להשראה לזכרה של חגית וקסלר ע"ה

[רותי וינברג]

שלום לכולכם,

אדריכלים/יות, מעצבים/ות

וגם כל אחר מאיתנו שקורא שורות אלו-



אני כותבת פה בלב קרוע, בעיניים שלא מפסיקות לדמוע

איבדנו השבוע אישה יקרה

ידידתנו חגית וקסלר ע"ה

אם ואישה בישראל שמסתבר שככה בשקט, מתחת לאור הזרקורים- היתה סמל ומופת לאישה צדקת בת ימנו.

אישה שאהבה את החיים, שמחה ומוארת ולא כבויה ומנותקת.

ובאותה נשימה ואולי אף לפניה- חייה היו קשורים לבורא העולם ולכל ענין שבקדושה.

כל מי שהכיר אותה- ראה שמדובר בדמות.

אבל חושבת שכולנו לא ידענו להעריך את עומק הנפש,

את המיוחדות, את הלהטוט המופלא בגבול המתעתע הזה שכולנו כושלות בו פעם ועוד פעם-

הגבול הבלתי נראה בין גשם לרוח.

נראה על פניו שהם לא יכולים לילך יחדיו,

אך חגית הוכיחה בכשרון רב שניתן לבנות ולהבנות גם במקום שנראה כביכול של חולין.

גם במקצוע שמתעסק בבנין זמני כאן בעולם- ניתן לבנות בנינים שהקרן עומדת להם לעולם הבא

גם בקריירה מצליחה ניתן להשתמש ע"מ לבנות חיי נצח, לתמוך בתורה ובלומדיה, להעריך את הקדושה.

גם בעולם של השגיות ותחרות ניתן לשמור על צלם ואנושיות מדהימה שתומכת ונותנת משלה ללא שום צפיה לתמורה.

ואולי משפט מדהים אחד מני רבים שבכה לה בעלה בלוויה ותפס אותי מאד, כי הוא כ"כ ייצג את חגית, והוא יכול להוות לנו צוואה מאשה צעירה שמלאה את ימיה בעשיה בלתי נתפסת:

"הייתי רואה, אם זו שיחה שהיא לא מקבלת עליה כסף- היא עושה את זה בשמחה"


אנחנו לא יכולים לתת לפטירה שלה לחלוף מבלי שניצוק בה מטרה, התקדמות אצלינו שנשארנו כאן בעולם המעשה.

היו בחגית דברים רבים מני ספור שאפשר לקחת וללמוד מהן תורה שלימה.

אבל חושבת שאנחנו, בפלטפורמה כזו של בעלי מקצוע מהתחום ומחוצה לו- יכולים להתחזק וללמוד ממנה את ההבנה שתואמת יותר אנשים באים בימים:

אם אתן משלי לאחרים- ארוויח בזה ובבא

כי כל מה ששלי פה- אינו משלי, אלא משלו

וכל חיינו כאן- הם זמניים, פרוזדור לעולם הנצח

ובאמת, מציעה פה הצעה שכל אחד ואחת יעשה בה כהבנתו.

מאז שהתדרדר מצבה ובמיוחד לאחר פטירתה שמעתי וקראתי אינספור עדויות של קולגות, מתחילות וותיקות שנעזרו בה ללא הרף, ללא תמורה, במאור פנים מיוחד וברצון עמוק לתת ולהעניק מהידע האדיר שצברה בזמן קצר כ"כ.

והעדות הנוגעת של בעלה על השמחה שהיתה לה בכל עזרה שכזו מפנים אותנו לנקודה מאד משמעותית בעשיה שלה:

להתחזק בנתינה, להתחזק בעזרה, גם אם כביכול נראה שבא על חשבוני.

להתחזק בידיעה שמה שמגיע לנו- יגיע ישירות משמים, וע"כ אין שום מניעה לתת ולפרגן, זה לא יוריד אותנו אלא להפך- ירומם ויגדל אותנו ויהפוך אותנו לטובים יותר בעולם זמני שכזה.

ונכוון שכל חיזוק והתקדמות יהיו לעילוי נשמתה הטהורה של חגית ברכה בת הרב ישראל ת.נ.צ.ב.ה

 

[רותי וינברג]

אשמח עד מאד
שכל אחד שיש לו רעיון מעשי איך ניתן להתחזק בנושא הנ"ל
או בכל עניין אחר
יעלה פה

אני פתחתי פתח למה שתפס אותי
בטוחה שיש עוד הרבה כיוונים

 

[מרים אדריכל]

רותי, כתבת יפה ומחזק ונוגע ללב.
רק תיקון קטן לגבי השם- כיוון שאת השם רבקה הוסיפו לה בעת מחלתה, לא אומרים אותו לאחר הפטירה.
השם הנכון הוא- חגית ברכה בת ר' ישראל

 

[ח. גרין]

דברים שכתבה חגית ע''ה:

ממששת את החיים,

יש להם מרקם של משי פראי, פרווה וקוצים, ועוד אינספור מרקמים משתנים.

טועמת אותם,

יש להם טעם מלוח, וחריף, ומתוק, ומעיר את החושים.

שומעת אותם,

ויש להם צחוק של ילדים, אנחה של זקנים, אוושה של רוח וקול פכפוך של מים.

רואה אותם,

ויש להם פרחים כתומים, שמיים כחולים, עננים לבנים וחיוך כובש של תינוק.

מריחה אותם,

ויש להם ריח מלוח של ים, וריח עשיר של יין, וריחו החמוץ של הפחד.

מרגישה אותם,

ויש בהם אהבה ושנאה, כבוד ותאווה, ייאוש ותקווה.


והם כל כך אמיתיים,

כמו לא היו אשליה ומקסם שווא.


פותחת את העיתון, הוא מתחכך בי, מחוספס קלות כנגד עורי.

ויש לו ריח של דפוס ושל בוקר.


הוא מלא בכותרות אדומות שתופסות את העין, ובתוכן שמסעיר את הלב.

ובסוף, או בהתחלה, יש גם את המודעות על אלו שאינם.


אלו, שלו יכלו לחוש, היו מרגישים טעמם של רגבי עפר ומרקמם של תכריכים.

אלו, שחיו, ונשמו, אהבו ושנאו, טעמו והריחו ונגעו.

והייתה להם חולצה אהובה ומתכון מנצח, דעה על פוליטיקה, ותנועה אופיינית רק להם.


והם חשבו, בדיוק כמונו.

שהם יחיו לנצח.

(חגית וקסלר ע״ה)

 

[Geula-Arc]

אין מילים רק צמרמורת
הדברים של חגית
והמילים שלך רותי כ"כ נכונים ומעוררים