הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שלום לכל החברים!!!
רציתי לשתף אתכם מאמר שכתבתי על הפרשה, נסתי מאוד שהסגנון יהיה סגנון ספרותי קליל ומעניין שיתאים לעלון שאני מוציא לשבת, אף על פי שייתכן שהדברים קצת עמוקים.
אשמח מאוד מאוד לשמוע את דעתכם על סגנון הכתיבה של המאמר!!!
רציתי לשתף אתכם מאמר שכתבתי על הפרשה, נסתי מאוד שהסגנון יהיה סגנון ספרותי קליל ומעניין שיתאים לעלון שאני מוציא לשבת, אף על פי שייתכן שהדברים קצת עמוקים.
אשמח מאוד מאוד לשמוע את דעתכם על סגנון הכתיבה של המאמר!!!
פרשת וישב
יסוד הרוח בחיי יעקב ויוסף
לעיתים התורה אינה מכריזה, אלא לוחשת חרש, ופסוקיה כמו טיפות גשם זעירות הנושאות עימן סערה של משמעות. כך הוא הפסוק שבתחילת פרשתנו "אלה תולדות יעקב, יוסף היה רועה את אחיו בצאן" לכאורה פסוק פשוט, יעקב הוליד בנים, ויוסף בנו האהוב היה רועה עימם. אך מאחורי המילים הפשוטות, מסתתרת אמת עמוקה. כיצד ניתן לומר שיוסף הוא "תולדות יעקב" הרי ליעקב היו שנים-עשר בנים, למה יוסף לבדו מתואר כתולדותיו?
הזוהר הקדוש מכניס אותנו למסע אל עומקם של דברים. דמותו של יוסף, נאמר, הייתה כצורת פניו של יעקב. לא מדובר כאן רק בדמיון חיצוני, אלא במהות פנימית עמוקה הקושרת את יעקב ויוסף זה לזה, כמי שחולקים יחד את יסוד, יסוד הרוח, אותה אנרגיה פנימית, בלתי נדלית, המניעה את החיים. כמו אש שמסתתרת בגחלת, וכמו להבה שמתפרצת ברוח חזקה, כך יעקב ויוסף – שני קצוות של אותה השראה, המגולמים בשני הדמויות הללו ובמורשתם הנצחית.
יסוד הרוח: אומץ מול פחד
יסוד הרוח, אינו עוסק בכוח גופני או בתקיפות נפשית, אלא במהות עדינה ורוחנית יותר: האומץ. זהו כוחו של אדם לעמוד מול פחד, לשאת ראש ולהמשיך לנוע גם כאשר הכול נראה אבוד. ומעניין לגלות את מקומו של האומץ הזה בחושי האדם, רבי שלמה אבן גבירול אומר, שמידת האומץ נעוצה בחוש המישוש. הידיים, הן שלוחות של האדם אל העולם, ומביאות את תנועת האדם לסביבתו, והן המקום שבו מתבטא יסוד הרוח. ולכן התורה כותבת את הרפיון והחולשה "ידיים רפות" (ישעיהו לה, ג), ואילו האומץ והחוזק ב"יש לאל ידי" (בראשית לא, כט).
יעקב מתגלה לנו ביסוד זה כבר בלידתו, כאשר "וידו אוחזת בעקב עשיו". תנועה זו אינה רק פעולה פיזית – היא הצהרה על נחישות רוחו של יעקב. גם יוסף ממשיך את אותו עיקרון: שהצלחתו נמדדת בידו שנא' "מצליח בידו". היא תולדה של רוח חזקה. הידיים הן שמבטאות את הרצון הפנימי, את האמונה שלא מרפה, ואת הכוח להיאבק ולנוע קדימה.
האות אל"ף ותנועת הרוח
יסוד הרוח, על פי ספר היצירה, נברא מהאות "א". לאות זו צורה ייחודית, שני קווים קטנים היוצאים מגופה הארוך, כרמז לשתי ידיים המחוברות לרוח האדם. יש כאן עוד עומק, האות אל"ף ראשה מורה כלפי מעלה, ושתי רגליה יציבות על הקרקע, כמי שבאה לסמל תנועה, הליכה. האות "א" מלמדת על חיבור בין נדודים ועשייה, כך גם יעקב ויוסף, שניהם נדדו במקומותיהם ‑ יעקב בחרן ובכנען, יוסף במצרים ‑ אך כל אחד נשא עימו את אותה אל"ף של רוח, תנועה מתמדת בין גלות לעשייה, בין מאבק ליצירה.
מעגליות הטבע ופריצת הגבולות
למרות תנועתה הישירה של הרוח, יש בה גם מעגליות טבעית. החיים, כמו הרוח, נעים במעגלים – יש בהם עליות ומורדות, רגעים של צמיחה ושל רפיון. ועל כן נבין למה יעקב ויוסף דיברו על העגלות של המשכן, ולמה "ותחי רוח יעקב" כשראה את העגלות ששלח יוסף, כי זה לא היה רק מעשה טכני. העגלות, שנועדו להחיות את רוח אביו [ועליהם גם דיברו לפני גלות של יוסף], נשאו עימן מסר עמוק: החיים אינם קו ישר. גם כשנדמה שהכול חשוך, המזל יתהפך כעיגול המסתובב; גם כאשר האדם נופל, ניתן לקום מחדש.
עגלות אלה, שסימלו תנועה והתחדשות, הצליחו לגעת בנקודה העמוקה ביותר שבין יעקב ליוסף ‑ יסוד הרוח, אותו כוח המוביל לשינוי ולתקווה. "ותחי רוח יעקב" – כי הרוח, הנעה במעגלית, מלמדת על העיגול של הנהגת העולם, שפעמים למטה ופעמים למעלה, ומביא להתחדשות ותקווה.
אש ולהבה: ההבדל בין יעקב ליוסף
אם יעקב ויוסף חולקים את אותו יסוד ‑ יסוד הרוח, מה ההבדל בין יעקב ליוסף, מה יוסף מוסיף על יעקב?
כדי להבין זאת, עלינו להתבונן בספירות. יעקב מייצג את ספירת התפארת, הנמצאת במיקום גבוה יותר ומבטאת עקרונות רוחניים עמוקים. התפארת, במרכז הספירות, עוסקת בעיקר בעבודת האדם על עצמו, בשאיפה לשלמות פנימית, לתיקון עצמי, ולמילוי חובותיו כלפי אחרים. יוסף, לעומתו, משתייך לספירת היסוד, השלב הנמוך יותר בספירות, אשר מתמקד בעולם המעשה.
תפארת ויסוד: הרוחני מול המעשי
יעקב, בספירת התפארת, חי ופועל מתוך גישה של שלמות פנימית. תפארת היא האיזון בין החסד לדין, בין נתינה לדרישה, אך עיקרה מופנה פנימה, כלפי האדם עצמו. כך אנו רואים שיעקב מעיד על עצמו "בכל כוחי עבדתי את אביכם" (בראשית ל"א, ו'). הוא עובד בבית לבן, אדם רמאי, אך אינו דורש ממנו דבר. כל מאמציו מופנים למילוי חובותיו האישיות, גם כאשר הסביבה אינה הוגנת כלפיו. יעקב שואף לשלמות פנימית, אך אינו מבקש לשנות את הסביבה.
יוסף, לעומת זאת, פועל מתוך ספירת היסוד. היסוד, הקרוב יותר לעולם העשייה, מתמקד בהשפעה על אחרים, בדרישה מהם לשפר את דרכיהם ולהגשים את תפקידם. יוסף אינו מסתפק בעבודה פנימית – הוא דורש תיקון מהעולם שסביבו. כך הוא מביא את דיבת אחיו רעה לאביו, תובע מהם לעמוד בסטנדרטים מוסריים גבוהים. גם במצרים הוא פועל באותה רוח: הוא מצווה על העם למסור את רכושם לפרעה, לשמור על סדר נוקשה, מל אותם, מעביר אותם בתים ואף מגביל את חירותם: "בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים" (בראשית מ"א, מ"ד).
אש ולהבה: יעקב ויוסף בעבודת הרוח
כעת מתבהרת לנו משמעות הפסוק בנביא עובדיה: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה". יעקב, התפארת, הוא הרוח שמלבה את האש. אש זו יציבה, בוערת במקומה, ומאירה את הדרך לאדם עצמו. כמו יעקב, אש זו מתמקדת בפנים, בעבודת האדם על שלמותו האישית.
יוסף, לעומת זאת, הוא הלהבה, רוח חזקה המניעה את האש ומפיצה אותה לכל עבר. להבה זו פורצת קדימה, אינה מסתפקת במקומה, אלא משפיעה על כל מה שסביבה. היסוד, שמוציא את כוחה של התפארת אל הפועל, הופך את האש ללהבה.
עבודת האדם: פנימיות וחיצוניות
יעקב ויוסף מלמדים אותנו על שתי דרכי עבודה משלימות. יעקב מסמל את העבודה הפנימית, את עיצוב האדם עצמו, ואת השאיפה לשלמות מוסרית בתוך עולמו הפרטי. יוסף, לעומתו, מייצג את העבודה החיצונית, כיצד לתעל את כוחותיו של האדם להשפעה על סביבתו, לדרוש מהעולם להיות טוב יותר וליצור שינוי רחב היקף.
שתי הדרכים הכרחיות, והחיבור ביניהן הוא יסוד הרוח עצמו. אש ולהבה – הפנימיות המובילה לעשייה חיצונית, והעשייה החיצונית המזינה את הפנימיות. כך יעקב ויוסף ממשיכים לפעול בתוכנו, מדליקים אש בלבבות ומפיצים אותה כלהבה לעולם כולו.
הזוהר הקדוש מכניס אותנו למסע אל עומקם של דברים. דמותו של יוסף, נאמר, הייתה כצורת פניו של יעקב. לא מדובר כאן רק בדמיון חיצוני, אלא במהות פנימית עמוקה הקושרת את יעקב ויוסף זה לזה, כמי שחולקים יחד את יסוד, יסוד הרוח, אותה אנרגיה פנימית, בלתי נדלית, המניעה את החיים. כמו אש שמסתתרת בגחלת, וכמו להבה שמתפרצת ברוח חזקה, כך יעקב ויוסף – שני קצוות של אותה השראה, המגולמים בשני הדמויות הללו ובמורשתם הנצחית.
יסוד הרוח: אומץ מול פחד
יסוד הרוח, אינו עוסק בכוח גופני או בתקיפות נפשית, אלא במהות עדינה ורוחנית יותר: האומץ. זהו כוחו של אדם לעמוד מול פחד, לשאת ראש ולהמשיך לנוע גם כאשר הכול נראה אבוד. ומעניין לגלות את מקומו של האומץ הזה בחושי האדם, רבי שלמה אבן גבירול אומר, שמידת האומץ נעוצה בחוש המישוש. הידיים, הן שלוחות של האדם אל העולם, ומביאות את תנועת האדם לסביבתו, והן המקום שבו מתבטא יסוד הרוח. ולכן התורה כותבת את הרפיון והחולשה "ידיים רפות" (ישעיהו לה, ג), ואילו האומץ והחוזק ב"יש לאל ידי" (בראשית לא, כט).
יעקב מתגלה לנו ביסוד זה כבר בלידתו, כאשר "וידו אוחזת בעקב עשיו". תנועה זו אינה רק פעולה פיזית – היא הצהרה על נחישות רוחו של יעקב. גם יוסף ממשיך את אותו עיקרון: שהצלחתו נמדדת בידו שנא' "מצליח בידו". היא תולדה של רוח חזקה. הידיים הן שמבטאות את הרצון הפנימי, את האמונה שלא מרפה, ואת הכוח להיאבק ולנוע קדימה.
האות אל"ף ותנועת הרוח
יסוד הרוח, על פי ספר היצירה, נברא מהאות "א". לאות זו צורה ייחודית, שני קווים קטנים היוצאים מגופה הארוך, כרמז לשתי ידיים המחוברות לרוח האדם. יש כאן עוד עומק, האות אל"ף ראשה מורה כלפי מעלה, ושתי רגליה יציבות על הקרקע, כמי שבאה לסמל תנועה, הליכה. האות "א" מלמדת על חיבור בין נדודים ועשייה, כך גם יעקב ויוסף, שניהם נדדו במקומותיהם ‑ יעקב בחרן ובכנען, יוסף במצרים ‑ אך כל אחד נשא עימו את אותה אל"ף של רוח, תנועה מתמדת בין גלות לעשייה, בין מאבק ליצירה.
מעגליות הטבע ופריצת הגבולות
למרות תנועתה הישירה של הרוח, יש בה גם מעגליות טבעית. החיים, כמו הרוח, נעים במעגלים – יש בהם עליות ומורדות, רגעים של צמיחה ושל רפיון. ועל כן נבין למה יעקב ויוסף דיברו על העגלות של המשכן, ולמה "ותחי רוח יעקב" כשראה את העגלות ששלח יוסף, כי זה לא היה רק מעשה טכני. העגלות, שנועדו להחיות את רוח אביו [ועליהם גם דיברו לפני גלות של יוסף], נשאו עימן מסר עמוק: החיים אינם קו ישר. גם כשנדמה שהכול חשוך, המזל יתהפך כעיגול המסתובב; גם כאשר האדם נופל, ניתן לקום מחדש.
עגלות אלה, שסימלו תנועה והתחדשות, הצליחו לגעת בנקודה העמוקה ביותר שבין יעקב ליוסף ‑ יסוד הרוח, אותו כוח המוביל לשינוי ולתקווה. "ותחי רוח יעקב" – כי הרוח, הנעה במעגלית, מלמדת על העיגול של הנהגת העולם, שפעמים למטה ופעמים למעלה, ומביא להתחדשות ותקווה.
אש ולהבה: ההבדל בין יעקב ליוסף
אם יעקב ויוסף חולקים את אותו יסוד ‑ יסוד הרוח, מה ההבדל בין יעקב ליוסף, מה יוסף מוסיף על יעקב?
כדי להבין זאת, עלינו להתבונן בספירות. יעקב מייצג את ספירת התפארת, הנמצאת במיקום גבוה יותר ומבטאת עקרונות רוחניים עמוקים. התפארת, במרכז הספירות, עוסקת בעיקר בעבודת האדם על עצמו, בשאיפה לשלמות פנימית, לתיקון עצמי, ולמילוי חובותיו כלפי אחרים. יוסף, לעומתו, משתייך לספירת היסוד, השלב הנמוך יותר בספירות, אשר מתמקד בעולם המעשה.
תפארת ויסוד: הרוחני מול המעשי
יעקב, בספירת התפארת, חי ופועל מתוך גישה של שלמות פנימית. תפארת היא האיזון בין החסד לדין, בין נתינה לדרישה, אך עיקרה מופנה פנימה, כלפי האדם עצמו. כך אנו רואים שיעקב מעיד על עצמו "בכל כוחי עבדתי את אביכם" (בראשית ל"א, ו'). הוא עובד בבית לבן, אדם רמאי, אך אינו דורש ממנו דבר. כל מאמציו מופנים למילוי חובותיו האישיות, גם כאשר הסביבה אינה הוגנת כלפיו. יעקב שואף לשלמות פנימית, אך אינו מבקש לשנות את הסביבה.
יוסף, לעומת זאת, פועל מתוך ספירת היסוד. היסוד, הקרוב יותר לעולם העשייה, מתמקד בהשפעה על אחרים, בדרישה מהם לשפר את דרכיהם ולהגשים את תפקידם. יוסף אינו מסתפק בעבודה פנימית – הוא דורש תיקון מהעולם שסביבו. כך הוא מביא את דיבת אחיו רעה לאביו, תובע מהם לעמוד בסטנדרטים מוסריים גבוהים. גם במצרים הוא פועל באותה רוח: הוא מצווה על העם למסור את רכושם לפרעה, לשמור על סדר נוקשה, מל אותם, מעביר אותם בתים ואף מגביל את חירותם: "בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים" (בראשית מ"א, מ"ד).
אש ולהבה: יעקב ויוסף בעבודת הרוח
כעת מתבהרת לנו משמעות הפסוק בנביא עובדיה: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה". יעקב, התפארת, הוא הרוח שמלבה את האש. אש זו יציבה, בוערת במקומה, ומאירה את הדרך לאדם עצמו. כמו יעקב, אש זו מתמקדת בפנים, בעבודת האדם על שלמותו האישית.
יוסף, לעומת זאת, הוא הלהבה, רוח חזקה המניעה את האש ומפיצה אותה לכל עבר. להבה זו פורצת קדימה, אינה מסתפקת במקומה, אלא משפיעה על כל מה שסביבה. היסוד, שמוציא את כוחה של התפארת אל הפועל, הופך את האש ללהבה.
עבודת האדם: פנימיות וחיצוניות
יעקב ויוסף מלמדים אותנו על שתי דרכי עבודה משלימות. יעקב מסמל את העבודה הפנימית, את עיצוב האדם עצמו, ואת השאיפה לשלמות מוסרית בתוך עולמו הפרטי. יוסף, לעומתו, מייצג את העבודה החיצונית, כיצד לתעל את כוחותיו של האדם להשפעה על סביבתו, לדרוש מהעולם להיות טוב יותר וליצור שינוי רחב היקף.
שתי הדרכים הכרחיות, והחיבור ביניהן הוא יסוד הרוח עצמו. אש ולהבה – הפנימיות המובילה לעשייה חיצונית, והעשייה החיצונית המזינה את הפנימיות. כך יעקב ויוסף ממשיכים לפעול בתוכנו, מדליקים אש בלבבות ומפיצים אותה כלהבה לעולם כולו.
