הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אני מתגורר בלונדון ועוסק בסחר ביהלומים. ה' חנן אותי בחושים חדים שסייעו לי לצבור רכוש לא מועט בלשון המעטה. אני לא עומד לחשוף פה את כל סודות המקצוע, אבל הכלל הראשון בעסקי היהלומים הוא להתביית על ההזדמנויות הנכונות. השני הוא להסתער עליהן כמו טיל שיוט בלי להתקשקש ובלי למצמץ. אל תצטטו אותי אבל רבות מהעסקאות בתחום נחתכות במהירות ומשולמות בכסף קש שמחליף ידיים בדיסקרטיות. כך קורה שלא אחת אני מוצא את עצמי נושא על גופי כמויות גדולות של מזומנים.
אחת ההזדמנויות הללו היתה לפני שבועיים. יצאתי מבית הכנסת בגולדרס-גרין בשעות החשיכה, כשבכיסי בוכטה של שטרות בעובי מילון אנגלי-עברי כרוכה בגומייה עבה. צעדתי בזריזות בסמטה לונדונית אפלה, מנסה לחמוק מטיפוסים בלתי נעימים, כשלפתע הסתערו עלי שני ז'לובים חמושים, שהרעימו לעברי את המשפט העתיק השגור בפיהם של שודדים ורוצחים: "או הכסף או הנפש!"
לפי ההיגיון הייתי אמור להשלים עם הנזק ולהיפרד לצמיתות מחבילת השטרות בלי משחקים מסוכנים. מקסימום להשאיר לעצמי את הגומי... אל תשאלו אותי שאלות מיותרות כי אין לי כל דרך להסביר למה פעלתי באופן הבא. ככל הנראה הקב"ה כיוון את הצעדים שלי ונטע במוחי את הרעיון המופרך. לא יודע מאיפה שאבתי את הכוחות, אבל במקום להושיט לשניים את חבילת השטרות, פניתי למי שנראה בעיני כבכיר ביניהם ושאלתי אותו: "תגיד לי, מה אתה רוצה ממני? בשביל מה אתה צריך הכסף שלי?!"
השודד, המום מהתעוזה שגיליתי, נרתע לרגע קצר אבל לא התבלבל. הוא נופף באקדח מול רקתי וירה בגסות: "אני רוצה ללכת עכשיו לפאב כאן בפינת הרחוב, לרוקן כמה צ'ייסרים של ויסקי ולהשתכר עד צאת הנשמה. תן כבר את הכסף, לפני שנמלא לך את המוח בעופרת!"
"האמת שאתה נראה לי אדם הגון ועדין", ציינתי, "אם זו הסיבה, הנה אני נותן לך עכשיו במתנה עשרים לירות שטרלינג, לך תשתה כמה שבא לך!"
אל תשאלו איך צץ במוחי רעיון כה מוזר. הייתי אמור לאבד עשתונות ולהתמוטט. אבל הקב"ה פשוט שם לי בפה את המילים הנכונות. הבריון חטף את השטר והסתלק מהמקום בלי לומר מילה. באותו לילה התקשרתי לרב שלי וסיפרתי לו את החוויה המצמררת שעברתי. הרב שמע את המאורע ופסק לאלתר: "ניצלת ממות, מחר בבוקר אתה בא לבית הכנסת ומברך הגומל!"
אולי אתם חושבים שבזה הסתיים הסיפור, אבל האמת שהוא עוד לא התחיל!
אני אדם עסוק מאוד, הביזנס תובעים את רוב שעות היום. אבל למרות זאת אני משתדל לקום בכל יום לפנות בוקר וללמוד דף גמרא בחברותא אחרי התפילה, כדי שלכל הפחות אתחיל את סדר היום העמוס שלי בטעם מתוק של תורה.
שלושה ימים אחרי השוד הכושל, הלכתי כרגיל לפנות בוקר לעבר בית הכנסת. תאורת הרחוב היתה עמומה, אבל גם בחושך הצלחתי להבחין בצלליות יהודים מסתובבים בבהלה לפני בית הכנסת. מזווית עיני קלטתי גוי רחב גרם מתקדם לעברי בפסיעות מהירות. המחשבות התרוצצו לי במוח כמו עכבר במלכודת. "אולי באים לשדוד אותי עכשיו פעם שניה? מי יודע אם גם הפעם העסק יסתיים בשלום?!"
הענק המתנשף הצמיד את פניו לפני עד שהרחתי את העששת שנגסה בכל פה בשיניו המרקיבות: "זה אתה! נכון? זה אתה!"
התברר שהגוי הזה ממתין ברחוב כבר עשרים דקות, ניגש לכל יהודי שמגיע לבית הכנסת, מתבונן בו מקרוב ומנסה לזהות האם פניו תואמות לפני האיש אותו הוא מחפש. אימה מזוקקת טיפסה לי במעלה העורף. "ה' ישמרנו, מה הוא רוצה? מה הוא עלול לעשות?! מי יודע? אולי העבריין שמע שאני בן אדם אמיד ובא לכאן הבוקר להשלים את המלאכה"...
הגוי פנה אלי במבטא לונדוני מחוספס: "לפני שלושה לילות, אני וחברי התנפלנו עליך ורצינו להרים את הכסף שלך. תשמע, נתת לי עשרים ליש"ט בשביל אלכוהול, אבל בסוף הצלחתי לשתות רק בשלוש עשרה לירות. באתי להחזיר לך עודף"...
הפחד התחלף בתדהמה מהולה בחוסר הבנה. "אולי תסביר לי מה קורה כאן, ממי אתה עושה צחוק?! לפני שלושה לילות התנפלת עלי ודרשת ממני כסף באיומי אקדח. ופתאום נהיית כזה אדיב וטוב לב עד שבמקום לשדוד אותי, אתה בא ומחזיר לי עודף?!"
"אומר לך את האמת", סיפר הגברתן, "אני כבר בן עשרים ושבע, אבל ממתי שאני זוכר את עצמי, הייתי ילד מופרע וחסר מעצורים! ההורים שלי היו אומרים לי תמיד 'אתה אפס מאופס, מה יצא ממך?!' המורים ביסודי היו מטיחים בי 'פרא אדם, חדל אישים, כלום לא יצא ממך!' אני לא זוכר שאי פעם אבא ואימא או אחד מהמורים שלי בבית ספר אמר עלי מילה טובה.
כשראיתי אותך באותו לילה, הייתי אחרי יום מתוח. התכוננתי לפרוק עליך את העצבים ולחסל אותך גם אם תיתן את הכסף וגם אם לא... אבל כשאמרת לי שאני נראה אדם עדין והגון, זו היתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי בן אדם אומר עלי משהו חיובי. החלטתי לקחת ממך את עשרים הלירות ולהחזיר את ההפרש. הנה קח לך בבקשה את העודף, מגיע לך ממני שבע לירות שטרלינג!"
הבריון סיים את הנאום והפנה אלי את גבו, מותיר אותי תוהה כיצד שתי מילים הצליחו גם להחיות את ליבו הפצוע של עבריין מלידה וגם להשאיר אותי בחיים!
אחת ההזדמנויות הללו היתה לפני שבועיים. יצאתי מבית הכנסת בגולדרס-גרין בשעות החשיכה, כשבכיסי בוכטה של שטרות בעובי מילון אנגלי-עברי כרוכה בגומייה עבה. צעדתי בזריזות בסמטה לונדונית אפלה, מנסה לחמוק מטיפוסים בלתי נעימים, כשלפתע הסתערו עלי שני ז'לובים חמושים, שהרעימו לעברי את המשפט העתיק השגור בפיהם של שודדים ורוצחים: "או הכסף או הנפש!"
לפי ההיגיון הייתי אמור להשלים עם הנזק ולהיפרד לצמיתות מחבילת השטרות בלי משחקים מסוכנים. מקסימום להשאיר לעצמי את הגומי... אל תשאלו אותי שאלות מיותרות כי אין לי כל דרך להסביר למה פעלתי באופן הבא. ככל הנראה הקב"ה כיוון את הצעדים שלי ונטע במוחי את הרעיון המופרך. לא יודע מאיפה שאבתי את הכוחות, אבל במקום להושיט לשניים את חבילת השטרות, פניתי למי שנראה בעיני כבכיר ביניהם ושאלתי אותו: "תגיד לי, מה אתה רוצה ממני? בשביל מה אתה צריך הכסף שלי?!"
השודד, המום מהתעוזה שגיליתי, נרתע לרגע קצר אבל לא התבלבל. הוא נופף באקדח מול רקתי וירה בגסות: "אני רוצה ללכת עכשיו לפאב כאן בפינת הרחוב, לרוקן כמה צ'ייסרים של ויסקי ולהשתכר עד צאת הנשמה. תן כבר את הכסף, לפני שנמלא לך את המוח בעופרת!"
"האמת שאתה נראה לי אדם הגון ועדין", ציינתי, "אם זו הסיבה, הנה אני נותן לך עכשיו במתנה עשרים לירות שטרלינג, לך תשתה כמה שבא לך!"
אל תשאלו איך צץ במוחי רעיון כה מוזר. הייתי אמור לאבד עשתונות ולהתמוטט. אבל הקב"ה פשוט שם לי בפה את המילים הנכונות. הבריון חטף את השטר והסתלק מהמקום בלי לומר מילה. באותו לילה התקשרתי לרב שלי וסיפרתי לו את החוויה המצמררת שעברתי. הרב שמע את המאורע ופסק לאלתר: "ניצלת ממות, מחר בבוקר אתה בא לבית הכנסת ומברך הגומל!"
אולי אתם חושבים שבזה הסתיים הסיפור, אבל האמת שהוא עוד לא התחיל!
אני אדם עסוק מאוד, הביזנס תובעים את רוב שעות היום. אבל למרות זאת אני משתדל לקום בכל יום לפנות בוקר וללמוד דף גמרא בחברותא אחרי התפילה, כדי שלכל הפחות אתחיל את סדר היום העמוס שלי בטעם מתוק של תורה.
שלושה ימים אחרי השוד הכושל, הלכתי כרגיל לפנות בוקר לעבר בית הכנסת. תאורת הרחוב היתה עמומה, אבל גם בחושך הצלחתי להבחין בצלליות יהודים מסתובבים בבהלה לפני בית הכנסת. מזווית עיני קלטתי גוי רחב גרם מתקדם לעברי בפסיעות מהירות. המחשבות התרוצצו לי במוח כמו עכבר במלכודת. "אולי באים לשדוד אותי עכשיו פעם שניה? מי יודע אם גם הפעם העסק יסתיים בשלום?!"
הענק המתנשף הצמיד את פניו לפני עד שהרחתי את העששת שנגסה בכל פה בשיניו המרקיבות: "זה אתה! נכון? זה אתה!"
התברר שהגוי הזה ממתין ברחוב כבר עשרים דקות, ניגש לכל יהודי שמגיע לבית הכנסת, מתבונן בו מקרוב ומנסה לזהות האם פניו תואמות לפני האיש אותו הוא מחפש. אימה מזוקקת טיפסה לי במעלה העורף. "ה' ישמרנו, מה הוא רוצה? מה הוא עלול לעשות?! מי יודע? אולי העבריין שמע שאני בן אדם אמיד ובא לכאן הבוקר להשלים את המלאכה"...
הגוי פנה אלי במבטא לונדוני מחוספס: "לפני שלושה לילות, אני וחברי התנפלנו עליך ורצינו להרים את הכסף שלך. תשמע, נתת לי עשרים ליש"ט בשביל אלכוהול, אבל בסוף הצלחתי לשתות רק בשלוש עשרה לירות. באתי להחזיר לך עודף"...
הפחד התחלף בתדהמה מהולה בחוסר הבנה. "אולי תסביר לי מה קורה כאן, ממי אתה עושה צחוק?! לפני שלושה לילות התנפלת עלי ודרשת ממני כסף באיומי אקדח. ופתאום נהיית כזה אדיב וטוב לב עד שבמקום לשדוד אותי, אתה בא ומחזיר לי עודף?!"
"אומר לך את האמת", סיפר הגברתן, "אני כבר בן עשרים ושבע, אבל ממתי שאני זוכר את עצמי, הייתי ילד מופרע וחסר מעצורים! ההורים שלי היו אומרים לי תמיד 'אתה אפס מאופס, מה יצא ממך?!' המורים ביסודי היו מטיחים בי 'פרא אדם, חדל אישים, כלום לא יצא ממך!' אני לא זוכר שאי פעם אבא ואימא או אחד מהמורים שלי בבית ספר אמר עלי מילה טובה.
כשראיתי אותך באותו לילה, הייתי אחרי יום מתוח. התכוננתי לפרוק עליך את העצבים ולחסל אותך גם אם תיתן את הכסף וגם אם לא... אבל כשאמרת לי שאני נראה אדם עדין והגון, זו היתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי בן אדם אומר עלי משהו חיובי. החלטתי לקחת ממך את עשרים הלירות ולהחזיר את ההפרש. הנה קח לך בבקשה את העודף, מגיע לך ממני שבע לירות שטרלינג!"
הבריון סיים את הנאום והפנה אלי את גבו, מותיר אותי תוהה כיצד שתי מילים הצליחו גם להחיות את ליבו הפצוע של עבריין מלידה וגם להשאיר אותי בחיים!
