זכרתי שראיתי פעם טור יפהיפה של חיה הרצברג בנושא, חיפשתי ומצאתי אותו כאן מתחת לחלון...
@dmc העלתה אותו לפני כארבע שנים
רחמים חדשים מתקרבים –חיה הרצברג
בתחילה לא ידעתי יותר מכל ילדת גן רגילה שגדלה על סיפורי הגננת המסורה והכינה כרטיסי ברכה בצורת רימון עם ציורים, שבתוכם הדפיסה העוזרת את המילים "סליחה מביתכם חיה". הרימון היה מסתתר מתחת למגש החלות של ראש השנה ומקבל התייחסות מופתעת בתחילת הסעודה וכתמי דבש דביקים במהלכה.
ככה חזרתי בתשובה כל שנה עד כיתה א'.
בכיתה א' המורה כבר דיברה אתנו יותר ברצינות על כך שבחודש אלול צריך לחזור בתשובה וגם תיארה לנו את הכבשים המפורסמות שעוברות כבני מרון והרועה מסמן כל עשירית בדיו אדומה ואחר כך הורג אותה. (למה בעצם הוא עושה ככה ולמה הוא חייב להרוג, לא הצלחתי להבין).
גם בכיתה ב' שמעתי על הכבשים ועל כך שאולי אנחנו בעצמנו מסומנים, ולכן חייבים לחזור בתשובה. ביקשתי סליחה מכל החברות והכנתי כרטיסים מאוד מפורטים להניח מתחת למגש של החלות. כל פעם שהייתי קצת לא בסדר, היו גוערים בי או גערתי בעצמי: "ככה מתנהגים באלול?!" ומיד הייתי מתביישת מאוד.
אני משערת שבערך אז, בהיותי בת שבע או שמונה, ככל שהנצו במוחי יותר מחשבות ונעשיתי יותר מעורבת מבחינה מצפונית במציאות שסביבי - הלכה וגברה בי הרתיעה הפנימית מפני החודש הזה.
מי אהב את חודש אלול? אני זוכרת איך חשבתי תמיד שאלול זה ראשי תבות 'אריה שאג מי לא ירא'. אמנם מבחינת האותיות זה לא כל כך הסתדר אבל ככה הרגשתי, אריות שואגים ויראה ולא בדיוק ברור מה צריך לעשות, חוץ מלהתנצל ולהתחרט ולבקש סליחה ולהחליט החלטות, אבל - ככה אמרה המורה או אמר הרב בהרצאה - רק דברים שברור לנו שנוכל להתמיד בהם. ואני מעולם לא הצלחתי להתמיד. ממש בשום דבר.
* * *
מה שקצת טשטש את הרושם המעיק של אלול הייתה תחילת השנה החדשה עם כל ההתרגשות של ילקוטים רעננים וספרים ומחברות חדשים ומבטיחים, מורות לא מוכרות והרבה התחדשות באוויר - חצי אלול עבר על החגיגיות של ההתחלה שדחקה קצת את האווירה הכבדה. אבל לא לגמרי. כי אפילו התחושה המתרוננת של התחלות חדשות היה כמוס בה הפחד מפני הכישלון שבלי ספק יבוא.
המחברות היפות האלה - האם לא היו לי כמותן כל השנים שעברו? ומה יצא מהן בסוף?
המורות נהגו לשוחח על כך בתחילת השנה.
'פותחים דף חדש', הן אמרו, 'הבה נשתדל שגם הדף האחרון של המחברת יראה כמו הראשון', ואני הבה השתדלתי מאוד ולא הצלחתי מעולם. המחברות היפות והלבנות האלה, כל כך מהר הפכו לשמאטעס מקופלים ומקומטים, והסיכומים המסודרים בעט כחול עם פס אדום היו דוהים די מהר והופכים לצילומים, ואחר כך להעתקות בקופי, ולשיעורי בית מאולתרים, לשלושה דפים חסרים, לקשקושים לא רלבנטיים בארבעה הדפים האחרונים ולמעטפה מכורסמת קצת בלי כוונה. בכלל הלכו מחברותי ורזו בצורה משמעותית עם חלוף החודשים בשל כל הדפים שנתלשו מן האמצע, והדףֶ האחרון לא היה כמו הדף הראשון כי בדרך כלל הוא לא היה.
ובתוך כל אלו היאושים השקטים - ההשלמות עם הכישלונות שיבואו בהכרח, הפחד מן הדיו האדומה על גב הכבשה האלמונית, ההרצאות הנוקבות והמרגשות (באמת) על הימים הנוראים, - הלך אלול והפך למשהו מאוד מאיים וקשה, מאוד מכווץ ומקטין. אלול היה תמיד תזכורת לכל מה שאנחנו לא - לא מספיק טובים, לא מספיק מקיימים, לא מספיק מתמידים, לא מספיק עוזרים לאמא, לא מתחרטים באמת. המון לא.
על ה' בכלל לא העזנו לחשוב, כי איך נישא פנינו אליו עם כלֶ הכישלונות האלה. הוא בטח נורא כועס עלינו, הוא הרי 'חופש כליות ולב', הוא יודע הרבה יותר מן המורות ומן החברות ומאתנו עצמנו את כל חטאינו - אפשר למות מבושה ומפחד רק מלחשוב על זה.
אם הייתי בודקת בתוכי מה הרגשתי אז כלפי הקדוש ברוך הוא, הייתי מגלה בודאי שרק יאוש נותר בי, ותחושה עמומה שהוא הלך ממני מזמן, לשמוח עם הצדיקים שלו.
ככה גדלתי ובגרתי. אין משמעות הדבר שלא התפללתי מעומק לב ולא בכיתי בשעת נעילה ולא הרגשתי שלימים הנוראים השפעה מטהרת ומרוממת מאוד, אבל איכשהו, עמוק בתוך זה, נותרה מבוכה פנימית של היעדר דרך ברורה וסלולה - שעולה, והייתה תחושת כישלון סמויה ומקננת.
את חודש אלול המשכתי לא לאהוב.
* * *
והיום אני אוהבת אותו כל כך, את חודש אלול. רק המחשבה עליו - ועל הבשורה שהוא נושא בכנפיו, מביאה לחות חשודה אל עיני. חודש הרחמים והסליחות - מי לא צריך שירחמו עליו? מי לא צריך שיסלחו לו? אני צריכה רחמים וסליחה. כולנו צריכים.
סוף סוף, אחרי כל מה שקרה לנו השנה, אחרי כל מה שניסינו בה, מה שהצלחנו ומה שפספסנו, אחרי חנוכה ופורים ופסח ויציאת מצריים הגדולה וקבלת התורה והקיץ הארוך והמאובק מרוב טיולים וחמסין - הנה בא ברוך ה' הסתיו עם אלול בכנפיו.
רוח רחימאית מחליקה על הלחיים ומוחה קצת דמעות מן העיניים, הלב גואה מחדש ברצון אמיתי להיטיב, וה' אומר עמוק בלב: "הנה, ילדה, רק את זה אני מבקש ממך, רק שתפתחי לי פתח של רצון טוב, דק כחודו של מחט, ואני כבר אפתח לך שנה שלימה, רחבה כאולם, מלאה הזדמנויות חדשות, הבנות חדשות, תפילות חדשות ועוד הרבה מצוות ומעשים טובים..
מי אמר שאני כועס, אם דפי המחברת מתקמטים לבסוף? את בן אדם, כולכם בני אדם, ואני יודע את חולשות האנוש. אני הרי בראתי אותן... יש לי בלי סוף מלאכים צחורי כנפיים בשמיים - וכל עבודתם ושירתם המצטיינת, המושלמת ללא דופי ורבב, אינה שווה בעיני אפילו רצון אחד קטן שלך, מתוך הקושי, להתקדם אלי בכל זאת, למרות שכבר כל כך ניסית וכל כך נדמה לך שנכשלת".
כדי לאהוב את חודש אלול היה עלי פשוט לשכוח לגמרי את כל מה שאיים עלי בעבר, את כל האריות והכבשים שלא הועילו לי, ולהתחיל מחדש. היכנשהו בתוך חוסר האונים שלי היה איזה פתח קטנטן, וה' הכניס בעדו רחמים עצומים וסליחה גדולה, ולימד אותי קודם כל, בתור התחלה, שהוא לא כועס עלי.
ואחר כך לימד אותי, שהוא אוהב אותי.
ואחר כך לימד אותי לבטוח בו. שהרי אם בגשמיות, בעניינים חולפים של בריאות ופרנסה עלינו לבטוח בו, מובן שעלינו לבטוח בו ולהאמין בו שיסייע לנו בעסקי רוחניות של נצח נצחים.
אחר כך למדתי לדבר אתו על מה שבאמת הייתי רוצה, על מה שקשה לי, על הכישלונות והאכזבות והפחד - והוא הקשיב בתשומת לב, בסבלנות ובאהבה, ותמיד קיבלתי מענה: "אז הנה אני נמצא פה, אבא שלך הגדול הכל יכול, בואי נתחיל שוב מתחילה, וביחד. את תבקשי ממני, ואני אתן לך. אני יכול לתת. אני רוצה לתת. רק אל תרצי דברים גדולים, תתחילי לאט לאט, קבלה טובה - רק ליום אחד, או אפילו - לשעה אחת. כמה שאת יכולה. זה לא קשה מדי אם רק תפסיקי לפחד ותבטחי בי, ותפתחי לי את הלב"...
היום אני אוהבת את אלול יותר מכל חודשי השנה, ולאורך כל הקיץ אני מצפה לו שיבוא כבר, עם משב הרוח הפייסנית, ועם הרחמים החדשים והסליחות. כי מי לא צריך שירחמו עליו, מי לא צריך שיסלחו לו? כולנו צריכים.
הנושאים החמים
