סיפור בהמשכים לוחמת. המשך של הפרולוג.

[נ. גל]

השאלה היא אם אני כביכול צריכה רק לשכתב את הקטע או לכתוב אותו מהתחלה?

זאת שאלה קשה. נדמה לי שרק את, בתור הסופרת, יכולה לענות על כך.

רמז קטן, שאולי יועיל: האם יש לקטע הזה משמעות עלילתית, מלבד לסקרן את הקוראים?

 

[Talya kadosh]

יש לו, ברור. אחרת לא הייתי כותבת אותו.

 

[נ. גל]

יש לו, ברור. אחרת לא הייתי כותבת אותו.

אם כך, יתכן כי הדרך הנכונה היא לכתוב אותו כך שהקוראים יבינו מה ההתפתחות העלילתית הקורית בו, ואת הסקרנות ניתן להשאיר קצת בצד.
(גם כך הסיפור מסקרן בהחלט. עצם העובדה שהוא מתפרש על כ"כ הרבה מוקדים, מכיל דמויות בלתי צפויות בעליל ועובר במקומות לא צפויים - מספיקה כדי לסרקן את הקוראים ולהשאיר אותם צמודים למסך.)

 

[Talya kadosh]

פרק שש:
"כל מה שתרצי", אחינועם מצהירה. מפנה לה את הפוף הצהוב, מקושקש לימונים. "לשירותך".

נועה מעלה חיוך פצפון, בשביל הנימוס. שותקת. אני אוהבת את החדר שלה. את הכוורות בצבע אדום דובדבן, את שלושת הפופים. והכי, את הקירות בצבע פוקסיה עדין, יפהפה.

הלוואי עלי, עלינו. חיצוניות, מכסה על הפנים.

היא מנחיתה את עצמה על הפוף, בוהה בכוויה של אחינועם, על הצוואר. גדולה, מכוערת.

"הכל בסדר, נועה?"

"לא". היא מסיטה מבט. מתמקדת בציורי הציפורים. אצבעות קסם, יש לבחורה הזו.

"פיטרו אותי מהעבודה".

"מעבדות".

נועה זורקת בה מבט לא מרוצה.

אחינועם גוחנת אליה מהפוף השני. "ניצלו אותך".

"הוא היה בסדר", היא לוחשת. "הרים אותי מהרחוב. רק על זה מגיעה לו הכרת הטוב. לא מוסרי הכינויים שלך".

"עבדת קשה. השפילו אותך, פגעו בך. אני חושבת שיש עוד אופציות שאדם יסכים להכניס ילדה ללא שום ידע לעבודה שדורשת תחזוקה מלאה, חוץ מהכרת הטוב".

"הוא עשה לי מבחן", נועה מוחה חלושות. "היה מרוצה".

"או", אחינועם מדגישה. "הציג את עצמו, מרוצה".

"מה את מנסה לומר?"

"תשמחי. השתחררת מעבודה לא מתגמלת בעליל. תמצאי אחת אחרת, הכל יבוא על מקומו בשלום".

"אני לא אמצא".

"פסימית".

"לא, אני מציאותית. תאמיני לי".

"מוכנה להראות גם לי את הסיטואציה הכל כך מציאותית? מיליוני אנשים מצאו עבודה, וכולם היו פעם נערים, נערות, שרק התחילו קריירה, והתקבלו. הצליחו. אין סיבה שאת, מוכשרת שלי, לא תצליחי".

"את לא יודעת כלום".

"אדרבה", היא מתרווחת. "ספרי לי".

נועה מביטה בה בעיני שקד חומות, רציניות. "יש דברים שהשתיקה יפה להם".

"מינימום סוכנת מוסד".

"זה לא נמצא ברשימת החלומות המצומצמת שלי".

"מעולה, וגם לא צריך להיות. החלום היחיד שאני רוצה שיהיה כאן, בשכל המדהים שלך, הוא אחד: אמונה עצמית".

נועה חושקת שפה.

"בסדר, מתוקה?" היא מושיטה יד. "נעשה עסק".

נועה מעבירה ליטוף על הכוויה בזרוע, הפנים שלה מתעוותות. "תזכירי לי, כמה יש לך?" כאילו אני לא זוכרת לבד. יכולה לספור אותן מתוך שינה, לומר איפה בדיוק. וכמה כאב לה. איך כימתה בכי לדמעות, מדדה אהבה.

עננים מתקדרים בעיניים המימיות. "שלושים ותשע".

"תאהבי את עצמך?"

אחינועם שותקת.

"ניני", היא מתחננת. "בעסק, יש שני צדדים".

היא מושכת את היד, מכניסה לכיס הפוטר. מתכווצת.

"בשביל החוזה".

אחינועם מחייכת בחמיצות. "חלום נגד חלום?"

"מציאות, נגד מציאות".

"המציאות של מי?"

"שתינו".

היא מובסת. "לא אחראית על התוצאות".

"בחירה חופשית".

"שחרור".

"אמת".

"אלוקים".

"אבא".

"אוהב".

נועה מחייכת. "תמיד".

***

"אמא כועסת עלייך", שיר נוחתת על המיטה. "מאוד".

"מה עשיתי?"

חיוך קל. "אחות שלי, מה לא עשית?"

"הרסתי?"

"לא".

"סידרתי".

"כן".

"ועליתי לה על העצבים".

"זו אמא שלך".

"שיר, נשים את האמת ביננו. היא לא אוהבת אותי. כל דבר שאעשה, היא תכעס. כשאשב בלי לנשום, היא תעיר. אבסורד. פתחתי מולה את הנושא של התיכון, זה הדבר שעיצבן אותה, נכון?"

"היא התקשרה לאבא, הודיעה לו שרעות לא מפסיקה לעשות בעיות".

"אין לי בעיה לימודית, אין לי בעיה חברתית. אין לי שום בעיה עם התיכון עצמו. אמא יודעת את זה".

"רעות", שיר מסיטה שמיכה לצד, מתקרבת אליה. תולשת ספר מאצבעות לבנות מדי, סוגרת. "אמא אוהבת אותך".

"אותך".

"אין אמא שלא אוהבת את הילדים שלה".

"קלישאה מטופשת".

"תלכי מחר, בבקשה. בשבילך".

"בשבילי, טוב להישאר בבית. שיר, אל תשכנעי אותי. חבל לבזבז תחנונים כשאני מודיעה לך מראש שלא, אני לא הולכת".

"ותכנסי לוויכוח נוסף עם אמא", האפור שבעיניים שלה מתכהה.

"קשה לך לשמוע מריבות?"

"אני רוצה שיהיה לך, לה, לכן, טוב ביחד".

רעות מקפלת רגליים. "יהיה בסדר. אפשר את הספר, בבקשה?"

"אמא רוצה שתלכי לשטוף כלים".

"טוב".

"אני יכולה לשטוף במקומך".

רעות קמה, "את יודעת שלא. אם תשימי סימנייה בעמוד שהפסקתי לקרוא, אני אודה לך".

היא שותקת, עוקבת אחריה יוצאת מהחדר, סוגרת דלת. אמא לא אוהבת מראה לא מסודר.

שיר מזנקת מהמיטה, פותחת מגירה, שולפת דף. מקפלת לרוחב, שתי קיפולים לאורך, יוצרת סימנייה. היא בוחרת בעט תכלת, כותבת: 'אמא אוהבת אותך. אבל היא לא יודעת לבטא רגש מורכב כל כך'. משרטטת לב, טומנת בעמוד מאה חמישים וארבע. סוגרת ומחזירה למדף.

גם אני אוהבת אותך, רעות.

---

השפתיים שלה חתומות. האצבע והאגודל לוחצות על העט, כותבות. 'היא לא חייבת לתת הרגשה, שתניח מציאות'.

סוגרת, מחזירה למדף.

אמא חייבת מסדר צבאי. אני, חייבת אוורור.

***

"אתה מת, אני מקווה". ברק גונח. מנתק את עצמו מהחגורה בסרבול. היד, כואבת, נורא.

"לצערך, לא".

"מי אתה, מלאך המוות?" הוא צולע שתי פסיעות על הכביש, צונח בחוסר יציבות.

"אני חושב שנפגע לך הזיכרון".

"קוראים לי ברק לוי, אני זוכר. אתה, הפרצוף מהמראה הקדמית. למה אתה לא מת?"

"למלאך מוות אין נשמה. הוא לא יכול למות, עד שלא יפנה את החרב כלפי עצמו".

"אם אין לו נשמה להוציא, גם התאבדות לא תעזור".

"אני מתחיל לחבב אותך".

"נחמד", ברק מהדק את המכנס הקרוע לרגל. הוא נספג בדם. "יש לך תחבושת?"

"אני מאמין שצריך כאן קצת יותר מתחבושת".

"יש לך חוט ומחט, תתפור".

"זו הנחה?"

"עובדה".

"למה אתה כל כך בטוח?"

ברק מתנשם, מחייך בעיוות. "לא נפצעת. אני, כן".

"לא, כי השריטות המדממות בפנים שלי הן לא אמיתיות. הרגל הנפוחה, היא מזרן ים. והשפשופים בידיים, הם כלום".

"ידידי, בני אדם מוצאים את עצמם בגיהנום סלש גן עדן, אחרי תאונות מהזן המחריד הזה".

"שמעתי ידידי?" זוהר מדדה לעברם. מחייך.

"גם אתה לא מת?" הוא נאנח.

"לא. איפה אתה צריך תפירה?" זוהר כורע מולו, מקפל את המכנס. "הוו וואה, רציני. אני לא אוהב לטפל בקליינטים בתנאי שדה".

"יש לנו ברירה אחרת?"

"הלוואי".

ברק מוחה אגלי זיעה. "אפשר לפעול קצת יותר מהר? אני לא צורח, אבל מבטיח לך שהכאב יכול להתחיל לשבש את המחשבה שלי בשלב מסוים".

"כמובן. תיישר את הרגל, אתה מומחה לפתוח אותה דווקא במקום מסובך, מה? היי, דמות משנית, אפשר את ערכת התפירה?"

"בבקשה".

"אני מחטא לך", זוהר מותח כפפות. "יש לי תמיד בכיס", הוא מחייך, מוריד תמיהה. "זה קצת יכאב".

ברק עוצם עיניים, נושף.

"סליחה", הוא נבוך. "אני משתדל לעשות את זה מהר. אבל המקום חייב חיטוי, אני לא רוצה שיזדהם. אחר כך, יכאב לך יותר".

"זה בסדר, תעשה את העבודה כמו שאתה יודע. אל תתרגש מכמה נשיפות כאב".

לא אפשרי, כל עוד זה אתה.

"עפת מהרכב", ברק מנסה לשמור על ערנות. פוקוס. אני לא יכול להתערפל עכשיו. כאן, במדינה הזו. מאה אחוזים של שליטה. חובה.

"כן", זוהר מנקה בעדינות.

"אתה לא נראה יותר מדי פצוע. אנשים אחרים היו מתים, במקום".

"גם אתה לא מת".

"הייתי חגור. עקבתי אחר המהלך של הרכב, ניתחתי מה הולך לקרות בכל רגע. שמרתי על עצמי, בנתונים הקיימים. ובכל זאת, אני פצוע יותר ממנו", הוא זוקר כלפיו סנטר. "שלא היה חגור. וממך, שהתגלגלת כמה מטרים טובים".

"מה אתה מנסה לומר?"

"ההיגיון לא משחק כאן תפקיד".

זוהר משחיל את החוט בקוף המחט, מרוכז. "אנחנו לא בהצגה. במלחמה, על החיים".

ברק פולט נשיפת כאב.

"אני חייב לתפור", הוא מתנצל. מכניס את המחט בעור, דוקר. ושוב. מכניס, מוציא.

"תן לי להסדיר נשימה". זה שורף, אלוקים. כמה רמות מעל כל הפציעה שלי יחד.

"אני שם לך תחבושת, שהמקום לא ישתפשף. אתה מסוגל לקום?"

ברק נעמד באיטיות על רגל ימין. "אפשרי לקפוץ על רגל אחת כל הדרך?"

"לא ממש", זוהר מצליב מבט עם האיש השני. ההוא מהנהן. "אני אעשה שיחת טלפון".

ברק נופל חזרה על האדמה. עוקב אחריו, מתרחק. קסדה, הוא ממצמץ. מגני רגליים ומרפקים. אני רואה נכון? כן.

אני שונא שרוקמים לי סיפורים מאחורי הגב.

***

ניקולה זורק אבן לים. מעגלים נוצרים, אוושה של מים. מערבולת קטנה. הוא תופס אבן שניה, מחודדת.

"ניקי", יד מונחת על הזרוע שלו, עוצרת.

הוא לא מסב מבט. "אתה אמור להיות בבית, בחדר. לא לצאת ממנו, בטח שלא לחוף".

"כולם יודעים על העונש שלי?"

"מצטער, אבא שלך קצת חרדתי. חייב לדעת שלא תשוטט".

צ'ארי נשכב על החול. אבא. וכמה משמעויות ופירושים שונים יכולים להיות למילה אחת. "אתה לא מתכוון להחזיר אותי? בכל זאת, שומר ראש".

ניקולה זוקף יד, זורק את האבן.

"אתה יכול להגיע רחוק יותר. קח", הוא דוחף לו אבן נוספת. "זרוק".

"לך הביתה".

צ'ארי מושך כתף סרבנית. "אתה נראה מוטרד".

"לא בדיוק".

"אלא?"

"הרבה דואג, קצת מתרגש, מעט מפוחד, וקמצוץ כועס".

"על מי?"

"לא לגילך".

"אני בן חמש עשרה".

"זה לא מספיק גדול, מתוק". לא בשביל חיים ומוות.

"אני לא מתוק".

"אלא?" ניקולה מעלה גבה, משועשע.

"גדול". הוא נעמד, מיישר גב. אל תהיה כמו אבא. עושה ממני ילד, הופך אותי לתינוק שלו. "אני מקשיב".

"לא", הוא שומט את האבן. מושיט לו יד. "אני מחזיר אותך הביתה. אתה לא רוצה שאבא שלך יראה שנעלמת, יעניש". למרות שאתה בן חמש עשרה.

צ'ארי משפיל מבט. "ניקי, רומאלה אדם טוב?"

ניקולה בולע רוק. הוא היה מנהיג וחבר. ספר הדרכה מפורט עד לתתי הסעיפים הפעוטים ביותר. הוא היה רע ובוגד. ספר רצח, עד מוות. "את האמת, אני לא יודע".

"אבא אומר שכן".

הוא מתאמץ לחייך. "כנראה שהוא צודק".

"אבא אמר שהוא גם יגיע היום ו- ניקולה, אתה מקשיב?"

"בטח", הוא מתכופף ומביט בחול בעיניים מצומצמות.

"הוא יגיע היום, יתארח אצלנו. אבא אמר שהוא יעשה לי מבחן, הוא אמר שלכולם, פעם, רומאלה עשה מבחנים. עד שהוא הלך, ועכשיו הוא חוזר. אתה חושב ש-"

"קאט".

"מה?" צ'ארי נועץ בו מבט מבולבל.

ניקולה מתרומם במהירות. "אנחנו רצים, ילד. תרוץ, הכי מהר שאתה מסוגל. לא ליפול, לא להיתקע במכשולים, לא לעצור. לרוץ, בלי לחשוב על כלום. הרגע שאבא שלך פחד ממנו, הגיע".

***

"שלום בית", נועה מטיחה.

"וברכה".

"אמא", נועה מבצעת סיבוב חד. "מה את עושה כאן?"

"מכינה ארוחת ערב. חביתת עין?"

"כלום". את, הסיבה לדאגה. איך שאת נופלת וקמה. נעלמת, ומפציעה חזרה. משחקת איתי פינג פונג. את, והעבודה.

חזי נכנס למטבח, מטפס עליה. היא מביטה בו, הוא מביט עליה. מבינים אחד את השני בלי מילים. 'לא לספר שפוטרתי'. "חברה שלה פגעה בה".

'גם לא לשקר', העיניים שלה מהבהבות לעברו. הוא מחבק אותה. לוחש באוזן, "בסדר".

היא עוקבת אחריה, נוטלת סכין. סכין. "אמא!" נועה נבהלת. "מה את עושה? תני לי לחתוך, את לא יכולה לגעת בסכין".

"שבי", עדי מסננת.

"תני לי", היא מתווכחת. אסור לך להתעלף שוב, לא יכולה לחזור לימים הנוראים של פעם. לרחוב, לנטישה של חזי. אל תחתכי, לא יהיו בעיות.

"נועה, אני ילדה גדולה, עצמאית. ואני זו שמחליטה על החיים שלי, לא את. מה אמרת על חביתת עין?"

"לא רוצה". העיניים שלה עולות ויורדות. נד נד. עלה, למעלה. רד, למטה. מלפפון נקצץ, אחריו עגבנייה, ובצל. היד של אמא לא רועדת, יציבה.

השתגעתי.

נד, למעלה. נד, למטה. התרסקות.

תהנו

 

[מירי11111]

וואו
זה היה מסע ברכבת הרים

או שקראתי מדיי מהר.. או שהעלילה הסתבכה מהר מדיי.
אהבתי שיש הרבה דו שיח.
היה לי קצת מסחרר מזה שלא היו הרבה מילות קישור בין שיחה לשיחה.

בקיצור רכבת הרים...

שאפו!

מרתק!

 

[Nomi10]

כמה חיכיתי כבר לפרק הבא של הסיפור הזה. כתיבה מיוחדת ועלילה מרתקת. הצלחת לשאוב אותי לתוך הסיפור הזה.
מצטרפת לתיאור של רכבת הרים. מהיר, סוער ומתומצת. אהבתי מאוד.
הערה לשיקול דעתך: אני באופן אישי ממש אוהבת את הצורה בה את כותבת בלי להכניס דברים ישר לתוך הפה ואת זה שאת סומכת על האינטליגנציה שלי ושל שאר הקוראים. נהנית לחשוב תוך כדי ולהסיק מסקנות.
יתכן שלקהל הרחב יותר עלול להפריע ועשויה להיווצר תחושה לא מספיק מובנת. (ובקיצור, אם את מתכננת להוציא בהמשך כספר גם לאנשים פחות קריינים, יתכן שיהיה לך כדאי להרחיב ולפשט קצת)

 

[CN]

ב"ה

סיפור יפיפה. מלא אקשן ומלא רגש, מן שילוב מדהים שאני ממש אוהבת.

ועכשיו להערות, קחי מה שתרצי:

1. אנחנו בפרק 6, ואני מבולבלת לגמרי. שום דבר לא ברור, הכל עמום ומסתורי עדיין, וזה כבר מקשה עליי כקוראת.

2. אין סגנון אחיד לפרקים. הפרק האחרון רובו פינג-פונג בין הדמויות, קצר וחתוך,
לעומת פרקים אחרים שנשמעים אחרת לגמרי.

3. יש יותר מידי זירות פתוחות, שאני לא מצליחה לעקוב אחריהם.
- נועה ואחינועם (הייתי מחליפה שם לחברה, השמות מידי דומים וזה מבלבל)
- נועה וחזי ואמא עדי
- ברק האבא עם זוהר במדגסקר
- הילד הזה על החוף, זה הצד השני של האירוע במדגסקר
- שיר ורעות
הייתי הולכת על 3 או מקסימום 4 זירות בפרק אחד. אחרת נאבד ידיים ורגליים.

4. שיר ורעות - מי הן? למה הן חשובות עכשיו, ולמה בסצנה השניה שלהן כבר יש כ"כ הרבה חשיפת רגשות. רגע, טרם הכרנו, מי מה מו, כבר אנחנו צריכים לדעת את החוויה הכי עמוקה ומשמעותית בחיים של רעות? ההתכתבות הזו לא מתאימה לדעתי לפרק 6. היא משהו אישי מאוד שאמור להגיע אחרי שכבר התחברתי ואהבתי את הדמות, ועכשיו זה נוגע לי ומרגש אותי. משהו גם לא היה מספיק ברור מי הסובלת, שיר או רעות. בפרק הקודם שיר היתה 'שני' אולי?

5. בקשר לרעות, קשה קצת להתחבר לקושי שלה.
נועה מתמודדת עם אמא לא מתפקדת, בדיכאון
אחינועם עם כוויות...
ורעות מול אמא מסודרת מידי שלא מחצינה רגשות. אוי, נו..
מרגיש זוטות לעומת ההתמודדות הקורעת של הבנות הקודמות. לא מתחברת אליה ולתלונות שלה, ובטח לא ברמה של ההתכתבות עם שיר, מביא להרגשה שהיא עושה מזבוב פיל.

6. בכל פרק יש נוכחות של הקב"ה. זה מדהים, אבל מרגיש קצת מלאה (א' בסגול). זה קצת מרגיש יותר מידי דיבורי אמונה, פחות מידי אמיתי. לשיקולך..

זה לבינתיים, אם יהיה עוד אכתוב בעז"ה.

והמשפט שהכי אהבתי בפרק:

"אתה מת, אני מקווה". ברק גונח.

בהצלחה רבה!

 

[נ. גל]

"מעולה, וגם לא צריך להיות. החלום היחיד שאני רוצה שיהיה כאן, בשכל המדהים שלך, הוא אחד: אמונה עצמית".

דיוק קטן: למיטב הכירותי עם לשון הקודש, אמונה עצמית היא האמירה "אני לא אכשל". וזו אמירה בעייתית, כי היא בעצם אומרת "אני חסין מטעויות", בעוד שגישת היהדות היא לומר "אני אפול ואקום". (בניסוח המוכר לנו יותר - אל תאמין בעצמך. עד יום מותך.)
נדמה לי שעדיף להשתמש בביטוי כמו "ביטחון עצמי" או "הערכה עצמית", כיוון שהביטוי הזה יותר נוטה לכיוון של "גם אם אפול, אני מסוגל לקום".

"בחירה חופשית".

"שחרור".

"אמת".

"אלוקים".

"אבא".

"אוהב".

נועה מחייכת. "תמיד".

בהתחלה זה נשמע כמו ויכוח, אחר כך כמו רצף אסוציאציות.
אם אני רק מנסה להרגיש את הסצנה, אז קיבלתי רצף מאוד ברור, אבל אם אני קוראת שכלתנית שמנסה להבין מי אמר מה ולמה - איבדתי את זה לגמרי.
כמו שכבר כתבו לפניי - תגדירי קהל יעד (אם עוד לא עשית זאת) ותבדקי אם הספר מתאים לו. כי יש הרבה קוראים שבלי רצף שכלי הם לא יצליחו לעקוב, גם אם הרצף הרגשי ברור.

היי, דמות משנית, אפשר את ערכת התפירה?

הבנתי שיש פה בדיחה, לא הבנתי את הבדיחה.

"אני מחטא לך", זוהר מותח כפפות. "יש לי תמיד בכיס", הוא מחייך, מוריד תמיהה. "זה קצת יכאב".

ברק עוצם עיניים, נושף.

"סליחה", הוא נבוך. "אני משתדל לעשות את זה מהר. אבל המקום חייב חיטוי, אני לא רוצה שיזדהם. אחר כך, יכאב לך יותר".

סליחה, אבל אם ברק עבר פציעה כזו, החיטוי לא אמור להיות החלק הכואב. ליתר דיוק, אם הוא במצב שהוא חושש ליכולת המחשבה שלו - אני לא יודעת אם הוא בכלל ירגיש משהו בחיטוי.
(אלא אם יש לו רגישות פיזית גבוהה, ואז לא ברור מה הוא עושה בתור חצי מאפיונר.)

זוהר משחיל את החוט בקוף המחט, מרוכז. "אנחנו לא בהצגה. במלחמה, על החיים".

לא ראיתי תפירה בשטח מעולם, אבל מדגדג לי שבערכות עזרה ראשונה לשטח החוט כבר מושחל במחט.
כדאי לברר עם בעל ידע (ויתכן שאני טועה והקטע נכתב אחרי חקר, אם זה המצב - התנצלותי).

אני שם לך תחבושת, שהמקום לא ישתפשף.

אמ... הוא שם תחבושת על תפר. כדי שלא להשאיר אם המקום חשוף לזיהום. "שפשוף" זו האחרונה שבדאגות, במצב קרב.

ברק נעמד באיטיות על רגל ימין. "אפשרי לקפוץ על רגל אחת כל הדרך?"

הוא שואל ברצינות, או שהוא ממש מנותק ממצבו?

"נועה, אני ילדה גדולה, עצמאית. ואני זו שמחליטה על החיים שלי, לא את.

היא אמא שלה. וככזו, סביר יותר שלא תשתמש בקלף ה"אני ילדה גדולה", אלא "אני אמא שלך" (אלא אם היא נפגעה ממש עד עמקי נשמתה, מה שלא נשמע כאן).

השתגעתי.

נד, למעלה. נד, למטה. התרסקות.

סיום מהדהד ומוצלח.

2. אין סגנון אחיד לפרקים. הפרק האחרון רובו פינג-פונג בין הדמויות, קצר וחתוך,
לעומת פרקים אחרים שנשמעים אחרת לגמרי.

מצטרפת.
בדגש על הפער בין המחשבות, שיכולות להיות ארוכות ועמוקות, ובין הדיבור.
בחיים הפער הזה סביר, בכתיבה הוא צורם.

בכל פרק יש נוכחות של הקב"ה. זה מדהים, אבל מרגיש קצת מלאה (א' בסגול). זה קצת מרגיש יותר מידי דיבורי אמונה, פחות מידי אמיתי. לשיקולך..

גם לזה מצטרפת.
לי זה הפריע בעיקר כי הנערות מאמינות בה' ומזכירות אותו הרבה יותר מהמבוגרים. לא מתכתב עם המציאות.

 

[Nomi10]

הבנתי שיש פה בדיחה, לא הבנתי את הבדיחה.

נראה לי הכוונה לבחור השני שנסע איתם, לא? כלומר, היה את זוהר והיה אחד נוסף, חסר שם, והוא הדמות המשנית.

 

[נ. גל]

נראה לי הכוונה לבחור השני שנסע איתם, לא? כלומר, היה את זוהר והיה אחד נוסף, חסר שם, והוא הדמות המשנית.

כן, אבל זוהר מכיר אותו. למה הוא קורא לו ככה?
"היי, אתה. הגנגסטר השני שאין לברק מושג איך קוראים לו. בא תעזור לי להציל את ברק." ?

 

[מירי11111]

נראה לי הכוונה לבחור השני שנסע איתם, לא? כלומר, היה את זוהר והיה אחד נוסף, חסר שם, והוא הדמות המשנית.

קצת מזכיר את סגנון לופ...

כל הציניות ביניהם עד עכשיו דיי מתכתבת עם הערה הזו..

 

[AtArA R]

וואו. הכתיבה שלך מתעלה על עצמה.
מצטרפת לגמרי להערות שנכתבו מעלי, ממש אחת אחת.
משהו שחיכיתי שיכתבו ולא מצאתי-

אני שונא שרוקמים לי סיפורים מאחורי הגב.

המשפט הזה מיותר, לדעתי. הוא מצניח פתאום את הרמה של השיח עד עכשיו, כי אין בו באמת הגיון.
אף אחד לא אוהב שרוקמים לו סיפורים מאחורי הגב, וברור שגם ברק לא. אין צורך להגיד את זה.
אני מבינה שהמטרה של המשפט הזה היא קצת להעמיד במקום את מה שקרה כאן ולהראות שהוא מבין שהייתה כאן איזו מזימה. ואם ככה- הוא מיותר לחלוטין, כי זה ברור לגמרי מכל מה שקרה בשטח עד עכשיו.
תמשיכי, את מדהימה.

 

[Talya kadosh]

אוקי, קודם כל תודה גדולה על הערות.
סוג של ביקורת שאני רואה שחוזרת על עצמה בתגובות היא רצף מהיר, דחוס ועם הרבה מדי תהפוכות וזירות.
האמת, בדרך כלל אומרים לי שכשקוראים דברים שאני כותבת צריך לבוא פנוי ולהחזיק ראש. זו הכתיבה שלי פשוט, מסעירה, מהירה ומלאת כיוונים. ניסתי לשנות אותה לפעמים, או להאט קצב. לא הצלחתי.
אני לא יודעת איך עושים את זה. כשאני מנסה לקרוא את הסיפור שלי מבחינה אובייקטיבית (לא הולך) אני לא מצליחה לראות שמדובר במהלכים מהירים מדי, קל וחומר שאני לא יודעת איך לשנות אותם.
אז לא לשים יותר מדי זירות בפרק, קיבלתי בעזרת השם. אבל כל השאר?
---
תודה רבה, @מירי11111 ו @Nomi10.
@CN, נכון שההתמודדות של רעות לא נראית יותר מדי גדולה. אבל היא רק נראית. כי ההמשך שלה שונה לגמרי. רק ההתחלה יחסית נעימה. לגבי גילוי הרגש, לקחתי לתשומת לב. תודה.
@נ. גל, זוהר בהחלט איש מתוכנן עם עזרה ראשונה מוכנה. אבל מדגסקר קצת משנה את התוכניות.
לגבי הביטוי אמונה עצמית, אני פרשתי אותו אמונה בעצמי. אני מאמינה שאני יכולה. גם אם קשה, תמיד יש את הכוחות להצליח וגם אם נפלתי. זה הפירוש הפשוט שלי למילים.
ותודה ענקית ענקית על כל הערות אני לא מגיבה כאן להכל אבל בהחלט פתחת לי כיווני חשיבה נוספים ומועילים.
@AtArA R, תודה. ממש משמח לשמוע. הערה על המשפט באמת נכונה וצודקת.
כייף שעוקבים, אז שוב תודה לכולם.

 

[מירי11111]

אוקי, קודם כל תודה גדולה על הערות.
סוג של ביקורת שאני רואה שחוזרת על עצמה בתגובות היא רצף מהיר, דחוס ועם הרבה מדי תהפוכות וזירות.
האמת, בדרך כלל אומרים לי שכשקוראים דברים שאני כותבת צריך לבוא פנוי ולהחזיק ראש. זו הכתיבה שלי פשוט, מסעירה, מהירה ומלאת כיוונים. ניסתי לשנות אותה לפעמים, או להאט קצב. לא הצלחתי.
אני לא יודעת איך עושים את זה. כשאני מנסה לקרוא את הסיפור שלי מבחינה אובייקטיבית (לא הולך) אני לא מצליחה לראות שמדובר במהלכים מהירים מדי, קל וחומר שאני לא יודעת איך לשנות אותם.
אז לא לשים יותר מדי זירות בפרק, קיבלתי בעזרת השם. אבל כל השאר?
---
תודה רבה, @מירי11111 ו @Nomi10.
@CN, נכון שההתמודדות של רעות לא נראית יותר מדי גדולה. אבל היא רק נראית. כי ההמשך שלה שונה לגמרי. רק ההתחלה יחסית נעימה. לגבי גילוי הרגש, לקחתי לתשומת לב. תודה.
@נ. גל, זוהר בהחלט איש מתוכנן עם עזרה ראשונה מוכנה. אבל מדגסקר קצת משנה את התוכניות.
לגבי הביטוי אמונה עצמית, אני פרשתי אותו אמונה בעצמי. אני מאמינה שאני יכולה. גם אם קשה, תמיד יש את הכוחות להצליח וגם אם נפלתי. זה הפירוש הפשוט שלי למילים.
ותודה ענקית ענקית על כל הערות אני לא מגיבה כאן להכל אבל בהחלט פתחת לי כיווני חשיבה נוספים ומועילים.
@AtArA R, תודה. ממש משמח לשמוע. הערה על המשפט באמת נכונה וצודקת.
כייף שעוקבים, אז שוב תודה לכולם.

אני אוהבת את סגנון הכתיבה שלך. המהיר, הנשפך וכן, גם את הקצב.

רכבת הרים זה כיף....


אני לא חושבת שסופר צריך להילחם בסגנון הכתיבה שלו ולשנות אותו בכח, צריך להתאים קהל יעד לכתיבה ולא להתאים בצורה מאולצת את הכתיבה לקהל היעד. (מובן מאליו שאחד שרוצה שגם ייקראו את מה שהוא כותב צריך להשקיע קצת מעבר למה שיוצא לו מהקלדת, אבל בסוף לכל סופר יש את הסגנון הייחודי שלו.)


יש פעמים שאולי כדאי לך להוסיף חצי משפט שיסביר מי אמר משפט מסוים כי לא תמיד הכל מובן.

וכן, אני מתכננת לקרא את הכל מתחילה כשהסיפור יסתיים (והפעם גם לקרא לאט יותר כדי ליהנות יותר מהשנינות והציניות של הדמויות שיצרת).

 

[Nomi10]

כן, אני מתכננת לקרא את הכל מתחילה כשהסיפור יסתיים

ואני מתכננת לקנות אותו כספר

 

[Talya kadosh]

@מירי11111, קצת הרגיע אותי. כי באמת זה הסגנון שלי, ואני אוהבת אותו. ולשנות זה קצת קשה.
את לגמרי צודקת שצריך להתחשב, אבל גם לגמרי צודקת שלכל אחד יש את סגנון הכתיבה שלו.
תודה על זה. אני באמת אשתדל להוסיף משפטי קישור בעזרת השם.
@Nomi10, איזה מחמאה. וואו, תודה.

 

[חנה סלמה]

תהנו

תמיד החיוך הזה עיצבן אותי
אבל הפעם הזאת עלתה על כולנה למה למה בסוף הפרק?? מיילא בהתחלה..

 

[מוריופ]

אהמ... יש לנו עוד פרק?

 

[Talya kadosh]

@מוריופ, מקווה להעלות בקרוב בעזרת השם.

 

[מירי11111]

@מוריופ, מקווה להעלות בקרוב בעזרת השם.