למסירה מאמר מאד מרגש ומעצים על תשעה באב!

[בשעות הפנאי]

מפי הרבנית הרצברג
ממש לא לנשים בלבד!

 

[הטוב]

סיפור

 

[ששונית]

קטע מדהים שראיתי



בתחילת שנות העשרים של חיי עבדתי כמורה ומדריכה באתר הקרוונים "בת חצור" הממוקם ליד גדרה. באתר היו 700 קראוונים שאכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה.
זה היה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה" שהביא בכנפיו קרוב ל15 אלף יהודים מאתיופיה ברכבת אווירית. ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת הכירו את רוב החגים, שמרו על המסורת היהודית באופן הדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה ניתוק של שנים השפיע על עולם המסורת שלהם.
הם לא ידעו מה עבר על עם ישראל במאות השנים האחרונות ואפילו לא הכירו את סיפור פורים או חנוכה. נראה כי אירועים היסטוריים אלו התרחשו לאחר הניתוק ביננו ובנים, שהיה עוד לפני חורבן בית ראשון, לכן הם לא שמעו על האירועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.

אביב הגיע פסח בא...
ראש חודש ניסן הגיע, והחלטתי להתחיל ללמד את הילדים בכיתה על חג הפסח.
בכיתה היו 20 תלמידים בכיתות ג-ו [הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם ולא לפי גילם]. התכנון שלי היה, תחילה, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, כך אזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, שלושת המועדים בהם נהגו עם ישראל לעלות לבית המקדש שבירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה, רק לתת תזכורת קטנה, ומיד לפתוח בנושא חג הפסח.
"היום ראש חודש ניסן. זהו החודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח" פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש. בשלב זה אחד התלמידים קטע את דברי: "המורה, היית פעם בבית המקדש?" הוא שאל
חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל, "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן".
התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים שתהו בעניין: "כן, בסדר מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"
שוב חייכתי אליו, הפעם קצת מבולבלת, חשבתי לעצמי שאולי הוא לא מבין, אולי העברית שלי קשה לו... החלטתי להסביר לו בבהירות: "לא מה פתאום, זה היה ממש ממש מזמן, לפני הרבה מאד שנים, לפני הרבה מאד זמן", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.
אבל כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו ושאלו בהמולה ביחד: "המורה, איך זה להיות בבית המקדש? איך נראה בית המקדש? למה אף פעם לא היית שם?"
"שקט בבקשה", ניסיתי להרגיע את הרוחות. "תקשיבו, אין בית מקדש! היה לנו בית מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא נחרב! נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא היה שם! כבר אלפיים שנה שאין לנו בית מקדש." כך חזרתי על המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שכולנו נולדנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?!
ההמולה בכיתה רק' התגברה עוד יותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה. עוד לפני שהפעמון צלצל, הם אספו את חפציהם במהירות ורצו הביתה ואף אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.

למחרת...
בבוקר שלמחרת שמתי פעמיי לבית הספר כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתתי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.
האוטובוס הגיע לתחנה. ירדתי והתחלתי לצעוד בשלווה לכוון שער בית הספר. השומר שעמד בשער קיבל את פניי במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"
ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.
"למה?" שאלתי, "מה קרה?"
הו אלא ענה ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר
הסתכלתי לכיוון אליו הצביע וראיתי התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הורי התלמידים. מה הם עושים פה? ולמה הם צועקים? נגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי על מה כל הרעש. כשהתקרבתי אליהם שקט השתרר. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה שאל אותי "את המורה של הילדים שלנו?"
"כן מה קורה פה בבקשה?" שאלתי בנימוס.
"הילדים חזרו אתמול בית?" הוא הביט עלי במבט כועס, ויחד איתו כל ההורים שהיו שם.
על מה את מדברת?
"אני אמרתי להם. דרנו על הקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי להם שבית המקדש נשרף לפני אלפיים שנה ושהיום אין לנו שום בית מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"
הוא הביט בי במבט לא מאמין. "על מה את מדברת??!"
עכשיו הייתי יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש נחר, א חבריו ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דבריי. פתאום ההמולה התחדשה, אך בטונים גבוהים יותר מהקודמים. הנציג שלהם השתיק את רעיו ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"
לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה ? ברור שאני בטוחה!" לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.
האיש שוב פנה אל חבריו ובטון דרמטי תרגם את דבריי.
נראה כי בשלב זה סוף סוף הובן המסר, אלא שכעת התחיל מחזה שונה שמעולם לא ראיתי או חוויתי, אשה אחת נפלה על הרצפה, השנייה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילה לדבר בינהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין, הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת, עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש והחלה לקונן וליילל בקול בוכים.
עמדתי מולם, המומה ומאובנת על מקומי.
הרגשתי כאילו בישרתי להם בשורת איוב, בשורה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. בפעם הראשונה בחיי, עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש בירושלים. המחזה היה קשה, לא שלטתי ברגשותי ואף אני פרצתי בבכי מרטיט.

באותו רגע הבנתי...

עברו כמה חודשים ושוב הגיע תשעה באב. הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה וקריאת מגילת איכה החלה.
כשקראתי את הפסוקים הראשונים: "איכה ישבה בדד...הייתה כאלמנה...בכה תבכה בליה.. ודמעתה על לחיה.. אין לה מנחם.." דמעות של צער הציפו אצת עיני. לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן, במבטים של הילדים הכועסים, בצעקות של ההורים, בבכי של האימהות, בשקט האומלל של הגברים, בהלם שהשתרר לשמע שורה כל כך קשה. כאילו הם רואים את החורבן בעיניים גשמיות
באותו רגע הבנתי מה שלא היה מובן לי כשפרצה המהומה בכיתה וכשההורים בכו וזעקו על בית המקדש שבשבילם כמו נחרב זה עתה.

 

[kola]

קטע מדהים שראיתי

בתחילת שנות העשרים של חיי עבדתי כמורה ומדריכה באתר הקרוונים "בת חצור" הממוקם ליד גדרה. באתר היו 700 קראוונים שאכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה.
זה היה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה" שהביא בכנפיו קרוב ל15 אלף יהודים מאתיופיה ברכבת אווירית. ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת הכירו את רוב החגים, שמרו על המסורת היהודית באופן הדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה ניתוק של שנים השפיע על עולם המסורת שלהם.
הם לא ידעו מה עבר על עם ישראל במאות השנים האחרונות ואפילו לא הכירו את סיפור פורים או חנוכה. נראה כי אירועים היסטוריים אלו התרחשו לאחר הניתוק ביננו ובנים, שהיה עוד לפני חורבן בית ראשון, לכן הם לא שמעו על האירועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.

אביב הגיע פסח בא...
ראש חודש ניסן הגיע, והחלטתי להתחיל ללמד את הילדים בכיתה על חג הפסח.
בכיתה היו 20 תלמידים בכיתות ג-ו [הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם ולא לפי גילם]. התכנון שלי היה, תחילה, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, כך אזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, שלושת המועדים בהם נהגו עם ישראל לעלות לבית המקדש שבירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה, רק לתת תזכורת קטנה, ומיד לפתוח בנושא חג הפסח.
"היום ראש חודש ניסן. זהו החודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח" פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש. בשלב זה אחד התלמידים קטע את דברי: "המורה, היית פעם בבית המקדש?" הוא שאל
חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל, "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן".
התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים שתהו בעניין: "כן, בסדר מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"
שוב חייכתי אליו, הפעם קצת מבולבלת, חשבתי לעצמי שאולי הוא לא מבין, אולי העברית שלי קשה לו... החלטתי להסביר לו בבהירות: "לא מה פתאום, זה היה ממש ממש מזמן, לפני הרבה מאד שנים, לפני הרבה מאד זמן", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.
אבל כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו ושאלו בהמולה ביחד: "המורה, איך זה להיות בבית המקדש? איך נראה בית המקדש? למה אף פעם לא היית שם?"
"שקט בבקשה", ניסיתי להרגיע את הרוחות. "תקשיבו, אין בית מקדש! היה לנו בית מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא נחרב! נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא היה שם! כבר אלפיים שנה שאין לנו בית מקדש." כך חזרתי על המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שכולנו נולדנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?!
ההמולה בכיתה רק' התגברה עוד יותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה. עוד לפני שהפעמון צלצל, הם אספו את חפציהם במהירות ורצו הביתה ואף אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.

למחרת...
בבוקר שלמחרת שמתי פעמיי לבית הספר כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתתי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.
האוטובוס הגיע לתחנה. ירדתי והתחלתי לצעוד בשלווה לכוון שער בית הספר. השומר שעמד בשער קיבל את פניי במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"
ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.
"למה?" שאלתי, "מה קרה?"
הו אלא ענה ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר
הסתכלתי לכיוון אליו הצביע וראיתי התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הורי התלמידים. מה הם עושים פה? ולמה הם צועקים? נגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי על מה כל הרעש. כשהתקרבתי אליהם שקט השתרר. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה שאל אותי "את המורה של הילדים שלנו?"
"כן מה קורה פה בבקשה?" שאלתי בנימוס.
"הילדים חזרו אתמול בית?" הוא הביט עלי במבט כועס, ויחד איתו כל ההורים שהיו שם.
על מה את מדברת?
"אני אמרתי להם. דרנו על הקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי להם שבית המקדש נשרף לפני אלפיים שנה ושהיום אין לנו שום בית מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"
הוא הביט בי במבט לא מאמין. "על מה את מדברת??!"
עכשיו הייתי יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש נחר, א חבריו ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דבריי. פתאום ההמולה התחדשה, אך בטונים גבוהים יותר מהקודמים. הנציג שלהם השתיק את רעיו ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"
לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה ? ברור שאני בטוחה!" לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.
האיש שוב פנה אל חבריו ובטון דרמטי תרגם את דבריי.
נראה כי בשלב זה סוף סוף הובן המסר, אלא שכעת התחיל מחזה שונה שמעולם לא ראיתי או חוויתי, אשה אחת נפלה על הרצפה, השנייה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילה לדבר בינהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין, הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת, עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש והחלה לקונן וליילל בקול בוכים.
עמדתי מולם, המומה ומאובנת על מקומי.
הרגשתי כאילו בישרתי להם בשורת איוב, בשורה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. בפעם הראשונה בחיי, עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש בירושלים. המחזה היה קשה, לא שלטתי ברגשותי ואף אני פרצתי בבכי מרטיט.

באותו רגע הבנתי...

עברו כמה חודשים ושוב הגיע תשעה באב. הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה וקריאת מגילת איכה החלה.
כשקראתי את הפסוקים הראשונים: "איכה ישבה בדד...הייתה כאלמנה...בכה תבכה בליה.. ודמעתה על לחיה.. אין לה מנחם.." דמעות של צער הציפו אצת עיני. לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן, במבטים של הילדים הכועסים, בצעקות של ההורים, בבכי של האימהות, בשקט האומלל של הגברים, בהלם שהשתרר לשמע שורה כל כך קשה. כאילו הם רואים את החורבן בעיניים גשמיות
באותו רגע הבנתי מה שלא היה מובן לי כשפרצה המהומה בכיתה וכשההורים בכו וזעקו על בית המקדש שבשבילם כמו נחרב זה עתה.

צריכים תיקונים בקטע הזה:
"אני אמרתי להם. דרנו על הקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי להם שבית המקדש נשרף לפני אלפיים שנה ושהיום אין לנו שום בית מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"
הוא הביט בי במבט לא מאמין. "על מה את מדברת??!"
עכשיו הייתי יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש נחר, א חבריו ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דבריי. פתאום ההמולה התחדשה, אך בטונים גבוהים יותר מהקודמים. הנציג שלהם השתיק את רעיו ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"

 

[בשעות הפנאי]

הקפצה לתועלת

 

[בשעות הפנאי]

מאמרים נוספים מהשנה לתשעה באב (מחיה הרצברג)