מהו "ספר חרדי"?!

[בתנופה]

מז"ט לרגל היבחרך לתפקיד בוחן כליות ולב...
וברצינות:
אפשר לסכם, לשיטתך, שבכל הספרים שהדמות החרדית מופיעה בהם באופן שטחי ורדוד, הרי שפנימיותו של הסופר היא, אהמממ... כן?
אני מעדיף לחשוב שהוא לא השקיע מתוך זלזול באינטליגנציית הקורא, או רק כי הוא לא סופר טוב...

אויש. כבר כתבתי לעיל ששני סוגי ספרים ישנם.
ישנם כאלו המתוזמנים, שנכתבו בגלל שהסופר החליט לכתוב ספר,
וישנם יצירות שונות לגמרי - כאלו שנכתבים ביצירתיות ובהשראה מיוחדת מתוך תוך הלב.
ומאלו האחרונים לא צריך להיות בוחן כליות בכדי לחוש את נפש הכותב..
אבל;
אין צורך וזה גם לא יפה לחדור לעמקי נפשם של אחרים. אני יכול להעיד על יצירותיי שלי, ושל בני משפחתי, שהם משקפים אותם ואותי על כל רבדיי בצורה מושלמת. פשוט צריך לקרוא מעט מתחת השורות..

 

[מרכז שטרן להורות קלה]

לאחר מחשבה חוזרת ברור לי שאין ספר ללא מסר וללא חינוך.
כל תגובה/התנהגות/פעולה שמתרחשים בסיפור משקפים משהו.
לטוב ולמוטב.
סיפורי שואה המתארים בצבעים חיים לפרטי פרטים את האכזריות הנאצית, מולידים טבע אכזר.
סיפורי אמונה (גם הרדודים והמצויים), מחזקים.
סיפורי בעלי תשובה, תלוי. אם מודגש בהם ההוי החילוני ממנו הוא הגיע, מושכים לכיון ההוא. ואם מודגש בהם הסלידה, הגועל והרפש הרקוב שיש שם, מרחיקים אותך משם.

וכל זה קורה - גם בלי לשים לב לכך.

ולדוגמא בעלמא, כל ילד היה רוצה להיות גיבור על, ואח"כ לומר שהעיקר זה תורה.
ויש כאלה מן הבוגרים שירצו להיות מר עולם, אילי הון, יושבים בראשי מגדל השן - ואח"כ לחזור בתשובה ולומר שהכל, הכל, אבל הכל, הבל הבלים ממש. (אבל תן לי קצת להיות שם קודם...)

ומכיון שכל הפולמוס הלזה התפתח עקב סיפורו של קקטוס, אני מרשה לעצמי להחיל דברי על מה שכתב ולומר:

שליבוביץ מתואר באופן חי ונושם - אך לא מושך כלל להיות כמוהו.
הרב דולמן - מקרין דמות חיובית, שקולה ו'עויבד' אמיתי שאתה שואף אליו.
רבה גרשון - דמות השנויה במחלוקת, אני אישית מחכה להמשך לראות יותר טוב מי זה האיש הזה.
ויואל - אתה מרגיש שזה אתה, על כל לבטיך.
המחלוקת דוחה - וזה מה שהיא.
וכל שאר הדמויות מהוות רקע לכל הסיפור, ומגלמות אנשים שלא היינו רוצים להיות כמותם חרף מעלותיהם המיוחדות (קבדה וסטיבן עם היכולות שלהם, וחצבאני עם כל 'חצבניותו')

עכ"פ עיקר ההשפעה מהאוטוביוגרפיה של קקטוס תבוא כשיבוא הסיפור אל סיומו, ואז יתגלו הקלפים והמטרה, ויהוו את כובד המשקל של השפעה הספר עלינו כיהודים עובדי ה'.

 

[מרכז שטרן להורות קלה]

הערה נחוצה: יש מסר, ויש אמירה.
בכל ספר יש אמירה. בספר חרדי טוב האמירה מתאימה ומחוברת לציבור שומר תורה ומצוות.

ספר עם מסר הדוחף אותי בברוטאליות לעשות שיפוץ מקיף, מביא אותי להתגוננות.
ספר עם אמירה - מרחיב את לבי.

אשמח להחכים ולדעת מה היא 'אמירה', מה מטרתה וכיצד היא משפיעה על הקורא הפשוט.

 

[מרכז שטרן להורות קלה]

ספר ללא תוכן, הוא ספר ללא מסר.
ספר עם תוכן, הוא תמיד ספר עם מסר.

כשאתה נחשף לעולם עשיר ופנימי, אתה נחשף לדמויות ותובנות, חיים וספיקות, עליות ומורדות, אתה בהכרח יוצא עם משהו ביד, עם איזשהו עומק מסוים, עם רובד חדש שלא הכרת. תראה עולם של אחרים, תכיר דעות ועמדות שיתרמו המון, הן לחיים האישיים והן לאינטגרציה עם הסביבה.

זה המסר האמיתי שהייתי מצפה לקבל מספר קריאה טוב.

צילצלתי לך.
אבל מגיע לך אלף צילצולים!!!!!!!!!!!!!!

 

[מרכז שטרן להורות קלה]

קקטוס, ניקח רגע את הביוגרפיה שלך, ברור לכולם שהיא הדוגמא לסיפור טוב, מקורי, אומנותי, חווייתי ובלי 'לנסות לחנך' כהגדרתך, נכון?

אז הנה, נסיון לחינוך גס ועלוב לא יהיו כאן, אבל מסרים יש, ועוד איך. יש מסר של משברים לימודיים, של חיפוש עצמי, של התפכחות, של רובדים שונים בכל מיני דמויות. יש הנצחה זוועתית של פרצופם של מלחמות היהודים והחצרות בכל מקום, יש את החינוך הישיבתי.

בקיצור, יוצאים עם משהו ביד.

זו כוונתי לספר עם מסר. והוא ספר חרדי, כי הוא מלא בהווי חרדי, קקטוס מביא את החצר החסידית/מזרחיס'טית המוזרה הזאת בצורה כל כך חיה ומוחשית, שלפעמים בא לי לבכות...

כנ"ל!

 

[ארבע]

סיפורי אמונה (גם הרדודים והמצויים), מחזקים.

לענ"ד, סיפורי אמונה רדודים (או כל סיפור ערכי, לכאורה, שמוגש בצורה רדודה), דווקא מסבים נזק. הקורא עשוי לכרוך את המסר בצוותא חדא עם הרמה ומתוך כך להגיע לזלזול בערך.

 

[nechamizak]

בנושא שלך, הקולה והסושי הם רק אמצעי, והם לא חלק מהחוויה הרוחנית (איפה יש כאלה התוועדויות?) אז אין חשיבות לאותנטיות שלהם. ומאידך, כשהחוויה של אכילת טשולנט היא רק כדי לחוות את הפולקלור, אך לא כדי להיות חלק ממנו, היא גם חוויה חיצונית.
עם כל ההתנגדות לתוכן של שלום עליכם וש"י עגנון, התוכן שלהם נובע ישירות מהחוויה שלהם כפי שהם ראו אותה, ולכן היא מבטאת בדיוק את השקפתם של המשכילים שחיו בצמוד לשטייטעל היהודי.
לעומת זאת, סופרים בני ברקים שלא מצליחים להביא את בני ברק (על כל מה שהיא כוללת, רוחנית וגשמית) לסיפור שלהם, בעיני זה כישלון חרוץ.


בעיני מסר הוא לא חובה בסיפור חרדי, סיפור חרדי יכול להיות פשוט סיפור טוב ומעניין, מבלי שינסה לחנך או ללמד אותי משהו.
אם ניכנס שוב לעולם הקולינארי, אפשר לדמות את זה למנת גורמה מושקעת במיוחד, שמי שאוכל אותה שוכח לרגע את ספירת הקלוריות שלו, ומרשה לעצמו לאכול אותה וללקק בהנאה את המזלג.

ספרות טובה אמורה לנבוע מתוך הבית, אין שום צורך בחשיפה לתרבות זרה בכדי לכתוב טוב, להפך, אני מחכה ליום שבו תהיה התעוררות של יצירת חומרים אותנטים של המגזר החרדי.

א. השאלה הפותחת בתחילת האשכול הייתה מהו ספר חרדי טוב. אתה ציינת בתשובתך, למיטב הבנתי, ספר המתאר את התרבות החרדית מבפנים באופן אותנטי. אני חושבת שספר חרדי זה ספר שראוי להיכנס לבית חרדי והוא מגדל אותנו ומוסיף לנו עוד משהו בחיינו היהודיים (או אפילו מדגדג לנו בנשמה...) גם אם אין בו כל תיאור של הווי חרדי קלאסי (אם יש דבר כזה), כדוגמת הספר "מחלק התמונים" של יעל רועי שהוזכר באשכול אחר . אני מסכימה עם הטענה שהן הקולה והן הצ'ולנט הם אמצעי בלבד והחלק החשוב הוא החוויה הפנימית של הכותב (פירוט בחלק ג' למי שמחזיק ראש).

ב. בעניין המסר, אני חושבת אחרת. מסר מעלה לעיתים קונוטציה של דמות חמורת סבר המורה באצבעה את הדרך בה יש לילך, אחרת שערי גיהנום יפתחו בפני הסוטה ממנה, אבל, לדעתי, מסר זה איזשהו רושם שנשאר בי מעצמיותו של הספר / הסופר ואמור להניע אותי במחשבה, בדיבור או במעשה באופן חיובי. ספר שמחולל חווית קריאה מסעירה, אך מותיר את הקורא נואש ואבוד, הוא לא ספר ראוי, בעיניי.

ג. ספרות טובה אמורה לנבוע מתוך הבית. זה נכון, אולם קשה מאוד למצוא יוצרים מקוריים לחלוטין בעלי נפש מורכבת שמצליחים לראות את החיים באופן רב ממדי. לרוב, העולם הפנימי של הסופר מושפע מחוויות מורכבות בחיים, או חיכוך עם מציאות מורכבת של אנשים אחרים. בציבור החרדי יש התנזרות מכל מיני חוויות, ואם אדם בכל זאת נתקל בהם, הוא או סביבתו מעדיפים שלא לדבר על כך (עם הזמן והתקופה חלים שינויים בנושא זה לטוב ולמוטב). אני רק אבהיר, שלאו דווקא החוויה עצמה היא זו שמעשירה את הסופר, אלא המפגש הראשוני עם מצב חדש ושונה בונה במתמודד עם כך קומה נוספת בבניין נפשו.

 

[מרכז שטרן להורות קלה]

בעיני מסר הוא לא חובה בסיפור חרדי, סיפור חרדי יכול להיות פשוט סיפור טוב ומעניין, מבלי שינסה לחנך או ללמד אותי משהו.

(כמדומה שהערכתי לקקטוס היתה ניכרת מתגובותי הקודמות ומאכולות אחרים, ולכן ארשה לעצמי להעיר כעת)

תמהני עליך.
'דיבור' מתפרש מלשון 'אדבריה שמואל לרב יהודה' שהוא לקיחה/הובלה/הולכה.
במהר"ל מבאר על דברי רש"י 'קח את אהרן' - קחהו בדברים, שניתן לקחת ולשלוט על גוף באופן ידני אך על מחשבה א"א לשלוט ולקחתה למחוזות הרצויים, אלא ע"י דיבור.

כל סיפור לוקח אותך לאנשהו.
מוביל אותך.
מחנך אותך.

 

[מרכז שטרן להורות קלה]

לענ"ד, סיפורי אמונה רדודים (או כל סיפור ערכי, לכאורה, שמוגש בצורה רדודה), דווקא מסבים נזק. הקורא עשוי לכרוך את המסר בצוותא חדא עם הרמה ומתוך כך להגיע לזלזול בערך.

יתכן, תלוי מה מי ואיך.
רק רציתי לומר שעיקר המשיכה תהיה לחיזוק, אך אתם טוענים טוב, שמשיכת חיזוק זו תהיה עם קרומקייט פסול.
אבל אחרי ולפני הכל - זו משיכה מובהקת לכיון החיזוק.

לא רציתי לכתוב זאת מקודם, אך אוסיף כעת, שאלו שסולדים מסיפורי אמונה יתכן שזה נובע מפחד להתחזק. ודו"ק היטב.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

(כמדומה שהערכתי לקקטוס היתה ניכרת מתגובותי הקודמות ומאכולות אחרים, ולכן ארשה לעצמי להעיר כעת)

תמהני עליך.
'דיבור' מתפרש מלשון 'אדבריה שמואל לרב יהודה' שהוא לקיחה/הובלה/הולכה.
במהר"ל מבאר על דברי רש"י 'קח את אהרן' - קחהו בדברים, שניתן לקחת ולשלוט על גוף באופן ידני אך על מחשבה א"א לשלוט ולקחתה למחוזות הרצויים, אלא ע"י דיבור.

כל סיפור לוקח אותך לאנשהו.
מוביל אותך.
מחנך אותך.

נכון
ושוב אשתמש בפטיפורים בשביל להמשיל..
הפטיפור הוא בסך הכל עיסת שוקולד ונוגט שטעימים מאוד לחיך.
ההשפעה שלו משתנה בין אנשים, אחד לוקח את זה ובולע, ולא נודע כי באה אל קרבו, והשני עולה בשני קילוגרמים שלמים (מבחינה נפשית..)
אף אחד לא טוען שזה אחד מאבות המזון, אבל רוב האנשים סוברים שזה טעים.
הסיפור הקל יכול לקחת אותך למקום, אבל זה לא המטרה שלו, המטרה שלו זה להיות טעים.

 

[מרכז שטרן להורות קלה]

(תגיד, אתה גם שף חוץ מצלם וסופר מוכשר? )

אחר ההסבר שלך זה נשמע יותר טוב.

 

[רוצה טוב]

לא יודע מה אתכם.
אני אוהב לקרוא ספרים שכתובים היטב, בצורה מושכת, ללא תיאורים רגשיים מוגזמים, ובלי מסרים עטופים.
לא אכפת לי עם מוזכר שם ההוי החרדי או לא, לא משנה לי אם הסופר שופך שם את פנימיותו או לא, אם הספר כתוב בצורה טובה, תחביר טוב, סיפור מרתק ולא נדוש, אקרא אותו בשקיקה.

כל זמן שאין דברים אסורים בספר מבחינתי זה גם נכנס בגדר סיפורת חרדית.

לא כל ספר צריך להכיל מסר סמוי, מבחינתי ספר יכול להיות משהו שמתוק לחייך כמו ארוחה טובה, שטעימה גם אם אין שום מסר מאחוריה.

 

[nechamizak]

ואם אין מספיק ספרים כאלו?
או שאת אמורה להיות הממליצה לאחרים?!

לא הצלחתי לפרש את נימת דברייך.

בהנחה שאת שואלת בכנות, אענה כי אני, אכן, לא קוראת הרבה ספרים (2-3 בשנה בממוצע), אז יש לי את הפריווילגיה לברור אותם באופן שתיארתי ולהגביר את הסיכויים להנאה עבורי.

 

[C H A N Y]

לאחר מחשבה חוזרת ברור לי שאין ספר ללא מסר וללא חינוך.
כל תגובה/התנהגות/פעולה שמתרחשים בסיפור משקפים משהו.
לטוב ולמוטב.
סיפורי שואה המתארים בצבעים חיים לפרטי פרטים את האכזריות הנאצית, מולידים טבע אכזר.
סיפורי אמונה (גם הרדודים והמצויים), מחזקים.
סיפורי בעלי תשובה, תלוי. אם מודגש בהם ההוי החילוני ממנו הוא הגיע, מושכים לכיון ההוא. ואם מודגש בהם הסלידה, הגועל והרפש הרקוב שיש שם, מרחיקים אותך משם.

וכל זה קורה - גם בלי לשים לב לכך.

סיפורי שואה וכו' יכולים לעורר סלידה ושאט נפש מכל רוע לב שהוא .
סיפורי אמונה רדודים יכולים לעורר תהיות .
סיפורים אודות בעלי תשובה לא תלויים דווקא בצורה שמתואר העולם החילוני ,יכולה להיות השפעה גם מתאור קשיי התאקלמות בחברה החרדית וכו' יכולות להיות המון מסקנות.

הקורא החכם שם לב לכך ועוד איך.

אפשר להבחין בכל ספר אם דמות הרב הישיש שעימו נועצים גיבורי הסיפור על כל צעד ושעל והוא זה שחזה את "ההפי אנד" מושתלת מחוסר ברירה או שהיא חלק ממארג הסיפור [שאני כותבת את זה רצים לי לפחות 5 ספרים מכובדים במדף החרדי שהם כאלו] וזה נכון לגבי כל מסר שהוא [מסר ,לא תובנה]

סופר הוא לא רוקח שמכין תרופה עפ''י נוסחא וזה מה שהפציינט בולע .

 

[אשכולית]

ואז הם מקבלים תגובות נזעמות מכל מיני אנשים שחושבים שעוול הוא לדגדג פרות.
לכו תסבירו להם שהפרות אינן קדושות, כפי שהגנגס אינו קדוש, והמציאות האלוקית היא הרבה מעבר למוסכמות חברתיות כאלה או אחרות.
לכו תסבירו להם שיש עוד דרכים טובות לעבוד את ה', חוץ מזו שהם נולדו לתוכה (או עברו אליה באמצע החיים)..

אוי ואבוי, אל תשמעי להם!
זה הסיפור ה'נורמלי', ה(כמעט) אחרון, שיש לנו לקרוא!

ובאמת, אני חושבת שהספר ''אנוכי מבקש'' הוא מודל מופת ליצירה שהולכת בין הטיפות,
ומעבירה באומנות שני מסרים, שאולי נראים כסותרים זה את זה, אך בספר הם משלימים זה את זה באופן מעורר התפעלות:

1. יש יותר מדרך אחת לעבוד את ד', ואם יש דרך שטובה לך יותר, לעבודת ד' אמיתית,
צעד בה.
אך יחד עם זאת, בדיוק כמו שהדרך שבחרת נראית לך המתאימה ביותר, כך הדרך שפחות מתאימה לך, מתאימה לאחרים.
וצריך לזכור את זה, ולכבד את הדרך האחרת, כי בסופו של דבר כל הדרכים חותרות לאותו יעד.

(ע''ע 12 שבטי ישראל)

2. בספר יש התייחסות יפה מאד לנושא המסגרת, ולחשיבותה.
אז אולי המסגרת נראית לפעמים חונקת, מקובעת, מרובעת, פועלת בשיטת העתק הדבק,
אפופת מוסכמות ועוד ועוד,
אבל אין להתכחש למעלות הרבות שלה: המסגרת מהווה מעטפת של שייכות, עזרה הדדית,
תמיכה חברתית ודתית, ועוד ועוד,
ולא כדאי לבעוט בה.

לדעתי, יענקי קליינר שלמד את שני התובנות האלו, יכול להעניק המון חיזוק, מחשבה והערכה,
אם רק יש אומץ לתת לספר צ'אנס לקחת אותך למסע פנימה.

ועוד משהו:
נראה לי שבשני הסיפורים- ''אנוכי מבקש'' והנורמלי האחרון'', המושג האנשה-
מקבל משמעות חדשה.
בשניהם מייחסים תכונות אנוש, לא לחפצים, אלא לאנשים השקופים.
מי בכלל הקדיש שניית מחשבה לקבצנים ההומלסים או לנשות השאלים?

כאילו, להומלסים יש חיים/ חלומות/ מחשבות/משפחה/תקוות, מעבר לישיבה על המדרכה עם קופסת זיתים מלאה שקלים מקרקשים?

כאילו, נשות השאלים הן נורמליות באמת? יש להן רגשות/חיים/משפחה/מ צ ו ק ו ת ?
(בכל פעם שרואים אותם, כמעט מסובבים וירטואלית אצבע על הרקה, ומשתדלים להתרחק,
מה''יצור הלא ברור'')

וידוי קטן- לא תמיד הייתי נותנת צדקה, לאלו שישבו על המרצפות בחברת סמרטוטים,
והושיטו צלחת פלסטיק סדוקה.
לא מרוע לב, יותר מאי שימת לב/עצלות להוציא את הארנק/ריצה לאוטובוס, אבל בוגי וחבריו עשו לי משהו.

או וי, סליחה ממי שכיליתי את זמנו בקריאת תגובה ארוכה זו,
אולי הייתי צריכה רק לשלוח לרותי באישי,
אבל אם יש מלעיזים על הספרים המדהימים האלו, הרגשתי חובה לתת קונטרה קטנה .
(מקווה שתחושת החובה נובעת רק מהכרת הטוב,
ולא מחשש אגוצנטרי שהז'אנר הזה ייעלם)

נ.ב. אה, ותחתני את איציק רובין בסוף, הוא ממש מסכן

 

[האמת שבדרך]

אוי ואבוי, אל תשמעי להם!
זה הסיפור ה'נורמלי', ה(כמעט) אחרון, שיש לנו לקרוא!

ובאמת, אני חושבת שהספר ''אנוכי מבקש'' הוא מודל מופת ליצירה שהולכת בין הטיפות,
ומעבירה באומנות שני מסרים, שאולי נראים כסותרים זה את זה, אך בספר הם משלימים זה את זה באופן מעורר התפעלות:

1. יש יותר מדרך אחת לעבוד את ד', ואם יש דרך שטובה לך יותר, לעבודת ד' אמיתית,
צעד בה.
אך יחד עם זאת, בדיוק כמו שהדרך שבחרת נראית לך המתאימה ביותר, כך הדרך שפחות מתאימה לך, מתאימה לאחרים.
וצריך לזכור את זה, ולכבד את הדרך האחרת, כי בסופו של דבר כל הדרכים חותרות לאותו יעד.

(ע''ע 12 שבטי ישראל)

2. בספר יש התייחסות יפה מאד לנושא המסגרת, ולחשיבותה.
אז אולי המסגרת נראית לפעמים חונקת, מקובעת, מרובעת, פועלת בשיטת העתק הדבק,
אפופת מוסכמות ועוד ועוד,
אבל אין להתכחש למעלות הרבות שלה: המסגרת מהווה מעטפת של שייכות, עזרה הדדית,
תמיכה חברתית ודתית, ועוד ועוד,
ולא כדאי לבעוט בה.

לדעתי, יענקי קליינר שלמד את שני התובנות האלו, יכול להעניק המון חיזוק, מחשבה והערכה,
אם רק יש אומץ לתת לספר צ'אנס לקחת אותך למסע פנימה.

ועוד משהו:
נראה לי שבשני הסיפורים- ''אנוכי מבקש'' והנורמלי האחרון'', המושג האנשה-
מקבל משמעות חדשה.
בשניהם מייחסים תכונות אנוש, לא לחפצים, אלא לאנשים השקופים.
מי בכלל הקדיש שניית מחשבה לקבצנים ההומלסים או לנשות השאלים?

כאילו, להומלסים יש חיים/ חלומות/ מחשבות/משפחה/תקוות, מעבר לישיבה על המדרכה עם קופסת זיתים מלאה שקלים מקרקשים?

כאילו, נשות השאלים הן נורמליות באמת? יש להן רגשות/חיים/משפחה/מ צ ו ק ו ת ?
(בכל פעם שרואים אותם, כמעט מסובבים וירטואלית אצבע על הרקה, ומשתדלים להתרחק,
מה''יצור הלא ברור'')

וידוי קטן- לא תמיד הייתי נותנת צדקה, לאלו שישבו על המרצפות בחברת סמרטוטים,
והושיטו צלחת פלסטיק סדוקה.
לא מרוע לב, יותר מאי שימת לב/עצלות להוציא את הארנק/ריצה לאוטובוס, אבל בוגי וחבריו עשו לי משהו.

או וי, סליחה ממי שכיליתי את זמנו בקריאת תגובה ארוכה זו,
אולי הייתי צריכה רק לשלוח לרותי באישי,
אבל אם יש מלעיזים על הספרים המדהימים האלו, הרגשתי חובה לתת קונטרה קטנה .
(מקווה שתחושת החובה נובעת רק מהכרת הטוב,
ולא מחשש אגוצנטרי שהז'אנר הזה ייעלם)

נ.ב. אה, ותחתני את איציק רובין בסוף, הוא ממש מסכן

אלף צילצולים!

נהניתי מאד מקריאת הספר. הזדהתי איתו.
וכ"כ היה לי חבל לראות שבדיוק האנשים שהיו צריכים לקחת נקודה למחשבה מהספר, צבעו אותו באדום וטענו שהוא ספר ש"לא מתאים לנו".....

חברה, תפתחו את העיינים. תבינו שלא כולם יכולים לחיות ב"שטאנץ" וזה לא אומר שהם שווים פחות. ושהקב"ה אוהב אותם פחות...
אל תנדו. תכבדו.

 

[גלבוע]

לא רציתי לכתוב זאת מקודם, אך אוסיף כעת, שאלו שסולדים מסיפורי אמונה יתכן שזה נובע מפחד להתחזק. ודו"ק היטב.

נו נו.
יש מין תחביב כזה לחשוד בכל מי קצת יותר מעמיק / חושב שהוא מונע מפחד להתחזק, מיצר הרע ומכל מיני.


במיוחד שלא הובעה סלידה מסיפורי אמונה, אלא מסיפורי אמונה רדודים / שטחיים / עקומים.

 

[נוי]

ספר סיפורים (פרוזה) אמור לספק חוויה
ספר מתמטיקה- תרגול ולימוד
אנציקלופדיה- מידע
ולהבדיל, ספר מוסר- מסר.
ספר חרדי הוא חלק חשוב מתרבות הפנאי של החברה החרדית, שאין לה עוד הרבה אפשרויות נוספות בתחום. לכן צריך במיוחד לחתור לתת חוויה.
ברגע שהכותב יר"ש ,פנימיותו עשירה, ויש בו אמירה פנימית היוצאת לעולם בצורת סיפור מרתק הכתוב היטב - הוא יספק חוויה איכותית לקוראיו.
האמירה הפנימית היא מעין סוג של מסר אבל לא מוגש לפה וכמעט מחניק אותך, אלא שזור באמנות כחלק מהתהליך שעובר על הגיבורים בסיפור -כי זה חלק ממה שבוער בפנימיות הסופר. לא כותרת שצריך להוכיח בהוכחה מוחצת, אלא רעיון המעובד ביחד עם תהליך הכתיבה.

אינו דומה סיפורו של קוצ'ומוצ'ו והרפתקאותיו באיי הונולולו והדרך הארוכה שעבר ובינתיים גילה גילויים מסעירים על מהות החיפושים שלו, והמציאה המדהימה שמצא בסוף,
לרבנית מינכאוזן שהתפללה מנחה בדבקות מידי יום, ואחרי שנחטף המטוס שנסעה בו, והיא, בחירוף נפש מול קני הרובים השלופים עצמה עיניים והתפללה מנחה, ואז קרה הנס הגדול והחוטפים ירו זה בזה והטייס הנחית את המטוס בהצלחה , וכולם ראו: אהה! כוחה של תפילת מנחה! מ.ש.ל.

בסיפור הראשון חווינו חוויות מרתקות ועל הדרך הרהרנו הרהורים חשובים על מהות החיים ועל הדרך בעבודת ה', והגענו למסקנות אישיות משל עצמנו, וחיפשנו את הקוצ'ומוצ'ו שבנו. בסיפור השני?

 

[Ruti Kepler]

ועוד משהו:
נראה לי שבשני הסיפורים- ''אנוכי מבקש'' והנורמלי האחרון'', המושג האנשה-
מקבל משמעות חדשה.
בשניהם מייחסים תכונות אנוש, לא לחפצים, אלא לאנשים השקופים.

תודה. זו אחת המטרות העיקריות.
אם מוסף הסיפורים של יתד נכתב בעקבות ידיעות אמיתיות, אפשר לומר שכל החלק הקבצני של אנוכי מבקש נכתב בעקבות הידיעות שחוזרות כמעט כל שנה: 'חסר בית קפא למוות בירושלים', 'הומלס מת בתל אביב'. ופתאום שמתי לב שאנחנו עוברים על הידיעות האלו הלאה כאילו לא קרה כלום. ואיש לא הולך לברר את זהותו של המת ולכתוב עליו משהו. כאילו זה אדם שנולד בשביל למות. לא שם, לא כתובת, לא משפחה.
והרי בטוח הוא חשב משהו, לפני שידיו הכחילו לגמרי והתמלאו בכוויות קור בלתי הפיכות. וכנראה היו רגשות כלשהם בלב שלו, לפני שהשתתק בגלל הפרעת הקצב הקטלנית. ובטח אשה אחת ילדה אותו פעם באיזה שהוא בית חולים.

אחר כך אנשים שאלו: 'למה לולו מת'. אמרתי להם: 1. הוא נולד בשביל למות... כל המציאות שלו בסיפור הייתה בשביל הפרק האחרון בו הוא קופא. 2. עד שאתם דואגים ללולו הדמיוני, בואו לרחוב יפו ותדאגו לכל אלו המציאותיים שישנים שם בכל לילה, בין חלונות הראווה למסילות הרכבת, במנהרה וברחוב.

לא יודעת מה הוא ספר חרדי. האם הוא מעשר את המלח ואת התבן? אולי אינו משתמש בגנרטור בשבת? ושמא גרטל עבה הוא חוגר למותניו ושמונה בגדים הוא לובש על כריכתו?
יודעת מה הוא ספר טוב: ספר שפותח את הלב למישהו, למשהו. ספר שבעקבותיו אנחנו חושבים עוד פעם אחת על מה שסביבנו, על מי שסביבנו. ספר שבעקבותיו אנחנו חושבים.

 

[האמת שבדרך]

תודה. זו אחת המטרות העיקריות.
אם מוסף הסיפורים של יתד נכתב בעקבות ידיעות אמיתיות, אפשר לומר שכל החלק הקבצני של אנוכי מבקש נכתב בעקבות הידיעות שחוזרות כמעט כל שנה: 'חסר בית קפא למוות בירושלים', 'הומלס מת בתל אביב'. ופתאום שמתי לב שאנחנו עוברים על הידיעות האלו הלאה כאילו לא קרה כלום. ואיש לא הולך לברר את זהותו של המת ולכתוב עליו משהו. כאילו זה אדם שנולד בשביל למות. לא שם, לא כתובת, לא משפחה.
והרי בטוח הוא חשב משהו, לפני שידיו הכחילו לגמרי והתמלאו בכוויות קור בלתי הפיכות. וכנראה היו רגשות כלשהם בלב שלו, לפני שהשתתק בגלל הפרעת הקצב הקטלנית. ובטח אשה אחת ילדה אותו פעם באיזה שהוא בית חולים.

אחר כך אנשים שאלו: 'למה לולו מת'. אמרתי להם: 1. הוא נולד בשביל למות... כל המציאות שלו בסיפור הייתה בשביל הפרק האחרון בו הוא קופא. 2. עד שאתם דואגים ללולו הדמיוני, בואו לרחוב יפו ותדאגו לכל אלו המציאותיים שישנים שם בכל לילה, בין חלונות הראווה למסילות הרכבת, במנהרה וברחוב.

לא יודעת מה הוא ספר חרדי. האם הוא מעשר את המלח ואת התבן? אולי אינו משתמש בגנרטור בשבת? ושמא גרטל עבה הוא חוגר למותניו ושמונה בגדים הוא לובש על כריכתו?
יודעת מה הוא ספר טוב: ספר שפותח את הלב למישהו, למשהו. ספר שבעקבותיו אנחנו חושבים עוד פעם אחת על מה שסביבנו, על מי שסביבנו. ספר שבעקבותיו אנחנו חושבים.

מורידה בפניך את הכובע...