הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הראש שלי נטוי אחורה.עיגול של אור מסנוור את פי הפעור.רופא השיניים מכניס לתוכו גוש.
"תסגור ת'פה ותנשום דרך האף,אבל אם הוא סתום אז...אז...אל תנשום וזהו...!"אומר ויוצא.
השעון הכתום מולי מראה על שש.בתמונה שבקיר מקציפים הגלים.מוזיקה רכה מתנגנת.
אני רוצה לבלוע את הרוק אבל יש לי גוש.
בחדר ההמתנה הרופא מדבר עם מישהו.הפקידה מדברת עם האסיסטנטית.
אני סורק את הזרוע שמעלי,עוצם עינים,מתנמנם לכמה רגעים,פותח עינים,עיגולי אור מרצדים לי בעיניים.
השעה שש.שש?!מה פתאום שש?!התור שלי בכלל בעשר.עשר בבוקר!
המוזיקה מתנגנת ברקע עדיין.שיניים יפות מחייכות אלי מהפוסטר בקיר.
אני רוצה לקרוא לרופא שיניים אבל יש לי גוש בפה אז אני נושם דרך האף ושותק.עדיין מחכה.
הרופא מסיים את השיחה בבת אחת כי קולות נרגשים מגיעים מבחוץ והוא ואיש שיחו והפקידה והאסיסטנטית-יוצאים באחת מהמרפאה.הדלת נטרקת.נראה שנשארתי לבד.
הרופא לא חוזר.אף אחד לא נכנס למרפאה.
אין לי שום תחושת זמן כאילו שכחו אותי והלכו.בעצם למה כאילו?
שכחו אותי והלכו!
בסוף נמאס לי.אני מוציא את "הדבר הזה" בעדינות ומניח אותו על המגש לידי.קם מהכסא,יוצא אל הכניסה.הכל שומם.אני רוצה לפתוח את הדלת אבל היא...נעולה!אני דופק מבפנים.קולות עמומים נשמעים מבחוץ והם הולכים ומתרחקים,הולכים ומתפוגגים.
השעון בדלפק דופק כמו שעון.הוא מראה על עשר ועשרים.עשרים דקות שכבתי על המיטה עם הפה הפתוח כמו דג תפוס בקרס ואיפה כולם,איפה?
לאן הם הלכו ונעלו אותי באמצע הבוקר?
אני מכניס את ידי לכיס הפנימי של הז'קט,מחפש את הפלאפון.הוא לא שם.הוא נשאר על כסא המלווה בחדר הרופא.חוזר לשם.
השעה עדיין שש בשעון הכתום,הגלים עדיין נשברים על הקיר,הלסת עם השיניים היפות ממשיכה להיפער בחיוך,המוזיקה הרכה עדיין מתנגנת באויר והפלאפון שלי..נעלם!
המשך יבוא לפי מידת הענין.
"תסגור ת'פה ותנשום דרך האף,אבל אם הוא סתום אז...אז...אל תנשום וזהו...!"אומר ויוצא.
השעון הכתום מולי מראה על שש.בתמונה שבקיר מקציפים הגלים.מוזיקה רכה מתנגנת.
אני רוצה לבלוע את הרוק אבל יש לי גוש.
בחדר ההמתנה הרופא מדבר עם מישהו.הפקידה מדברת עם האסיסטנטית.
אני סורק את הזרוע שמעלי,עוצם עינים,מתנמנם לכמה רגעים,פותח עינים,עיגולי אור מרצדים לי בעיניים.
השעה שש.שש?!מה פתאום שש?!התור שלי בכלל בעשר.עשר בבוקר!
המוזיקה מתנגנת ברקע עדיין.שיניים יפות מחייכות אלי מהפוסטר בקיר.
אני רוצה לקרוא לרופא שיניים אבל יש לי גוש בפה אז אני נושם דרך האף ושותק.עדיין מחכה.
הרופא מסיים את השיחה בבת אחת כי קולות נרגשים מגיעים מבחוץ והוא ואיש שיחו והפקידה והאסיסטנטית-יוצאים באחת מהמרפאה.הדלת נטרקת.נראה שנשארתי לבד.
הרופא לא חוזר.אף אחד לא נכנס למרפאה.
אין לי שום תחושת זמן כאילו שכחו אותי והלכו.בעצם למה כאילו?
שכחו אותי והלכו!
בסוף נמאס לי.אני מוציא את "הדבר הזה" בעדינות ומניח אותו על המגש לידי.קם מהכסא,יוצא אל הכניסה.הכל שומם.אני רוצה לפתוח את הדלת אבל היא...נעולה!אני דופק מבפנים.קולות עמומים נשמעים מבחוץ והם הולכים ומתרחקים,הולכים ומתפוגגים.
השעון בדלפק דופק כמו שעון.הוא מראה על עשר ועשרים.עשרים דקות שכבתי על המיטה עם הפה הפתוח כמו דג תפוס בקרס ואיפה כולם,איפה?
לאן הם הלכו ונעלו אותי באמצע הבוקר?
אני מכניס את ידי לכיס הפנימי של הז'קט,מחפש את הפלאפון.הוא לא שם.הוא נשאר על כסא המלווה בחדר הרופא.חוזר לשם.
השעה עדיין שש בשעון הכתום,הגלים עדיין נשברים על הקיר,הלסת עם השיניים היפות ממשיכה להיפער בחיוך,המוזיקה הרכה עדיין מתנגנת באויר והפלאפון שלי..נעלם!
המשך יבוא לפי מידת הענין.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //