סיפור בהמשכים מיומנו של אברך

  • הוסף לסימניות
  • #21
יש בעייתיות מסויימת להציף יומן עם ביקורת ספרותית, גם אם היא נכונה... יומן זו יצירה אישית וספונטנית יותר מסיפור. כבר ראיתי יומנים שהתחילו ללבלב כאן, ואז ניתנה ביקורת מדוייקת והם נבלו דיי מהר...
ביומן- אחד הדברים הכי חשובים הוא שתכתוב איך שמרגיש לך נכון, ושתמשיך לכתוב. פחות דגש על האיך, יותר דגש על המה.
זו נקודה מאוד חשובה ונכונה.
עם זאת אם הבנתי נכון, הכותב לא כותב כאן את היומן האישי שלו אלא ספר בדמות יומן בדיוני, ובמקרה כזה יש יותר מקום לביקורת ספרותית. אמנם בגבול הטעם הטוב על מנת שלא לפגום ב"אותנטיות" היומן (היינו בסגנון הייחודי ליומן אישי ספונטני).
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
זו נקודה מאוד חשובה ונכונה.
עם זאת אם הבנתי נכון, הכותב לא כותב כאן את היומן האישי שלו אלא ספר בדמות יומן בדיוני, ובמקרה כזה יש יותר מקום לביקורת ספרותית. אמנם בגבול הטעם הטוב על מנת שלא לפגום ב"אותנטיות" היומן (היינו בסגנון הייחודי ליומן אישי ספונטני).
לא יכולתי להיות מדוייק יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
צריך להסביר את השייכות ל'חזקה', ומה הנס.
זהו יומן של אברך!
גם אם הוא מכוון לקהל יעד רחב, באופן טבעי יופיעו בו אמירות שמי שלא "שם" לא יקלוט.
זה חלק מהאותנטיות שלו.
לדעתי תמשיך עם הקו הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
המשך...



[ה]


#
אם להיות כנה, התחושה שאפפה אותי כשנכנסתי לכולל עם הגמרא ביד, הייתה מוזרה, השעה היא 09:00 בבוקר, פה ושם אני רואה אברכים מגלגלים תפילין, אחרים מחלצים את פרוסת הלחם מהשקית, ותוך כדי עיון במשנה ברורה נוגסים בכריך או במלפפון, בתיאבון! בירכתי אותם בליבי.

הייתי בטוח שאני נכנס, ובית המדרש יהיה מלא באברכים, מאוחר יותר אני מבין שרשמית הזמן בו מתחיל הסדר 09:00, הוא להלכה ולא למעשה, 09:15 זו שעה שהציבור יכול לעמוד בה, ומנהג אברכים, תורה הוא, התמימות שלי בשלב הזה מתקבלת בהבנה ובהערכה, אמרו לי תשע, אז באתי בתשע.

#
תרתי אחר מקום פנוי, רוב הספסלים ריקים, זאת לא השעה למצוא כיסא פנוי מבלי שתידרש לקום אחרי כמה דקות כי תפסת את המקום של...
העדפתי לגשת ולשאול את אחד האברכים שישב בטור הימני על יד הספרייה, המקום שלו היה נראה אסטרטגי קרוב לרמב"ם לש"ס ולראשונים, קיוויתי שהוא מכיר את המקומות בבית מדרש, לפחות באזור שלו,
ביקשתי בעדינות אם יש מקום פנוי, - אני לא מהכולל... הוא מחייך אלי, - דווקא למדתי פה בעבר, אתה חדש? הנהנתי בראשי, - אתה תהנה, כולל מצויין ומיוחד, יש כאן אווירה מאוד טובה, תודה רבה, אמרתי, ופניתי לשורה הראשונה מכיוון הכניסה, ספסל ושולחן, בטח אמרתי, זה המקום הכי פחות אטרקטיבי, אין סטנדר, ליד הכניסה, מסתבר ששם פנוי, התיישבתי, כשאין לי מושג, כמה המקום הזה מבוקש, ומי יושב שם...

#
עשר דקות עוברות כשבשלב ראשון אני בוהה בחלל המתמלא אט אט באברכים, ובשלב שני בוחן אחד אחד ומקטלג אותם לפי גיל, בעיקר ממדידת אורך זקן, וזיהוי צבע השיער, טוב מראה עיניים...
אחוז ניכר צעירים, כל השאר התבגרו... מי בגילו ומי ברוחו, כי יש... הנשארים צעירים לנצח.
המבטים מופנים לכיווני מידי פעם, אני מקבל אותם בהבנה גמורה, בשביל זה אני פה, תביטו ותכירו, אפשר גם לגשת...

#
שמעתי התרחשות מהכניסה, הכרתי משהו דומה מהישיבה, כשבחור דומינטטי ומקובל נכנס לחדר שיעורים, לא יקרה שהוא יכנס לבד, ואף פעם לא בשקט,
אני מרים את עיני, לדלת, ר' לייזער שטרן נכנס בהליכה מתונה ומורגשת, ארבעה ספרים תחת שחיו וכוס קפה בימינו, נכנס, וכולו אומר כבוד, כבוד במובן החיובי של תלמידי חכמים...
עשרות עיניים העיפו מבט לכיוונו, אני מתחיל להבין את הדמות, משער כי מדובר באחד מעמודי התווך של בית המדרש, החיוכים שהוא פיזר לכל עבר, ה"בוקר טוב" החמים שקיבל מכל מי שרק עבר לידו, נותן תחושה כאילו הכולל עומד עליו, שמתי לב שהוא פוסע לאזור בו אני יושב, עוצר לרגעים להשיב שלום לחבריו ומעריציו, אני מרגיש אפוא שהוא, שאני המטרה, לא שיש לו משהו נגדי, פשוט כי תפסתי את מקומו.

החיוך לא ירד ממנו כשהוא פנה אלי, תוך כדי שהוא מניח את הספרים והקפה על השולחן בדיוק אפוא שהגמרא שלי מונחת, אתה הלוי, הרב ויס סיפר לי עליך, אתה בכולל הנכון אבל לא במקום הנכון... לפחות הוא נחמד, הרהרתי, כשאני קם ומתנצל - סליחה, לא ידעתי...

מתברר, כי מקומות פנויים יש רק באמצע ספסלים של 6 מקומות, אני עומד ומחפש, לא מתפשר, עד שבסופו של דבר, מסמן לי אברך צעיר, על מקום בקצה ספסל, השלישי מהסוף, - זה פנוי, ויש לך שם גם מקום לחברותא... הוא מעדכן, וחוזר ללמוד.





[ו]


#
את השטייגען שעשינו, את המהלכים בסוגייא, ההגדרות והסברות, ההרגשים בכל מילה ברש"י, כל מה שקשור לעולם האמת... אני לא הולך לכתוב כאן, אולי, אי"ה זה ייצא לאור בקונטרס שאני מתכנן להביא לדפוס בעתיד.
ביומן שלי אני משתדל להיות יותר "עולם הזהניק", ארצי עד כמה שאברך יכול להיות... שהרי עדיין עיקר היום שלנו כאברכים סובב על ציר של לימוד תורה, "תורתם אומנותם" אומרים עלינו בתקשורת...
אני מגדיר את עצמי כאיש עם הרבה הומור, את עצמי אני בוודאות מצחיק... הומור עצמי קוראים לזה... מה אחרים מרגישים? אין לי מושג, אני רק יכול לומר שהם מחייכים הרבה...
אז יש מצב שגם מי שיקרא את מה שאני כותב יחייך...
מה יש, זה בריא.

#
כשהאופציות הם או חברותא או מיתותא, אני יבחר בקלות בחברותא, יהיה מי שיהיה, התייבשתי על הספסל – שמישהו יסדר לי חברותא, במטותא...
לא סמכתי על כושר השיפוט שלי, למרות שמצאתי יחידי סגולה שישבו ללמוד לבד, בכל זאת יש שתי אפשרויות... או שהם לא מעוניינים בחברותא, או שאף אחד לא מעוניין בהם משום מה...

נס שאני לא היחיד שמתחתן בתקופה הזאת, כך שתוך כמה ימים השידוך נסגר עם חתן טרי כמוני, שמואל כגן קראו לו, מצד אחד שמחתי, אנחנו בני אותו גיל, אותו ראש, מצד שני, מי ילמד אותי את המקצוע? אולי החברותא של סדר ב'...
מתי שהוא אני יבין שלא לומדים להיות אברך, זה קורה ממילא...


#
סדר א' עם חברותא הוא קצר בהרבה, לפחות בהרגשה, כשהייתי לבד, השעון לא זז ושעה נראית הייתה כנצח, לא שלא ניסיתי לשקוע בלימוד לשכוח מהמקום והזמן... שקעתי, אך מהר מאוד צפתי בחזרה, למחשבות טורדניות שלא רלוונטיות לסוגייא הנלמדת...
כשיושב לידך חברותא זה אחרת, האופציה היחידה היא להקשיב לו, אחרת מי יקשיב לך כשתנסה לשכנע באיזה סברא...


#
בערך שבוע וחצי אחרי, אמצע סדר א', יצאנו להתאוורר לכמה דקות, שמת לב, אמרתי לחברותא שלי, שאנחנו לא בעניינים? הנידון העיקרי היה המחיר של בשר מס' 5 באושר עד, מול המבצע של שישיית קולה בעשרים שקל ביש חסד, בפינת המטבחון עמדו שני חבר'ה והסתודדו, מעבירים מידע לא בלתי מעניין מאחד לשני, אנחנו, בעיקר מעדכנים אחד את השני במצב האלבום הדיגיטלי של החתונה, ומחליפים זכרונות מהישיבה, געגועים...
- אני מקווה שכשניכנס לעניינים הם יהיו יותר מעניינים, אמר לי שמואל, - או שאז, זה יעניין גם אותך... עניתי.

#
בימים הראשונים הייתי חוזר הביתה, ומספר לאשתי על הכולל בפירוט נרחב, כולל פרטים שוליים וזוטי דברים, זה עניין אותה בדיוק כמו שעניין אותי לשמוע על העבודה שלה... בהתחלה אני עוד מתעניין, בהמשך מאבד ריכוז, ובסוף מנסה בעדינות שוב ושוב להחליף נושא... מה שקרה זה שאני דיברתי ודיברתי על הכולל, עד שאשתי הכריחה אותי להחליף נושא, והנושא שהיא העלתה היה איך לא - העבודה שלה...


 
  • הוסף לסימניות
  • #25
@כותב השורות אתה מתאר בדייקנות את כל ההתרחשויות הקטנות האלה, שקורות רק בהתחלה ונעלמות עם שטף השנים...

אני לא יודע כמה התרחקת מהישיבה, אבל אם עבר זמן מאז היית אברכון מגולח ואתה עדיין זוכר הכל, אתה מאלה שנשארים צעירים לנצח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
יפה מאד.
יש לי הוספה-
כדאי אולי להוסיף פרקים שהם מחוץ ל"עולם היומן" פרקים בגוף שלישי על החיים של האברך כיום.
וכך יהיה ניתן לראות את ההתקדמות האישית שלו בחיי המעשה מקביל לכתיבה.
אבל אולי זה מורכב מידי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
כדאי אולי להוסיף פרקים שהם מחוץ ל"עולם היומן" פרקים בגוף שלישי על החיים של האברך כיום.
אכן השילוב יהיה מורכב יותר
בכל אופן אם החלוקה בתוצא הסופית תהיה לפרקים ממש קצרים, יותר כאנקדוטות,
יהיה נכון להוסיף בין לבין פרקים שיתנו את הרקע
תודה על הרעיון
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
אני בהתלבטות...
האם להעלות כאן את החומר כולו לפי סדר מידי שבוע שבועיים?
או שמא להעלות רק קטעים נבחרים לטעימה מידי פעם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
אני בהתלבטות...
האם להעלות כאן את החומר כולו לפי סדר מידי שבוע שבועיים?
או שמא להעלות רק קטעים נבחרים לטעימה מידי פעם?
לפי סדר, בהחלטה מראש אם זה שבוע או שבועיים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32


[ז]

#
הסאונד של סדר ב' הוא אחר מסדר א', הטון והדציבלים נמוכים יותר, לא רק בגלל העייפות משנת הצהריים ש... או שלא הייתה, או שלא באמת הועילה, אלא בעיקר מהסיבה שבסדר ב' לומדים בקיאות, ומטבע הדברים צורת הלימוד הרבה יותר נינוחה,
מה שצועקים בסדר א' בחמת זעם ובלהט, מסבירים בנועם בסדר ב' בלי לעורר וויכוחים,
די מתאים לאווירה ולמצב הרוח העייף משהו, בשעות אחרי הצהריים המאוחרות.

אם בסדר א' הייתי מעדיף כחברותא את ההיפך ממני מבחינה מחשבתית, זה שיאתגר אותי בכל סברא שתעלה, וינסה לתקוף כל מהלך והסבר שלי, בסדר ב', אני אבחר דווקא בדומה לי, אחרת איך נתקדם? יש הספק...
וזה בדיוק מה שגרם לי לקבוע חברותא עם דודי מטלון, הכרתי אותו מהישיבה, שנתיים מעלי, ועדיין יצא לנו ללמוד חודשיים וחצי בישיבה, למה עזבנו ונפרדנו? לא רלוונטי לכולל...
כל סוף זמן יש שוק חברותות שנותן סיבה להתעניין בסחורה החדשה שעל המדף... ושוק כזה יש רק בישיבות...


#
יום חמישי הראשון שלי בכולל, הייתה בי איזה ציפייה, בכל זאת שמעתי רבות על ר' שאול זלצבך ראש הכולל, ולא רק מהרב וייס...
וזה היום בו בדרך כלל הוא מוסר את השיעור השבועי על סוגיות העיון,
המתנתי בשעה היעודה עם דף ועט, מוכן לרשום כל מילה ומילה, או לפחות ראשי פרקים ונקודות חידוש שמתחדדות מתוך הדברים.

השיעור התחיל ב12:05 באיחור קל, הייתי דרוך וקשוב במאת האחוזים, מאזין למילים, לניסוחים, ומנסה להבין...
רבע שעה לאחר מכן, כבר עמדתי על חמישים אחוזי הקשבה, עיניי בהו במרחב, ועליו, על ר' שאול שהתחיל את השיעור במים העמוקים של הסוגייא, מה שלא נתן לי סיכוי טוב לאחוז ראש,
ממצב של חמישים אחוזים נוצר דרדור מהיר שהסתיים באפס הקשבה...
שיהיה ברור, אני לא מאשים, לא את נושא השיעור, ובוודאי שלא את מוסר השיעור, גם לא הצורה בה נאמרה השיעור, שהייתה במונחים של דרשות, מרתקת.
זה הייתי אני, שעבר ממצב נמנום למצב שינה, שינה עמוקה שנגדעה באיבה כעבור 45 דקות מקול רעש הסטנדרים והספסלים שהעידו על סיום השיעור.

מה חשבתי, אמרתי לעצמי, שתוך ארבעה ימים אהיה בעניינים מספיק כדי להבין את ר' שאול? זה הרי לא שייך!
בצהריים אני כבר בטוח לא יישן...


#
לא כך דמיינתי את קשיי הקליטה, היה קל בהרבה ממה שחשבתי שיהיה, אולי כי ההווי בכולל שלנו הוא מיוחד, האווירה מקבלת ומזמינה, אין לחץ והבדלי מעמדות, אין קבוצות מסויימות... ואין חלוקה לקבוצות לפי ישיבות.
להיפך יש בכולל התמזגות נפלאה של תפרח, פוניבז', וחברון, עם באר התורה [גיל], בית מדרש עליון, וכנסת יחזקאל [אטינגר], אפילו בוגרים של רש"י יש בכולל.

ואולי, הסיבה שהיה לי כל כך קל היא כי אני פשוט טיפוס שמסתגל בקלות למקום חדש, כזה שזורם עם איזה סביבה שההשגחה זימנה לו... וגם אם אני מתלונן, זה רק בשביל לצאת ידי חובה...
לתחושתי הכללית המקום מצויין,
לפחות לפי החודש וחצי שכבר עברו כאילו היו שבועיים.



[ח]

#
כשהחתים אותי הרב וייס על הטופס ששלחו מהנהלת הכולל יחד עם דף מילוי פרטי חשבון הבנק, לא הבנתי מה כל כך חשוב בטופס הזה, היה רשום שם כי אין התחייבות של ההנהלה לשלם לאברך, ושאין שום יחסי עוסק מעסיק, בין האברך להנהלת הכולל, וכמו כן המלגה המשולמת הינה מלגת קיום ואינה תשלום או משכורת.

בסדר, מי שישמע... אני הרי לא יצאתי לעבוד... לא ביקשתי ימי מחלה ולא פנסיה, אפילו ביטוח לאומי ממשיכים לשלם כשלומדים בכולל.

חודש וחודשיים ואפילו שלוש אחר כך הבנתי מה עומד מאחורי הטופס התמים ההוא,
ב15 לחודש אמורה להיכנס המלגה, בדגש מודגש על "אמורה"... כי לעיתים לא נדירות בכלל, יש עיכובים ומסיבות שונות משכנעות יותר ומשכנעות פחות.

הגיוני שלא יקראו לזה משכורת אלא מלגה ללא התחייבות...


#
מי החליט על ה15 לחודש כיום בו יזוכו ברצות ה' חשבונות האברכים ב2000 ₪ ? אין לי מושג.
עבורי בכל מקרה זה לא משנה, המשכנתא שלי יורדת בכלל בעשירי, מה גם שאין אברך שבאמת מסתמך על המלגה ללא התחייבות של הכולל...
אבל זה עוד פחות כואב לי מעצם העובדה שמשתמשים בתאריך לועזי לתגמל לומדי "תורה", "יהודים" בארץ הקודש...
ועד כמה שידוע לי יש כוללים שאכן משלמים לפי תאריך עברי בכל ראש חודש, כלומר - קצת אחרי...
כך ש"מנהג העולם" לא יעזור כאן.

אל דאגה... הכולל שלנו לא ממומן ח"ו על ידי הקרן החדשה או עמותות של נוצרים אוונגליסטים שאולי היו דורשים את ההיצמדות למניינם.
האמת הפשוטה היא שעל פי התאריך העברי מצטבר עודף של 30 ימים מידי כמה שנים, שהופך לשנה מעוברת המולידה עוד חודש...
מה שגורם לראשי כוללים שעובדים לפי תאריך עברי לשלם עוד מלגה...
והתורה הרי חסה על ממונם של ישראל, ובעיקר על ממונם של התורמים לכוללים...


#
אימתו של כל אברך הוא כל נושא "שמירת סדרים", ההקפדה על זמני הסדרים, כמעט כל אברך נמצא במרוץ מול השעון, להספיק להגיע ובזמן.
ומי שחושב כמו הרב וייס... שאברכים הם בעצם רובוטים למדנים מפותחים ומתוכנתים כך שיגיעו בדיוק בזמן הנכון לסדר הנכון, הוא טועה ומטעה, ובגדול.

אברך לא חי לבד, ואינו משועבד לראש הכולל, להיפך, הוא משועבד כולו לבית לאישה ולילדים, ולהם יש צרכים, ובהם יש לטפל, וכראוי.

לא האברך מחליט להעלות חום לילדו בן השנה בדיוק בסוף החודש כשנשארו לו שתי יחידות איחורים בלבד שלבטח יתבזבזו להם בביקור במרפאה העמוסה בילדים משתעלים והוריהם, בתקווה שהרופא יאשר את החזרה לשגרה ולא יתקע אותו בבית לשלושת ימי הגבלה...

רוב הטכנאים החשמלאים ושאר אנשי המקצוע עובדים בשעות היום, ופחות בשעות הלילה, ומה לעשות אלו לרוב בדיוק השעות בהם הרב וייס ותכלס' גם החברותא מצפים לאברך שיבוא,

הגעתי להסכמה עם עצמי שאכן "שמירת סדרים" הוא דבר הכרחי להצלחת הכולל, אך הכרחי לא פחות לבוא לקראת האברך, שמתאמץ כל כך להגיע, והמציאות מקשה עליו מידי פעם,

לעיונו של הרב וייס...


#
היות ואברך אנוכי, ובישיבה לא למדנו משפטים, לא זכור לי שיצא לי לקרוא אי פעם את חוקי המדינה וסעיפיהם, מה שכן יצא לי לשמוע זה על לשון החוק, וידעתי שהוא מזכיר נוסחים של עורכי דין, סעיפים ותתי סעיפים,
עם רמת ההיכרות וידע בחוקים שיש לי סעיף ד' 3 נשמע לי יותר כמו סוג של כיתה בבית ספר...

אחרי שקראתי את דף חוקי השמירת סדרים, הערוך ביד רו"ח בני ברקי ממולח, מי שאמון גם על הגמ"ח הלוואות מטעם הכולל, הבנתי שאין לי סיכוי להבין עד הסוף את כוונת המחוקק, כללים, הבהרות, סעיפים, יוצאים מן הכלל, ומה לא.
רשמתי לעצמי טעימה מהדברים:
מתי צריך לבוא, מה יחידות איחורים ישנן בחודש, חלוקה לפי מסלולים, שווי כל יחידה לפי רמת האיחור, חילוקים בין איחור לחיסור דיני יציאה באמצע סדר, החזקת פלאפון זמין, מקרי אונס, חולי, לידה, וכו'...

תהיתי בציניות באוזני חברי לספסל, אם הרב וייס הוציא חוברת עזר להבנת הכללים לפרטי פרטים, הוא סיפר לי שכשיצאו הכללים הנוכחיים שנה קודם, סדר א' היה כמרקחה, כשטובי הלמדנים בכולל התעכבו על כל קוצו של יו"ד לברר את הדברים לאשורם, ובעיקר כדי למצוא את הפרצות בחוק שיאפשרו גמישות מצד הרב וייס, ועם הדיוק הלשוני יהיה מספיק איכותי ומוכרח, גם הרב וייס ייכנע.
לי זה היה ממש מסובך, האפשרות הקלה הייתה להגיע פשוט בזמן וכך לא להסתבך בסבך הפרשנויות לכללים שהוצגו בדף השמי"ס.
ומקסימום במידה ואזדקק, אשכור כפרקליט את ר' לייזר שטרן הבקיא בכל הפרצות, ושמו יצא אצל חבר המאחרים הכרוני כבעל ידע משמעותי בנושא, ושווה לנסות אם צריך.

שלא אזדקק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
מוצלח מאד.
שתי נקודות קטנות:
1. כשם שפרצופיהם שונים כך כולליהם שונים, אני מקווה שתהיה התייחסות בהמשך לסוגי כוללים שונים. ללא שמי"ס, קטן, הלכה, וכו' וכו'.
2. ישנו הרגל(שגם אני הייתי נגוע בו מאד, עד שקראתי איפשהו כאן שכדאי להרגיע עם זה) להניח הרבה ... בסופי משפט.
אפשר לסמוך על קהל הקוראים האינטלגנטי שיבין איפה חבויה פואנטה לבד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
1. כשם שפרצופיהם שונים כך כולליהם שונים, אני מקווה שתהיה התייחסות בהמשך לסוגי כוללים שונים. ללא שמי"ס, קטן, הלכה, וכו' וכו'.
וואו אני מאוד מקווה, בכל זאת זו נקודת מבט של אברך ספציפי, אבל דרך חברים ומכרים אפשר לקבל פרספקטיבה גם על עוד כוללים.

2. ישנו הרגל(שגם אני הייתי נגוע בו מאד, עד שקראתי איפשהו כאן שכדאי להרגיע עם זה) להניח הרבה ... בסופי משפט.
אפשר לסמוך על קהל הקוראים האינטלגנטי שיבין איפה חבויה פואנטה לבד...
תודה על ההערה.
גם אני הרגשתי עם זה לא נח,
אבל המשכתי[...]
אשתדל למנן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
[ט]

#
האירוע המשמעותי הראשון שחוויתי בכולל, הוא "זמן חנוכה", לזמן הזה אין קשר אמיתי לא לזמן חורף א' ולא לזמן חורף ב', ההגדרה הכי טובה שמצאתי לו היא, אי תנועה במשמעות כפולה, גם מחמת הידלדלות תנועת האברכים במרחבי הכולל, וגם מחמת עצירת הפעילות הלימודית הסדירה, ומעבר לסוג של חזרה על פרק שניים בסדר ב', ובסדר א' השהייה לא רשמית של הסוגיות בעיון עד זאת חנוכה, מה נעשה בינתיים? נלמד! הרי מדובר ב"זמן חנוכה", ולא בבין הזמנים חנוכה, השאלה רק מה נלמד.

אני יכול להבין את הנוכחות הדלה שקיימת בימי החנוכה, המסגרות החינוכיות של הילדים מייצרות בעיה מול סדרי הכולל, יש יום יומיים חופש, שלא מתואמים לאותם ימים בכל המסגרות, ובנוסף מתחילים באיחור ומסיימים מוקדם יותר, בשביל מי שחי על הדקה, מדובר בשינוי סדרי עולם, לא פחות.
ועדיין בחנוכה כמו בכל השנה מעט אור דוחה הרבה מן החושך, והכמות חשובה, אך האיכות יותר, ויש בשטייגען של חנוכה משהו מיוחד, אור התורה ואור הנרות מכפילים את התאורה הרוחנית של הבית מדרש, מה גם בעוד שהמכבים היו מעטים, אצלנו בכולל הרוב נמצאים, אז אפשר ומצבנו טוב יותר.


#
כשנכנסתי ביום הראשון של חנוכה לבית מדרש הבחנתי כי משהו השתנה, הגמרות הפתוחות שהיו מונחות על כמה מהסטנדרים לא היו המסכת הנלמדת אלא מסכת שבת.

ניגשתי למקומי, החברותא כבר חיכה לי, עם בבא בתרא, שאלתי אותו לפשר התעלומה, החליפו מסכת ולא ידעתי? ועוד למסכת שבת, יש לי חלום ללמוד שבת בעיון, והנה זה קורה, חלומות מתגשמים שמואל.
הלוי... הכול טוב אתך? תסתכל באיזה דף אוחזים הציבור ותבין שלא מתחילים ללמוד שבת בדף כ"א: סך הכול חלק מהציבור פתחו את הסוגייא של "מאי חנוכה", דבר בעתו מה טוב! לא?
אההה לא אחזתי, עשיתי את עצמי תמים, אבל הייתי נבוך לרגע,
נו ברור, אמר לי שמואל, הלומדים התייבשו קצת בסוגיות של בבא בתרא, אם הייתי מקבל את ההחלטות אז כבר בזמן אלול היו עוברים למסכת אחרת, בכל זאת כולנו למדנו ושמענו שיעורים על "חזקת".

אז למה שלא נלמד גם אנחנו ענייני חנוכה הצעתי בעדינות לחברותא,
תחלום, פסק שמואל, לא יקרה! מה אנחנו בעלי בתים?
לא הגזמת שמואל? התעקשתי, - אפשר ללמוד בעיון אם רוצים,
נראה קודם שתמצא גמרא, ואז נדבר,
זה כבר הישג, מי שמכיר את שמואל הוא לא אוהב את השינויים האלה מהמסגרת,
הסתכלתי סביבי וראיתי שאכן חצי כולל יושב עם גמרא שבת, והחצי השני מחפש עוד גמרות שבת ללא הצלחה.

איך אני אדע מאי חנוכה?


#
האווירה בחנוכה היא נחמדה גם מהסיבה שסדר ב' מתקצר משמעותית בגלל ההדלקה, מה משאיר את האברכים ברצף לאחר סדר א' ומנחה לארוחת צהריים קלילה, ולסדר של שעה וחצי לאחר מכן.
וזה מרגיש כמו הווי ישיבתי, מארגנים כמה שולחנות לחדר אוכל מאולתר, ויושבים לאכול את הארוחה שהכינו המארגנים, שהתרימו כל אחד כפי יכולתו למען המטרה החשובה הזאת,
ההפתעה ביום חמישי הייתה ערימת הקרטונים שהמתינו בכניסה לסוף הסדר, בכל קרטון היו 10 סופגניות, קפואות למחצה, ומעוכות בחלקן, ואת זה צריך לקחת הביתה, ואם רוצים מאוד ומתאמצים, אפשר גם לאכול אותן, אני לא ימליץ על כך אחרי שאכלתי אחת.
כשכולל מפרגן, הוא מפרגן מכל הלב, אבל לב לא מספיק, כי צריך גם כיס, מלא במטבעות.

לא סתם קוראים לחודש כיס – לב.


[י]

#
יש דברים שאני לא יעשה גם בעוד עשר שנים בכולל, הגם שזה מזוהה מאוד עם העולם שלי כאברך.
כמו מה? כמו למשל לאכול את ארוחת הבוקר, פת שחרית, בתוך הבית מדרש,
אני לא מתכוון לנשנוש של עוגיות עם קפה, עם זה אני מסתדר, כוונתי לארוחה מלאה הכוללת, פרוסה שתיים, מלפפון וגזר, גביע לבן או יוגורט,
וכמו שאני רואה יש גם את המפונקים שבאברכים המקפידים על קינוח שוקולדי צנוע, לא בכל יום, שהרי לא מדובר בנכדים של רוטשילד, אלא באברכים האמונים על דרכה של תורה פת במלח תאכל, אם כי לא מרצון ובחירה אלא יותר מהברירה שהותירה היתרה, בבנק.

איך אמר ר' שלמה זלמן בלוך, שאוכל כל יום את הפת שחרית בספסל לפנינו, אני הייתי מעדיף לחיות כמו רבי יהודה הנשיא שזכה לשני שולחנות תורה וגדולה כאחד, אבל לי בכל אופן אין מקום בבית לשני שולחנות.


#
הנוהג לאכול את ארוחת הבוקר בתוך הבית מדרש נדון דיו בספרי ההלכה, ואני לא מאן דאמר בעניין,
אישית אני לא מתחבר לזה בכלל והגורם אצלי הוא נטו בושה מלאכול בפורום כזה, פחות עניין אידאולוגי הלכתי.
אני דווקא מתחבר לטענה הדי מוצדקת ואמיתית שהבית מדרש בייחס לאברך הוא ביתו השני אם לא הראשון, ובבית מה לעשות אוכלים.

הסיטואצייה של פת שחרית יוצרת רגעים מעניינים מאוד, למי שעוקב בחוסר טקט,
יש מקרים מצחיקים ומקרים מביכים, אך יש גם רגעים מרגשים.

הנה אחד מהם, ואנסה להיות ציורי כמה שאוכל,
הוא נגס בכריך, שיניו נלחמו בפרוסה לשווא, שניות עברו עד שהבין שזה לא הלחם שקשה, יש שם בפנים משהו חשוד, ולא אכיל.
רגע אחרי הוא התחיל להבין, מתוך שיירי הגבינה שעוד לא נספגה בלחם, הוא חילץ נייר מגולגל, וחיוך רחב עלה על פניו כשהבין שאשתו זכרה שיש לו יום הולדת, ודאגה גם להזכיר לו בדרך מקורית, עם ברכת מזל טוב לבבית עטופה בכריך.
זה היה מחזה נפלא, מרגש ומצחיק באותה מידה.

אם אשתו הייתה יודעת שאת ארוחת הבוקר הוא אוכל בלב הבית מדרש היא כנראה הייתה חושבת פעמיים, והולכת על רעיון אחר.


#
אני מאלה שנוקטים להלכה שפת שחרית זמנה בשעה שישית, שזה יוצא משהו כמו 11-12בצהריים, כשאני יודע שיש מחיר ל"דקדוק" הזה בדמות העיניים הרעבות שעוקבות אחר ידיי המנסות לשלוף מהשקית את המזונות, האוזניים שלהם מחכות ומייחלות לשמוע את קול הרשרוש הטעים,
ולבטח יהיו אחד או שניים שיוציאו לפועל את רעבונם,
ובחצי התנצלות יבררו אם הסעודה מספקת לבעליה, ותשובתי הצפויה לא תאחר מלבוא,
בטח, הבאתי מראש כמות גדולה כדי שאזכה להאכיל פיות של תלמידי חכמים,
ואכן כן בהכירי את חבריי המנומסים והרעבים, ומניסיון העבר ידעתי כי אינני מסוגל להשיב בשלילה לבקשה צנועה כזאת,
על כן בכל בוקר אני מוסיף כמה חתיכות נוספות עבורם,
שיהיה מה לתת, ובעיקר שיישאר גם לי מה לאכול.

"בל תשחית" לא יהיה, אני רגוע.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #36
נפלא.
משחקי הלשון נחמדים בהחלט.
העובדה שרוב המשפטים נגמרים בנקודה אחת בלבד אכן שיפרה את הנאת הקריאה לאין ערוך.
הערות ספציפיות:
מעט או דוחה הרבה מן החושך,
אור.
איך אני יידע מאי חנוכה?
א. צ"ל אדע, אך כבוד הדובר שומר על דיבור בגוף שלישי עתיד, כאשר מדובר בו עצמו.
ב. על כן, לפחות צ"ל ידע ולא בי' כפולה, כיוון שיידע פירושו - יגרום לאחרים לידע.
וזה.
הוא מפרגם מכל הלב,
מפרגן.
איך אמר ר' שלמה זלמן בלוך, שאוכל כל יום את הפת שחרית בספסל לפנינו, אני הייתי מעדיף לחיות כמו רבי יהודה הנשיא שזכה לשני שולחנות תורה וגדולה כאחד, אבל לי בכל אופן אין מקום בבית לשני שולחנות.
נפלא ביותר!
ובכיוון התוכני יותר, דומה הדבר לאותו עני, שהחל מדמיין את היום בו יעלה לגדולה, ויבנה לעצמו טירה בת אלף חדרים, וסביבו יכרכרו מאות משרתים...
ואז נפל ברעיונו, כי יהא עליו להתקין אלף מזוזות, והדבר יעלה לו בממון רב.
נמנה וגמר כי עדיף לו להישאר עני הנדרש להתקנת מזוזה אחת זולה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
[בינתיים אני מצליח בס"ד לעמוד בקביעות של יום שלישי מידי שבועיים]
המשך...



[י"א]

#
מה שלי נראה כמובן מאיליו יכול להיות הסדין האדום של הרב וייס, אני מתכוון לפינת הקפה.

כשאני הגעתי לכולל זה היה נראה לי טבעי, עמדה קטנה עם המצרכים הבסיסים המהווה תחנת כוח וטעינה לאברך שנרדם באמצע סדר, או שמרגיש צורך בהתאווררות קצרה.
הרב וייס כנראה ראה את הדברים בצורה אחרת, עד שכמה אברכים החליטו לעשות מעשה ולהכריע את הדיון הארוך שהתנהל בכולל על הכוס קפה.

ראש הכולל ר' שאול זלצבך, לא שותה קפה, אומרים שמשהו עם הקפאין לא עושה לו טוב, או שזה סתם שמועה, והסיבה האמתית היא כי הוא פשוט שוקע בלימוד כשהוא שוכח מעצמו ומהצורך הבסיסי לשתות מידי פעם, גם מים לא ראיתי ששתה אי פעם באמצע סדר, מיישם בפועל את מה שכולנו יודעים – אין מים אלא תורה.
אז ר' שאול לא התערב, וממנו, הבינו האברכים, לא תבוא הישועה.

וכך קרו הדברים, ביום המכריע ניגשו כמה אברכים אל הרב וייס, לנסות שוב לשכנע, והוא בשלו... אין לי בעיה עם הקפה, יש לי בעיה עם הפינה, זה יהפוך להיות מוקד נייעס ומושב ליצים כשקבוע יהיו שם עשרה בטלנים, בשביל מה צריך את זה.
אבל הרב וייס, התחנן ר' שמואל, אם אנחנו מסכימים שהקפה הוא לא הבעייה, נהיה צריכים להניח את המיחם הסוכר והקפה אפוא שהוא, ובתוך הבית מדרש זו לא אופציה, אז לא נקרא לזה פינה...
ניכר היה שהרב וייס התחיל להבין שאולי זה באמת חשוב והכרחי לחלק מהאברכים.

היה צורך בעוד לחיצה קטנה על נקודה רגישה כדי לסיים את הדיון בהסכמה, ו...עם כוס קפה ביד.
איציק יודע לעשות את זה הכי טוב.
תראה הרב וייס, עצם זה שאתה מפחד שפינת הקפה תגרום לרפיון בכולל, מעלה את השאלה על איכות האברכים בכולל, אני בטוח, אמר לו איציק, שהאברכים בכולל שלך קצת יותר איכותיים.

הרב וייס שינה את פניו, ומקשיחות ורצינות שאחזה אותו בכל מהלך הדיון הוא לפתע התרכך, חיוך מאולץ עלה על פניו, הוא פנה לאיציק -
איציק, איך אתה אוהב את הקפה עם קצף או בלי...

למחרת, גם הרב וייס נצפה מתגנב אל פינת הקפה מכין לעצמו כוס קפה, על האפשרות הזאת שניתנה לו, הוא צריך להודות, רק לעצמו.


#
והנה עוד משהו מאזור פינת הקפה.

איך אומרים העולם, אי אפשר גם וגם.
גם לעבוד וגם להיות אברך, פחות עובד ביחד, אבל יש את היצירתיים שמנסים להיות כאלה למרות הכל.
אחד מהם זה הבעלים של סלסלת הלחמניות/ כריכים שנמצאת בפינת הקפה.
מחירו של כריך הוא שבעה שקלים, והסנדוויץ' סולידי, מכיל חביתה וירקות, לא מנסה לאתגר עם טונה וחרדל, ועדיין זה לא משכנע אותי לקנות אם אני לא בהתקף רעב קשה ופתאומי.

מי הבעלים? זו חידה שעוד לא נפתרה, יש השערות שונות על כמה אברכים בכולל, אך עוד לא הוכח מעבר לכל ספק מי הוא זה ואיזה הוא שמלאו ליבו להפרנס על חשבון הרעב של האברכים.
ואני מהסוג המפרגן, אין בי צרות עין בפרנסתם של אחרים, הם עובדים ומגיע להם להרוויח.

לאחר שיחה קצרה עם טובי המוחות הכלכליים בכולל, אלה שמריחים כסף ממרחקים, התברר שרווחיות לא קיימת בעסק הלחמניות.
החשבון מתברר כפשוט, לחמנייה עולה 1.5 ₪ חביתה 1 ₪ והירקות גם הם שווים 1 ₪ סה"כ עלויות של 3.5 ₪ לכריך מוכן, לכאורה עם משלמים שבעה שקלים ללחמניה יש כאן הכפלה יפה, ומה זה אם לא רווח.
אבל פה הטעות הסבירו לי המבינים, הרי הוא מניח 14 לחמניות וקונים ממנו בממוצע 9 לחמניות בכל יום, סך ההכנסות עומד על 63 ₪ ובניכוי ההוצאות הרווח הנקי הוא 32 ₪ ומזה יש להוריד את מחיר העלות של חמשת הלחמניות המיותמות שנותרו בסלסלה השוות 17.5 ₪.

הסכום העלוב שנשאר הוא 14.5 שקלים, שהם בתמורה לזמן שבזבז בפריסת לחמניות הכנת 14 חביתות וחיתוך ירקות, האם זה שווה את ההשקעה? כל עוד וזה במסגרת גמ"ח אולי כן!
לא כשיש לך שהסיבה אמורה להיות השלמת הכנסה מהצד.

מפגש של אברך באירוע כזה לא באמת מהווה חלק מניסיון העושר שמחכה לאברך בעולם שבחוץ,
אנחנו ממשיכים ללמוד.


[י"ב]

#
השבועות חולפים להם במהירות כזאת שקורה ואני לא זוכר או לא באמת בטוח בשמו של החודש הנוכחי.
כששמעתי את השיח בין האברכים שהיה על תאנים ותולעים, שיערתי שהחודש הוא שבט.

ולעניינינו, הייתה טענה שנשמעה לי במחשבה ראשונה די סבירה, הטוען שטען שאין שום סיבה אמתית להימנע מלאכול תאנים, הפכו את זה כמעט למאכלות אסורות, זה בסך הכול פרי די טעים, ששווה "בדיקה", תבדוק ותאכל, אפוא הבעיה?
אתה נורמלי? צעקו עליו, כל תולעת זה חמש לאווין, על מה אתה מדבר?
המחמירים טענו שאי אפשר כמעט להגיע למצב של וודאות לגבי הניקיון, מאחר וצבע התולעים די זהה לפנים התאנה, ולא תמיד התולעים בקטע של לזחול כשפותחים את הפרי, לפעמים הם גם מתות.
איציק התלוצץ על כך שגם הרב של התולעים לא מצליח להשתלט עליהם ולהוציא אותם מהתאנים.

מתאנים עבר הדיון לקשיו, ולצימוקים שהדרך היחידה לאכול אותם היא ע"י השרייתם במים רותחים עד שיתנפחו ויבטלו בשישים את התולעים, לא נראה לי שמישהו ייגע בצימוקים שעברו התעללות כזאת, אז גם צימוקים עדיף שלא לקנות.

כשהבנתי איך התפתח לו פתאום הדיון, הבנתי גם שאין מה לצפות מערכת הפירות של ט"ו בשבט שהרב וייס מנסה לארגן ומקווה לחלק לאברכים, ככל הנראה הערכה תכיל בוטנים ושקדים, ואולי אולי גם תמרים, תלוי איך יסתיים הדיון שעוד יגיע גם אליהם.
למשמשים ושזיפים אין מה לצפות.
לי אישית לא באמת אכפת, אני פשוט מתנגד נחרצות לכל הפירות היבשים/מיובשים שמביאים לנו מטורקיה, לא רק בגלל התהליך הלא טבעי שמעבירים את הפירות, אלא כי לא נראה לי שארץ ישראל משתבחת בפירות ארץ העמים.


#
ר' איתמר זייבלד יושב בסדר ב' ממש קרוב אלינו, בספסל שמאחור.
על הסטנדר שלו לא נמצא אף פעם רק ספר אחד, תמיד ידעתי שבראש השנה פתוחים שלושה ספרים, אצל ר' איתמר זה קורה בכל יום, לפניו פתוחים לפחות ארבעה ספרים, וכולם של צדיקים גמורים, ראשונים ואחרונים ורבותינו הפוסקים.
הארבעה מונחים על הסטנדר שלפניו ועוד שישה עומדים בתור על המושב הריק למחצה שלידו, יודעי דבר אומרים כי ר' איתמר בקי בכל הש"ס ובנשים נזיקין גם בעיון.
אפשר לשאול אותו על כל דבר שקשור ללימוד, בכל מכמני התורה, ומנגד בענייני העולם הוא בור ועם הארץ, אין לו בעולמו אלא ד' אמות של שטייגען.
הוא מהווה מופת ודוגמא לתלמיד חכם השקוע עד צוואר במימי התורה, את הראש הוא מוציא מהמים רק בשביל לנשום ולאכול, אולי קצת הגזמתי בתיאור, אבל איך שסיפרו לי זה מאוד קרוב למציאות.

בכיס חולצתו מצויים דרך קבע שלושה פנקסים מחולקים בצבעם לפי נושאים, הפנקס פתוח, והיד, כל כמה דקות, רושמת חקירה חדשה, וורט, או איזה ידיעה נכבדה שהוא שמע באותו רגע, הוא לא מפספס ורושם כל דבר תורה, אלא"כ הוא מכיר אותו כמו שקורה ברוב המקרים, ועל כן במקרה ור' איתמר מוציא את פנקסו לאחר שדיבר בלימוד עם אברך כל שהוא, נחשב הדבר להישג משמעותי עבור האברך.
לנקודות מוסר ומחשבה יש לו פנקס ייעודי, מעריציו ויש כאלה, יודעים להסביר גם את בחירת הצבעים בהתאם לתוכן הפנקס, לדעתי הם קצת מגזימים.

את כל המידע הזה לוקח זמן לקבל, במקרה שלי זה היה מהיר.
כשאני בתמימותי הסתובבתי אל ר' איתמר ברגע פנוי בדיוק כשהחברותא שלי קם, ושאלתי אותו על המודעה שבישרה על בואם של נציגי העירייה להסדיר את הארנונה.
רק ניסיתי להתעדכן אם הם כבר באו, מכיון שיום קודם נעדרתי מהכולל.
הפנים התמהות של ר' איתמר שנתנו לי להבין שאין לו מושג וחצי מושג בעניין, לא התקרבו לפרצוף ההמום של החברותא שלי שחזר והבין ששאלתי את ר' איתמר שאלה לא לעניין.
הפנים שלו אמרו לי בלי קול, השתגעת!

ואז הוא התחיל לספר לי עליו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
אופיו של האברך הנכבד הולך והופך מעמיק מפרק לפרק, מה שמוסיף הנאה רבה ועניין.
ביחוד נהנתי מהקונפליקט בו חשוב לו לציין ש
לי אישית לא באמת אכפת
בסוגיות כאלה ואחרות, אך הוא טורח לכתוב אותן כחוויותיו בכולל.

השבועות חולפים להם במהירות כזאת שקורה ואני לא זוכר או לא באמת בטוח בשמו של החודש הנוכחי.
כששמעתי את השיח בין האברכים שהיה על תאנים ותולעים, שיערתי שהחודש הוא שבט.
זה איננה סתירה מיניה וביה?
הרי מדובר בקטעים מתוך יומנו של האברך, משמע - שהוא כותב יומן.
והא כיצד אדם המנהל יומן יכול שלא לזכור את התאריך?
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
יש לי כמה הערות על העניין, מקווה שזה בסדר.
דבר ראשון אתה צריך לשאול את עצמך איזה סיפור אתה מספר:
ברור שאתה כותב יומן, אבל השאלה היא מה אתה רוצה לספר ביומן?
ויותר חשוב למי אתה מספר את הסיפור, מה קהל היעד שלך?
האם אתה רוצה לגרום לאנשים שמכירים את הסיטואציה להזדהות איתה, או אולי לספר לאנשים מבחוץ איך נראה כולל מבפנים.

התחושה שעולה בי תוך כדי קריאה, מזכירה לי ספרים שהסתובבו אצלנו בחיידר, ותיארו סדר יום של בחור שעולה לישיבה קטנה, אלה היו סיפורים פשוטים, שתיארו את סדר היום, מעט קונפליקטים פשוטים עם חברים והרמי"ם, אפיזודות שוליות כאלה ואחרות, ונועדו לתת לילדים מושג לגבי לימוד בישיבה.
כספרי הדרכה היה להם מקום
כיצירות ספרותיות שעומדות בפני עצמן, הייתי חושב פעמיים אם להגדיר אותן ככאלה.

תחושה נוספת שעלתה בי היא דומה לקריאה בספרים אוטביוגרפיים נישתיים, לעיתים משפחתיים. שמנסים להעביר חיים שחלק מהקהל מכיר אותם, למשל לימודים בישיבה איקס לפני שנים רבות, או הקמה של יישוב או קהילה כלשהיא, שמסופרים על ידי אחד שחווה את ימי ההקמה, בדרך כלל לא באופן מהוקצע יותר מדי, ולעיתים עם היטפלות לחלקים שוליים שמובנים רק לאלה שחיים ממש בתוך הסיטואציה, שהם בתורם מניחים את ספל התה מהיד, ופולטים: "אחחח, סרולוביץ והשטויות שלו", ואפילו: "ברכה, את חייבת לקרוא על התקופה שהיינו מתקלחים רק עם ספלים של מים אחרונים, ושולמן היה שומר שקיות של חלב בתוך התא של הסטנדר" (ברכה מהנהנת בנימוס)

כשאני קורא את היומן אני יכול להזדהות עם חלק מהסיטואציות, אבל לא מתחדש לי יותר מדי, הדיאלוגים אמינים מדי, והדמויות נעות בתוך מסגרת מאוד מוכתבת מראש, חסר לי אלמנט ההפתעה. כשאני רואה דמות בספר, אני רוצה שיהיה לה רקע צבעוני, שאני לא אשכח מקיומה בתום הקריאה.
שאני אזכור את השם שלה, אדע מה היא אוהבת לאכול, את צבע הגרבים החביב עליה, באיזו תנועה היא מסירה במפתיע את המשקפיים מהאף, ואיך בכלל נראה האף שלה, מהם הפרטים המוקצנים שיש בה, שגרמו לדמות שלה לצוץ בסיפור.
"ראובן שמכר לשמעון" מופיע בגמרא עשרות פעמים, אבל אף אחד לא זוכר את הדמות, כי אין לה חשיבות, והיא עומדת שם כאמצעי עזר להבנה, ואילו דמויות כמו מרי בר איסק, או "כידור" מוכרות היטב כי הסיפור שלהם מובא בצירוף של פרטים (ההוא גברא אלימא, השני גנב שפל) וכל אחד שאי פעם למד את הסוגיות האלה, יודע להלביש להם דמות שמסתדרת עם הסטריאוטיפים שקיימים לו בראש.

לכן המלצתי היא שדמות שאין לה התחלה אמצע וסוף, לא תופיע בסיפור בכלל, כי היא מעמיסה על הקורא פרט מיותר שאין לו מה לעשות איתו.
הדרך לטפל בבעיה הזאת היא בניית סגל שחקנים מצומצם, שמשחקים את אותה דמות בסיטואציות שונות. כמו שנהוג לעשות בסרטים.
מאפיינים את דמות המתמיד, ואת כל סיפורי המתמידים תופרים עליה, את העסקנים והסוחרי עוגיות מחברים לדמות אחרת שמתעסקת עם הכל (גם סנדוויצ'ים, גם השקעות מפוקפקות בפונזי, וגם מארגנים את המשנת יוסף, ולכן המקום שלהם פנוי בסדר ב ביום רביעי), בפינת התה תמיד יעמוד אברך מאוד מסויים שיודע לשלוף את הבסקוויט הנמס למחצה בדיוק בשניה הנכונה, והוא גם יכול להיות זה שמעודכן בכל המכתבים האחרונים ב"רשות הרבים".

דבר נוסף הוא המינון של האפיזודות, ורמת התיאור המדוקדקת שלהן.
ההמלצה שלי היא להימנע מתיאורים של "הליכה" (הלכתי לפה וחזרתי לשם ותליתי את הז'קט בחדר חליפות) אלא אם כן יש בתוך התיאור הזה מסר נוסף שחייב להתרחש בזמן הזה. (תוך כדי הליכה לחדר החליפות, הבחנתי בברוך העסקן שמנסה לחשבן כמה הרוויח ממכירת הסנדוויצ'ים שלו, הוא הסתיר את דף החשבון המקושקש באמצעות כרך גדול של קצות דז'ימיטרובסקי)
אחרת הקטע הזה נועד למחיקה, סיטואציה צריכה להתחיל מתוך עצמה, בלי יותר מדי הקדמות שלא תורמות לה.

לא להסביר מושגים.
אלא אם כן אתה מייעד את הספר לנוער שממש לא יודע איך נראה כולל מבפנים (וכאן חוזרת השאלה למי מיועד הספר)
אחרת, פשוט לתת למושגים לצוף בחלל שלהם, הקורא מספיק אינטליגנט כדי להבין את המושג בכוחות עצמו, (קצות דז'ימיטרובסקי וזהו) להבין באיזו אטמוספרה נכתב הסיפור, ולעשות את הקישור בין הפרטים שעוטפים את המושג, לבין המושג עצמו.

דיאלוגים:
בלי מילה אחת מיותרת.
בעוד בתיאורים אתה יכול להתפזר כאוות נפשך, בדיאלוגים אתה חייב להיות חד וחריף.
כל היגד צריך להיות צמוד לאפיון של הדמות, לשפה שלו, ולהתכתב עם מה שמעניין אותו בחיים או מסעיר אותו.
עדיף להיות מעט קיצוני מאשר אנמי. אם מתווכחים על חרקים, הדיון צריך להיות רווי בשקצים ורמשים. אם מתדיינים על חוק הגיוס, צריך להרגיש את המגע הקר של האזיקים על הידים של האברך הכי מתמיד, כשיבואו הקנטוניסטים לתלוש אותו מהסטנדר.
הפריווילגיה להתדיין במשפטים מנומסים ולא החלטיים שמורה לאשכולות בפרוג, בכולל משתמשים בכל הפלטה של הצבעים (כולל הצנצנת והמים שטובלים בהם את המכחולים) כאמצעי לגיטימי בוויכוחים (למיטב זכרוני)

בכל מקרה בהצלחה, הייתי רוצה לראות את התוצר הסופי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים





אומרים שאני חברה'מן.

לא ברור לי אם זהו שבח או גנאי, או סתם ציון עובדה.

מבחינתי כל דבר שמייחד אותי על פני השאר, מתקבל בברכה.

כמות הצומי בעולם הזה מוגבלת, ואנשים נלחמים לקבל פרוסה ממנה. ומאז שנפתחו שערי המדיה השונים להציג בפנינו חלקים גדולים יותר ויותר של העולמות הקרובים והרחוקים, ההמונים נעשים יותר ויותר אפרפרים בעינינו. וקרב הישרדות ניטש על כל קמצוץ ייחודיות אפשרי. הקרב הוא קשה ואכזרי, גם אם הוא מתנהל ברובו מתחת לסף התודעה.

לכן אני שמח על כל מאפיין שיכול להרים את ראשי מעל הזרם האפור, ולמשוך אלי תשומת לב. בין אם זה טוב או רע, אולי זה שאני גבוה, שיש לי נמשים, או שאני חברה'מן.

הצורה הכי מקובלת להתבלט במגזר שלנו, היא כמובן, בלימוד. אבל עבורי זה מחוץ לתחום. זהו שטח שבו אינני מסוגל להגיע לאיזשהו מעמד.

כי בלימוד התורה אפשר להצטיין או בבקיאות או בלמדנות. בשביל בקיאות צריך זיכרון טוב או כושר התמדה ועדיף גם וגם. לי את שניהם אין.

וכדי להיות למדן צריך להיות מאלה שמתעמקים ומתווכחים וכותבים ומחדשים. ואילו אני, יושב ליד גמרא, קורא קטע. אם מובן - טוב. אם לא - מסתכל קצת במפרשים וברגע שמוצא פשט, ממשיך הלאה. אין לי סבלנות לגישה של "בוא נראה מה אפשר לעשות כאן עוד", שונא לחפור מתחת לדברים הפשוטים ולנסות לזעזע אותם, לשם מה זה טוב בכלל.

אז את המרץ והתושייה שלי אני מפנה לכיוונים טכניים יותר, לארגן לסדר להכין לבצע. בקיצור הטייטל שלי הוא, חברה'מן.

מי שמשתמש היום במילה "חברה'מן" זה אומר משהו על הגיל שלו.

החברים שלי בכולל משתמשים במונחים מודרניים יותר כדי לתאר אותי. חברה'מן, קורא לי רק הראש כולל.
כמו שהוא עשה אתמול אחר הצהרים, כשהבאתי לו את חשבונית הניקוי-יבש של המגבות.

"שב רגע, ר' דב", הוא הצביע על הכסא שמולו, "אתה הרי חברה'מן. אולי יש לך רעיון איך אפשר לעשות שהכולל יהיה, איך לומר..." ידיו נעו במעגלים בניסיון להביע משהו שלא הצלחתי להבין. האברכים באים והולכים, ואין שום..." אצבעותיו כמו לשו בצק דמיוני, בכוח רב.

גיבוש, חשבתי. זו המילה שהוא מחפש. אלא שמן הסתם אינו מכיר אותה.

"דיבוק חברים", אמרתי.

כף ידו חבטה על השולחן, "בדיוק!" קרא בקול.

"דיבוק חברים" חזר ואמר לעצמו, מלא סיפוק על התגשמות המושג המעורפל שהציק לו, לתוך שתי מילים מדויקות וממצות.

הווילון שמאחורי ראש הכולל, פירפר גלים גלים. כי מאוורר הרגל שנע בקשת איטית, הפנה אליו כעת את פניו.
אחר כך עבר המאוורר לשחק בזקנו של ראש הכולל. והווילון חזר להתיישר, עדיין רועד קלות, כמו אוגר כוחות לקראת הסיבוב הבא.

ואז בא תורה של הגמרא הגדולה הפתוחה על השולחן, דף אחד התרומם, ביצע ריקוד קטן ומפותל באוויר, ואז התהפך באוושה לצד השני, כשדף נוסף שמתרומם מיד בעקבותיו, נעצר באצבע ראש הכולל שנחתה עליו וממשיך לזמזם ולרטוט במרדנות.

"אפשר לארגן שיגידו חבורע'ס", שלפתי קלף ידוע.

"בתוספת מלגה? אני לא בטוח שאצליח להשיג תקציב ל..."

"בלי שום מלגה".

"נראה לך שהאברכים ירצו?" שאל ראש הכולל, מתבונן במאוורר הבודק את עמידות צווארוני חולצתי.

"בוודאי שירצו, מי לא אוהב להשמיע את עצמו. להציג לאחרים דבר שהוא יצר. מימוש עצמי".

"מישמוש מה?" הפנה אלי ראש הכולל את אזנו, מניח יד מאחוריה.

"הוצאה מהכוח אל הפועל", הסברתי, "זה משהו שאנשים משתוקקים לו".

המאוורר התייאש מהצווארון שלי וחזר לרשרש את המסמכים שעל השולחן בזה אחר זה, הפך עוד דף בגמרא הגדולה, השתעשע מעט בזקן הלבן ולבסוף הגיע שוב אל מה שנראה כי הסב לו את העונג הרב ביותר - הטרדת הווילון.

"אנשים משתוקקים להגיד, זה נכון, השאלה הקשה היא, אם יש כאלה שמסוגלים להקשיב". אמר ראש הכולל, שידע דבר או שנים על טיבם של אברכים.

"אני אארגן קבוצה של, נניח, חמישה אברכים, בשביל התחלה. שכל שבוע אחד אחר מוסר חבורה לפי תור.
אמת שלאף אחד אין סבלנות להקשיב. אבל אדם אומר, אני מוכן להקריב ארבע הקשבות תמורת אמירה אחת".

"תמורת אמירה אחת, שאני יודע שאף אחד לא מקשיב אליה?!" פקפק ראש הכולל.

"לי כן יקשיבו! כך חושב כל אחד". אמרתי בחיוך.

הראש כולל הצטרף לחיוך. "נו ר' דב, רעיון טוב הצעת. אני באמת חושב שזה יפתח בין האברכים...אה..." הוא שילב את אצבעותיו שוב ושוב.

אינטרקציה, זו המילה שהוא היה זקוק לה, אך מכיוון שלא מצאתי לה תחליף, אמרתי בפשטות, "אני אארגן את זה בעזרת השם" וקמתי ממקומי רגע לפני שהמאוורר חזר אל טווח צווארוני.

המשך יבוא בעז"ה
החלטתי לקפוץ למים 🐋 ולרענן תקציר ופרקים ראשונים למשהו אפשרי לקריאה.
אשמח שתכתבו ביקורת מכל סוג שהוא (למעט קיצוץ כנפיים "אתה כותב נורא והסיפור שלך גרם לי לצמרמורות שיעמום" ;) ), כל הערות והארות על בוסריות הכתיבה ופיסוק לקוי תתקבלנה בברכה. (אם כי את השינויים אערוך בעיקר אצלי).
ו....כמובן! קצת עידוד ותמיכה לכותב, לליוויתן הכחול ולגיבורי הסיפור לא תזיק.
(אם אין ביקוש לסיפור אשמח גם שתכתבו לי, הוא בסך הכל נכתב בהשראת כל הספרים בסגנון הזה עד שלא נותרה לי 'ברירה' וכתבתי גם).
תדירות הפרקים לא תהיה צפופה, אבל נקווה לשמור על התמדה (לפחות בהתחלה!).
אז, חלא'ס בירבורים, פמפמפם! חצוצרות! שטיח אדום! קבלו את.... הפרק הראשון!

מאזן כוחות

פרק 1

עבר. תשע שנים אחורה. אחת מערי המרכז :




הוא הלך ברחוב. לא מבין למה בכלל הסכים לעצמו לצאת החוצה. הוא משוגע. בכל רגע עלול מישהו לגשת אליו. מי יודע אם זה לא הבחור לבוש השחורים שצועד במדרכה ממול.

הוא הגיע לסוף הרחוב במהירות, פונה בכיכר ימינה לכיוון רחוב פני יהושוע.

רגליו נעות בקצב מוגבר, כמעט רצות. הוא לא מצליח ולא רוצה לעצור אותן. משהו נשבר בתוכו. הוא לא יכול יותר עם המתח הזה. אולי צוות שלם הוקפץ בניסיון ללכוד אותו, ואולי הוא סתם מדומיין ואיש לא יודע שהוא קיים.

טכנית, הוא הכליל יותר מדי. ההורים והאחים שלו בטוח מודעים לקיומו והוא יכול לספור עוד כמה אנשים שמכירים אותו במידה כזו הוא אחרת.

הוא הניע את ראשו בחדות, מסיט את המחשבה הלא חשובה הצידה. הוא צריך להתרכז. לבדוק שלא עוקבים אחריו או לחילופין, לבדוק שלא הפך לפרנואיד.

יכול להיות שהוא יכול להירגע.

הרי המחשב הושמד, והוא רכש אותו דרך הספק שמוכר בשחור לאיתן, הוא שילם במזומן בלי לראות קבלה. מן הסתם הוא לא היחיד שקונה בשחור מהאיש והדגם של המחשב היה די נפוץ. לא אמורים לעלות עליו. הוא בעצמו כל כך נבהל כשהבין מה עשה, פעל במהירות מבלי לחשוב על ההמשך בכלל. העיקר לא להתגלות. יהיה כל כך טיפשי להרוס את חייו עכשיו, ובצורה כזאת.

הוא הגיע כבר לקצה השכונה נוחת מתנשם ומתנשף על ספסל עץ מקולף, מוחה את זיעתו. מבטו שוטט כה וכה, אין איש באזור. מעולה. זה באמת אזור מבודד יחסית. בבין הזמנים הוא שוקק חיים, עמוס במשפחות מרובות ילדים המשכנעות את עצמן כי החורשה הקטנה והמוזנחת, שעדיין לא ברור איך לא פינתה את מקומה לגורדי שחקים, היא אטרקציה של ממש.

הזיכרונות בהקשר הזה מעלים לו חיוך מריר. הוא לא סובל את המקום הזה.

קודם כל להירגע. הוא באמת אימפולסיבי מדי. גם בהסתתרות, וגם ביציאה החפוזה הזו החוצה.

ממה בעצם הוא חושש?

הוא נאנח. כל מה שהוא יודע על מי שאולי רודף אחריו מגיע מספרי המתח שאושי אחיו צובר לעצמו בהנאה.

לא בטוח בכלל שזה אמין. זאת אומרת, ממש בטוח שלא.

הוא נשך את שפתיו.

כן יש לו ממה לחשוש. הסופרים תמיד מודים בסוף הספר לאנשי הצללים שהם לא יכולים להזכיר את שמם, על המידע האמין והמועט שחלקו איתם. לא רק הספרות החרדית מוצפת בספרי מוסד ושב"כ כל יכולים, גם בספרות החילונית קיימים ספרים רבים כאלה. עוד לפני שעף בפעם הראשונה הוא הספיק לקרוא כמה מהם.

משהו מכל זה חייב להיות נכון.



###



הווה. אי שם במעמקי הים התיכון. הסוכנות. בסיס 301 :




"אני לא מבין"

"מה יש לא להבין?" קווין התעצבן.

"לא הסברת לי למה זה קשור אלינו, למה זה לא בטיפול של המוסד? אנחנו בכלל לא אמורים להיחשף לזה!" אריאל חש חוסר אונים. מבקשים ממנו בקשה הזויה לחלוטין. מילא הזויה, המטרה של המשימה מעורפלת, משהו שמריח כמו משחק מסוכן נודף פוליטיקה מצחינה.

"זה מאוד. מאוד. קשור אלינו" קווין בולע אוויר. יש לו דם חם "ואם תתבונן קצת במקום לקפוץ למסקנות, תוכל לראות שאתה מצוות עם עוד חייל משלנו לכמה חברה מהמוסד. מדובר במבצע חשוב עם מטרות משותפות, הרבה גורמים ביטחוניים מעורבים פה"

"מ''ם! אתה עדיין לא נותן לי סיבה הגיונית אחת! הכל פה מאוד מעורפל ולא ברור, גם המידע שהבאת לי," הוא מטיח את הטאבלט הקטן על השולחן "זה רק סיבובי מילים! בפועל אין פה כלום. לא מה אנחנו עושים, לא למה אנחנו עושים, לא שום דבר! רק קשקוש אחד שלם. אני לא מוכן לזה"

קווין נאנח. לבן אדם הזה יש חיישנים. זו הסיבה שהם רוצים אותו למבצע הזה, אבל זו גם הסיבה שהוא לא מוכן לצאת אליו. בעיה.

אריאל נעץ מבט חודר במ''ם שלו, נותן לו להתבשל בתוך עצמו. הוא מכיר אותו. תיכף יגיע שלב ההסברים לו הוא מחכה.

כמו בתחזית מדויקת מראש, קווין פולט עוד אנחה. אין לו ברירה. הוא צריך לספר לו.

"תראה, אריאל. המידע שאנחנו צריכים להשיג, לפי הערכות המודיעין, קשור בעיקר אלינו. אבל כמו שאתה יכול להבין לבד, בגלל שהפעולה הנוכחית היא באחת ממדינות כדור הארץ, המוסד עשה שרירים כדי לנכס אותה לעצמו. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לסיכום של שיתוף פעולה, וציוות של שני חברה משלנו. לוחם, ואיש סייבר ומודיעין"

"בסדר הבנתי איך זה קשור אלינו. לא הבנתי, איך זה קשור אלי. למה דווקא אני? לפעולה כזו אתה יכול לקחת את אחד החדשים, אלו שסיימו את הטירונות לאחרונה. אני יכול להביא לך כמה שמות שיצלחו את הדבר הזה בלי למצמץ"

"אריאל, אנחנו לא יודעים מה רמת הטכנולוגיה שמשתמש בו האויב. חוץ מזה, לך יש הרבה מאוד ניסיון. יכול להיות שזה פיצוחים בשבילך, אבל היו''רים החליטו שאתה זה שיוצא למשימה הזו. יש לנו מעט מאוד ידע מקדים, ועדיף לנו להוציא את ההכי טובים, מאשר לגלות פתאום באמצע משימה שהטירונים שלנו לא יכולים להתמודד אתה. אתה מבין?"

"אם אני מבין? מה שהבנתי בסך הכללי זה, שאני יוצא לשמור שהצוות של המוסד לא יעשו שטויות. וגם בגלל, שאנחנו יודעים שהצוות שהם חיברו לנו יתוחקר על כל צורת החשיבה וההתנהלות שלנו. הם הרי רוצים ללמוד כמה שיותר על הסוכנות שאין להם יד ורגל בה. לכם אין דרך למנוע את זה, אז אתם רוצים לכל הפחות להרשים אותם. אני צודק?"

"בכל מילה" קווין תלה מבט מיואש בסוכן שלו. לפעמים הוא ממש לא יודע מה לעשות עם הבן אדם הזה.

"יפה. ואני לא מוכן לצאת למבצע הזה. אני מספיק שנים בסוכנות בשביל שלא אני אצא לשם"

"אין לך ברירה, אריאל. היו''רים כבר חתמו. אתה נפגש מחר בארץ עם צוות המשימה. את האימונים למבצע הזה אתם תעשו ביחד איתם בניהול המוסד. תתארגן. בלילה יבואו לאסוף אתכם"

"מה? אתה לא רציני" הבעתו של אריאל נדהמת ומלאת חוסר אמון. אין מצב שעושים לו את זה. אבל הם עושים את זה טוב. בטוח שדובר על המבצע הזה כבר חודשים, אבל הם מודיעים לו שניה לפני שהוא יוצא כדי למנוע התנגדות.



###



הווה. מטה המוסד. 4 קילומטר מנקודה אלמונית בכביש 6 לכיוון דרום :

"אני לא מבין"

"מה יש לא להבין?" אוהד התעצבן.

"לא הסברת לי מי זה בכלל החבר'ה האלה ולמה אנחנו מצוותים אתם? מה הסיפור? ובכלל, כל המידע על המשימה הזו מאוד מעורפל, מה קורה כאן?" ניתאי חש גרד קל בקצות האצבעות. זו משימה מוזרה, עם מטרה מוזרה ואנשים מוזרים. לא מתכון בדוק להצלחה.

"אוקי, עזוב את הקשקשת שאמרו לי להעביר לך. אמנם כרגע זה מוקדם מדי, אבל בכל מקרה מחר או מחרתיים אתה כבר תדע. אתה הולך להיות המפקד של צוות המשימה, השניים שבאים יהיו תחת פיקדוך והאימונים למשימה יהיו פה, תחת אחריותנו, כדי למנוע תקלים בשעת המבצע. לך כמפקד יש עוד מטרה, לגלות כל מידע שתוכל להוציא מהם כולל דרכי הפעולה שלהם בזמן אמת והארגון אליו הם משתייכים, ברור עד כאן?"

ניתאי מצמץ "הם לא ישראלים?"

"הם ישראלים. וזה מביא אותי לחלק הבא, המשימה שלכם. שני חברי הצוות שבאים מגיעים מה'סוכנות'. הם שלחו אלינו איש סייבר וביון ואיש שטח. עכשיו, מדובר בחבר'ה מוכשרים מאוד שלא עשו צבא או כל מסגרת מהסוג הזה ולרוב מגויסים מגיל צעיר, כך שהם כמעט ולא מכירים את העגה המבצעית המדוברת פה, תצטרכו לגשר על זה באימונים, ברור?"

כל שרירי פניו של ניתאי רטטו מחוסר נוחות, מה זה הדבר המשונה הזה שהנחיתו עליו? "מהסוכנות היהודית? מה הקשר?"

"מה?! מי אמר הסוכנות היהודית? אני מדבר על ה'סוכנות'!, לא שמעת עליהם אני מבין, מסתובבות עליהם עשרות קונספירציות במסדרונות המודיעין. הם סוג של אגדה שלא מאמינים שהיא קיימת, אבל הם אמיתיים. הם כמעט ולא קשורים לשום מוסד ממשלתי, בקושי ראש הממשלה מעודכן. וזה רק מה שאני יודע, בעיקר משמועות. בימים הראשונים אתם תתרגלו בכלל לעבוד בצוות, ואחרי זה תועבר אליך מטרת המשימה. ישירות מיאיר אגב, אני ממודר" סיים בחיוך מאולץ.

ניתאי הופתע ממשמעות המידע שנחת עליו והפיקוד על המשימה הזו הלך ודמה בעיניו למפלצת אימתנית. אין לו כוח לזה. "למה אתה ממודר? מה עד כדי כך רגיש?"

"אני לא חושב שהמשימה רגישה כל כך, ה'סוכנות' היא זו שרגישה. וזה כל מה שאני יכול לומר בנושא. החבר'ה משלנו שמצטרפים אליך: לביא, אדם, ינון ובן. מהסוכנות: אריאל הוא איש הסייבר והביון ונתי איש השטח. ברור?"

"כן המפקד. ברור."

"יופי" אוהד חייך, מכיר את הסוכן שלו "זה לא אמור להיות מסובך מדי ובערב ישלח אליך תדריך מלא יותר. בהצלחה" אוהד כבר הפנה את מבטו וידיו למחשב מסלק בכך את ניתאי שיצא מחדרו במילת פרידה כלשהי.

העסק הזה לא נראה לו בכלל. ושני סוכנים סנובים בצוות שלו גם לא.
סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה