הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"בן אדם לא ילבש בגד שגדול עליו בשבע מידות, נכון?", הוא נגס בבורקס, מנסה להבין לאן אני חותר.
צבי ירחמיאל הוא מכר ותיק, עוד מימי הכוילל העליזים.
היום הוא פסיכולוג מהשורה הראשונה, כל התיקים הכבדים מתנקזים אליו. איזה כיף להיפגש ככה אחרי שנים סביב שולחן חתונה משמים.
אולי הוא, עם ההבנה העמוקה שלו בנפש האדם, ייתן לי תשובה לשאלה שמטרידה אותי שנים.
"בן אדם לא יעטה על עצמו טלית מוגזמת של 'כל הנערים' בתפילת שחרית סתמית, נכון?" הוא הקשיב כמו פסיכולוג טוב: נענע בראשו אחת לתשע שניות, והפיק צלילי הקשבה קצרצרים אחת לחצי דקה. חששתי שתכף גם תבוא החשבונית, אז מיהרתי להבהיר את הנקודה.
"אז למה בכל חתונה או אירוע קהילתי, אנשים שלא יודעים לצרף תו לתו ולהחזיק קצב מינימלי, מתעקשים לעלות על הבמה ולהביך את עצמם בצורה הכי מפוארת שיש?"
הוא חייך חיוך של הזדהות. לא אמר מילה. במקצוע שלו מילה שווה כסף. והרבה ממנו.
אז דיברתי אני:
"נראה כאילו המודעות העצמית השעתה את עצמה מתפקיד שיקוף מצבו של אדם בפניו, כשזה קשור לשירה. כאילו היא אמרה: אני כבר עובדת מספיק קשה, בזה אני לא נוגעת".
צבי ירחמיאל חייך באיפוק. ביקש שאעביר לו את הוויסקי.
העברתי באדיבות גם את הוויסקי וגם את המשך נאומי:
"מעניין שמדובר בדרך כלל באנשים מאוד מכובדים: עורכי דין, רבנים, עסקנים ידועים. כשזה מגיע לשירה, ההבדל בינם לבין איש בעל מוגבלות שכלית הוא מזערי עד לא קיים".
היה מדהים לראות את המקצוענות של צבי ירחמיאל. גם אחרי רבע שעת שיחה, הוא שמר על הקצב: נענוע ראש אחת לתשע שניות, הפקת צלילי הקשבה אחת לחצי דקה. לא פלא שסיים את לימודיו בהצטיינות.
"לפעמים אני מרגיש", המשכתי בשוונג, "שזה בעצם הבידור של המודעות העצמית. כל היום היא עובדת קשה מאוד, מסנכרנת בין רצונם ושאיפותיהם של אנשים לבין יכולתם, או ליתר דיוק, היעדר יכולתם. בסוף היום היא מגיעה לשמחות ולאירועים, ונותנת לאנשים להתרסק על הבמה בעודה עומדת למטה בין הקהל ונקרעת מצחוק. זה גם מהנה אותה, וגם מזכיר לה למה מה שהיא עושה ביומיום נחוץ כל כך לאנושות".
את השיחה המרתקת קטע המיקרופון:
"ועכשיו נזמין את דודו של החתן, הפסיכולוג הידוע ובעל המנגן האגדי, הרב צבי ירחמיאל, לשיר לכבוד החתן והכלה".
הובכתי קשות.
הוא שלח לי מבט של: "לא התכוונת אליי, נכון"?
אני החזרתי מבט של: "מה פתאום, אני התכוונתי לאנשים שבאמת לא יודעים לשיר".
הוא רץ בחדווה אל המיקרופון. ריסק מעמד. מחק מוניטין. בידר נוכחים.
על הכיסא המיותם של צבי ירחמיאל התיישבה עכשיו המודעות העצמית. היא שמה יד על כתפי, ואני על שלה. התנועענו ימין ושמאל לפי הקצב (?) ויחד התמוגגנו ממופע אדיר של פסיכולוג דגול המזייף עצמו לדעת.
צבי ירחמיאל הוא מכר ותיק, עוד מימי הכוילל העליזים.
היום הוא פסיכולוג מהשורה הראשונה, כל התיקים הכבדים מתנקזים אליו. איזה כיף להיפגש ככה אחרי שנים סביב שולחן חתונה משמים.
אולי הוא, עם ההבנה העמוקה שלו בנפש האדם, ייתן לי תשובה לשאלה שמטרידה אותי שנים.
"בן אדם לא יעטה על עצמו טלית מוגזמת של 'כל הנערים' בתפילת שחרית סתמית, נכון?" הוא הקשיב כמו פסיכולוג טוב: נענע בראשו אחת לתשע שניות, והפיק צלילי הקשבה קצרצרים אחת לחצי דקה. חששתי שתכף גם תבוא החשבונית, אז מיהרתי להבהיר את הנקודה.
"אז למה בכל חתונה או אירוע קהילתי, אנשים שלא יודעים לצרף תו לתו ולהחזיק קצב מינימלי, מתעקשים לעלות על הבמה ולהביך את עצמם בצורה הכי מפוארת שיש?"
הוא חייך חיוך של הזדהות. לא אמר מילה. במקצוע שלו מילה שווה כסף. והרבה ממנו.
אז דיברתי אני:
"נראה כאילו המודעות העצמית השעתה את עצמה מתפקיד שיקוף מצבו של אדם בפניו, כשזה קשור לשירה. כאילו היא אמרה: אני כבר עובדת מספיק קשה, בזה אני לא נוגעת".
צבי ירחמיאל חייך באיפוק. ביקש שאעביר לו את הוויסקי.
העברתי באדיבות גם את הוויסקי וגם את המשך נאומי:
"מעניין שמדובר בדרך כלל באנשים מאוד מכובדים: עורכי דין, רבנים, עסקנים ידועים. כשזה מגיע לשירה, ההבדל בינם לבין איש בעל מוגבלות שכלית הוא מזערי עד לא קיים".
היה מדהים לראות את המקצוענות של צבי ירחמיאל. גם אחרי רבע שעת שיחה, הוא שמר על הקצב: נענוע ראש אחת לתשע שניות, הפקת צלילי הקשבה אחת לחצי דקה. לא פלא שסיים את לימודיו בהצטיינות.
"לפעמים אני מרגיש", המשכתי בשוונג, "שזה בעצם הבידור של המודעות העצמית. כל היום היא עובדת קשה מאוד, מסנכרנת בין רצונם ושאיפותיהם של אנשים לבין יכולתם, או ליתר דיוק, היעדר יכולתם. בסוף היום היא מגיעה לשמחות ולאירועים, ונותנת לאנשים להתרסק על הבמה בעודה עומדת למטה בין הקהל ונקרעת מצחוק. זה גם מהנה אותה, וגם מזכיר לה למה מה שהיא עושה ביומיום נחוץ כל כך לאנושות".
את השיחה המרתקת קטע המיקרופון:
"ועכשיו נזמין את דודו של החתן, הפסיכולוג הידוע ובעל המנגן האגדי, הרב צבי ירחמיאל, לשיר לכבוד החתן והכלה".
הובכתי קשות.
הוא שלח לי מבט של: "לא התכוונת אליי, נכון"?
אני החזרתי מבט של: "מה פתאום, אני התכוונתי לאנשים שבאמת לא יודעים לשיר".
הוא רץ בחדווה אל המיקרופון. ריסק מעמד. מחק מוניטין. בידר נוכחים.
על הכיסא המיותם של צבי ירחמיאל התיישבה עכשיו המודעות העצמית. היא שמה יד על כתפי, ואני על שלה. התנועענו ימין ושמאל לפי הקצב (?) ויחד התמוגגנו ממופע אדיר של פסיכולוג דגול המזייף עצמו לדעת.
). אהבתי מאוד!
