, אני דואג לפטר אותך. אין עונשין, הזהרתי. אל תבוא אחר כך בטענות".

"אני לא עובד בכפייה".

"עד שיאמר רוצה אני. מיציתי כאן. להתראות, והמשך יום טוב. תן לי לראות שאפשר לסמוך עליך גם כאן. במדגסקר, אתגרת את עצמך, ניצחת. אל תיפול עכשיו. אתה יודע, מלחמות שבטים הן לא דבר שכיח".

ברק מצטמרר. "לא שכיח, בכלל".

"יפה", זוהר מרוצה. "אתה מבין עניין. ניפגש לחופשה טרופית במדגסקר. צ'או, ידידי".

"לא ידידך".

"לעתיד".

ברק לא עונה, לוקח נשימה עמוקה. מרים את הפתק ועוקב אחריו, מתרחק. מי שלא תהיה, זוהר, אני לא אוהב אותך.

***

"את שקטה".

"זה חדש לך?"

"האמת שכן", מיכל מושכת כתף, מעבירה סמרטוט על השידה. "אני מכירה אותך בערך שבוע".

"אף פעם לא דיברתי יותר מדי".

"אף פעם לא היית פוקר".

"פני פוקר?" היא נתפסת לקטנות. הגדולות, גדול עליה.

"אה".

נועה בולעת אנחה. "אני בסדר, מיכל".

"אפשר את ההגדרה שלך ל'אני בסדר, מיכל'?"

היא מחייכת. אם ניסית לעורר אותי, הצלחת. כלפי חוץ. "כל עוד אף אחד לא מת", או נכנס לדיכאון.

"אני מבינה שלא קרה משהו נורא".

אולי תגדירי לי נורא, אגיד לך שיש דברים גרועים יותר ממוות. "מסתבר", נועה מתחמקת.

"אין לך כוח לדבר?"

גאון. "סליחה מיכל. אבל האמת, לא".

"קיבלתי".

היא אפילו לא מתאמצת להראות פנים נחמדות, חוזרת לתווי פנים קשוחים. עוד שלושה חדרים, והביתה. חזי מחכה לי. אולי גם אמא.

---

"למה אתה בוכה?" נועה נבהלת. חזי לא בוכה, שתיל של מציאות אכזרית. מקסימום, העיניים שלו עצובות, מביטות בי בכאב הכי שורט בעולם.

חזי משלח לעברה מבט חד, מחזיר לכרית. מתייפח.

היא מתקפלת סמוך למיטה, על הברכיים. מעבירה יד אוהבת על גב רוטט. "רוצה", הנשימה שלה מתקצרת לרגע. "לב פועם?"

הוא מרים אליה עיניים אדומות, רטובות. מהנהן. בטח שאני רוצה, הכי רוצה שיש.

נועה שותקת. מגלגלת אותו בתוך השמיכה, עד הסוף. מחבקת אליה, מנשקת שביל דמעה לח. מחבקת שוב.

חזי צוחק, בוכה. מוציא שתי ידיים משמיכה חמה, מחבק חזרה.

"מה קרה, לב שלי?"

"רבתי עם שמוליק", הקול שלו קטוע, נעלב.

"זילברמן?" אין עוד שמוליק בכיתה, אין עוד זילברמן. חוץ ממנו. ציני, סוחט דמעות.

"כן. הוא, אמר שאני בדיכאון. כמו אמא. שאני כל היום שוכב במיטה ולא עושה כלום.

אמא שלו אמרה שאנחנו משפחה של מסכנים, ואולי צריך להפנות אותנו לרווחה. הם צחקו", הוא יורה כאב. "כל הילדים צחקו. ואני בכיתי".

"סיפרת לרב'ה?"

"הוא שלח אותו למנהל. אחר כך הוא חזר לכיתה, לקח את התיק. השעו אותו ליומיים".

"נעלבת", נועה קובעת.

"מאוד".

היא מגלגלת אותו משמיכה מקושקשת בכדורים צבעוניים, מושכת לחיבוק אמיתי. "שמוליק לא אמר את האמת, נכון?"

"לא", חזי מתנשף. "הוא שיקר. והרב'ה אמר שאני ילד מצטיין ובוגר. הוא אמר שבמקום ללמד שיעור רגיל, הוא ילמד אותנו שיעור בבין אדם לחברו.

אחר כך, כולם ביקשו ממני סליחה. שמוליק לא, כבר הלך.

חבל שאמא באמת במיטה. ואחרי שהיא קמה, חזרה. הייתי יכול לומר לכולם שהוא ממציא, אבל אסור לשקר".

"מתוק שלי", נועה מחבקת אותו, חסרת מילים. "אתה מתנה".

ביחס לאחרים, לא קיבלתי הרבה מתנות בחיים שלי. אבל אלו שהעניקו לי, גדולות. עטופות בהרבה חום.

לבת שלי. מאבא,

באהבה.

***

אש היא יפה. היא גם שורפת.

ואין אמצע.

או שאתה חי בתוכה, או שאתה מת.

היא הייתה מהממת, יוקדת בכל הגוונים הרותחים. בהתחלה הוסיפו לה בנזין, אחר כך, גם בזה כבר לא היה צורך. בערה, כאילו מעצמה.

התעלמה מהצרחות, הכאב, הדם. המשיכה להתפשט הלאה, מתהדרת ברוחות. המוקד הראשון, כבר התאכל מזמן. והיא לא ידעה שובעה.

אי אפשר להשביע מרצחים.

התהפנטתי. זה היה נוראי. הרגשתי שהעיניים שלי נקרעות, פיזית. אולי גם אותי לא יהיה אפשרות להציל.

עד שתפסו בי שתי ידיים שריריות, ניערו בחוזקה. חשבתי שאני מתפרקת לגחלים, יוסיף תיאבון למפלצת.

הייתי כזו, כמעט.

צרחתי, צרחה לא אנושית. נופלת חזרה לחסות בתוך חומת אש אימתנית. זה לא עניין אותי, שום דבר לא עניין אותי. חוץ מדבר אחד, למות. להפסיק להרגיש.

לא ידעתי, אבל מסתבר שגם לשכל יש רגשות.

***

"הוא יגיע".

גבות מורמות, תמהות. חיוכים זעירים. משיכות כתף.

ציפייה. התנגדות.

"הוא עזב", מישהו מתיז. "אל תגיד לי שהוא התגעגע. כי להאמין, לא אאמין. עד כאן. יציאת החירום מימין, רוצו".

צחוק כללי, מזלזל.

"לא אגיד", פיטו שקט. "ואני מבקש לשמור על פה נקי".

"מה הוא שכח כאן?" שיער שחור מתנועע במרץ, מאשר את דבריו בהתלהבות. "לא נראה לי שאת עצמו".

"אותנו", משיב קול דק, נוזף. "אנחנו חשובים לו".

גיחוך. צחוק חוזר. נשיפת בוז.

"לא". הוא גבוה, מרשים. "חמש שנים שהוא לא ביקר כאן. לא אנחנו נהיה הסיבה לחזרה שלו. כי אם כל הכבוד אלינו, ויש לי כבוד, החשיבות שלנו עלובה, כדי לחזור למקום נורא כל כך מבחינתו".

פיטו מתרווח על כיסא הקש. "בחורים, תירגעו. הסיבה לא משנה. התוצאה, היא זו שחשובה. הוא מכיר אתכם, אתם מכירים אותו. אל תאכזבו אותי. אתם יודעים שאני לא מסוגל להתמודד עם אכזבות. קל וחומר שלא הוא".

התנשמות קולקטיבית.

שקט.

"שיהיה לנו בהצלחה".

---

"אני לא אוהב אותו", נפאולי מסנן בזעם.

ניקולה שותק. שולף חץ מהאשפה, דורך אותו על הקשת. יורה. בול פגיעה. הוא שולף חץ נוסף. נפאולי עוצר אותו, "שמעת מה אמרתי?"

"אין לי מה לעשות עם המידע הנ''ל", ניקולה מזיז לו את היד. דורך. יורה. בול פגיעה.

"אתה מסכים איתי?"

"אני שונא אותו".

"אז מה עצם ההבדל ביננו?"

"אתה, תעשה הכל כדי להראות לו מי שולט. רמז: לא מי שנעלם. אני פחדן, אשתוק. כל מה שהוא יאמר, אבצע. גם אם ארצה לדפוק לו את הראש בקיר, לעשות בדיוק ההפך. לא אצליח. אין לי אישיות משל עצמי, בנושא הזה".

"הוא עזב אותנו", נפאולי פגוע. "בנקודת השיא. עזב, וברח. זה נשמע לך הוגן?"

"אתה יודע שלא".

"למה פיטו היה צריך לפתוח את תיבת הפנדורה הזו, למה לשלב אותנו בעסק? לי, זה נראה מוגזם".

"אולי הוא חוזר, אלינו". אולי לא מדגסקר היא זו שקורצת לו, אלא מי שהוא השאיר מאחור. אני מקווה, למרות הכל.

"גם אם כן, אני לא מתכוון לשתף איתו פעולה. הוא רע, צבוע".

"אנשים משתנים".

"לא כולם".

ניקולה משחק עם החץ השלישי. "הוא אמר שהוא אוהב אותנו".

"ועזב".

"יכול להיות שמדובר בדברים תלויים אחד בשני. קשרים, הם לא דבר קל להתרה".

"לא נראה לי".

"נפאולי, לא הגיוני לבנות עובדות על השערות. רק אסונות זה מביא. אתה חייב להבין את זה. היית שם".

"הוא היה אמור להיות איתנו, בכל מצב.

הוא ברח, נטש. אתה חייב להבין את זה. היית שם. איתי, עם כולנו. ראית הכל. אתה לא יכול להתכחש לאמת".

שתיקה.

צדק, אי אפשר להצמיח מתוך כעס. בטח שלא מתוך שנאה.

חץ שלישי, החטיא את המטרה.

***

"אבא, אתה לא יכול לעשות לי את זה". נועה תוקעת ידיים בכיסי הפוטר החם, חסרת אונים. לא מסוגלת לחשוב על העבר. להישאב אחורה בזמן, לחזור לרחוב. לא היה לי בו כלום, גם עכשיו אין לי.

אבל זו בריחה. ואני לא בטוחה שאני חזקה מספיק כדי לא לברוח שוב. גם אם אני יודעת שהוא מלא בריק אחד גדול.

ברק פוסע לידה, מהורהר. "ביקשתי חופשה מהעבודה, אישרו לי". כביכול אני לא יודע מי סידר את העניין. "אני צריך לטוס". מחויב.

"עברו הימים ששתקתי, לא אמרתי מה אני חושבת", זרוקה בשום מקום, וכל מקום. אף אחד לא ראה. "אמא בדיכאון-"

"PTSD,'' הוא חייב לדייק.

אתה מתכחש למציאות, אבא. "כן, בסדר. אני רק בת שמונה עשרה, עובדת בניקיון. חזי בן שש, בכיתה אלף. אבא, כל המגדל שבנינו יתמוטט". ויתמוסס בכי, יתרסק קושי. כלום לא ישאר. אהבה, היא דבר רגיש.

"את דרמטית מדי, וקיצונית".

"אני לא מסוגלת להישאר כאן לבד, להניח את כל המשפחה על הכתפיים שלי. זה כבד, זה מפחיד. אחריות גדולה מדי".

"ואפשרית".

"אבא-"

"אני סומך עלייך".

נועה מתנשפת. "אני רק נראית גדולה".

"אין לך ברירה אחרת. בדיוק כמו שלי, אין שתי אופציות. נתפצל, כל אחד יתמקד בזירה שלו. ויהיה טוב, בעזרת השם. תאמיני שיהיה טוב. אמונה היא דבר גדול".

"עוד לא אמרתי שאני קטנה?"

"וגם לא תגידי", המבט שלו מלטף אותה, מנסה להרגיע. "תסמכי על עצמך. את יכולה".

"אין לי מה לומר". ויש לי אין סוף נורות אדומות כחולות במוח, ותאונות מזעזעות בלב. אני לא יודעת אם אני יכולה לשרוד את זה.

"לפעמים, עדיף לשתוק".

הנה, אני שותקת. ושום דבר לא קורה. עולם כמנהגו נוהג. ואולי, זה בדיוק מה שצריך להתרחש.

בום. תאונה חזיתית.

***

צ'ארי מתבונן בדגים שעל המגש בעיון. "אמא", הוא סופר אותם, מבע הפנים שלו רציני. "חמש דגים בדיוק. מה נעשה איתם עכשיו?"

"זו אמורה להיות שאלה רטורית, ילד".

הוא מחייך ברעד. "אני יכול לשרוף?"

"כמובן. אל תשכח לשים אותם אחר כך בבור בחצר".

"אני לא אשכח. נינה", צ'ארי מציץ לחדר. "רוצה לבוא איתי? אני שורף עכשיו את הדגים. אחרי כך נשפוך את האפר לבור".

"בטח", היא מתרוממת. "צ'ארי", נינה שקטה. "אתה חושב שהבור יתמלא, לפני שהוא יבוא?"

"יש לי הרגשה חזקה שכן".

"התחושות שלך תמיד נכונות". היא מציינת עובדה, לא בטוחה עם מדובר בטוב או ברע.

"כמעט", הוא מניח את הסל על אבן קרובה. "בואי, תשמרי עליהם. אני אצית בינתיים את האש".

היא מתיישבת קרוב אליהם, מניחה עיניים חודרות. אני אשמור. צ'ארי יהיה מרוצה, גם אבא ואמא. וכשהוא יבוא, גם הוא. רומאלה.

והעיקר, הכוונת לא תתמקד בי, עלי.

ילדת צל.


כמובן, פתוחה להערות/הארות.
תהנו.

 

[מתרגשת]

יפיפה כתמיד, טליה.
תמשיכי לכתוב כזה מדהים.