שיתוף - לביקורת מי גאולים

[7שבע7]

הוא חזר, ופניו האפורות חישבו את גופי להתעלף. הוא חזר, ורץ אל הפינה, טומן את פניו בעפרה, וכל גבו היטלטל. התדהמה שיתקה אותי, עצרה את הבכי בקרבי. זהו? לא קרה הנס? נועה, שכנתי מימין, הצליחה להסתיר את תינוקותיה. שרח, שכנתי כמה בתים משמאל, קיבלה בדרך נס את בניה בחזרה שנתיים אחרי היוולדם. במשך שנתיים הם הוסתרו בשדה, ינקו דבש וחלב מסלעים, עד ששבו אליה בכוחות עצמם. מדוע העדפתי לטמון את פניי בחול הניסים שלהן, שסימא אותי מהאובדנים הגדולים שחוו כל השאר? בכי הצטווח פתאום בחלל. רחל, במחאה תינוקית, הזכירה את קיומה. הקיפאון החזיק את גופי רק עוד זמן קצר. קמתי, פניתי לעריסה הריקה כל-כך, הרמתי אותה, טמנתי אותה בחיקי. טמנתי עצמי בחיקה. ילדה בודדה בעולם חשוך, תינוקת בוכיה שנותרה בודדה לנחמה. "אני - " הוא הסתובב פתאום, עיניו ריקות, לא רואות אותי, לא רואות את הנחמה המצווחת, "אני - עשיתי את זה," ידיו נפשטו לפעמים, פצועות ומיובלות כמו מהיום שבו הכרתי אותו, "הידיים שלי - הידיים שלי השליכו אותם, הידיים - שלי!..." שוב היטלטל בבכי החנוק, חסר הקול. הבחנתי פתע בחתך העמוק שהיה פרוש על פניו. הם - הלקו אותו! לא יכולתי להביט בו. אז מה אם הלקו. הוא לא היה צריך לעשות את זה!!!... הרוך הבודד שבזרועותיי לא שיכח את זעמי המתפעם כנחש בתוך לבי. למה אמרת לי לא לבוא איתך?? לא צעקתי. הלב שלי דפק את מילותיי. למה זרקת לעברי - "תישארי, את חלשה עדיין מהלידה, אני אשמור עליהם, לא אתן להם לזרוק אותם!" ואיך חשבתי שיצליח לקיים את הבטחתו, עם חמישה נוגשים מסביבו, שכל אחד מהם אחז בתינוק אחד שלי בצורה שגרמה לי לטמון את המבט בבכי. ואיך חשבתי פעם שנוכל לצאת מכאן אי-פעם, איך בלידה האמנתי בגאולה, איך עוד לפניה רציתי ללדת, איך לא ידעתי שאאבד כך את ילדיי!! רחל נרגעה. כאילו אחיה עדיין לצדה, כאילו אין היא יחידה כעת מתוך שישה. הנחתי אותה בעריסתה. המשכתי לשוטט בחדר הקטן, בחדר השבור שלנו. יוסף חרץ את צעדיו גם הוא על העפר. כעיוורים הילכנו, כאבלים. אנו באמת אבלים. ואין, אין מי שיושיע אותנו! הלכתי, נחבטתי ברהיטים המעטים, בעריסה, בקירות, בסלסילת המחבוא שבפינה. קול צלצול עדין נשמע. צעדיי עצרו באחת, ברכיי התכופפו, קרסו לצד הסלסילה. פתחתי אותה בעדינות, בזהירות, כאילו עדיין אוחזת אני בתינוקותיי. ושם, בתוך הסלסילה, עיטוריו זוהרים באור השמש האחרון מהצוהר הקרוע בקיר, הוא נח, מצלצליו עדיין מיטלטלים קלות, מזכירים לי בכוח את מה שכבר שכחתי. התוף. והבכי שטף אותי, והבכי טלטל את כולי, ומגעם הקר של המלצלים היה שונה כל-כך מהמגע הרך של התינוקות שלי. לא יכולתי להאמין - אבל רציתי. רציתי להרגיש כמו בלילה שבו יצרתי את התוף שלי, רציתי להרגיש את פעימות הלב הנואשות הללו. רציתי, בכל-זאת, להאמין. אולי הם לא ישובו אליי, התינוקות שלי, אבל הגאולה - היא תבוא. ולבי השבור וידיי הסדוקות ינגנו בתוף הגאולה שלי.



[מתוך סדרת סיפורים על שעבוד מצרים ויציאת מצרים, המלווים את אותה דמות]

 

[הנף מקלדת]

מיוחד!

מחכים ליציאה לאור של כל הסדרה.