דיון מה למדתי ממנו\ממנה? השראות מסופרים

[סיפור8]

בעז"ה

כמו בכל מקצוע בעולם, מגננות ועד בנייה בגבס, גם בתחום הכתיבה חשוב ללמוד גם מנסיונם והצלחותיהם של אחרים. אומנם עדיין לא נבנה עבורנו קורס מקצועי בפרוג, אבל עשרות ספרי הקריאה שקראנו מהווים מורי דרך טובים לא פחות. מה שאנחנו ככותבים יכולים ללמוד על בשרנו רק אחרי שעות רבות של עבודה מאומצת על קטע או סיפור- אפשר ללמוד בקלות מנסיונם של הטובים בתחום.

אז נסו את זה בבית: קחו ספר קריאה אהוב והפעם קראו אותו בתור כותב\ת. נסו לדוג מתוכו את תובנות שיקדמו את הכתיבה שלכם, החל מטיפים טכניים ועד השראה רוחנית.

שתפו אותנו!

 

[סיפור8]

בעז"ה

מה למדתי ממנה:

הסופרת: מ. קינן

הלומדת: @סיפור8

אולי זה ישמע לכם קצת לא הגיוני, אבל האמת היא שהרגלי הקריאה שלי בספרי חול התפוגגו כמעט כליל במהלך השנים האחרונות. יש לי מעט מאד ספרי קריאה רגילים בבית והידע שלי בספרות מפגר שבע שנים מאחורי הציבור כולו. בהתאם לנתונים האלו התרחשה גם הקניה של הספר איסתרק. באחת הפעמים הלא רבות שהייתי בחנות ספרים בבני ברק, צדה עיני ספר שהיה נראה כמו ספר פנטזיה. סקרן אותי לדעת איך הסופרת (מירי קינן, כך שיערתי שקוראים לה) הצליחה לשלב בין שני הפרמטרים שהיו נראים בעיניי בלתי עבירים: פנטזיה וספרות חרדית. קראתי מעט ברפרוף ומצא חן בעיניי, ושאלתי את המוכר כמה עולה איסתרק (ביטאתי את השם כמו אסתר המלכה, הייתי בטוחה שהדמות הראשית היא בת). המחיר היה הגיוני להפתיע (ובפרספקטיבה מאוחרת יותר של כותבת שמבינה כמה מאמץ הושקע בספר הזה- לא הגיוני בכלל), וכך קניתי את הספר הראשון בסדרת ממלכה במבחן. תוך זמן קצר הצטרפו אליו גם ספרי ההמשך של הסדרה. ורק לאחרי זמן מה גיליתי שאת ה"מציאה" שלי מצא העולם כולו כבר לפני עשר שנים.

למה אני מספרת את כל זה? כי אני בטוחה שהבחירה במיה קינן בתור הסופרת שממנה אני לומדת גורמת לחלק מהכותבים כאן לגלגל עיניים, ולאחרים לכעוס שתפסתי להם את הסופרת האהובה, אבל האמת היא שלא בחרתי בה בגלל שהספרים שלה פופולריים. בחרתי בה בגלל שכאמור, אין לי הרבה אופציות עדכניות שהן לא ספרי קודש, ומעל הכל- בגלל שהיא באמת סופרת טובה, ויש הרבה מה ללמוד ממנה.

אז בואו נתחיל:

עושר לשוני

אלו כאן שכבר צברו רפטואר כלשהוא בכתיבה יוכלו להעיד שאחד האתגרים בכתיבה הוא לא לחזור על אותו ביטוי או מילה יותר מדיי פעמים. אצל קינן גיליתי שמציאת ביטויים או מילים חילופיות לא רק מונעת חזרתיות, אלא גם יכולה להעניק צבעוניות קסומה לסיפור. ואתן דוגמא לכך:

כל סיפור שהוא מורכב מציטוטים של הדמויות. האם יש אפשרויות אחרת מלבד לכתוב "אמר", "שאל" או "השיב" בסיום או בתחילת הציטוט?

שר המלחמה הניד בראשו, "אשתדל," אמר.

"מאז ומתמיד השגת את מטרותיך," אמר איסתרק, "הנך אדם חזק, ידידי."

"כך אומרים," השיב בסטיאן.

אוקיי, עד כאן הכל נכון, אבל זה עדיין לא מרים את הטקסט. אם תבדקו בספרים של קינן, יש לה עשרות (!) חלופות למילה "אמר", מתוכן: הזכיר, חקר, העיר, שלח, שטח, התעניין, התיז, ציין, הפטיר, חזר, ו- כן, גם השיב. השוס הגדול הוא, כאמור, שכולן מעניקות משמעות נוספת לציטוט.

שר המלחמה הניד בראשו, "אשתדל," הבטיח.

"מאז ומתמיד השגת את מטרותיך," העיר איסתרק, "הנך אדם חזק, ידידי."

"כך אומרים," הסכים עמו בסטיאן.

זוהי רק דוגמא אחת לעושר הלשוני שמלווה את ספריה של קינן ומצליח להזריק חיים רעננים לכל אורכם.

לתאר בדיוק על פי סדר ההתרחשות

חידה: מה לא בסדר בציטוט הבא:

"אני לא מוכן לשמוע על זה!" אמר יוסי. הפנים שלו היו אדומות, ידיו רעדו, והקול שלו התרומם לצעקה.

כשאנחנו מתארים דיבור או מעשה אנחנו צריכים לשים לב לסדר התיאור. הכתיבה צריכה להיות בהתאם למה שקרה בפועל- המוקדם ייכתב מוקדם והמאוחר ייכתב מאוחר.

קינן מלמדת אותנו את הנקודה הזו עשרות פעמים:

1. ברכיהו נדרך, "איזו פסקה?" שאל, אצבעותיו מתהדקות סביב גליונות הקלף.

2. אליהו זקף את שתי גבותיו: "גם לך יש חוש הומור מעניין," העיר.

שימו לב: בציטוט האחרון, למשל, היה אפשר גם לכתוב: "גם לך יש חוש הומור מעניין," העיר אליהו, זוקף את שתי גבותיו. אבל הצורה הראשונה, כפי שקינן כתבה, יוצר מראה ריאליסטי יותר של הסצינה.

וחזרה למשפט לעיל:

פניו של יוסי נאדמו וידיו החלו לרעוד. "אני לא מוכן לשמוע על זה!" צעק.

לסיכום- כשמתארים תחושות, רגשות, דיבורים ומעשים- וייתכן שאפילו את כולם באותו המשפט, צריך לשים לב שאנחנו מתארים את הדברים כפי סדר התרחשותם, ומעניקים לקורא תמונה מדויקת, ממש כאילו הוא רואה את זה מול עיניו.

תיאור שמהווה קרקע לרגשות או מסקנות

לתיאורים ציוריים יש הרבה מקום בספרים של קינן. אני לא נכנסת לחשיבות התיאורים ולאווירה שהם מעניקים לסיפור, וגם לא לצורה היפיפייה שבה היא מצליחה לתאר את העולם באופן שלא מפסיק אותנו באמצע הקריאה. אבל אזכיר כאן מטרה נוספת שחלק מהתיאורים אצלה משרתים- הם מכינים את הקרקע רגשית, וכאשר הם מסיימים ברגש, מסקנה או הרהור, אנחנו מרגישים טוב יותר ו\או משוכנעים באופן עמוק יותר בנכונות המסקנה או הרגש.

אצל קינן אפשר למצוא תיאורים רגשיים אינספור פעמים, אסתפק בשתי דוגמאות בלבד:

...בשקט עמד על מקומו, מביט בצאן המתנהל לאטו בין הדשאים הרטובים מטל, בלהקת ציפורים קטנות וססגוניות שהתעופפה מעליהם, מחפשת אחר ארוחה, בקרן שמש אחת שחדרה בין העצים, מציירת קשת יפיפייה על מגדל קורי עכביש שהתנוסס בין שני ענפים, וידע שהגיע זמנו ללכת.

דוגמא נוספת:

...כשברכיהו עוד נאבק עם המשפטים המורכבים שבאמצע העמוד השני. פניו של הנסיך האחר היו מכווצות בהבעת ריכוז שלא גרעה מעדינותם של תווי פניו.

הוא מאמין באבא שלו ואוהב אותו בדיוק כשם שאתה מאמין באבא שלך ואוהב אותו.

המחשבה הפתיעה את איסתרק, אבל כאשר התבונן שוב בפניו המרוכזות מאד של ברכיהו דיאלידאן ובידו שנחה על גבי השולחן, יציבה ורגועה, קיבלה תחושתו הפנימית אישור נוסף.

הדוגמאות שונות זו מזו, אבל מכל אחת מהן אפשר ללמוד את העובדה שהתיאור לא רק מעניק יופי לטקסט- הוא גם מכין את הקורא רגשית למסקנה שבסופו.

אלו רק שלוש מתוך מספר תובנות שלמדתי מקינן עד כה, ושבטח יצטרפו אליהן נוספות עם הזמן. אלו תובנות מאד טכניות וספציפיות, אבל כמובן שלכל אחד יש את התובנות וההשראות האישיות שהוא קיבל מהסופרים\ות, בסגנון שלו. אז... מוזמנים לחלוק איתנו

 

[BEYOND]

@סיפור8 הרעיון מקסים, והביצוע - וואו.
אפשר ללמוד ממך איך לכתוב טיפים והדרכות בצורה הכי מעניינת וזורמת שיש: )
חלוקה ברורה, הדגמות צבעוניות, המחשות.
חושבת שאפשר להכתיר את המדור בתגית - מדריך מקצועי.
למדתי הרבה, למרות שקראתי כמה פעמים את ממלכה במבחן, אף פעם לא קראתי אותה מזווית כזאת (כן קראתי ככותבת אך יותר בכיוון ביקורתי משום מה) בהחלט יהיה מעניין לנסות.

נ.ב
איסתרק (ביטאתי את השם כמו אסתר המלכה, הייתי בטוחה שהדמות הראשית היא בת).
כמוך כמוני

 

[wanderwomen]

@סיפור8 וואו. רעיון מקסים.

לגמרי.
רעיון מעולה!
הבעיה שאחרי כזאת הקפה, אני מפחדת להתחיל...
אבל משהו נוסף שהייתי מציינת:
אחד ההבדלים הבולטים במיה מסופרות/ים אחרים, זוהי היכולת ליצור עולם תוכן חדש עם שפה, מנהגים, שמות, מלבושים שונים וכו, ולהכניס את הקורא בכזאת קלילות לשם, ולגרום לכולנו להאמין שכוזר האגדית היתה, חיה ובעטה...
הרי מי מאיתנו לא אייש עמדה, קשר אילפקה למותניו ויצא לשדה הקרב?!

 

[מוריופ]

הייתי מציינת לשבח את חיים גרינבוים.
גם בצוואה גם בתיק מקסיקו, נהניתי מהדרך בה הערך היהודי של העלילה נשזר בתוכה בחוזקה- מהותי ובלתי נפרד.
עוד תכונה מוצלחת - הדמויות בנויות באופן מאוד ריאלי ואנושי, ושומרות על עקביות. גם מערכות היחסים בין הדמויות מוצלחות, טבעיות מאוד ברובן (בפרט החרדיות שבהן)
לדוגמא: דמותו של איציק פלד בצוואה, שנבנתה מהעריסה עד לגיל 60 (בטביעת אצבע...), גיורא היהיר מצעירותו והקשרים ביניהם עד הפיצוץ. יחסי האהבה-שנאה, בין ג'ון ואדי מתיק מקסיקו.
לסיכום: כתיבה שנראית פשוטה ובגובה העיניים, שנותנת אותנטיות וטבעיות משובחת לדמויות. עלילות מוצלחות מבחינת המתח והתחכום, אך גם יהודיות באופן בלתי מתפשר.

 

[סיפור8]

בעז"ה

@מוריופ , מה גורם לבניית הדמויות בצורה אמינה ואמיתית? אילו נקודות אפשר להצביע עליהם ואולי לאמץ גם לעצמנו ככותבים?
בנוגע למשל למה ש @wanderwomen כתבה, ניסיתי לחשוב מהם הדברים שהכותבת עשה כדי לבנות עולם ריאלי ומשכנע.
נראה לי שאחד מהם זו הכרה מאד טובה של המקום והזמן, גם בפרטים הקטנים. למשל, מעמדות האבירים והאצילים, חיפוי סדקים בקירות בעזרת קמח וביצה, העובדה שתיש זו מתנה הגיונית ואפילו יוקרתית לאישה... זה מאד מכניס אותנו לעולם הזה.

 

[מוריופ]

לעניוד"י בניית דמויות טובה... טוב, קודם נראה מה זה 'דמות אמינה'
דמות אמינה זו דמות שתכונות האופי שלה משתלבות בעלילה ולא נמחקות על ידי העלילה. כזו שהקורא יהיה מסוגללומר לעצמו: 'כאן הגיבור ייבהל, כי הוא כזה'

אני חושבת שזה מתאפשר ע"י בניית דמות סטיגמתית ומוקצנת. כן. אמנם לא באופן קיצ'י, אבל כידוע: כדי שקורא יזכור פרט חשוב - כדאי לכתוב אותו פעמיים... וכדי שקורא יבין שריקי רגשנית, אז צריך לגרום לה לבכות ולחשוב ברגשנות, ולדבר מתוך רגשנות, וכו'
אפיון בולט של הדמות, החלטה שכלתנית על סגנון הדיבור (סלנגים? ציניות? נמלצות?), או אפילו ביטוי מאפיין. (אה, נכון. אוף. נו, באמת.)
על תכונת אופי או שתיים בולטות באישיות הדמות (מהיר חימה? הססן? רברבן? חצוף?) וללכת איתן לאורך הדרך בנאמנות.

ספוילר: דוגמא

יש לי דמות מהירת חימה, פזיזה ודברנית. לא ייתכן שאשים אותה בסיטואציה שבה מישהו מעליב את הדמות שלי, והיא - תנשום עמוק, ותשתוק ותחייך. זה פשוט לא אמין! אלא אם יש לנו סיבה ממש טובה - שהיא תנהג ש-ל-א כ-ה-ר-ג-ל-ה. אבל קודם שנבין מה הרגלה, ושהסיבה לשינוי תהיה ממש ממש טובה!

עוד טיפ שקיבלתי - כדי לייצר דמות אמינה - תלבישו את הדמות שלכם על אדם מוכר.

ספוילר: גם דוגמא

מני קוויק הוא הגיבור של הסיפור, ואני רוצה לבנות אותו באופי כמו של... נו... של דודי הבנדוד. אז אם דודי היה עכשיו בסיטואציה כזו, מה הוא היה אומר? מה הוא היה עושה?

לגבי חיים גרינבוים - הייתי אומרת שהוא פשוט הלביש את הדמויות שלו על אנשים אמיתיים/סגנוונת אנשים מוכרים ושבלוניים למדי, מה שהפך את הגיבורים בסיפור לריאליים בהחלט

שאפו למי ששרד עד כאן!

 

[BEYOND]

בס"ד

אחת הסופרות שאני אוהבת לקרוא, הרבה בגלל הכתיבה שלה *ולא רק* היא רותי קפלר. (בפרוגית: @Ruty Kepler).
העלילות, הדמויות והקונפליקטים המורכבים שהיא רוקמת נוגעים עמוק, והכתיבה - וואו הכתיבה. זורמת, מדויקת וכובשת תוך שניות, כמו קסם כזה.
כתיבה טובה - עושה ספר לטוב באמת. כזה שכיף לקרוא, ויותר מזה - כיף לשוב ולקרוא בו, אפילו סתם מהאמצע. לראות שוב סיטואציות ודמויות, להרגיש הכל, לקחת תובנות יפות. ליהנות מעצם הקריאה בלי קשר לזה שאני יודעת את הסוף וכבר קראתי את זה אלף פעם. הספרים של קפלר, למי ששאל, עומדים במבחן הזה בכיף.

כדי לכתוב על "מה אפשר ללמוד מרותי קפלר" הלכתי לקרוא ספר שלה כדי לרענן קצת זיכרון. מה שהיה לי זמין היה הספר "אנוכי מבקש", ספר מדהים שהוא גם האהוב עלי משלישיית הכתום שחור. היה כיף!

(ערבבתי בין השראות לקצת ביקורת ספרות, והתייחסתי גם לשניה לפני האור, כן, אפילו שהוא עוד לא ספר. תתמודדו)
כל הכבוד למי שהחזיק עד כאן, יש עוד המשך שיצא די ארוך,
אבל אני מתחילה ממש מיד ולא מכריחה להישאר עד הסוף


הנורמלי האחרון - סימן היכר
קל לזהות את הספרים של קפלר. גם בלי הכריכות הכתומות שחורות, מספיק לקרוא קצת.
הם נוגעים בעצבים חשופים בציבור החרדי באומץ, בגישה מיוחדת וקצת לא קונבנציונלית. רואים קצת מעבר לסטיגמות ומחוזות ה"נורמליות" (בכללי בכל ספר תהיה את המילה נורמלי), ומכבדים כל אדם באשר הוא אדם.
"הסיפור הזה חושב קצת אחרת ומדבר קצת אחרת..... אבל הוא תמיד, מן הדף הראשון ועד לאחרון, אוהב ומכבד כל אדם הנברא בצלם" (אנוכי מבקש)
תמיד תהיה איזו דמות, בדרך כלל הראשית, שהדבר הזה בוער לה. רוב הדמויות יהיו חסידיות שורשיות חוץ מכמה דמויות אאוטסיידריות, דמות או שתיים יעסקו בראיית חשבון או שאר תחומים פיננסיים ושום דמות לא תהיה רעה. ובאופן קבוע -ברקע או בפרונט תהיה ירושלים של מטה ושל מעלה, על שלל גווניה חומותיה וסמטאותיה.

אם נחמד שיש קו משותף או לא - לשיקולכם. זה סיכון באיזשהו מקום, כי אם בספר אחד לא יתחברו, כנראה גם בשאר. מצד שני זה יתרון כי מי שאוהב, הולך איתך כל הדרך.


לחיות וחצי - להכיר את השטח
ברוב סימני ההיכר לעיל (חסידות/ירושלים/ראיית חשבון) משתקף יתרון משמעותי של קפלר. אלו המקומות מהם היא באה, אלו הרעיונות אליהם היא מחוברת, אלו דברים שהיא יודעת ומכירה מצוין, מבפנים.

יש יתרון עצום למי שכותב מתוך היכרות עמוקה עם כל תחום הקשור ליצירתו; עם הניואנסים הדקים, עם הרחובות בהן מתהלכות הדמויות, עם הרגלי החיים שלהם. זה מתבטא בתיאורים מדויקים וריאליסטים, במטבעות לשון וביטויים מקובלים ועוד המון דברים קטנים וגדולים - ולקורא זה מרגיש מציאותי יותר, חי יותר, אמיתי יותר.

כשאתם כותבים, וכותבים דברים שאתם חיים, מכירים ומרגישים היטב - זה יוצא אמין. זה יוצא כנה. זה יוצא אפילו מרגש. בגלל שבעומק בעומק – זה פשוט אמיתי.
קחו השראה מהחיים שלכם עצמכם. יש בהם כל כך הרבה, תופתעו לגלות, רק צריך לפקוח עיניים.

ומיד יהיו שיגידו שסופר צריך לחדש, צריך לצאת מאזור הנוחות שלו. צריך להיות מקורי. נכון, נכון. עוד לא סיימתי. רותי קפלר עושה גם את זה, בכל פעם היא מפתיעה מחדש. פעם עם קבצנים, פעם עם אשת שאלים ואנטיפת שמאלני, פעם עם פפואנים כהי עור וצמח במצב וגטטיבי ופעם עם אחד שעמוק בפיזיקה ואחת עם מיקרוטיה.

אבל יש הבדל.
ראשית - לסיפורים יש בסיס איתן, מוצק.
שנית - יש תחקיר.


אנוכי מבקש - תחקיר
קפלר כותבת על דברים חדשים אחרי תחקיר מקצועי, מקיף ויסודי. לא שאני מכירה אותה, היא כתבה על זה פעם.
והאמת - לא צריך שהיא תאמר, פשוט קוראים את זה.

יונתן אליאב לא שולח הוראות שרטוט לעיבוד ב"תוכנה" אלא באוטוקאד. שרהל'ה לא מתלבטת בין שאל לבלי שאל אלא בין שאל שחור עם רקמת פרחים לשאל שחור חלק ולסבא קרגו אין קטרקט, יש לו "קרומי תנין" בעיניים. בדיוק כמו שהילדים של יענקי לא אומרים אף פעם סעודה שלישית – הם אומרים "שלשידס".

קפלר לא הייתה צריכה לברר כיצד ילדים חסידיים אומרים סעודה שלישית. את כל שאר הדברים - כן. גם להיכנס לנעלי הדמות, לעולם המושגים והמטאפורות שלה זה "לברר". זה להכיר את העולם עליו אתה כותב בדיוק כמו העולם שלך, ורק אז להתחיל לכתוב אותו. עם כל הפרטים הקטנטנים שעושים את הסיפור "אמיתי".

כשאתם כותבים על משהו - תבדקו שאתם מכירים אותו לעומק. זה לא קל לתחקר, לא קל להשיג מידע מדויק וקשה ללמוד הכל - אבל כל כך שווה. זה גם מונע טעויות מביכות, גם כיף לכתוב כשיודעים הכל על הכל וגם עוזר מאד באפיון מקצועי (עיין ערך שרהל'ה) אבל בעיקר בעיקר יוצר אמינות מדהימה, וכשקורא מאמין לסיפור, הוא מתרגש.

[במאמר מוסגר - גם כשאתם כותבים מדע בדיוני/פנטזיות, תחקרו (בראש, כן?) מי בדיוק הדמויות? מהם תנאי החיים שלהם? מהם חוקי עולמם המסתורי? תבדקו שהכל מסתנכרן. כך גם קל יותר לכתוב ולתאר. כשקפלר כותבת על רעידת האדמה בירושלים - לנו כמו לה ברור המיקום של רכס לבן ודרכי הגישה אליו, ומאד הגיוני מדוע קרתה הרעידה, ולמה אין חשמל וכו וכו. דמיון הוא דבר נהדר – אבל צריך לשרטט אותו היטב בכדי שהוא יהיה משכנע וייקח אתו את הקורא על כנפיו]


שניה לפני האור - תכנון
הכל מתוכנן בספריה של קפלר. אין סצנה "סתם". כולן משתבצות בסוף למארג מרהיב. כל פרק בנוי היטב, מקדם את העלילה ונותן בה ובדמויות עוד רבדים ועומק. מאיר בקורא הבנות חדשות בתהליך עדין, מחושב.
אחרי התחקיר - לתכנן. אפילו שזה מעצבן והרבה יותר כיף להוריד מילים ישר על הדף.
גם קווים כלליים זה בסדר בתור התחלה.

אות הצטיינות למי שקרא עד כאן
השראות כתיבה - בחלק הבא.

 

[BEYOND]

השראות כתיבה/רותי קפלר
טוב, קשה לשים את האצבע על מה בדיוק מיוחד בכתיבה הזו, באופן כללי - היא פשוט(?) חלקה כל כך, אוורירית ולא מתאמצת, למרות הנושאים הטעונים והמורכבות העדינה.
אין סרבול, תיאורים סבוכים או התרחשויות לא ברורות. יש שנינות , יש ציניות והומור שחור (ומצחיק!) ויש עומק - המון. אבל גם העומק שבעומק - כתוב פשוט. לפעמים הוא לא כתוב בכלל, מרוב שזה פשוט פתאום.

זו בעצם חדות מזקקת, מילים מדויקות שנוגעות בדיוק בנקודות הנכונות.
אולי גם בגלל זה האמוציות, הרגשות וההתמודדויות של הדמויות מטלטלים ועוצמתיים כל כך. מרגישים את הסיפור עצמו, בלי להתייגע על הבנת הנקרא.
זה לא קל לזקק, למחוק, לפשט. לחזור קצת אחורה אל ביטויים שכבר שכחנו.
אבל כדאי. ממש.

"משום שאיש לא חושד בך שאתה מורם מעם". אמר יענקי, הוא היה עצוב.
כמה פשוט - ככה נוגע.


ידע לא ידוע
בספרים של קפלר, אם לא שמתם לב, יש כמויות ידע. עלילתי, ומשפחולוגי, וחסידי(יענקי), ופיננסי(שורי), ורפואי(יענקל), ופפואני (ברנדין וג'ו), ושאלי(שרהלה), ופיזיקלי(דודי) ויש עוד. וכל הידע הזה, הכל, נכנס בדלת האחורית, בלי שנרגיש בכלל. יש לקפלר כישרון לזה, כישרון אדיר. (וגם המון ידע!)

יש דברים שצריך שהקורא ידע/יבין לצורך העלילה, אתם יודעים את זה מצוין, אפילו ערכתם תחקיר אבל מה לעשות שלקורא הממוצע אין ידע כזה וגם אין לו חשק לקרוא על זה קטע מַשמִים?
קפלר משתמשת הרבה בדמויות. הדמויות שלה מבינות בתחומים מיוחדים, חיות אותם. דרכם עובר המון מידע - בעיקר מחוויות שלהם, שזה הכי טוב שיש.
דוּדִי, שהוא הדוד הכי טוב שלי, אומר שלא כל כך נורא להיות ילדה בלי אוזן, הרבה יותר גרוע להיות אוזן בלי ילדה. (טובי, שניה לפני האור)
ככה פשוט. הבנתם שאין לטובי אוזן, זו ההתחלה. בהמשך ישקעו לכם עוד פרטים בתודעה. ועל הדרך הבנתם גם שדודי הוא דוד שלה ושהוא ציני נורא. גאוני.
תשתמשו בדמויות שלכם, במה שקורה להם.


והנה טכניקה נחמדה - קחו דמות שמבינה במשהו, שימו מולה דמות שלגמרי לא מבינה בו, וקדימה שידברו ביניהם.
"צביקה, מה קרה? משהו שקשור לאבא שלי, לעמותה, לשדרות רוטשילד, לתצהיר".
"לסבא שלך היה בית בתל אביב, והוא שיעבד אותו כערבות להלוואה שהישיבה לקחה, סיפור ישן, לפני שלושים ארבעים שנה". צביקה השתדל לדחוס מקסימום מידע במינימום מילים.
אם אין ברירה ואתם חייבים לכתוב קצת ידע/רקע תתנהגו כמו צביקה. מקסימום מידע - מינימום מילים. הקוראים רוצים סיפור, לא מאמר עיוני.*
*ותסמכו על הקוראים, אל תזלזלו באינטלגנציה שלהם. זה מעליב.


לא לכתוב על, לכתוב את
טוב, זה דבר ידוע, אבל הייתי חייבת, כי קפלר פשוט אלופה בזה.
אל תתארו מה קרה, תנו לנו לראות את זה קורה. זה כל כך כיף.
אפשר לכתוב: "בלילה עטף השלג את ירושלים בלבן צחור קסום בלה בלה בלה... ובבית צהלו הילדים באושר..."
ואפשר גם ככה:
חמישה זוגות עיניים הביטו מחלונה של משפחת קליינר, ושלושה אפים קטנים נצמדו אל הזגוגית.
"נתפס!" הריעו נחומי ואליהו באושר.
"נתפס", אישר יענקי. "זהו, אתם יכולים ללכת לישון רגועים".
כמה יופי.
גם תחכום חד. גם רגש. וגם תיאור סיטואציה מדויק (ירושלים, בית, ערב, שלג). מדהים.


הניגון והסיפור
כשנקודת המבט בספרים היא מספר יודע כל, זה לפעמים מרגיש קצת כמו סיפור ילדות ישן. לפעמים זה ממש כתוב ככה, במילים פשוטות. וזה כל כך יפה. מתנגן במלודיה חרישית כזו, הנה תקראו:
האנשים של יום ראשון ממהרים מאד, כמעט עצבניים, ואין להם זמן להטיל אפילו מטבע אחת, קטנה, אל תוך פחית הקולה המנוסרת של בוגי.
תבדקו איך הסיפור שלכם מתנגן, איך הוא מלטף או צובט. כן כן, אפשר ממש להקריא.


קטנצ'יק לסיום:
לסמן שאלה
במקום לכתוב "הוא הסתובב בתמיהה", או "סימן שאלה הצטייר על פניו", ושאר תיאורים שאלתיים שכאלה, קפלר לפעמים פשוט כותבת: "?". נחמד ושימושי.



אוקי, נראה לי שהגיע הזמן לעצור מלחפור, דפקתי כאן טקסט שתופס דאבל בעיתון...
תודה, סיפור8 על חוויה מקסימה, נהניתי לקרוא מזווית לומדת, לנתח ולכתוב.
תודה, רותי קפלר, על ספרים מעולים, אנושיים ונוגעים, והמון השראה.
ותודה לכל מי שקרא עד הנה, כאן כבר מגיע מדליה על האורך

אשמח לתגובות וביקורת, פעם ראשונה שאני כותבת משהו בסגנון ביקורת ספרות...

 

[סיפור8]

בעז"ה

סקירה אלופה וכייפית. אהבתי את הטעימות, נתת לי להבין בדיוק על מה מדובר למרות שלא קראתי את הספרים (ועשית חשק לקרוא אותם...). והנקודות מצוינות ומעשיות, אחת אחת.