לשנות חיים ברגע // סיפור

[ישיר]

"ועכשיו", הוא משתתק לרגע, וממשיך: "עכשיו אני רוצה שתעשו איתי חסד. זאת אומרת, תעזרו לי לעשות חסד".

הקהל הרדום למחצה מקבל מעט ערנות, אך בכל זאת לא מבין לְמה הזמר העומד על הבמה מתכוון. הזמר ממשיך: "השיר הבא שאותו אני רוצה לשיר הוא למעשה דואט. דואט עם היוצר המדהים ברי אברמוב. אבל ברי כמובן אינו פה, ולכן אני מבקש שאחד מכם יבוא וישיר איתי על הבמה. מי מוכן לעזור לי?"

*

מולי יעקובי הוא זמר צעיר ומצליח ששמו עולה לאחרונה בתדרי הרדיו ובשאר מקומות בהם מושמעת המוסיקה היהודית המתחדשת. מולי הוא יוצר מוכשר שרבים מהעוסקים בתחום שנחשפו ליכולותיו מייעדים לו גדולות ונצורות בין גדולי הזמר. בין שיריו שירים מהמקורות ושירים מכתיבה אישית. גם לחניו מוצלחים וחודרים ללב. כך אומרים יודעי דבר. בינתיים הוא אינו מוכר כל כך בציבור הרחב, והוא מופיע בעיקר באירועים קטנים, בנופשים מאורגנים ודומיהם.

לאחרונה, כשישב בביתו בשעת ערב קרירה, עלו בראשו מחשבות עתיקות. הוא נזכר בחלום הילדות שלו להיות זמר. תמיד דמיין את עצמו עומד על במה וקוצר מחיאות כפיים סוערות מהקהל הנלהב. קול היה לו וגם יכולת הבעה נכונה. הבעיה שלו היתה שהוא היה ילד מופנם ומבוייש שלא העיז להרים קולו בחברת אנשים. זו היתה הסיבה לכך שהוא הבין שחלומו כנראה יישאר אי שם בגניזת נפשו.

אך יום אחד משהו קרה. באירוע משפחתי גדול במיוחד, נעמד פתאום סבו הזקן, וללא כל התראה מוקדמת הצהיר בקול: "עכשיו נכדי היקר מולי יעמוד וישיר לנו את השיר 'כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעורייך'. מולי לא היה בטוח שאזניו שמעו נכון. כנראה העדיף להאמין שאוזניו לא שמעו נכון... הוא נשאר במקומו והשפיל את עיניו, כאילו לא שמע דבר.

אבל עיניו הנעוצות של סבא והדממה שהשתררה לא הותירו לו הרבה ברירות. הוא היה יכול לקום ולברוח החוצה ולהשאיר הכול מאחור, והוא כמעט עשה זאת. אבל ברגע האחרון הוא החליט לעשות את זה. הוא נעמד, קצת רועד. סבא התקרב אליו, אחז את כתפו ולחש לו: "מולי, אני יודע מה שאני עושה. החלום שלך מתחיל להתגשם עכשיו".

מולי לא ידע מאַיִן לו לסבא על חלומו הישן, אך לא היה לו זמן להרהר בנושא. הוא עצם את עיניו, פתח את פיו והחל לשיר: "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעורייך". סבא אחז בו בדבקות, והצטרף אליו במהלך השירה. בהמשך בני המשפחה הצטרפו והשירה היתה נהדרת. לראשונה הרגיש מולי שמחיצות נפשו משתחררות, וחלומו אכן קרוב להתגשם.

מאז סרו המחסומים ונעלמו המחיצות. הוא התרגל לשיר באירועים משפחתיים ובכינוסים שונים. וכעת, שמו החל לצאת גם אל רחבי הציבור.

"את יודעת", הוא פנה לאשתו מתוך הרהוריו העמוקים. "אני נזכר בסבא, עליו השלום, ואני לא יודע איך הוא עשה את זה! הבן-אדם הזקן הזה שינה לי את החיים ברגע! מבלעדיו לא הייתי מי שאני היום. זה בטוח".

"אתה חייב לעשות עם זה משהו", אמרה אשתו. "אם את חייך שינו ברגע, גם אתה יכול לשנות חיים של מישהו אחר ברגע".

אשתו לא הסבירה מה כוונתה והשיחה הסתיימה. אבל מולי הזמר החליט שיום יבוא והוא ינסה לשנות חיים ברגע.

ועכשיו, שעת לילה חרישית, במלון בצפון הארץ, הוא עומד על הבמה. ולפתע הבריק בו רעיון מוזר. בן רגע הוא החליט: עכשיו אני משנה חיים. משנה חיים ברגע!

*

"נו, אז מי מוכן לעלות ולשיר איתי?", חוזר מולי על בקשתו.

כמה נערים בעלי מרץ מהקהל ניגשים אל הבמה: "אני!", "אני רוצה!", "אני יודע לשיר מעולה!"

"לא, לא. לא לזה התכוונתי", אומר מולי. "אני מחפש ילד או נער שלא רוצה לבוא לשיר איתי. כן, אתה ששומע אותי ושאינך מסוגל אפילו לדמיין את עצמך עומד כאן על הבמה. אותך אני רוצה! כן, אתה שמנסה לחשוב 'לא אליי הוא מתכוון'! או 'אין סיכוי שאני עולה', אליך אני מתכוון!"

הנערים מבינים שלא אליהם התכוון המשורר וחוזרים למקומותיהם.

"נו, אין כאן אף אחד שמוכן לעשות איתי חסד?!" מתמרמר הזמר. "טוב, בינתיים אני שר שיר אחר ולאחריו אנסה שוב".

מולי מתחיל לשיר את שירו, והציבור העייף בשעת ערב של יום נופש, חוזר להתנמנם בכסאות, מבלי להבין מה בדיוק רוצה הזמר.

אבל נער אחד בקהל לא חוזר להתנמנם. משהו מתחיל לבעור בו בנער באותם הרגעים ולהרעיד את כל גופו.

*

ברוך הוא בחור בן 16 וחצי. נער נעים הליכות שלומד בישיבה טובה. הוא תלמיד טוב, רצוי ואהוב לכול. מבחוץ ברוך נראה שמח ורגיל, אך באמת, משהו בתוכו כבוי. משהו בפנים עמוק בלב שלו שחור, עצוב, סגור.

ברוך הוא נער רגיל, כמעט. ממש רגיל. כמעט. למה כמעט? כי לברוך יש סוכרת נעורים. האמת, שלרבים בינינו יש סוכרת נעורים, ולא כולנו יודעים על כך. אלו אנשים ממש רגילים עם אחריות גדולה לחייהם. אבל אצל ברוך זה קצת אחרת. אמנם בגרות ואחריות יש לו מעל לממוצע, מה שמאפשר לו להתנהל כמו שצריך סביב המחלה שלו, להזריק לעצמו אינסולין בעת הצורך ולהיות ער לתחושותיו ולמצבו, אבל מבחינה פנימית-נפשית, זה כבר משהו אחר. האמת היא שהוא לא אשם בכך. כאשר התקבלו תוצאות הבדיקות שלו כשהיה בן 10, אמו נכנסה לפאניקה נוראית. היא החלה לצעוק ולהתייפח כאילו חרב עליה עולמה. ברוך ישב לצידה מזועזע. מעולם הוא לא ראה את אמו בצורה שכזו. גם כאשר הרופא דיבר על האפשרות של סוכרת נעורים, לא נשמע ממנו שזה משהו כל כך נורא. אבל אמו ממש יצאה מפרופורציות וברוך הבין שכנראה אמא שלו יודעת משהו על המחלה הזו, שהוא לא יודע. זה לא היה נכון בכלל, אבל ברוך כבר נכנס לחרדה. חרדה ששינתה לו את החיים.

הימים חלפו ואמו נרגעה, אך החרדה שלו לא נרגעה. גם לאחר שכבר התרגל לצורת החיים סביב סוכרת הנעורים וכבר לא התרגש ממנה, החרדה והטראומה המשיכו ללוות אותו. ברוך נהיה מופנם וסגור. הילד החברותי הזה הלך והתכנס בתוך עצמו. המחשבות על המחלה הטרידו אותו גם כשלא היתה לכך סיבה. הוא הרגיש שעליו להסתיר את סודו מחבריו הקרובים, מה שגרם לו להתנתק גם מהם. ברוך הפך לביישן וסגור בצורה מדאיגה.

ברוך היה מודע למצבו. הוא חלם לחזור להיות ה'ברוך' האמיתי, החברותי והשמח, אבל הוא כבר לא היה יכול. כוחותיו הנפשיים נעלמו הוא הרגיש שאין לו יותר כנפיים לעוף בהם. הוא נשאר שבר כלי.

*

"נו, אני עדיין ממתין למישהו שיעשה איתי חסד!", קורא מולי הזמר לאחר אקורד הסיום של שירו. "אני מזכיר לך. אתה! זה שיושב כאן בקהל שממולי ומפחד לקום ולבוא! אל תפחד, בוא אליי אתה תראה שיהיה בסדר! יהיה טוב!"

ברוך מרגיש כאילו הכיסא שמתחתיו מתחיל לבעור. הוא רועד בכל גופו. הוא יודע שקריאתו של הזמר הנמרץ מיועדת בדיוק אליו. בדיוק! אין לו מושג מה הוא בדיוק רוצה, אבל הוא מדבר ישר אליו, אפילו בלי לדעת.

עוד רגע עובר ואז קורה הדבר. ברוך נעמד אט אט, בהססנות ובפחד עצום. הוא לא מאמין בעצמו שהוא עושה את זה, אבל הוא מרים את ידו וניגש את הבמה.

פניו של מולי זורחים. "הו! לך חיכיתי! בוא! בוא הנה בחור יקר ואהוב!"

ברוך עולה אל הבמה, כולו רועד ומבולבל. אין לו מושג מה הוא עושה כאן. איזה דואט הוא ישיר עם זמר שהוא בכלל לא מכיר את שיריו? הוא כמעט לא מבין מה קורה.

"עכשיו בבקשה תקשיב לי טוב. השיר שאני רוצה לשיר הוא שיר שיש בו בתים ופזמון. את הבתים אולי אינך מכיר, אבל הפזמון לקוח מהשיר המוכר לכול בלחנו של ר' חיים בנט: 'לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה'. אני חיברתי לו מילים משלי, והפזמון הוא המילים המוכרות האלה, בלחן הידוע. עכשיו נתחיל לשיר. אני שר את הבתים ואתה - בחור יקר ואהוב – שר את הפזמון בלחן הזה, שאתה יודע ומכיר. בסדר? מובן?"

הזמר אינו ממתין לתשובתו של הנער. הוא מסמן לאורגניסט והשיר מתחיל.

שני אנשים יושבים בקהל באותה העת. עיניהם נעוצות בעומדים על הבמה, ידיהם רועדות וליבם מחשב להתפלץ. אלה הם אביו ואמו של ברוך. זה בין הגברים וזו בין הנשים, משקיפים ולא מבינים מה קורה. עיניהם תלויות ומנסות לקלוט. 'אין סיכוי. אין סיכוי שזה קורה', חולפת המחשבה בראשם. הזמר מסיים את הבית הראשון, קטע מעבר באורגן ו--

"לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה... לכתך אחרי במדבר, הוי, בארץ לא זרועה", קולו של ברוך מרקיע ועולה אל צמרות העצים החשוכות המתנועעות בדבקות ברוח הצפונית. קולו רועד מעט, אך הוא צלול ונהדר.

ועוד בית לשיר, ושוב הפזמון בשירה רהוטה של הנער המיוסר הזה שזה עתה מפציע מבין סורגי כלאו הפנימי.

בית שלישי, מודולציה קלה, והוא מדייק ועולה ושר "לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה... לכתך אחרי במדבר, הוי, בארץ לא זרועה", ומולי הזמר מחבק את כתפו ומצטרף והם שרים פעם נוספת "לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה... לכתך אחרי במדבר, הוי, בארץ לא זרועה".

השיר מסתיים והקהל הנפעם נעמד על רגליו ומוחא כפיו בהתלהבות עצומה.

ונער אחד מחבק את הזמר חיבוק חזק-חזק, ויורד אל הוריו ודמעותיהם מתערבות אלו באלו, על חיים שאולי השתנו. ברגע.

 

[RACHELIZ]

אני יודעת שלא זה המסר, אבל מה שצד אותי זה הדרך שבה אמא של ברוך הגיבה לגילוי מחלתו וכמה חשוב להיזהר בתגובות שלנו כהורים ליד הילדים.

כתוב מקסים ונוגע ללב!

 

[ישיר]

אני יודעת שלא זה המסר, אבל מה שצד אותי זה הדרך שבה אמא של ברוך הגיבה לגילוי מחלתו וכמה חשוב להיזהר בתגובות שלנו כהורים ליד הילדים.

כתוב מקסים ונוגע ללב!

נכון. באמת קצת הסתפקתי אם נכון להציג את כל המצב הקשה כתוצאה מהתנהגותה של האם, אבל באמת חשבתי שגם המסר הזה חשוב להדגשה.
_ _
תיקון שגיאת הקלדה:
*"וברוך הבין שכנראה אמא שלו יודעת משהו על המחלה הזו".

ותודה ל @דוי על ההערה.

 

[כנפיים]

יפהפה!! הסיפור נוגע ללב ומיוחד!

בכתיבה הרגשתי כאילו מנסים לספר לי המון פרטים ואין כ"כ זמן. כמו מין תקציר להצגה או סיפור ארוך. אולי כדאי לתאר יותר את ההתרחשויות ואת מה שרואים ומתוך כך יבינו את כל הקורות אותם.

 

[ביזנסטורי - אילה]

מרגש.

 

[אשר שרבר]

סיפור מרגש.

בכתיבה הרגשתי כאילו מנסים לספר לי המון פרטים ואין כ"כ זמן. כמו מין תקציר להצגה או סיפור ארוך. אולי כדאי לתאר יותר את ההתרחשויות ואת מה שרואים ומתוך כך יבינו את כל הקורות אותם.

לגמרי מסכים