למה מונים מספרים בלשון נקבה - הרי 'מספר' לשון זכר?

[נעמיתוש]

אז עכשיו שמעת. הייתי שם ואני אומר לך - השבת נכנסה כעבור שבע דקות.

ממש כך !!
נוסטלגיה...

 

[לאה ל]

ממש כך !!
נוסטלגיה...

נכדה לאותו סבא

או שגם סבא שלך היה אומר?

 

[נעמיתוש]

סבא שלי זצ"ל, ויבלח"ט אבא שלי ירושלמים מדורי דורות, זו שפתם.

 

[שכל הישר]

תודה לכולם, מי עוד יכול לעזור בפיענוח ענין השימוש בלשון נקבה במספר?

 

[שכל הישר]

זה חשוב לי לצורך עבודה תורנית, תודה

 

[שכל הישר]

...

 

[שכל הישר]

...

 

[למען דעת]

זו החלטת אקדמיה מפורשת. אני מנסה להבין למה, אבל הקבצים של ההסבר חסומים לי...
http://hebrew-academy.org.il/wp-content/uploads/meeting92.pdf?&~nfopt(fileDistorted=1)
http://hebrew-academy.org.il/wp-content/uploads/meeting164-165.pdf?&~nfopt(fileDistorted=1)

https://drive.google.com/a/enativ.com/file/d/0B-I3KKZiApFPY1U2SWxkUW1SSVU/view?usp=sharing
https://drive.google.com/a/enativ.com/file/d/0B-I3KKZiApFPdUswZzlpMjVRVm8/view?usp=sharing

 

[אפכא מסתברא]

אם הבנתי נכון, הקביעה שמספר סתמי הוא נקבה היא מהחלטות האקדמיה (אין לי פנאי לעשות מחקר בתנ"ך, כפי שדווקא הייתי רוצה לעשות, כי זו שאלה מעניינת). הנה מה שמצאתי שם:
שם המספר – רקע להחלטות האקדמיה
מאת דורון יעקב מן המזכירות המדעית של האקדמיה
א. על ייחודו של שם המספר
מערכת שם המספר שונה משמות אחרים בלשוננו ויש לה מאפיינים ייחודיים. אחת החידות הקשורות בשם המספר היא ההיפוך בצורת הזכר והנקבה מן הרגיל בעברית. בדרך כלל הסיומת ־ָה מציינת נקבה, כגון יֶלֶד–יַלְדָּה (ובנסמך יַלְדַּת־), טוֹב–טוֹבָה, הָלַךְ–הָלְכָה, ואילו בשם המספר סיומת ־ָה מציינת דווקא את הזכר: שֶׁבַע (נקבה) – שִׁבְעָה (זכר, ובנסמך שִׁבְעַת־).

ההתנהגות הלא צפויה הזאת משותפת לכל השפות השמיות, ובלשנים וחוקרים נתנו לה הסברים שונים ומשונים, דחוקים יותר ודחוקים פחות. לפי אחד ההסברים, בשמות המספר – שהם מילים בסיסיות בכל לשון – משתקף קו לשוני הקודם להתקבעות סיומות המין הדקדוקי.

יהיה ההסבר אשר יהיה, במערכת שם המספר שהתגבשה צורות היסוד הן דווקא ממין נקבה ואילו הצורות בעלות הסיומת הן ממין זכר. ייחוד זה יצר ייחוד גם בשימוש הסתמי: ברוב מערכות העברית צורות הזכר הן צורות היסוד ולכן גם הצורות הסתמיות, הלא מסומנות. לעומת זאת בשם המספר – שבו צורות היסוד הן צורות הנקבה – נקבע כי הן שישמשו לציון המספר הסתמי, כגון במספרי טלפון, בקווי אוטובוס (קו חמש) ובתרגילי חשבון.

המוזרוּת בשם המספר נמשכת גם במספרים 11–19:

בסיומם באים הרכיבים עָשָׂר (לזכר, כגון ארבעה־עשר) ועֶשְׂרֵה (לנקבה, כגון ארבע־עשרה) – צורות ייחודיות כשלעצמן לעומת הצורות הרגילות עֶשֶׂר ועֲשָׂרָה. נוסף על כך דווקא עָשָׂר הקרובה לעֶשֶׂר משמשת לזכר, ועֶשְׂרֵה הקרובה לעֲשָׂרָה – לנקבה (ואולם הרכיב הראשון הוא כמצופה – ארבעה־עשר – לזכר, ארבע־עשרה לנקבה).

ועוד חוקיות יוצאת דופן במספרים אלו: המספר לנקבה עשוי כצירוף סמיכות – שְׁלוֹשׁ־עשרה, חֲמֵשׁ־עשרה, מה שאין כן המספר לזכר (מ־13) – שלושה־עשר, חמישה־עשר (ולא שְׁלֹשֶׁת־ חֲמֵשֶׁת־).

במספר 11 ו־12 צירוף הסמיכות משמש בשני המינים – אַחַד־עשר, אַחַת־עשרה; שְׁנֵים־עשר, שְׁתֵּים־עשרה. יש לתת את הדעת לייחודן של צורת הנסמך שְׁנֵים־, שְׁתֵּים־ (בקיום המ"ם). במקרא יש תיעוד גם לצורות הצפויות שְׁנֵי־עשר (למשל יהושע ג, יב) ושְׁתֵּי־עשרה (למשל יהושע ד, ח).

נזכיר גם את צורות הנסמך החריגות שְׁבַע־עשרה (במקום שֶׁבַע־), תְּשַׁע־עשרה (במקום תֵּשַׁע־). צורות נסמך חריגות אלו משמשות גם במאות: שְׁבַע מאות, תְּשַׁע מאות.
כאמור הסטיות בהתנהגותם של שמות המספר אינן נחלת העברית לבדה. אפילו בערבית, הידועה בסדירות שבכללי הדקדוק שלה, יש כללים מיוחדים לשם המספר הנבדלים מן הכללים הרגילים של שאר השמות.

ב. המספר המונה והשם הנמנה
בלשון המקרא שמות העצם נמנים בשתי דרכים: (א) במבנה סמיכות – המספר בא בצורת הנסמך, כגון שְׁלֹשֶׁת יָמִים, עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים; (ב) במבנה צמידות – המספר ושם העצם הנמנה באים זה לצד זה בצורת הנפרד שלהם, כגון עֲשָׂרָה גְמַלִּים (יש גם מקרים מועטים שבהם המספר נכתב לאחר שם העצם, כגון אֵילִים שִׁבְעָה; מבנה זה נעלם כמעט לחלוטין כבר בלשון חכמים).

פריסת הנתונים כולם מראה שאין התניות מוחלטות לשימוש בשני המבנים האלה. אנו מוצאים במקרא 'עֲשֶׂרֶת שקלים' ובסמוך 'עֲשָׂרָה שקלים', 'שלושת אלפי גמלים' לעומת 'ששת אלפים גמלים'. עם זאת אפשר להצביע על נטיות כלליות המבוססות על רוב המקרים. נטיות אלה הפכו לדרך המלך בעברית המאוחרת למקרא, ובמידה רבה גם בעברית ימינו.
במבנה סמיכות באים במקרא צירופים שבהם המספר 2 – שְׁנֵי כְּבָשִׂים, שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, וכן שמות מיודעים שלפניהם המספרים 3–10 – שְׁלוֹשׁ הֶעָרִים, תִּשְׁעַת הַמַּטּוֹת. לפני מאות ואלפים המספרים 3–10 באים לרוב בצורת נסמך וללא יידוע: שְׁלוֹשׁ מאות, שֵׁשֶׁת אלפים.
מבנה הצמידות רוֹוח במקרא בשאר המקרים. כך הוא בשמות לא מיודעים שלאחר המספרים 3–10, כגון שָׁלוֹשׁ שָׁנִים, שְׁלוֹשָׁה יְרָחִים, חָמֵשׁ אַמּוֹת, אַרְבָּעָה טוּרִים, תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים. במספרים הגדולים מ־10 באה צורת הנפרד בין שהשמות מיודעים ובין שאינם מיודעים, כגון שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה בָּנוֹת, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם בָּנִים, עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף, שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ.

נעיר כי בלשון חז"ל הולכים ומתקבעים המבנים השכיחים במקרא, והחריגים מועטים. בעקבות מה שהתקבע בספרות ונוהג בדיבור קבעה האקדמיה את השכיח לחוק בעברית החדשה, והשלימה את המבנים החסרים שאין להם תיעוד במקורות, כגון צירוף של שם מיודע למספר באלפים: 'שלושת אלפי הבתים' וגם 'שלושת אלפים הבתים', וכן צירופי מיליון ומיליארד.

נוסיף כי בכל תקופות הלשון המספר המונה 1 בא כמעט תמיד אחרי השם הנמנה במבנה של שם ותוארו: 'יום אחד', 'שפה אחת'.

ג. המספר המעורב
מספר מעורב הוא כינוי למספר שיש בו שלם ושבר, כגון ½2. כאשר המספר המעורב הוא מספר מונה, כגון ½2 חדרים, נשאלת השאלה איפה יוזכר השם הנמנה (חדרים).

בספרות העתיקה השם הנמנה נזכר לעולם לפני השבר. יתרה מזו, בלשון המקרא לרוב חוזר השם הנמנה ומוזכר גם לאחר השבר, כגון "שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה" (במדבר לד, טו). השימוש במבנה זה נמשך גם בלשון חז"ל, כגון "טפח ושליש טפח" (תוספתא כלים [ב"מ] ז, ב); "אמה ושני שלישי אמה" (בבלי עירובין יט ע"א). ואולם המבנה הרווח יותר הוא ללא חזרה על השם הנמנה, כגון "עשר אמות ומחצה" (תוספתא כלאים ב, ו).

לצד הדרך המוּרשת הכשירה האקדמיה גם את המנהג הרווח בפי הדוברים לציין את השם הנמנה לאחר המספר המעורב כולו, כגון 'שניים וחצי חדרים'. השיקול העיקרי בהכשרת המבנה הזה הוא התפיסה הרואה בשם המספר יחידת משמעות אחת שרכיביה באים ברצף, כשם שהם מוצגים ברצף בכתיבת המספר בסְפָרוֹת (½2 חדרים).

נעיר כי כאשר שבר מצטרף למספר 1, כגון ½1, דרך ההבעה היא כבלשון המקורות: 'חדר וחצי', 'שעה ורבע', 'שנה ושלושה רבעים', כמו 'אַמָּה וָחֵצִי' שבמקרא.

ד. הערות לשימוש שם המספר
(1) דוברים רבים מתקשים בשימוש הנכון במין הדקדוקי של שם המספר, ואולם ההבחנה בין זכר לנקבה בכלל ובשם המספר בפרט היא ממאפייניה המובהקים של לשוננו, ואין כל כוונה לבטלה.

(2) למתלבטים אם לומר 'עשרים וחמש אלף דירות' או 'עשרים וחמישה אלף דירות' וכדומה נאמר: המספר 25 מונה את האלפים, ומכיוון שהמילה 'אלף' מינה זכר, יש לומר 'עשרים וחמישה אלף' ואין זה משנה מה מינו של השם הנמנה. כך גם 'מאה וחמישה אלף מכוניות'. הוא הדין למיליון, למיליארד וכדומה: 'חמישה עשר מיליון לירות סטרלינג'.

 

[אפכא מסתברא]

מהודעה אחת יוצאות שתיים??

 

[ערך רב]

חושבני שמן הראוי להבהיר נקודה אחת:
כשלא מדובר על בעלי חיים, השימוש של זכר ונקבה אינו קשור כלל לחפץ הנמנה אלא לעצם השם. שם ש"הולך" יותר עם ההטיות של זכר - לפי הרגלי הלשון - מוגדר כזכר, ואילו שם ש"הולך" יותר עם הטיות של נקבה מוגדר כנקבה.
אקח דוגמא: ירח הוא זכר, ולבנה היא נקבה. כיצד יתכן? הרי מדובר באותו עצם! אלא כאשר אמרנו: כיון שמצטלטל יותר לומר "ירח גדול" מאשר "ירח גדולה", הוא נקבע כזכר. ואילו הלבנה מצטלצלת יותר עם הטיות הנקבה ולכן היא נחשבת נקבה.
[מלבד השיטה בחכמי הדקדוק הקדמונים, ש"כל שאין בו רוח חיים - זכרהו ונקבהו"]
מעתה, אין צורך לחפש סיבה מיוחדת למה נקבע שהמספרים הסתמיים הם בלשון נקבה. כל אחד מאיתנו שינסה לספור בלשון זכר, יאמר מיד שצורת הנקבה קלה יותר וחלקה יותר. ממילא כך נקבע.
וגם בדברי האקדמיה שצוטטו לעיל, כתוב: "יהיה ההסבר אשר יהיה, במערכת שם המספר שהתגבשה, צורות היסוד הן דווקא ממין נקבה ואילו הצורות בעלות הסיומת הן ממין זכר".
הוי אומר הכלל נקבע על פי מה שהתגבש, ולא שהצורה התגבשה מחמת כלל זה או אחר.

 

[אפכא מסתברא]

הדוגמא שנתת בקשר לירח אינה נכונה מאחר ש'ירח' במקרא לעולם זכר:
וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד (יהושע י,יג)
שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה (חבקוק ג,יא)
וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַ אוֹרוֹ (ישעיה יג,י)
וְיָרֵחַ לֹא יָאִיר אוֹרוֹ (יחזקאל לב,ז)
וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ (איוב לא,כו)
הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ (ישעיה ס,יט)
וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף (שם, שם כ)
ואין כאן עניין של 'הולך' או לא 'הולך' - ברור ש'לבנה' זו מלה במבנה של נקבה, הפעלים מתיחסים אליה כנקבה. ולא זו היתה שאלתו של ישר השכל, אלא מה עומד מאחורי הקביעה שמספר סתמי הוא נקבה. מעניין באמת לחקור זאת, אלא שאין עתותי בידי.

 

[ערך רב]

הדוגמא שנתת בקשר לירח אינה נכונה מאחר ש'ירח' במקרא לעולם זכר:
וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד (יהושע י,יג)
שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה (חבקוק ג,יא)
וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַ אוֹרוֹ (ישעיה יג,י)
וְיָרֵחַ לֹא יָאִיר אוֹרוֹ (יחזקאל לב,ז)
וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ (איוב לא,כו)
הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ (ישעיה ס,יט)
וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף (שם, שם כ)
ואין כאן עניין של 'הולך' או לא 'הולך' - ברור ש'לבנה' זו מלה במבנה של נקבה, הפעלים מתיחסים אליה כנקבה...

במה זה סותר את דברי? האם נראה לך שמה שהמקרא משתמש בירח בלשון זכר מוכיח שהירח הוא זכר?! גם המקרא מחלק את השמות לזכר ולנקבה על פי קלות הלשון.

 

[לאה ל]

לדעתי 'מספר' זה זכר ואין זה מפריע ל'חמש' הנקבה הנקראת אחריו, שהרי 'מספר חמש' אינו נקרא כמו 'יום שמח' 'ראש טוב' 'ספה שבורה' וכד'

אלא כמו 'כוסית חלב' שהכוסית 'שבירה' והחלב 'עמיד', ולאף אחד זה לא אכפת שמזגו חלב אל הכוסית.

כן הדבר ב'מספר חמש' - הנקבה 'חמש' היא 'מספר' מסוים. כמו שה'גברת' לא תתנגד להיות 'בורג חשוב' במערכת הביטחון.

 

[שכל הישר]

תודה לכולם, הבנתי את העיקרון, אך השאלה עכשיו היא כך: ספר תורני שכתב 'המספר ד'' - איך אני פותח? 'המספר ארבע' או 'המספר ארבעה', דהיינו האם החלטות האקדמיה חלות גם על ספר תורני, או אולי בניסוח תורני הכללים שונים?
תודה

 

[אפכא מסתברא]

אילו היה עלי להכריע בדבר במשימה המוטלת עלי כי אז לא היה לי מנוס מעריכת מחקר (זוטא לפחות) במקורות. עכשיו שזה מוטל עליך...

 

[לאה ל]

....

 

[לאה ל]

....

 

[ערך רב]

תודה לכולם, הבנתי את העיקרון, אך השאלה עכשיו היא כך: ספר תורני שכתב 'המספר ד'' - איך אני פותח? 'המספר ארבע' או 'המספר ארבעה', דהיינו האם החלטות האקדמיה חלות גם על ספר תורני, או אולי בניסוח תורני הכללים שונים?
תודה

האם מצאת במקרא מופע שאינו מתאים לכלל הזה שמספר סתמי הוא בנקבה?
אם לא נמצא מופע סותר [וגם אם נמצא מופע סותר רק יימצא שהוא בטל במיעוטו] יש לנהוג על פי הכלל המקובל בלשון בני אדם, ולא משנה מי ניסח את הכלל.

 

[אפכא מסתברא]

במה זה סותר את דברי? האם נראה לך שמה שהמקרא משתמש בירח בלשון זכר מוכיח שהירח הוא זכר?! גם המקרא מחלק את השמות לזכר ולנקבה על פי קלות הלשון.

לא, רק באתי לסתור את ה'איך שזה הולך' - אם במקרא זה כך, הרי זה לא מפני שזה 'הולך' או 'נשמע טוב'. ואגב, גם ה'סהר' המקראי הוא בלשון זכר. וזה מפני שהשמות 'ירח' ו'סהר' הם במשקלים של זכר (זקן, מלך בשינוי המתבקש מפאת האותיות הגרוניות).