מחויבות לכללי האקדמיה - בעד או נגד?

[מאיר14]

לא חושב שצריך לקדש את כללי האקדמיה העברית
בפרט שבלא מעט מקרים הם משנים את דעתם כל מספר שנים

העיקר שהענין יהיה מובן לקורא
ולא שמרוב דקדוקים תשתבש חוויית הקריאה
..

 

[מ. י. פרצמן]

מתנגדת, במחילה.
כללי האקדמיה העברית לא נועדו בשביל נוי או מילוי משכורות לאנשים. הם חוקקו על מנת לאפשר לנו שפה נקיה ומתורבתת, ללא "סלנגים" או מילים שגויות שאינן מכובדות ואינן מכבדות.
אומנם אין שום סיבה להקדיש לכללים חוק של יהרג ואל יעבור, והם לא תורה למשה מסיני. כמובן שכללי הדיבור שלנו, בתור בני תורה, מחוקקים על ידי התנ"ך ולא על ידי אנשים זרים. אולם היות ושפת הדיבור שלנו כיום אינה לשון הקודש אלא עברית מודרנית, מן הראוי להקפיד על שפה נקיה ותקינה.
שוב, אין צורך להגזים בשמירת הכללים, ובבמות לא פורמליות - אפילו אין סיבה (לדעתי, כמובן) להקפיד על כללים בכלל. אבל בבמות רשמיות, כמו פרסום כתיבה, שהן במות רשמיות ואומנותיות, מן הראוי להשקיע באופן ההגשה שיהא ראוי ומכבד את עצמו ואת הקוראים.

 

[שב נא הסופר]

איש איש באקדמייתו יחיה

 

[מ"ם]

לא חושב שצריך לקדש את כללי האקדמיה העברית
בפרט שבלא מעט מקרים הם משנים את דעתם כל מספר שנים

העיקר שהענין יהיה מובן לקורא
ולא שמרוב דקדוקים תשתבש חוויית הקריאה
..

ברוך שובך, מאיר!

מסכים בהחלט עם דבריך.

כמו למשל בעניין המדובר כאן (ופתח את הנושא), של שני סימני קריאה.
בספר, הסימון הסלנגי הזה יציק בעין לקוראים רבים, לאחר שהורגלו שלא משתמשים בסימון כזה.

זה שהאקדמיה הכשירה את הסימון כעת לא יפתור את הבעיה, גם אם "לא עברת על שום חוק".

(בכתיבה בפורומים לעומת זאת, שהיא מלכתחילה פחות רשמית, והיא עצמה "שימוש בתקשורת הממוחשבת", לא נורא אם משתמשים בסימון עוד לפני שהוא קיבל הכשר).

 

[מ. י. פרצמן]

תרשו לי לנסות להסביר משהו בנושא, אם יש מישהו שהדיבור בעניין מרגיז אותו הוא מוזמן לא לקרוא או להתעלם (או להתנגד בקול, כמובן).
הדברים כאן נכתבים בעקבות תגובות שונות שאני מקבלת בתור עורכת ספרותית ולשונית, ואנסה להבהיר כמה נקודות.

בעצם, מי קובע את כללי הדיבור והכתיבה. מי, בעצם, החצוף שיקבע בשבילי מה להגיד ואיך לדבר? מי היא האקדמיה, הגדולה והחשובה, שתגיד לי "אסור", וגם תצפה ממני להקשיב לה?
מה יגרום לי להקשיב לאקדמיה?

אז ככה. קודם כל, נסכים כולנו עם העובדה שהאקדמיה היא ה"בת-סמכא" הרשמית לענייני דקדוק ולשון. לא אני אתעורר בבוקר ואחליט שמהיום כולם צריכים להגיד "ישנה" ולא "יושנת", אבל אם "האקדמיה" תפסוק ככה, אזי הכלל הזה יהיה תקף.

עכשיו, בוא נתקדם הלאה (בתקווה שהובנתי עד כה, אם מישהו חפץ להתווכח על הנאמר בשמחה רבה). למה שאקשיב לה?
אז אני בהחלט לא חייבת להקשיב לה. אף אחד לא עומד מולי באקדח טעון ומאיים עלי באם אעז להפר את כלליה של האקדמיה הקדושה, ואף אחד גם לא מכריח אותי בדרכים מתונות יותר. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, ואיש הישר בעיניו יעשה וידבר.
עד כאן - אף אחד לא מכריח אותי להקשיב.
ולמה שבכל זאת ארצה להקשיב?
כי אני רוצה לכבד. זאת מילת המפתח.
טקסט, ובכלל - דיבור, אמור לכבד את האדם היוצר אותו. יותר מכך, הוא אמור לכבד את האדם הקורא או שומע אותו.
השאלה היא, מהי רמת הכבוד הצפוייה, לעומת רמת הכבוד הניתנת.
אם אני אתכתב בתכתובת אישית אם חברה, לדוגמה, כמות הכבוד שתידרש בשיחה תהיה כזאת: אף אחד לא יצפה ממני להתחיל לדקדק בענייני כתיב מלא וכתיב חסר, אבל כן יהיה מצופה ממני לשמור על שפה נקיה ולא מלוכלכת. זאת כמות הכבוד הצפויה משיחה ברמה שכזו, וזאת כמות הכבוד שיהיה ראוי שאני אעניק לה.
אם אכבד את השיחה הזו יותר, ואקפיד על כל כללי הדקדוק, יהיה זה יותר כבוד מהמצופה. אם אני אלכלך את שפתי במילים נבזות, יהא זה זלזול בשיחה, וראשית כל - זלזול בחברה.

עכשיו, בואו נעלה שלב. פרסום בבמה חברתית, כגון פרוג. כאן, תהיה מצופה ממני רמת כבוד גבוהה יותר משיחה לא פורמלית. ולכן הטקסט שלי כאן יהיה מכובד יותר מטקסט אישי.

ברמה הגבוהה יותר, יבוא ספר קריאה. אם אני אשב ואקרא עכשיו ספר שבו יהיה כתוב "לפני שלושה דקות", אני אכעס ואקצוף. ודי בצדק, לא? אני אזעם על כך שלכאורה מזלזלים כאן באינטליגנציה שלי. למה, למה אתם לא טורחים לכבד את עצמכם ואותי? למה אתם לא טורחים לאמת קצת את הטקסט שלכם, לשפר אותו? זה הרי בדיוק כמו שגיאת אינפורמציה או בורות. זאת לא טעות אנושית, זאת טעות מזלזלת.

אנסה לסכם: רמת השמירה על הכללים תלויה ברמת הכבוד וההערכה שאנחנו מנסים להעניק לטקסט שלנו.

ולסיום:
זאת, אם שאלתם, הסיבה מדוע פתחתי את ההודעה הזאת במילה "תרשו".
לפי כללי הדקדוק היה עלי לומר "הרשו".
אבל חרקתי שיניים, והשארתי שם את השגיאה הזאת בכוונה. כי לא מצופה ממני בהודעה בפורום חברתי להשתגע בשמירה על כללי הדקדוק כעל קלה וחמורה. מצופה ממני להיות אנושית, ומכבדת.
בספר, לעומת זאת, לא אכתוב תרשו. מצופה ממני לכבד את הבמה ולהקפיד יותר על הכללים.

יתכן שיהיו כאלו שימצאו גם בהודעה הספציפית הזאת שגיאות לשוניות כלשהן. ואני אשמח אם ימצאו כדי ללטש וללמוד להבא, אך לא אתבייש בהן. כי ברגע שהשקעתי את מה שמצופה ממני, וברגע שהענקתי את הכבוד הראוי לבמה הנתונה, הטעות תהיה אנושית, היא לא תהיה מזלזלת.
זהו ההבדל, בעיני.

 

[מ"ם]

תודה על ההשקעה.

הסברות היפות שבהודעה בנוגע למכובדות הטקסט, הן בדיוק מה שגורם לעורכי לשון ותיקים לא לרצות לציית לכללי האקדמיה החדשים.

האקדמיה בשנים האחרונות עושה מהלכים מעניינים אך מסוכנים של רדיפה אחר השפה המדוברת בכלל וברשת בפרט, ואחר הצעירים מחדשי הלשון.

כך למשל במילים חדשות דוגמת להקליק ושלל ביטויי רשת, כך בשני סימני הקריאה שפתחו את הנושא כאן, ואפילו בכללי הכתיב החסר והמלא החדשים.

ולכן, דווקא בגלל מכובדות הטקסט, עורכי לשון וותיקים (כמו @מאיר14) מעדיפים שלא להיצמד להחלטות האקדמיה בנושאים אלו.


וכמו שכתבת בעצמך כאן:

כללי האקדמיה העברית לא נועדו בשביל נוי או מילוי משכורות לאנשים. הם חוקקו על מנת לאפשר לנו שפה נקיה ומתורבתת, ללא "סלנגים"...

 

[מאיר14]

ברמה הגבוהה יותר, יבוא ספר קריאה. אם אני אשב ואקרא עכשיו ספר שבו יהיה כתוב "לפני שלושה דקות", אני אכעס ואקצוף. ודי בצדק, לא? אני אזעם על כך שלכאורה מזלזלים כאן באינטליגנציה שלי. למה, למה אתם לא טורחים לכבד את עצמכם ואותי? למה אתם לא טורחים לאמת קצת את הטקסט שלכם, לשפר אותו? זה הרי בדיוק כמו שגיאת אינפורמציה או בורות. זאת לא טעות אנושית, זאת טעות מזלזלת.

נהניתי מהתגובה. נקיה ומכובדת ביותר.
לא אמרתי שלא להיעזר לגמרי בכללי האקדמיה, גם אני נעזר פה ושם על ידם. התכוונתי, שאין לקדש את כלליהם לעילא ולעילא עד בלתי סטות ימין ושמאל מכל מוצא פיהם.
[ודרך אגב, לענין ה"שלושה דקות", בשביל זה לא צריך אקדמיה. זה דבר מוסכם דקדוקית עוד אלפי שנים קודם לה, כמתבאר וכמתברר מלשון המקרא. וזה פשוט.]

ועדיין...
דבר חשוב מאד הוא, שסתם ספר קריאה הנמכר בשוק באלפי עותקים, לא חובר ויועד לאנשי דקדוק בלבד, ובטח לא בשביל עורכים לשוניים וספרותיים באשר יהיו.
אלא הוא נמכר בשביל עמך בית ישראל ונערי ישראל, שיותר ממה שהם יודעים בדקדוק הם אינם יודעים. ולהם חשובה חוויית הקריאה והתוכן שבה, הרבה יותר מאשר כתיבה מדוקדקת על פי חכמי ודווקני האקדמיה הנכבדים [כמובן צריך שהספר יהיה נקי משגיאות כתיב וכדו', ושיעמוד בכללים בסיסיים ברורים כענין ה"שלוש" או "שלושה" וכדו'].
אז למה באמת חשוב לסופרים לכתוב בצורה דקדוקית ולעשות הגהה לשונית על פי חוקי וכללי האקדמיה?
כי זה יותר מכבד אותם אישית כסופרים דווקנים ואינטלגנטים, ובדרך אגב זה גם עושה טוב לאותם קוראים אינטלגנטים בודדים. וכפועל יוצא, הביקורת הספרותית על ספרם תהיה נעימה יותר ולא צורמת וצורבת למדי [שלפעמים גם זה נלקח כשיקול מצידם].
וזה עוד מבלי להכנס לתוכן הספר והסיפור של זמנינו, וד"ל.

 

[מ"ם]

מן המרשתת:

1.
חלק מהחלטותיה של האקדמיה ללשון העברית לאורך השנים היו שנויות במחלוקת, ונתקלו בהתנגדות מצד ציבור דוברי השפה, כותבים ולשונאים.

סוג אחד של ביקורת מפנה את חציו כלפי עצם היומרה של גוף מרכזי כלשהו לקבוע החלטות "מלמעלה" בנוגע ללשון, אשר מטבעה מעוצבת בידי העם. גלעד צוקרמן תוהה: "אחת משלוש המטרות של האקדמיה ללשון העברית היא "לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה". אולם, האם אין זה אלא אוקסימורון? אם אנו רוצים ששפה תתפתח על-פי טבעה, מדוע לכוון אותה?"

סוג שני של ביקורת מצביע נקודתית על כך שהקשר שבין האקדמיה לבין הציבור דובר העברית אינו בהכרח הדוק, וכך רבים מתחדישיה אינם נקלטים בציבור כלל, ובעצם אינם רלוונטיים. כדוגמה ניתן לקחת את המילה "hit" ("להיט"): הצעותיה השונות של האקדמיה למונח עברי לא התקבלו בציבור, ורק מילה שנטבעה ברדיו היא זו שזכתה לאהדת הציבור, ובסופו של דבר גם התקבלה על ידי האקדמיה עצמה.

כמענה לטענה הראשונה מסבירים דוברי האקדמיה כי אין היא מתיימרת לקבוע את צורתה של הלשון באופן מחייב, אלא רק להציע תקן למעוניינים בכך. כתגובה לטענה השנייה מצביעה האקדמיה על שורה של מילים שאכן התקבלו היטב בציבור, כך שמבחינתה אין היא בלתי רלוונטית, גם אם חלק מתחדישיה נדחים בסופו של דבר.

בעבר הייתה נטייה בקרב לשונאים לדבר על צורות "נכונות" ו"בלתי נכונות" בעברית, אך כיום התפיסה הרווחת היא שאין מונח שאינו נכון, אלא רק שאינו תקני ברובד מסוים של הלשון; שינוי תפיסה זו משתקף גם ביחסה המשתנה של האקדמיה במהלך השנים לתחדישיה והחלטותיה, שכיום נתפסות פחות מחייבות ויותר בגדר המלצות וקביעת תקן.


2.
האקדמיה סופגת אש לעתים, כשהיא מחליטה על מונחים או כללים שאינם נראים למאן דהוא (הידעתם? בהצבעה לקביעת החלופה לקאפקייק ניצחה עוּגוֹנִית את מוּפִין מְקֻשָּׁט). כך היה גם ביוני 2017, כשהאקדמיה פירסמה כללים חדשים לכתיב מלא — שלפיהם יש לכתוב, למשל, "אחרי הצוהריים", "ליבי נשבר", או "הינה ימים באים" במקום "צהריים", "לבי" ו"הנה" (TheMarker וכמה כלי תקשורת אחרים לא אימצו עדיין את כל הכללים).

 

[palm]

ולא שמרוב דקדוקים תשתבש חוויית הקריאה

ולא פעם, האקדמיה, היא המשבשת

עורכת ספרותית ולשונית,

מה דעתך על 'עורכת ספרות ולשון'?

הטעות תהיה אנושית,

טעות אנושית היא לפעמים מאד אינדיוידואלית ומשתנה

קוראים אינטלגנטים בודדים.

בודדים? אויש[מתאים לאקדמיה?], לא להגזים

ולא צורמת וצורבת למדי

אז מה באמת ההסבר למילה צריבה?
בעברית תקנית?
אקדמית?
שימושית? מדוברת? תנ"כית?
טוב, הנה תנ"כית- ויקרא יג, כג.
"...צרבת השחין הוא [היא- קרי] וטהרו הכהן"
רש"י: "צרבת" לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חמום...
הבנתם???
אין לנו אלא להתפעל מנפלאות האקדמיה

 

[משה מנחם]

דוגמאות לכתיב אקדמי:
כוהן, אישה, אוניה וכו'
בעיני, ומן הסתם בעיני רבים אחרים, יש עדיפות לכהן, אשה ואניה

 

[אברהם]

ולא פעם, האקדמיה, היא המשבשת

מה דעתך על 'עורכת ספרות ולשון'?

טעות אנושית היא לפעמים מאד אינדיוידואלית ומשתנה

בודדים? אויש[מתאים לאקדמיה?], לא להגזים

אז מה באמת ההסבר למילה צריבה?
בעברית תקנית?
אקדמית?
שימושית? מדוברת? תנ"כית?
טוב, הנה תנ"כית- ויקרא יג, כג.
"...צרבת השחין הוא [היא- קרי] וטהרו הכהן"
רש"י: "צרבת" לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חמום...
הבנתם???
אין לנו אלא להתפעל מנפלאות האקדמיה

נפלאות האקדמיה?
טוב הנה תנ"כית - יחזקאל כא, א
וְכָל עֵץ יָבֵשׁ לֹא תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת וְנִצְרְבוּ בָהּ כָּל פָּנִים מִנֶּגֶב צָפוֹנָה
רש"י: ונצרבו. לשון צרבת השחין (ויקרא יג) על שפתיו כאש צרבת (משלי טז) לשון כויה

 

[מאיר14]

בודדים? אויש[מתאים לאקדמיה?], לא להגזים

השאלה מה לדעתך נקרא אינטלגנט, אבל אין לי ענין להתווכח עם אינטלגנטים ממני.
ובודדים, זה ביחס לאלפי הקוראים.

אז מה באמת ההסבר למילה צריבה?
בעברית תקנית?
אקדמית?
שימושית? מדוברת? תנ"כית?
טוב, הנה תנ"כית- ויקרא יג, כג.
"...צרבת השחין הוא [היא- קרי] וטהרו הכהן"
רש"י: "צרבת" לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חמום...
הבנתם???
אין לנו אלא להתפעל מנפלאות האקדמיה

טוב, כבר הרב @אברהם ציטט פסוק המורה על משמעות צרבת, כולל פירוש רש"י שם. ויישר כוחו. ראוי עוד לעיין שם ברד"ק, ובדבריו בשורשים שורש צרב.
ומלבד זאת, גם לפירוש רש"י שם בויקרא, צרבת היא לשון כיווץ. יש פעמים שהכיווץ עושה טוב, ויש פעמים שהוא עושה לא טוב וזוהי סתם צריבה. זה כמו חולה, שדברים לא טובים לבריא מועילים לאותו חולה. וזה פשוט.
ואמנם, אותו מצורע נחשב חולה, ובשבילו טובה זו הצרבת כדי לטהרו מטומאתו.
כך, שההתפעלות מנפלאות האקדמיה, אכן היתה מוקדמת למדי.

 

[מ"ם]

מאמר יפה של בועז לוי בעניין.
קצת ארוך, אבל שווה קריאה בזמנכם הפנוי, אחרי פסח, כנראה...

***
טוזיג, צהלולים ויעפת; מי צריך את האקדמיה ללשון


גלגשת, טוזיג וחממית הן רק קומץ מהמילים שחידשה האקדמיה ללשון עברית, ושאיש לו משתמש בהן. אם כל השנים הסתדרו בלי האקדמיה ללשון, מדוע שאנחנו לא נצליח?

בסוף חודש אוקטובר 1913, התחוללה בארץ ישראל “מלחמת השפות”. מעברו האחד של המתרס לחמו הגרמנים, ומעברו השני רוסים וצברים. כולם יהודים. “היקים”, היהודים הגרמנים, חשבו שמוטב יהיה לחנך את תלמידי הארץ בשפה הגרמנית, בהיותה שפה עשירה ומותאמת למציאות המודרנית, אך אחיהם הארץ-ישראלים התייצבו כנגדם בחרי-אף, כשבראשם אליעזר בן-יהודה, ודרשו ללמד בעברית בלבד. כמו בשתי מלחמות אחרות במאה העשרים, גם כאן נחלו הגרמנים תבוסה – הפעם בלי הרוגים – והעברית הפכה לשפת ההוראה הרשמית בארץ ישראל.

בן-יהודה, שהיה זה לו אחד הקרבות המרכזיים על השפה העברית, כבר היה ידוע כפעיל מרכזי בחזון תחיית השפה. שנים מספר לפני-כן הוא ייסד את ‘ועד הלשון העברית’ – ארגון וולונטרי שהתקיים לסירוגין עד קום המדינה. הוועד, שנתקל בביקורות רבות מיום היווסדו (ביניהן של המשורר נתן אלתרמן), נטל על עצמו את משימת הכשרת השפה והדור זו לזה. לימים, הציע בן-גוריון בהקמת המדינה, כי הוועד יהפוך לאקדמיה ממלכתית-רשמית ללשון.

ואכן, בשנת 1953, חוקקה הכנסת את “חוק המוסד העליון ללשון העברית”, שהסמיך את האקדמיה ללשון עברית כגוף התקינה הרשמי של השפה העברית במדינה. לפי הגדרת החוק, “תפקיד המוסד הוא לכוון את התפתחות הלשון העברית, על יסוד חקר הלשון לתקופותיה ולענפיה”. בתקנון האקדמיה, הורחבה ההגדרה כך:

לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק.

במקרה או שלא במקרה, הסעיף הזה מספר את הסיפור כולו: סיפורו של מוסד ביורוקרטי מיותר, שהיומרנות וההיבריס מבית המדרש של השמאל המתכנן והריכוזי שולטים בו.

את הביקורת כולה ניתן לתמצת באוקסימורון המצוי בסעיף, שכבר תהו על קנקנו: “לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית, לפי טבעה…”. אם שפה מתפתחת בטבעיות, מדוע לנסות לכוון אותה מגבוה?!

גלגשת, תחפיף וצהלולים

תקציבה הממשלתי של האקדמיה ללשון עברית לשנת 2012, עמד על כמעט 12,000,000 שקלים – תרומה שנתית ממוצעת שנגבית מכל בית אב בישראל.

התמורה שהאזרח הקטן מקבל מהאקדמיה ללשון עבור שקליו, לא תסולא בפז: מסרר, נעימון, נגדה, מצלה, יעפת, טוזיג, חממית, גזרון, אמונית, גלגשת, צהלולים, תחפיף, תקריש ורכינוע, הן רק חלק קטן מהמילים שעומדות כעת לשירותו, במקום הנהמות והשריקות ששימשו אותו לפני כן – והכל הודות לאבירי השפה שעושים לילות כימים כדי לעצב עבורו את לשונו.

הוועד שהקים הפך למוסד ביורוקרטי מיותר; בן-יהודה בחדר עבודתו

מלבד חידוש מילים שטעמן מוטל בספק, האקדמיה ללשון משקיעה כבר שנים ארוכות גם ביצירת מילון עברי-עברי מקיף, שהצורך בו לאחר תקדימים כמו מילון אבן-שושן מוטל בספק. [מכל מקום, מוזר שעד היום האקדמיה ללשון לא הצליחה למצוא תחליף (או אולי תחפיף?) בעברית למילה ‘אקדמיה’].

ברי לכל, שהדיוטות כמונו אינם יכולים להעריך נכונה את חשיבותו הלאומית של המוסד. ממילא, גם אין ביכולתנו להבין כראוי את צירוף המילים המופיע בלשון החוק, לפיהן “חברי המוסד מתמנים לכל ימי חייהם”, או את העובדה שבחירת המועמדים החדשים נעשית… על-ידי חברי האקדמיה עצמם. אכן, נשגבות הן דרכי מתכנני השפה.

תל טרמיטים עצום

העובדה שהאקדמיה ללשון עברית שואבת את השראתה ממוסד דומה שקיים בצרפת, איננה מקרית. צרפת היא הרי ערשו של הרציונליזם המדיני האנטי-שמרני, דוכסית התכנון והנדסת התרבות. כמו שורה של ניסיונות שחצניים, אוויליים ורעים להנדס ולתכנן את הכלכלה, את התרבות, את הדת ואת הסולידריות, כך הוא גם הניסיון להנדס את השפה. למען האמת, הניסיון להנדס ו”לכוון” את השפה, הוא הניסיון הנואל והטפשי ביותר מכולם. שהרי, אין דבר אנושי מפואר, מתוחכם ומורכב, ובד-בבד ספונטני, אקראי ובלתי-מתוכנן, יותר מלשונם של בני אדם. השפה האנושית, ותהא זו עברית, סינית או גרמנית, איננה יצירה של אף אחד: איש מעולם לא תכנן אותה, אף מועצה של אני טרול, דווחו עלי עכשיו!-ספיינס קדמונים לא קבעה אי-שם את כלליה, ובטח שאף אקדמיה מעולם לא השכילה להנדס לה אחת משלה.

בול במלאת מאה שנים לייסוד ועד הלשון העברית

ובכל זאת, למרות שאיש לא יצר במודע את השפה, הנה היא ניצבת לפנינו, חיה ובועטת, ומעסיקה כבר דורות של בלשנים המשתאים ממבניה המורכבים והמתוחכמים. הפלא הזה, שהוא היתרון של האדם ה"מדבר" על מין החי, הוא בעצם יצירה המתעדכנת במשותף על ידי אינספור אנשים, שבמערכת בלתי פוסקת של תיאומים ואינטרקציות ממשיכים לפתח את השפה בלא הפסק. היטיבה לבטא זאת המשוררת לאה גולדברג, בביקורת שהשמיעה על האקדמיה ללשון:

מעולם לא בנתה שום אקדמיה את השפה. השפה נוצרת על-ידי העם, ועל-ידי טובי הסופרים והמשוררים.

למרות הספונטניות וחוסר התכנון המרכזי, השפה מתגבשת עם לכידות פנימית מרשימה, בקוהרנטיות שלא היתה מביישת אף חיבור פילוסופי.

בספרו גלגולי לשון, היטיב לתאר הבלשן גיא דויטשר את התהליכים המרכזיים שמעצבים את השפה. מצד אחד של המשוואה קיימים מנגנונים חזקים שלוחצים, שוחקים ומבלים את מילות השפה באופן מתמיד, ומהצד השני קיימים מנגנונים שמתיכים, מחברים ומחדשים כל העת מילים חדשות. כך, אט-אט, השפה מתחדשת ומתפתחת ללא הפוגה, בתהליכים שרק ממרחק השנים ניתן לעמוד עליהם.

הדבר דומה לשדה עצום מוקף בכפרים, שבהקלטה רצופת שנים ממבט הלווין ניתן לראות כיצד נכבשים בו כל העת שבילים ומשעולים חדשים, וננטשים אחרים. למתבונן בתמציתו של סרטון כזה, השדה משנה את פניו כל העת, לובש ופושט מסלולים בלי הפוגה. הדרכים, כמובן, אינן נכבשות על-ידי אדם אחד, אלא על-ידי אינספור אנשים בלא שהדבר יוכתב מגבוה.

התנ”ך לא צריך את האקדמיה ללשון

מנגנוני השחיקה וההתכה מגוונים, וביניהם נמצא למשל הצורך בהדגשה ובהבלטה של תוכן, או הצורך לקצר ולפשט את ההגייה. כך לדוגמה, מילה שעד תקופה מסוימת העבירה מסר בצורה אפקטיבית, עשויה להישחק ולהפסיק למלא את הפונקציה. כדי לחזק את המילה שנחלשה, תוצמד לה מילה חדשה שתהפוך אותה שוב לאפקטיבית, עד שבחלוף הזמן הן עשויות לעבור התכה ולהפוך למילה אחת – בגלל הצורך לקצר את ההגייה – שגם היא בתורה תתבלה, וחוזר חלילה.

דויטשר מביא דוגמה נאה לעניין (שמגובה במחקר פילולוגי בספרות עתיקה):

במשפט “אפילו אם תעשה כך וכך…” שרווח היום, ה’אם’ באה לחזק את ה’אפילו’ שאיבד מכוחו, ולהדגיש את המסר. שכן, בעבר הסתפקו במילים “אפילו תעשה כך וכך…” בדיוק לאותו מסר. למרבה ההפתעה, ה’אפילו’ עצמו הוא התכה של צורה קודמת, שמופיעה במשנה הארץ-ישראלית כך: “אף-אילו”. שתי המילים התמזגו לצורה “אפילו”. אך זה לא נעצר כאן: צירוף המילים “אף אילו”, הוא למעשה חיזוק של הצורה ‘אילו’ לבדה, שגם היא הביעה בעבר מסר דומה, כאשר ה’אף’ נחלץ לעזרתה של ה’אילו’. ואם לא די בכך, הצורה ‘אילו’ גם היא התכה של שתי מילים בעלות אותו מטען, ‘אם’ ו-‘לו’, שיכולות לשמש גם הן באותה צורה במשפט. או בקיצור: אם לו ← אילו ← אף אילו ← אפילו ← אפילו אם← אפילים?

מילים שחידש והדפיס ועד הלשון העברי

האטימולוגיה של מילים היא אינסופית, ונסתפק רק בחידה אחת נוספת, גם היא בהשראת ספרו של דויטשר. המשפט “למרות שהפוסק השנון התחבט בסוגיה, הוא הכריע לבסוף באופן נחרץ”, ברור לכל ישראלי בן ימינו. אולם, איזו משמעות תתקבל למשפט אחרי עבודה בלשנית “ארכאולוגית”? לוּ הוא היה נאמר כפי שהוא בנקודת זמן רחוקה בהיסטוריה, כך הוא היה מובן: “למרוד שהחותך החד הרביץ לעצמו בהליכה, הוא הוריד לברכיים לבסוף באופן שרוט”.

ברור שהמשפט לפי פרשנותו ההיסטורית חסר מובן כיום, בדיוק בגלל תהליכי השחיקה שעברו על המילים הללו: משמעותה המקורית של המילה ‘למרות’ היא למרוד, ובאופן די ברור היא התגלגלה למילה שמביעה לעומתיות. ‘פוסק’ פירושו בארמית ‘חותך’, וגם כאן ההיגיון ברור – חיתוך היא מטאפורה ליכולת קבלת החלטות שנדרשת מפוסק. ‘שנון’ כיום עניינו סרקסטי, או חד מחשבה, ויש להניח שהדבר נלקח במטאפורה מ’שיניים’, שבטבע הן חדות וגם נושכות. הקשר ברור. הלאה: ‘התחבט’ הוא פעולה עצמית משורש ח.ב.ט, שהקשר בינו ובין התלבטות לא מופרך – בדומה לביטוי “אכול ספקות”. ‘סוגיה’ היא הצורה הארמית של הליכה, בדומה למשמעות שקיבלה המילה ‘הלכה’. ‘הכריע’ מלשון כ.ר.ע – הוריד מישהו אחר על ברכיו. גם כאן הקשר ברור, הכרעה היא סוג של הכנעה (המתבטאת בהורדה על הברכיים) – הכנעת הספק. ‘אופן’ – אפשר לדון האם הוא גלגול של המילה התנ”כית המבטאת גלגל (“אופני מרכבותיו”). ‘נחרץ’ – מלשון חריצים, שריטות. ניתן להבין גם פה את הקשר: דבר חד יכול לחתוך ולחרוץ.

גם כאן, איש לא קבע שהמילים הללו יישחקו ויחליפו משמעות, או ישמשו מטאפורות למילים אחרות. זהו תהליך שנמשך שנים ונוצר באופן ספונטי על-ידי דוברי שפה רבים, שהופכים אותה לאתר זיכרון חי למילים ומושגים מהעבר.

המון אדם אפוא, מסוגל ליצור במהלך אינספור אינטרקציות אקראיות ו”מבולגנות”, מוסדות מתוחכמים, יעילים, מורכבים ומתואמים להפליא כמו השפה האנושית, בלי יד מכוון, ולהשתמש בו באופן יעיל מבלי שמישהו יהיה באמת מודע לכל עומקו והיקפו. אותו המון שאוצרות לשונו נמצאים בתנ”ך, וגם מילים כמו “יישום” “דיבוב” “אחסון’ ו”לדווח”, איננו זקוק לשום אקדמיה מכוונת.

התנ"ך. לפני האקדמיה ללשון; פרט ממגילות מדבר יהודה. צילום: ברטהולד ורנר

בינתיים, נוכח הצלחתם המטאורית של חברי האקדמיה ללשון לשרש מילים “מוטעות” שהתקבלו בציבור, ולהשריש מילים “מדויקות” שהם חפצים להנחיל, נראה שיותר משהם מעצבים שפה לעם, הם מעצבים שפה לעצמם: יושבים להם אנשים בחדרים ממוזגים, ומנהלים דיונים מעמיקים באיזו שפה הם ידברו ביניהם. מחזה מוזר.

אגב, מרתק לעיין בפרוטוקולים של ישיבות האקדמיה ללשון בראשית דרכה. כפי שנכתב בתחילת המאמר, ההיבריס וההתנשאות אכן שולטים בכל מיזם של הנדסת תרבות:

תפקידה של האקדמיה הוא לשמור על הלשון העברית הקיימת, ולא להיגרר אחר חידושים של אנשים שלא קראו ולא שנו ולא למדו עברית, וחוש לשונם הוא גרמני או אנגלי, (ישיבת המליאה סג) ; אין לנו עסק בעם מגובש בעל מסורת רצופה. אנו פועלים בעם העשוי טלאים טלאים, ואין תווית המדינה מחפה ומכסה על העובדה הזו. העם זקוק להדרכה (ישיבה קט) ; וכמובן – גם המילים “בורות הציבור” (ישיבה קמ) לא נעדרו מהישיבות.

למרבה התימהון, אפילו מההתנשאות ומהמקצועיות של חברי האקדמיה ללשון כבר לא נשאר הרבה. כיום, כדי לשרוד את הביקורת הציבורית, האקדמיה יוצאת במיזמים פופולריים דוגמת “מן השטח“, שהיא בקשה לעזרת הציבור במציאת מילים. ואם אפילו חברי האקדמיה ללשון כבר תוהים על ההצדקה לקיומה ומבקשים את עזרת הציבור, מה יגידו אזובי הקיר?

כלכלה, שפה ושמרנות

הדבר נכון להיבטים רבים נוספים של חיינו, בייחוד לכלכלה. במקום ידו המכוונת של הממשל, ניתן להסתפק ב”יד הנעלמה” של אדם סמית, שעושה את העבודה הרבה יותר טוב. מילטון פרידמן, בקטע מרתק ומפורסם בן שבע דקות, מדגים בדיוק את העניין הזה: למרבה האבסורד, אין אף אדם בעולם שיודע באמת כיצד להכין עיפרון פשוט מא’ ועד ת’ (החל מכריית העופרת, דרך עיבוד העץ וכד’), ובכל זאת, במערכת תיאומים מורכבת ומסועפת שאינה עוברת הכוונה ממשלתית, העיפרון מיוצר לבסוף.

https://www.youtube.com/watch?v=_dBMYvbI_ec
אם תרצו, זוהי כל התורה השמרנית על רגל אחת: אל תפריעו לחברה ליצור בקלות ובאופן ספונטני, את מה שאף גוף אחר – מתוחכם ככל שיהיה – לא יצליח לעשות גם בהרבה מאמץ. ובטח שאל תקצו לכך את המיסים של האזרחים.

ובחזרה לאקדמיה ללשון עברית. דבריה של פרופ’ מירה אריאל יכולים לשמש סיכום נאה לדברים:

אני חושבת שהאקדמיה ללשון היא מוסד ארכאי לחלוטין. שפה משתנה מעצמה, מתוך היגיון פנימי ומתוך שימוש שאנשים עושים בה, ואין כל מקום להכתיב מלמעלה צורה נכונה או לא נכונה. זה כמו שתהיה מועצת אופנה שתחליט מה האופנה. מה שלא שימושי נופל ומת, ודוברי שפה יודעים לייצר לעצמם מכשיר יעיל להפליא.

נדלה מכאן:

https://mida.org.il/2013/11/06/טוזיג-צהלולים-ויעפת-מי-צריך-את-האקדמיה/

 

[מ. י. פרצמן]

מאמר יפה של בועז לוי בעניין.
קצת ארוך, אבל שווה קריאה בזמנכם הפנוי, אחרי פסח, כנראה...

***
טוזיג, צהלולים ויעפת; מי צריך את האקדמיה ללשון


גלגשת, טוזיג וחממית הן רק קומץ מהמילים שחידשה האקדמיה ללשון עברית, ושאיש לו משתמש בהן. אם כל השנים הסתדרו בלי האקדמיה ללשון, מדוע שאנחנו לא נצליח?

בסוף חודש אוקטובר 1913, התחוללה בארץ ישראל “מלחמת השפות”. מעברו האחד של המתרס לחמו הגרמנים, ומעברו השני רוסים וצברים. כולם יהודים. “היקים”, היהודים הגרמנים, חשבו שמוטב יהיה לחנך את תלמידי הארץ בשפה הגרמנית, בהיותה שפה עשירה ומותאמת למציאות המודרנית, אך אחיהם הארץ-ישראלים התייצבו כנגדם בחרי-אף, כשבראשם אליעזר בן-יהודה, ודרשו ללמד בעברית בלבד. כמו בשתי מלחמות אחרות במאה העשרים, גם כאן נחלו הגרמנים תבוסה – הפעם בלי הרוגים – והעברית הפכה לשפת ההוראה הרשמית בארץ ישראל.

בן-יהודה, שהיה זה לו אחד הקרבות המרכזיים על השפה העברית, כבר היה ידוע כפעיל מרכזי בחזון תחיית השפה. שנים מספר לפני-כן הוא ייסד את ‘ועד הלשון העברית’ – ארגון וולונטרי שהתקיים לסירוגין עד קום המדינה. הוועד, שנתקל בביקורות רבות מיום היווסדו (ביניהן של המשורר נתן אלתרמן), נטל על עצמו את משימת הכשרת השפה והדור זו לזה. לימים, הציע בן-גוריון בהקמת המדינה, כי הוועד יהפוך לאקדמיה ממלכתית-רשמית ללשון.

ואכן, בשנת 1953, חוקקה הכנסת את “חוק המוסד העליון ללשון העברית”, שהסמיך את האקדמיה ללשון עברית כגוף התקינה הרשמי של השפה העברית במדינה. לפי הגדרת החוק, “תפקיד המוסד הוא לכוון את התפתחות הלשון העברית, על יסוד חקר הלשון לתקופותיה ולענפיה”. בתקנון האקדמיה, הורחבה ההגדרה כך:


במקרה או שלא במקרה, הסעיף הזה מספר את הסיפור כולו: סיפורו של מוסד ביורוקרטי מיותר, שהיומרנות וההיבריס מבית המדרש של השמאל המתכנן והריכוזי שולטים בו.

את הביקורת כולה ניתן לתמצת באוקסימורון המצוי בסעיף, שכבר תהו על קנקנו: “לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית, לפי טבעה…”. אם שפה מתפתחת בטבעיות, מדוע לנסות לכוון אותה מגבוה?!

גלגשת, תחפיף וצהלולים

תקציבה הממשלתי של האקדמיה ללשון עברית לשנת 2012, עמד על כמעט 12,000,000 שקלים – תרומה שנתית ממוצעת שנגבית מכל בית אב בישראל.

התמורה שהאזרח הקטן מקבל מהאקדמיה ללשון עבור שקליו, לא תסולא בפז: מסרר, נעימון, נגדה, מצלה, יעפת, טוזיג, חממית, גזרון, אמונית, גלגשת, צהלולים, תחפיף, תקריש ורכינוע, הן רק חלק קטן מהמילים שעומדות כעת לשירותו, במקום הנהמות והשריקות ששימשו אותו לפני כן – והכל הודות לאבירי השפה שעושים לילות כימים כדי לעצב עבורו את לשונו.

הוועד שהקים הפך למוסד ביורוקרטי מיותר; בן-יהודה בחדר עבודתו

מלבד חידוש מילים שטעמן מוטל בספק, האקדמיה ללשון משקיעה כבר שנים ארוכות גם ביצירת מילון עברי-עברי מקיף, שהצורך בו לאחר תקדימים כמו מילון אבן-שושן מוטל בספק. [מכל מקום, מוזר שעד היום האקדמיה ללשון לא הצליחה למצוא תחליף (או אולי תחפיף?) בעברית למילה ‘אקדמיה’].

ברי לכל, שהדיוטות כמונו אינם יכולים להעריך נכונה את חשיבותו הלאומית של המוסד. ממילא, גם אין ביכולתנו להבין כראוי את צירוף המילים המופיע בלשון החוק, לפיהן “חברי המוסד מתמנים לכל ימי חייהם”, או את העובדה שבחירת המועמדים החדשים נעשית… על-ידי חברי האקדמיה עצמם. אכן, נשגבות הן דרכי מתכנני השפה.

תל טרמיטים עצום

העובדה שהאקדמיה ללשון עברית שואבת את השראתה ממוסד דומה שקיים בצרפת, איננה מקרית. צרפת היא הרי ערשו של הרציונליזם המדיני האנטי-שמרני, דוכסית התכנון והנדסת התרבות. כמו שורה של ניסיונות שחצניים, אוויליים ורעים להנדס ולתכנן את הכלכלה, את התרבות, את הדת ואת הסולידריות, כך הוא גם הניסיון להנדס את השפה. למען האמת, הניסיון להנדס ו”לכוון” את השפה, הוא הניסיון הנואל והטפשי ביותר מכולם. שהרי, אין דבר אנושי מפואר, מתוחכם ומורכב, ובד-בבד ספונטני, אקראי ובלתי-מתוכנן, יותר מלשונם של בני אדם. השפה האנושית, ותהא זו עברית, סינית או גרמנית, איננה יצירה של אף אחד: איש מעולם לא תכנן אותה, אף מועצה של אני טרול, דווחו עלי עכשיו!-ספיינס קדמונים לא קבעה אי-שם את כלליה, ובטח שאף אקדמיה מעולם לא השכילה להנדס לה אחת משלה.

בול במלאת מאה שנים לייסוד ועד הלשון העברית

ובכל זאת, למרות שאיש לא יצר במודע את השפה, הנה היא ניצבת לפנינו, חיה ובועטת, ומעסיקה כבר דורות של בלשנים המשתאים ממבניה המורכבים והמתוחכמים. הפלא הזה, שהוציא את בני-האדם משרשרת המזון והפך אותם לאדוני הארץ, הוא בעצם יצירה קיבוצית של אינספור אנשים, שבמערכת בלתי פוסקת של תיאומים ואינטרקציות מפתחים את השפה בלא הפסק. היטיבה לבטא זאת המשוררת לאה גולדברג, בביקורת שהשמיעה על האקדמיה ללשון:


למרות הספונטניות וחוסר התכנון המרכזי, השפה מתגבשת עם לכידות פנימית מרשימה, בקוהרנטיות שלא היתה מביישת אף חיבור פילוסופי.

בספרו גלגולי לשון, היטיב לתאר הבלשן גיא דויטשר את התהליכים המרכזיים שמעצבים את השפה. מצד אחד של המשוואה קיימים מנגנונים חזקים שלוחצים, שוחקים ומבלים את מילות השפה באופן מתמיד, ומהצד השני קיימים מנגנונים שמתיכים, מחברים ומחדשים כל העת מילים חדשות. כך, אט-אט, השפה מתחדשת ומתפתחת ללא הפוגה, בתהליכים שרק ממרחק השנים ניתן לעמוד עליהם.

הדבר דומה לשדה עצום מוקף בכפרים, שבהקלטה רצופת שנים ממבט הלווין ניתן לראות כיצד נכבשים בו כל העת שבילים ומשעולים חדשים, וננטשים אחרים. למתבונן בתמציתו של סרטון כזה, השדה משנה את פניו כל העת, לובש ופושט מסלולים בלי הפוגה. הדרכים, כמובן, אינן נכבשות על-ידי אדם אחד, אלא על-ידי אינספור אנשים בלא שהדבר יוכתב מגבוה.

התנ”ך לא צריך את האקדמיה ללשון

מנגנוני השחיקה וההתכה מגוונים, וביניהם נמצא למשל הצורך בהדגשה ובהבלטה של תוכן, או הצורך לקצר ולפשט את ההגייה. כך לדוגמה, מילה שעד תקופה מסוימת העבירה מסר בצורה אפקטיבית, עשויה להישחק ולהפסיק למלא את הפונקציה. כדי לחזק את המילה שנחלשה, תוצמד לה מילה חדשה שתהפוך אותה שוב לאפקטיבית, עד שבחלוף הזמן הן עשויות לעבור התכה ולהפוך למילה אחת – בגלל הצורך לקצר את ההגייה – שגם היא בתורה תתבלה, וחוזר חלילה.

דויטשר מביא דוגמה נאה לעניין (שמגובה במחקר פילולוגי בספרות עתיקה):

במשפט “אפילו אם תעשה כך וכך…” שרווח היום, ה’אם’ באה לחזק את ה’אפילו’ שאיבד מכוחו, ולהדגיש את המסר. שכן, בעבר הסתפקו במילים “אפילו תעשה כך וכך…” בדיוק לאותו מסר. למרבה ההפתעה, ה’אפילו’ עצמו הוא התכה של צורה קודמת, שמופיעה במשנה הארץ-ישראלית כך: “אף-אילו”. שתי המילים התמזגו לצורה “אפילו”. אך זה לא נעצר כאן: צירוף המילים “אף אילו”, הוא למעשה חיזוק של הצורה ‘אילו’ לבדה, שגם היא הביעה בעבר מסר דומה, כאשר ה’אף’ נחלץ לעזרתה של ה’אילו’. ואם לא די בכך, הצורה ‘אילו’ גם היא התכה של שתי מילים בעלות אותו מטען, ‘אם’ ו-‘לו’, שיכולות לשמש גם הן באותה צורה במשפט. או בקיצור: אם לו ← אילו ← אף אילו ← אפילו ← אפילו אם← אפילים?

מילים שחידש והדפיס ועד הלשון העברי

האטימולוגיה של מילים היא אינסופית, ונסתפק רק בחידה אחת נוספת, גם היא בהשראת ספרו של דויטשר. המשפט “למרות שהפוסק השנון התחבט בסוגיה, הוא הכריע לבסוף באופן נחרץ”, ברור לכל ישראלי בן ימינו. אולם, איזו משמעות תתקבל למשפט אחרי עבודה בלשנית “ארכאולוגית”? לוּ הוא היה נאמר כפי שהוא בנקודת זמן רחוקה בהיסטוריה, כך הוא היה מובן: “למרוד שהחותך החד הרביץ לעצמו בהליכה, הוא הוריד לברכיים לבסוף באופן שרוט”.

ברור שהמשפט לפי פרשנותו ההיסטורית חסר מובן כיום, בדיוק בגלל תהליכי השחיקה שעברו על המילים הללו: משמעותה המקורית של המילה ‘למרות’ היא למרוד, ובאופן די ברור היא התגלגלה למילה שמביעה לעומתיות. ‘פוסק’ פירושו בארמית ‘חותך’, וגם כאן ההיגיון ברור – חיתוך היא מטאפורה ליכולת קבלת החלטות שנדרשת מפוסק. ‘שנון’ כיום עניינו סרקסטי, או חד מחשבה, ויש להניח שהדבר נלקח במטאפורה מ’שיניים’, שבטבע הן חדות וגם נושכות. הקשר ברור. הלאה: ‘התחבט’ הוא פעולה עצמית משורש ח.ב.ט, שהקשר בינו ובין התלבטות לא מופרך – בדומה לביטוי “אכול ספקות”. ‘סוגיה’ היא הצורה הארמית של הליכה, בדומה למשמעות שקיבלה המילה ‘הלכה’. ‘הכריע’ מלשון כ.ר.ע – הוריד מישהו אחר על ברכיו. גם כאן הקשר ברור, הכרעה היא סוג של הכנעה (המתבטאת בהורדה על הברכיים) – הכנעת הספק. ‘אופן’ – אפשר לדון האם הוא גלגול של המילה התנ”כית המבטאת גלגל (“אופני מרכבותיו”). ‘נחרץ’ – מלשון חריצים, שריטות. ניתן להבין גם פה את הקשר: דבר חד יכול לחתוך ולחרוץ.

גם כאן, איש לא קבע שהמילים הללו יישחקו ויחליפו משמעות, או ישמשו מטאפורות למילים אחרות. זהו תהליך שנמשך שנים ונוצר באופן ספונטי על-ידי דוברי שפה רבים, שהופכים אותה לאתר זיכרון חי למילים ומושגים מהעבר.

המון אדם אפוא, מסוגל ליצור במהלך אינספור אינטרקציות אקראיות ו”מבולגנות”, מוסדות מתוחכמים, יעילים, מורכבים ומתואמים להפליא כמו השפה האנושית, בלי יד מכוון, ולהשתמש בו באופן יעיל מבלי שמישהו יהיה באמת מודע לכל עומקו והיקפו. אותו המון שאוצרות לשונו נמצאים בתנ”ך, וגם מילים כמו “יישום” “דיבוב” “אחסון’ ו”לדווח”, איננו זקוק לשום אקדמיה מכוונת.

התנ"ך. לפני האקדמיה ללשון; פרט ממגילות מדבר יהודה. צילום: ברטהולד ורנר

בינתיים, נוכח הצלחתם המטאורית של חברי האקדמיה ללשון לשרש מילים “מוטעות” שהתקבלו בציבור, ולהשריש מילים “מדויקות” שהם חפצים להנחיל, נראה שיותר משהם מעצבים שפה לעם, הם מעצבים שפה לעצמם: יושבים להם אנשים בחדרים ממוזגים, ומנהלים דיונים מעמיקים באיזו שפה הם ידברו ביניהם. מחזה מוזר.

אגב, מרתק לעיין בפרוטוקולים של ישיבות האקדמיה ללשון בראשית דרכה. כפי שנכתב בתחילת המאמר, ההיבריס וההתנשאות אכן שולטים בכל מיזם של הנדסת תרבות:


למרבה התימהון, אפילו מההתנשאות ומהמקצועיות של חברי האקדמיה ללשון כבר לא נשאר הרבה. כיום, כדי לשרוד את הביקורת הציבורית, האקדמיה יוצאת במיזמים פופולריים דוגמת “מן השטח“, שהיא בקשה לעזרת הציבור במציאת מילים. ואם אפילו חברי האקדמיה ללשון כבר תוהים על ההצדקה לקיומה ומבקשים את עזרת הציבור, מה יגידו אזובי הקיר?

כלכלה, שפה ושמרנות

הדבר נכון להיבטים רבים נוספים של חיינו, בייחוד לכלכלה. במקום ידו המכוונת של הממשל, ניתן להסתפק ב”יד הנעלמה” של אדם סמית, שעושה את העבודה הרבה יותר טוב. מילטון פרידמן, בקטע מרתק ומפורסם בן שבע דקות, מדגים בדיוק את העניין הזה: למרבה האבסורד, אין אף אדם בעולם שיודע באמת כיצד להכין עיפרון פשוט מא’ ועד ת’ (החל מכריית העופרת, דרך עיבוד העץ וכד’), ובכל זאת, במערכת תיאומים מורכבת ומסועפת שאינה עוברת הכוונה ממשלתית, העיפרון מיוצר לבסוף.

https://www.youtube.com/watch?v=_dBMYvbI_ec
אם תרצו, זוהי כל התורה השמרנית על רגל אחת: אל תפריעו לחברה ליצור בקלות ובאופן ספונטני, את מה שאף גוף אחר – מתוחכם ככל שיהיה – לא יצליח לעשות גם בהרבה מאמץ. ובטח שאל תקצו לכך את המיסים של האזרחים.

ובחזרה לאקדמיה ללשון עברית. דבריה של פרופ’ מירה אריאל יכולים לשמש סיכום נאה לדברים:



נדלה מכאן:

https://mida.org.il/2013/11/06/טוזיג-צהלולים-ויעפת-מי-צריך-את-האקדמיה/

תודה. גזרתי ושמרתי לאחרי פסח

ועדיין...
דבר חשוב מאד הוא, שסתם ספר קריאה הנמכר בשוק באלפי עותקים, לא חובר ויועד לאנשי דקדוק בלבד, ובטח לא בשביל עורכים לשוניים וספרותיים באשר יהיו.
אלא הוא נמכר בשביל עמך בית ישראל ונערי ישראל, שיותר ממה שהם יודעים בדקדוק הם אינם יודעים. ולהם חשובה חוויית הקריאה והתוכן שבה, הרבה יותר מאשר כתיבה מדוקדקת על פי חכמי ודווקני האקדמיה הנכבדים [כמובן צריך שהספר יהיה נקי משגיאות כתיב וכדו', ושיעמוד בכללים בסיסיים ברורים כענין ה"שלוש" או "שלושה" וכדו'].
אז למה באמת חשוב לסופרים לכתוב בצורה דקדוקית ולעשות הגהה לשונית על פי חוקי וכללי האקדמיה?
כי זה יותר מכבד אותם אישית כסופרים דווקנים ואינטלגנטים, ובדרך אגב זה גם עושה טוב לאותם קוראים אינטלגנטים בודדים. וכפועל יוצא, הביקורת הספרותית על ספרם תהיה נעימה יותר ולא צורמת וצורבת למדי [שלפעמים גם זה נלקח כשיקול מצידם].
וזה עוד מבלי להכנס לתוכן הספר והסיפור של זמנינו, וד"ל.

סליחה על הבוטות, אך הדברים כאן מעליבים מעט את קוראינו המסורים. לא נאה ולא נכון להפוך אותם לקבוצת המון נבערת מדעת. הקוראים שלנו הם עם אינטליגנטי ובר דעה, והם אכן יודעים משהו או שניים בענייני דקדוק.
בנימה אישית, גם בלי להיות עורכת לשון (עורכת לשון ועורכת לשונית זה עניין של טעם, אגב. שאלת סגנון. [או שאלה סגנונית.]), הייתי נעלבת אם הייתי קוראת ספר שרמת הליטוש בו לא הייתה מושלמת. הקוראים שלנו - אפילו בלי להבין בכללי דקדוק ולשון, נבונים מספיק בכדי לקלוט האם יש כאן רמה מכובדת ומושקעת או לא. ספר שהם יקלטו שלא השקיעו בו את הרמה המבוקשת, אינו ספר שיהא נאה להם לקרוא. כל אדם מצפה שיכבדו אותו ברמה המגיעה לו, ולא חלילה ינהגו אליו בזלזול.

נקודה נוספת שקלטתי מהדברים, היא המחשבה כי תיקון דקדוקי וליטוש לשוני לטקסט הורסים אותו ואת חויית הקריאה.
תוהה על כך. אין שום עינוי נוראי בלקרוא "קח את החוברת", במקום "תקח את החוברת", נכון?
התיקון אינו הורס את הטקסט, כלל לא. גם אם לעיני חלק מהקוראים הוא אינו בהכרח מייפה אותו, אין כאן שום מגרעת. זאת רמת אומנות הרבה יותר מרמת טכניות.
תיקון מוגזם שכן יהרוס את היופי שבטקסט לא יהיה תיקון אלא שגיאה, כי כל מהות התיקון היא לייפות את הטקסט.

 

[מ"ם]

למיטב הבנת הנקרא שלי שניכם אומרים את אותו הדבר במילים אחרות (ודוגמאות קיצוניות לכאן ולכאן לא מוכיחות בעד או נגד האקדמיה).

כולם מסכימים שהטקסט צריך להיות מכובד.
וכללי האקדמיה? לפעמים מכבדים את הטקסט ולפעמים לא.

כולם מסכימים שהטקסט צריך להיות נעים לקריאה.
וכללי האקדמיה? לפעמים מנעימים אותו ולפעמים לא.


לא רואה קשר בין טרחנות יתר על פי האקדמיה דווקא - למכובדות הטקסט או לנעימותו.

לא ייתכן שטקסט שרק אתמול היה מכובד פלאים מוערך ומקצועי - הופך היום למזולזל מוטעה ומגוחך, רק בגלל ההחלטה שהאקדמיה קיבלה בלילה. או בערב, כי הם הולכים לישון מוקדם.

לפי עניות דעתי עריכה לשונית מקצועית לוקחת את שיגיונות האקדמיה בעירבון מוגבל, וחיה את השפה ישירות בלי מתווכים.

 

[palm]

נפלאות האקדמיה?
טוב הנה תנ"כית - יחזקאל כא, א
וְכָל עֵץ יָבֵשׁ לֹא תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת וְנִצְרְבוּ בָהּ כָּל פָּנִים מִנֶּגֶב צָפוֹנָה
רש"י: ונצרבו. לשון צרבת השחין (ויקרא יג) על שפתיו כאש צרבת (משלי טז) לשון כויה

להבנתי המוגבלת, אחר עיון במפרשים בויקרא, יחזקאל ומשלי
נראה לי שצריבה הוא הרושם שנוצר בעקבות שריפה\כוויה
כלומר, צלקת בביטוי של הצטמקות העור
וכנ"ל וכידוע שצלקת מופיעה אחר שהעור נרגע מן החום

 

[palm]

הייתי נעלבת אם הייתי קוראת ספר שרמת הליטוש בו לא הייתה מושלמת.

היית נעלבת בשביל הסופר???
חבל, תני לו להתמודד לבד עם ההעלבות
את הקורא זה בטח לא אמור להעליב, מקסימום לאכזב
ולא משנה מהי רמת האינטליגנציה שלו

 

[palm]

מאמר יפה של בועז לוי בעניין.
קצת ארוך, אבל שווה קריאה בזמנכם הפנוי, אחרי פסח, כנראה...

מעניין מאד, מרתק

האקדמיה ללשון עברית לשנת 2012, עמד על כמעט 12,000,000 שקלים –

כדי לשרוד את הביקורת הציבורית, האקדמיה יוצאת במיזמים פופולריים דוגמת “מן השטח“,

עם מספרים כאלה, צריך להיות שוטה כדי לא ללחום את השארותה של האקדמיה

אילו’

"אי"= מילת שלילה, ['אי אתה רשאי']= לא
"לו"= אם
אילו= אם לא
אפילו= אף אם לא
אפילו אם= אף אם לא אם
תודה רבה על העלאת המאמר

 

[מאיר14]

מבין מאד לליבכם
זכותכם המלאה להביע את דעתכם כיד ה' הטובה עליכם
את דעתי האישית כבר אמרתי לעיל

 

[palm]

זכותכם המלאה להביע

אולי לא הובנתי נכון?
תוהה