מותר להמליץ כאן על ספר?

[אספרה]

מחלק התמונים פורסם בעיתון ילדים?

מחלק התמונים פורסם בילדים, כמו עוד כמה מהספרים שלה:
מחנה הקיץ
העולם שמתחת לספריה העירונית
הגולם מפראג 17
החלום על המגבעת.
(שני האחרונים לפני איזה 15 שנה בטח)

אותם אני זוכרת בודאות משם, יתכן שיש עוד.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

לי יש הרגשה שאת הספר 'שוב' היא כתבה ב2 תקופות שונות עם הפסקה בינהם. יש הבדל גדול ואמרו די חד בין ההתחלה הקצת נתקעת לבין הסוף היפה הזורם והמרגש.
נראה שבתחילה היא קצת מהוססת ואחר כך זה יותר זרם לה.

היא כותבת את זה בסיומת של הספר.
היא כתבה אותו בעבר, אך שיכתבה אותו לפני שהוציאה אותו לאור.

 

[נקודת מחשבה]

לא מכירה את "שוב"
אבל כל הספרים שקראתי - מוצלחים+ !!

אגב
מתפרסם בעיתון ילדים (של משפחה) סיפור שלה(?) בשם "ילדי די-נור" - יפה מאוד!!

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

עוד טיפה ביקורת.
ההתעסקות עם כל הנושא של כלי ההקשה בספר הוא מעט מאולץ, יש תחושה כאילו היא לא ממש מכירה את הנושא, והיא רק מכניסה מושגים כדי לקשט את האווירה.
גם הטרמינולוגיה מוזרה.
"ג'מביי" הוא כינוי לא שימושי ל"ג'מבה"
פירוט יתר על מערכת התופים והטכניקה, שלא מוסיף כלום למי שאין לו ידע, ולא אומר כלום למי שיש לו ידע, חוץ מהשאלה לשם מה היא כתבה את השמות של כל חלקי המערכת.

ובהרחבה:
אני נתקל לעיתים די קרובות בספרים שנכתבים במגזר החרדי, במין "הפצצת מושגים" בנושאים שניכר עליהם שאין לכותב יד ורגל בהם, והוא אסף מידע מפה ומשם לצורך כתיבה הספר. לעיתים האיסוף הוא מוצלח, אבל חסר למשל את הfeel, את התחושה העמוקה של החוויה, והקורא חש שכל המחקר של הכותב היה מוצלח מאוד, אבל בפועל ההטמעה של החוויה לא עוברת.
הנטיה הזאת לכתוב על דברים רחוקים וזרים, כמו עבודות לא שגרתיות, או ארצות רחוקות, היא טבעית, הרבה אנשים רוצים לנדוד עם הסיפור הרחק הרחק, ולברוח מהיום - יום על ידי שקיעה בספר טוב שמספר לנו על עולם אחר לגמרי.
רמת ההטמעה של חוויה חדשה אצל הסופר היא עקב אכילס של הספר, האמינות של הספר נגמרת כשמרגישים שהסופר לא שולט בפרטים שהוא עצמו מספר עליהם.

 

[מרמורשטין]

לא מאמינה, הספר מחנה הקיץ של אדן הוא שלה?
היא קוראת לעצמה שם יעל סופר כמדומני.

באחת המהדורות של הספר זה ע"ש 'עדנה סופר'
אין שינוי בין המהדורות.

 

[♦ברכי קעניג♦]

עוד טיפה ביקורת.
ההתעסקות עם כל הנושא של כלי ההקשה בספר הוא מעט מאולץ, יש תחושה כאילו היא לא ממש מכירה את הנושא, והיא רק מכניסה מושגים כדי לקשט את האווירה.
גם הטרמינולוגיה מוזרה.
"ג'מביי" הוא כינוי לא שימושי ל"ג'מבה"
פירוט יתר על מערכת התופים והטכניקה, שלא מוסיף כלום למי שאין לו ידע, ולא אומר כלום למי שיש לו ידע, חוץ מהשאלה לשם מה היא כתבה את השמות של כל חלקי המערכת.

ובהרחבה:
אני נתקל לעיתים די קרובות בספרים שנכתבים במגזר החרדי, במין "הפצצת מושגים" בנושאים שניכר עליהם שאין לכותב יד ורגל בהם, והוא אסף מידע מפה ומשם לצורך כתיבה הספר. לעיתים האיסוף הוא מוצלח, אבל חסר למשל את הfeel, את התחושה העמוקה של החוויה, והקורא חש שכל המחקר של הכותב היה מוצלח מאוד, אבל בפועל ההטמעה של החוויה לא עוברת.
הנטיה הזאת לכתוב על דברים רחוקים וזרים, כמו עבודות לא שגרתיות, או ארצות רחוקות, היא טבעית, הרבה אנשים רוצים לנדוד עם הסיפור הרחק הרחק, ולברוח מהיום - יום על ידי שקיעה בספר טוב שמספר לנו על עולם אחר לגמרי.
רמת ההטמעה של חוויה חדשה אצל הסופר היא עקב אכילס של הספר, האמינות של הספר נגמרת כשמרגישים שהסופר לא שולט בפרטים שהוא עצמו מספר עליהם.

כמו כן דחיסת שיעור מוסר.
וריבוי פרטים עד כדי בחילה.
אצילנו קוראים לזה ויקפדיה כותבים סיפור ואז עושים עתק הדבק מויקפדיה.
בדרך כלל מי שמכיר את הנושא לא יכתוב עליו הרבה.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

כמו כן דחיסת שיעור מוסר.
וריבוי פרטים עד כדי בחילה.
אצילנו קוראים לזה ויקפדיה כותבים סיפור ואז עושים עתק הדבק מויקפדיה.
בדרך כלל מי שמכיר את הנושא לא יכתוב עליו הרבה.

שיעור המוסר הוא נושא לאשכול אחר...

 

[♦ברכי קעניג♦]

שיעור המוסר הוא נושא לאשכול אחר...

קדימה.

 

[מרמורשטין]

מה המייל שלה?

יש למישהו?
זה כתוב בסוף הספר.

 

[רוצה טוב]

סקרנתם אותי
מישהו יכול להשאיל לי את הספר בבני ברק?

 

[mirier]

מחלק התמונים הוא אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו בספרות החרדית. לטעמי.

 

[מה הענינים]

מחלק התמונים הוא אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו בספרות החרדית. לטעמי.

אני גם חושבת שהוא ספר מצוין.
קניתי אותו במבצע בעשרה שקלים והמלצתי לכמה חברות לקנות אותו.
התגובות שקיבלתי היו כ"כ קוטביות שממש התבלבלתי, היו ששנאו אותו ולא יכלו להמשיך לקרוא, לעומת כאלה שמיד כשסימו - התחילו מהתחלה. ואני חושבת שזה מה שמיוחד בספרים שלה: או שמתאהבים בסגנון, או ששונאים אותו, אין ביניים.

 

[♦ברכי קעניג♦]

אפשר להזכיר לי בקצרה על מה מספר 'מחלק התמונים'

 

[mirier]

מעניין. גם אני נתקלתי בתופעה הזו. אולי יש אנשים שהסגנון האליגורי והשפה קצת מקשה עליהם.
בכל מקרה, נדמה לי שעוד אף אחד לא הצליח לכתוב על גלות וכמיהה לגאולה בצורה כ"כ נוגעת ומיוחדת.

 

[עדיאל]

סקרנתם אותי
מישהו יכול להשאיל לי את הספר בבני ברק?

רוצה, תעביר לי אותו אח"כ.
התרוצצתי אתמול בין 3 חנויות ספרים ולא מצאתי

 

[רִפְקִי.]

עוד טיפה ביקורת.
ההתעסקות עם כל הנושא של כלי ההקשה בספר הוא מעט מאולץ, יש תחושה כאילו היא לא ממש מכירה את הנושא, והיא רק מכניסה מושגים כדי לקשט את האווירה.
גם הטרמינולוגיה מוזרה.
"ג'מביי" הוא כינוי לא שימושי ל"ג'מבה"
פירוט יתר על מערכת התופים והטכניקה, שלא מוסיף כלום למי שאין לו ידע, ולא אומר כלום למי שיש לו ידע, חוץ מהשאלה לשם מה היא כתבה את השמות של כל חלקי המערכת.

שוב, כמו הביקורת שלך על יגאל, אתה ודאי צודק. אבל כמו שאמרתי, לדעתי מה שמייחד את הספרים שלה זה הזרימה המעט מדומינת, אם אפשר לקרוא לזה ככה. בקריאת ספר של יעל רועי, אני נסחפת למעין עולם חדש.
לצורך הדוגמא, מ. קינן בספרים שלה יצרה מציאות חדשה, אבל חדשה לחלוטין, ביטויין חדשים, מנהגים חדשים מקומות חדשים. יעל רועי, יצרה מציאות חדשה, בתוך העולם שלנו, זו אומנות גדולה לדעתי. לכן פחות מפריעים לי אצלה אי דיוקים, כי אני פשוט לא מרגישה שאני קוראת על משהו וצורמים לי אי דיוקים, אלא שאני קוראת על עולם חדש שהיא המציאה, וזכותה להמציא דפוסי התנהגות משלה, תחומי עניין וכדומה.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

שוב, כמו הביקורת שלך על יגאל, אתה ודאי צודק. אבל כמו שאמרתי, לדעתי מה שמייחד את הספרים שלה זה הזרימה המעט מדומינת, אם אפשר לקרוא לזה ככה. בקריאת ספר של יעל רועי, אני נסחפת למעין עולם חדש.
לצורך הדוגמא, מ. קינן בספרים שלה יצרה מציאות חדשה, אבל חדשה לחלוטין, ביטויין חדשים, מנהגים חדשים מקומות חדשים. יעל רועי, יצרה מציאות חדשה, בתוך העולם שלנו, זו אומנות גדולה לדעתי. לכן פחות מפריעים לי אצלה אי דיוקים, כי אני פשוט לא מרגישה שאני קוראת על משהו וצורמים לי אי דיוקים, אלא שאני קוראת על עולם חדש שהיא המציאה, וזכותה להמציא דפוסי התנהגות משלה, תחומי עניין וכדומה.

כשזאת המצאה חדשה זה בסדר.
אבל כשהיא מתארת עולם קיים ומוכר להרבה אנשים, וטועה בפרטים טכניים, או מוסיפה פרטים טכניים ללא צורך, זה צורם.

 

[מירי5]

בקשר להקצנה וההגזמה בדמויות, אני דוקא אוהבת את זה מאד. ככה אני נכנסת ממש לסיפור ו'מכירה' את הדמויות המאופינות.
וכבר קרא לי שאחרי שקראתי את 'שוב' ,למשל, פגשתי אישה ססגונית ו'טיפוסית' והדבר הראשון שעלה לי זה: יו, היא סילבי מ'שוב'...

 

[nechamizak]

קקטוס, מצטרפת להמלצה.

לטעמי, חיה הרצברג ויעל רועי הן מורות דרך בספרות החרדית, ואני מוצאת קווי דמיון בכתיבתן, אם כי לכל אחת ייחודיותה היא. כמדומני שקראתי את כל ספריהן, וחלקם מעטרים את הספרייה בביתי (אני לא קוראת כל ספר שיוצא לאור).

בהקדמתה לספר, מציינת יעל רועי שיש בו פרטים שאינם תואמים את המציאות ולכן אי הדיוקים לא צרמו לי ודעתי ניתנה יותר לאופן בו נארגות הדמויות השונות למרקם אחד, לעושר שלהן וליחסים התוך אישיים והבין אישיים שלהן (הזכיר לי שאי פעם לפני הרצאה מקצועית ששמעתי, המרצה התנצלה מראש שיש לה דיסלקציה המונעת ממנה להבחין בדיבורה בין שניים לשתיים ויש לקבל את טעויותיה בהבנה... מאז אני שוקלת לאמץ את הרעיון בגרסאות שונות).

מה שנגע בי בספר זה התוכן המופרע משהו והתזזיתי שמחפש את האמת בלי גינונים מיותרים. ביום יום אני כולי נשאבת אחר הסחרחורת של גידול ילדים, פרנסה, ניקיון, בישול ושאר עמל ומוסכמות החיים המדחיקים עמוק בפנים רעיונות ושברי תובנות לא קונוונציונאליים. המפגש עם הספר הביא לי תזכורת מרעננת לכל החומר הזה שמבעבע למטה מפני השטח ומתחשק לו לצאת, ונתן לי הרגשה שמתחת לכל הפרצופים עטויי הפוזות המרשימות מסתתרים לפעמים משוגעים כלבבי. רק צריך לקרוץ אחד לשני סטייל "הבונים החופשיים" ולהעיר את כל השדים מרבצם...

לגבי מייל, כבר שנה אני מתכננת לכתוב לה, ואולי באמת הגיע הזמן:
<לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

סתם כתבה שראיתי היום, לא יודע אם יש קשר או השראה בי הסיפור ל"שוב"
איבד את זכרונו ולאחר 11 שנים הצליח לגלות את זהותו
ב-2004 נמצא בפח אשפה בג'ורג'יה גבר כשהוא גוסס לאחר שהותקף קשות. על גופו לא נמצאו מסמכים מזהים והגבר איבד את זיכרונו. 11 שנים לאחר מכן הוא הצליח לגלות את זהותו (בעולם)
שושי מילר|ה' בתשרי תשעו 15:23 18.09.15

תארו לכם שקמתם בוקר אחד במקום לא מוכר ואיבדתם את זכרונכם. אתם לא יודעים את שמכם ואין לכם מושג היכן נמצאת המשפחה שלכם. זה בדיוק המקרה של "בנג'מין קייל", וזהו סיפורו.

בשנת 2004 נמצא גבר אמריקני בעיר סוואנה בג'ורג'יה, ארה"ב, כשהוא גוסס בפח אשפה לאחר שהותקף קשות. על גופו של האלמוני לא נמצאו מסמכים מזהים, הוא נלקח לבית החולים, אך כשהתעורר התברר שהוא איבד את זיכרונו כתוצאה מהתקיפה הקשה.

לאחר שהתאושש החליט האלמוני לקרוא לעצמו "בנג'מין קייל". מאז קייל לא הצליח למצוא עבודה או לקבל שירותים שונים מהרשויות במדינה, זאת מאחר ואף אחד לא באמת ידע מיהו ולא היו ברשותו מסמכים מזהים. קייל ניסה לחפש את משפחתו, אך כל מאמציו העלו חרס.

"בהתחלה הייתי פשוט המום. לא תפקדתי. לא הצלחתי לדבר על זה אפילו. אם לפני עשור הייתי יודע שזה מה שאני הולך לעבור הייתי ממציא מספר בבית החולים", סיפר לאחר מכן קייל, שהגדיר את השנים שעברו מאז כ"גיהנום".

לפני מספר שנים סייעה לו שדרני רדיו בפלורידה ליצור קשר עם נציג ממשלתי בכדי שיקבל מסמכים זמניים. השידור הצליח לעורר את רחמיו של אדם מקומי שהציע לקייל לעבוד במסעדה שלו ומקום להתגורר בו.

ככל שעברו השנים הלכה וגברה התעלומה כאשר אף אחד לא הצליח להבין מי האיש והיכן משפחתו. לפני כשנתיים החליטה הגנאולוגית סיסי מור והצוות שלה לעזור לקייל להבין מהי זהותו. הם הצליבו את ה-DNA שלו עם מאגרי DNA ברחבי ארה"ב עד שמצאו התאמה וגילו את אילן היוחסין שלו.

בתום הבדיקות התברר כי משפחתו של קייל מתגוררת באינדיאנה. כעת עומד לצאת סרט תיעודי על המקרה. "שלום, שמי הוא בנג'מין קייל. אתם לא מכירים אותי, ולמען האמת גם אני לא", אומר קייל בפרומו לסרט. למרות זאת, קייל עדיין לא מוכן לפרסם את שמו, זאת מאחר שטרם יצר קשר עם משפחתו האבודה. "לפי הממצאים, עזבתי את אינדיאנה בשנת 76' והם לא ראו אותי מאז. לא היינו בקשר. הם חשבו שאני מת" אמר קייל.