מי הלך לאיבוד??

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #4
השאלה במקומה
הרי ידוע שאסור להתחדש
אז כל החנויות שומרות את כל המבצעים לשבוע זה
ואז נהייה שבוע הקניות הגדול בחסות ההלכה

כמו המסעדות שעושות סיומים כדי למכור בשר

לשבוע הזה יש איזה מטרה
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מה ההיתממות של המגיבים פה
פותח האשכול מתרעם על מציאות הזויה שבניגוד לרצון ההלכה שלא יסיחו דעת מהאבילות, ימים אלו הפכו לחגיגות קניות ומבצעים בכל החנויות. אוי לבושה.
עם שלא יזכור את עברו לא יהיה לו עתיד !!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
מה ההיתממות של המגיבים פה
פותח האשכול מתרעם על מציאות הזויה שבניגוד לרצון ההלכה שלא יסיחו דעת מהאבילות, ימים אלו הפכו לחגיגות קניות ומבצעים בכל החנויות. אוי לבושה.
עם שלא יזכור את עברו לא יהיה לו עתיד !!!
אני בהלם שיש כאלו שלא מבינים מה הבעיה
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
תשעת הימים והופפפפ פרסומות בכל החניות " דבר האבד"

לא הגזמתם??
לא התבלבלתם??
זה מגעיל וכואב, ממש

זהו פרקתי, תודה
יש אנשים שהלכתית מותר להם למכור בגלל המצב הכלכלי שלהם,
ולכן הם צריכים למצוא דרך שיהיה מותר לאנשים לקנות.
לגיטימי!
מה שכן צריך להיזהר מהאווירה שנוצרת כאילו שהכל מותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
גם לי זה הפריע
הלכתי ברחובות בני ברק וכל חנות שראיתי מייד שמה מבצעים ושלט.
זה הפריע לי שיעשו מבצעים בבין הזמנים לא ב- 9 הימים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
ההלכה של הקב"ה מתירה
לא נגלוש מהנושא שלכולנו מפריע.
דבר האבד באמת לא "קומבינה"...
יש מושג נבל ברשות התורה...!!!!
כאילו בעלי החנויות לא יכולים לחכות עם המבצעים לאחרי תשעה באב....
עוד מעט זה יהיה ימי השופינג העמוסים במדינה .... וכמובן הכל ברשות הקב"ה...
קצת איבדנו את הרגש..
אם ח"ו היינו אבלים על קרוב משפחה גם היינו עושים קומבינות סיומים שופינג???
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
יש אנשים שהלכתית מותר להם למכור בגלל המצב הכלכלי שלהם,
ולכן הם צריכים למצוא דרך שיהיה מותר לאנשים לקנות.
לגיטימי!
כל כך הרבה עסקים נמצאים במצב קשה? מפחיד...
אם הם ימכרו יותר בשבוע שאחרי ט' באב זה לא יכסה את ההפרש?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

הבאתי את הפאה שלי לפאנית (שהיא גם חברה שלי) לעבודת צבע,
פאנית שנחשבת למומחית בתחום,
הסברתי לה בפירוט והרחבה איזה צבע אני רוצה שיהיה בפאה,
כולל תמונות והדגמות שעמלתי לאסוף ושלחתי לה במצגת (!) כדי שלא יהיו פאשלות,
אבל--- היא לא הצליחה להגיע לגוון שרציתי ולכן ביקשתי ממנה שתנסה שוב,
ומכיוון שזה כבר היה אחרי תקופה ארוכה שילמתי על הצבע מחדש...
אבל גם אז שוב הצביעה לא נעשתה כמו שרציתי, ושוב הסברתי לה מחדש,
שלחתי לה תמונות חדשות להדגמה ו-- כמובן- לא יצא טוב.
מכיוון שזאת חברה שלי לא היה לי נעים להפסיק את הלופ הזה וללכת למישהי אחרת,
ובמיוחד שגם הוצאתי על זה מלאאא כסף, וחלק מהתיקונים היו עדיין במסגרת האחריות...
אחרי כמה פעמים של נסיונות כושלים היא הבטיחה שעכשיו זהו היא באמת קלטה מה אני רוצה והיא תקנה לי צבע מיוחד ותעשה איתו, כשבאתי לקחת את הפאה היא הייתה עצבנית עלי מאד,
היא אמרה לי שזהו יותר היא לא מוכנה להתעסק עם הפאה שלי,
היא פלטה משהו שלא הלך לה והיא הייתה צריכה לעבוד על זה שוב וזה לקח לה מלא זמן...
לא ממש הבנתי מה קרה ועל מה העצבים אם זה העבודה שלה, אבל שתקתי והבנתי שהיא לחוצה בגלל העומס שיש לה,
רק כשחזרתי הביתה הבנתי שקרה לפאה שלי משהו , היא פשוט נשרפה:(((((((
סוף כל שיערה קיבל צבע לבן שקוף מוזר וכל השליש האחרון של הפאה מזדקר החוצה כמו פאת קש, והסירוק לא מצליח להחזיק מעמד מרוב שהשיער "מת"
זאת פאה יקרה מאד, שיער טבעי, שעד עכשיו למרות הצביעות הייתה נראית מהמם! עד הפעם האחרונה שקרה משהו אבל לא הבנתי בדיוק מה.
היא אמרה לי מראש שהצביעות לא מייטיבות עם הפאה, אבל הפאה עכשיו פשוט גמורה!
יש לי רק פאה אחת, ואני אוכלת את הלב בכל פעם מחדש כשאני לובשת אותה.
עד עכשיו הדחקתי אבל זהו, נשבר לי.

שאלותי---
1. יש אחריות על שריפת פאה אצל פאנית? אם כן איך זה עובד?
2. מי קובע מה נחשבה לנזק?
3. זה קרה למישהי שתוכל להעשיר אותי מנסיונה?
4. האם זה שהיא אמרה לי שהצביעה לא מייטיבה עם הפאה זורק עלי את האחריות?
5. במקרה והיא צריכה לשלם עליה, איך מחשבים את הערך של הפאה?

אגב, עדיין לא דיברתי איתה על זה, ניסיתי לסרק אותה שוב וקיוויתי שאולי זה רק הסירוק האחרון שהיה גרוע, אבל כמובן שהתבדיתי, הפאה סיימה את תפקידה בעולם. אני רוצה לבוא אליה כשאני מוכנה, בעיקר שמדובר בחברה. כל מידע יעזור לי.

תודה עצומה!
אני רוצה לשתף חלק מסיפור חיי, ואם תרצו אמשיך לפרקים הבאים...

פרק א - בין פטיש לסדן, מסע של התמודדות ותקווה

קוראים לי שניאור אני בן 24 זה עתה סיימתי את מסלול הלימודים בישיבה והשליחות במסגרת חב"ד. ברוך השם אני בחור פעיל ומלא אנרגיה, עשיתי הרבה למבצע תפילין בכותל המערבי, ובחגים גם בבית הרפואה מעיין החיים, אני זוכה לשמח חולים ומנהל קבוצת מתנדבים שמזכים יהודים במצוות החג, ומחדירים בהם שמחה ואור של תקווה, וכן גם בי מחדיר סיפוק עצום, לעזור ולסייע לאחרים זו הרגשה נפלאה מאין כמוה.

אני בשידוכים כבר יותר משנה, במקביל לאחותי שצעירה ממני בשנתיים, שגם זה עתה סיימה את חוק לימודה במסגרות חב"ד, וכרגע מחפשת את בן זוגה - החצי שאבד לה. אני בדיוק ניצב על פרשת דרכים מה לעשות כרגע לבנתים עד שאמצע את החצי ששייך לי, השידוך שלי, המיועדת שלי.

באחד הימים כשאני חוזר לבית אחרי לימוד מוצלח עם החברותא, עייף ומותש אך מלא סיפוק. בעודי מחכה לארוחת הצהרים שאחותי מבשלת, אני שם לב למכתב שמונח על השולחן על המכתב היה כתוב את שמי המלא והכתובת של הבית, זה ריגש אותי מאוד למען האמת, לא ידעתי שיש מישהו שממש מתעניין בי עד כדי כך שהוא שולח לי מכתב באופן אישי.

פתחתי את המכתב בהתרגשות, וברגע אחד כל רגש השמחה וההתרגשות שלי התהפך לרגש של פחד וחרדה, התברר שהמכתב נשלח מטעם המוסד לביטוח לאומי, והוא בעצם הודעת חוב על סך של כ10,000 ₪. לא ידעתי מה זה אומר בדיוק, היה לי מוזר מאיפה הגיע החוב הזה, אני לא לוויתי כסף בכזה סכום ובוודאי שלא מהמוסד לביטוח לאומי, אם כבר אז הולכים לבנק לא אליהם.

אחרי זמן קצר התברר לי שגם אחותי קיבלה מכתב זהה לחלוטין, היה לי מוזר, ביררתי איתה וגם היא לא לוותה מהם כסף, מה שכן שמתי לב שסכום החוב שלה היה קצת פחות מהסכום שהיה נקוב בהודעת החוב שלי, לפחות זה חצי נחמה.

רק אחרי בירור קצר הבנתי שכל מי שלא עובד צריך לשלם חובות לביטוח הלאומי, גם בלי שהוא לווה מהם כי ככה זה החוק, להרבה בחורי ישיבה ההורים משלמים עבור הילדים, אך במקרה שלי איך לומר עם כל הרצון הטוב של הורי לשלם זאת בעבורי, זה לא באמת היה ביכולתם.

אפילו שאנחנו משפחה קטנה רק אני אחותי וההורים, בכל זאת הניירות הצבעוניים האלה מה שמכנים כסף, הם היו חסרים אצלנו בבית, אפילו שזה רק נייר, המצרך הזה היה קשה מאוד להשגה בעבור הוריי ובמיוחד באותה התקופה, אימא שלי עקרת בית ולא ממש יכולה לצאת ולהביא כסף עקב ענייני בריאות, ואבא עובד קשה מאוד כדי להביא פרנסה לבית, ואת זה הוא בקושי מצליח אם בכלל.

הימים עוברים אני ואחותי מנסים למצוא דרך כדי להשיג את סכומי הכסף, ולבנתיים אנו זוכים לקבל עוד ועוד מכתבים "אישיים" שבכל אחד מהם הסכום הולך וגודל, וגם נוספים עוד ועוד שורות אזהרה.

למכתב הבא הביטוח הלאומי החליפו את גוון המעטפה לאדום, וזה כבר לא היה עוד מכתב, אלא איום מפורש "הוצאה לפועל" זה מה שהופיע בכותרת, לא צריך לתאר לכם מה שעבר לי בראש באותו הרגע, עד כאן! זהו די די! אני אומר לעצמי צריך לעשות משהוא ומהר.

כסף לא היה לי להביא להם באותו הרגע, אז עשיתי מה שיכולתי לעשות באותו הרגע, הלכתי להתפלל בקברו של האדמו"ר מזוועהיל, עשיתי את הסגולה הידועה של שני חמישי שני, והתפללתי לה' שבזכות הצדיק נראה ישועות גדולות בקרוב, ואני מבטיח לפרסם כשהוושע.

ביום שני האחרון, התפללתי מעומק הלב ממש, דמעות זלגו מעיניי, אבל הייתי בטוח שהישועה שלי ושל אחותי קרובה לבוא, נפרדתי מהקבר של הצדיק אחרי שהדלקתי נר ותרמתי כמה שקלים לצדקה לזכות הצדיק, ואני הולך בדרכי לכיוון הבית כשאני שקוע במחשבות על מה אני הולך לעשות עכשיו.

פתאום אני פוגש ידיד ותיק שלא פגשתי אותו כבר שנים, אחרי ששאלתי בשלומו כנהוג, תוך כדי שיחה התברר שהוא סוג של עסקן ויש לו השפעה על המוסד לביטוח לאומי, נפרדתי ממנו בהבטחה שהוא ינסה לראות מה הוא יכול לעשות בנידון.

אני מתמלא ברגש של שמחה, סוף סוף רואים אור בקצה המנהרה. אני חוזר לבית שמח ומאושר רוצה לבשר זאת לאחותי ולהורי שהנה דיברתי עם עסקן אחד שינסה לעזור בנידון, ואין מה לדאוג מההוצאה לפועל.

אך כשאני מגיע לבית, אני רואה את הורי ואחותי יושבים יחד, נראים מודאגים ועצובים. מה קרה זרקתי שאלה באוויר, קיבלנו מכתב אמרה אחותי וזה לא מהביטוח הלאומי! לא ידעתי עם המשפט הבא מבשר טובות או חלילה...

המכתב שנועד עבור הורי, נשלח מטעם ישיבת ******* אחת מהישיבות הידועות והמוצלחות בעולם הישיבות, לרגע חשבתי שהם רוצים שאני יכנס ללמוד שם אולי... אבל תוכן המכתב היה דווקא משהוא אחר, הם הודיעו לנו שהם הבעלים החדשים של הדירה שלנו. הדירה שלנו היא דמי מפתח זה לא בדיוק שכירות וזה גם לא דירה של ההורים שלי. הבעל הבית הזקן שהיה ניצול שואה נפטר והוריש את הדירות שלו לישיבה, וכרגע זה הקדש להם. באותו הרגע לא הבנתי בדיוק מה זה אמור להיות אכפת להורים שלי מי בדיוק הבעלים של הבית, העיקר שנוכל לגור בדירה ולשלם את דמי השכירות בזמן וזהו.

וביננו למה שיהיה אכפת למישהו מהדירה הזו, הדירה קטנה וישנה עם קירות מתקלפים, ובחורף כל הבית שלנו מתמלא בדליים, הברכה של הגשם חודרת את תקרת הבית ואנו נאלצים לאסוף אותם עם דליים, כדי שהברכה הזו לא תהפוך לבריכה.

כמה ימים אחרי, אני חוזר לבית ומוצא את הנציגים של הישיבה אצלנו בחצר של הבית, הבנתי שמשהו שונה קצת מבעל הבית הקודם... הם הציגו את עצמם דיברו עם אבא בעיקר, והציגו את התוכנית שלהם, הם רוצים לעשות שינויים במבנים ובדירות שהם ירשו. ובגלל שהדירות הקדש, הם צריכים להוציא מהם את המקסימום לטובת הישיבה כמובן, ואם על הדרך הם ידרכו על הראש של הדיירים המסכנים זה לא נורא, כי מצווה כזו זה מצווה גדולה ולא משנה עם על הדרך יפגעו כמה אנשים...

כבר בסוף של אותו השבוע הם הגיעו שוב עם תוכנית מפורטת, על החצר של הבית אנחנו לאלץ לוותר, כי שם הולך להיבנות בניין מפואר שיהווה הכנסה מכובדת לישיבה. ובמילים פשוטות מסביב המחסן שבו אנו גרים הולכים להיבנות להם ארמונות פאר, ואנחנו נוותר על החצר ונהנה ממוזיקת הרקע של מקדחות ופטישים.

אז נפתח בעבורנו עולם מושגים חדש שהתוודינו אליו בעל כורחנו, חוזים עורכי דין בתי משפט, ואם צריך זה לא מספיק כדי לשכנע אותנו על הצורך של ההקדש, יש גם אנשים שיודעים לשכנע בצורות שונות ומשונות, אנשים שהם פשוט לא מהעולם הזה אלא מהעולם התחתון.

אין ספק התקופה הזו הייתה קשה וסוערת, כאילו לא מספיק לנו הסיפור עם הביטוח הלאומי, והסיפור עם הדירה עכשיו, וכן כנראה שזה לא הספיק והשענת הכלכלית היחידה שהייתה לנו באותה התקופה נשברה, ודווקא אז אבא פוטר מעבודתו.

לא קשה לתאר את האווירה המתוחה ששרה בבית באותה התקופה, אנו טרודים ולא יודעים מה ילד יום, על שידוכים מי מדבר בכלל.

בבית שעדיין גרנו בו התחלנו להרגיש את המחסור הגדול בכסף, וכך גם בכל הדברים הנצרכים לחיים בסיסים כמו אוכל אפילו זה היה כבר מצרך לא נפוץ אצלנו בבית. בתוך תוכי ידעתי שכמו שכל דבר טוב חולף כך זה גם בדברים הפחות טובים.

באחד הלילות, כשישבנו בסלון בחושך כדי לחסוך חשמל, נשמעה דפיקה חזקה בדלת. כולנו קפצנו בבהלה. אבא ניגש בזהירות לפתוח את הדלת כולנו היינו במתח, עומדים מאחוריו ובראש המחשבות רצות לכל עבר.
שיתוף - לביקורת ד"ש מוירטואז'
לא יכולתי שלא לשתף. עימכם הסליחה...

*


"תבוא הביתה?" שואל מורזס כשהלילה מעמיק ודממתו מסוככת על שנינו. "לפחות תנסה?"

כוכבים מנצנצים בשמיים, דאונים נראים כפוגעים בהם במרחק, ועצי הגן, ברושי ענק דקיקים, נעים עם רוח הססנית, מלטפת. "לא", אני חותם, כי למה לי לכאוב את השממה? לבכות את האובדן, במקום לצאת ולנקום אותו?

מורזס אינו מברר את מידת החלטיותי, רק מניח על כתפי יד ונושם אל עורפי. מקפל את אצבעותיו כחלוף רגע ארוך. "לילה טוב", הוא מאחל. "אם תתחרט – כל אחד יוכל להדריך אותך לשם".

אני לא צריך הדרכה. צריך רק שקט. לעכל את מות היקרים לי, להתאבל עליהם שוב ולהבין את תוכניתי העתידית. בכל זאת מהנהן, אחי לא אשם ברגשנות שתקפה אותי עם הזיכרונות.

הוא הולך, בתום נקישות צעדיו עוטפת אותי שוב הדממה. קול פכפוך מים חודר אליה, מרוחק ונוגה, ורק שלוש קומות מפרידות ביני לגינת הארמון.

רק שלוש קומות. כמה זמן עבר מאז נפלה עליי ההחתמה הארורה? מאז גיליתי את יכולתי לנתר?

פחות משבוע. זה הכול. ידיי תופסות במעקה, מושכות את רגליי בעקבותיהן. שנייה אחת אני משתהה לצפות בנוף האפל ואחר כך נוחת על ברוש, גולש ממנו מטה.

האדמה רכה תחת נעליי, ופכפוך המים מתחזק כשהן דורסות אותה. מועכות אליה דשא טרי, ירקרק. אור כחול מרצד היכן שאני שם את עיניי, נעצר על נחל דק. חלוקי אבן ממסגרים אותו, בוץ מעטר את שוליו, ומעברו השני מורמות אליי פנים חתוליות.

זהו לא לאון. רעמתו של האריה שחורה, עיניו יציבות ושפמו מלא את תשעת שערותיו. רוֹדוּ.

"חזרת", הוא מנגב בלשונו מים שניגרו מסנטרו, עובר לצידי ומחכך בגב כף ידי את חוטמו. "טינאה כועסת. עדיף שתבוא בפעם אחרת, כשתירגע".

פרוותו מקפצת למגע ידי, סומרת כשעיניים כתומות מביטות אליי מבעד לשיח צפוף עלעלים. "ברח", הוא נושף, דוחף אותי בחוטם לח. "מהר!"

ברחתי כבר. הותרתי משפחה מצומקת מאחור, ניתקתי חברויות, מצאתי לעצמי מטרות יבשות וחסרות כל קשר לרצונותיי האמיתיים. לברוח שוב? למה לי?!

"טינאה?" אני לוחש, מרים יד רועדת וקרב צעד אחד, בודד אך נחוש. מגלגל חלוק אחד אל המים הזורמים.

עיניה הופכות לחריצי אש ונהמה מתגרגרת בגרונה. העשב מרשרש כשגופה חותך דרכו, מזנק מעל לנחל ומטיח בי כף שמאלית, שלופת טפרים.

אווחחח. ידעתי שמכתה תכאב, אך כנראה לא ידעתי לשער עד כמה. לחיי כמעט יורדת מעליי ויציבתי כושלת אל האדמה, אל דשא מדגדג, שותה את כחול דמי.

"אתה הבטחת לי!" היא רושפת. כפה דורכת על חזי ועיניה קרובות לשלי, בוהקות בזעם. פיה מדיף אליי ריחו של טרף וזנבה צולף על זרועי. "הבטחת! ואיבדת לו שתי נשמות חיים!"

עור לחיי כבר התגבש חזרה, הכאב גם הוא נמוג. אבל לכעסה, שבולט היטב מתנוחת גופה, אין ולא תהיה תקנה. "מצטער", רעד נוגע בשפתיי, ועל אף שאני יכול בקלות להעיף אותה ממני, איני מוצא בכך תועלת כלשהיא. תהיה זו בריחה לכל דבר. "לא התכוונתי, איבדתי גם את עצמי. אם הייתי יודע -" התירוץ שמתגמגם ממני מטופש כל כך שאני עוצר באמצעו. לו ידעתי – לא הייתי מתרחק לאי שם, מאבד את ימיי בעבור השגת צרכי הכישוף של אחרים.

כף פוגעת בי, חורצת מגרוני ומטה שבילי דם. "הייתי הורגת אותך", מסננת הלביאה, מתרוממת מעליי ומפנה לי גב. "אבל זה כבר בלתי אפשרי, ואני צריכה לחזור אל לאון", שיערות זנבה מוטחות בפניי, והיא נעלמת אל החשיכה.

רגע או שניים עוברים עליי בהכנסת אוויר לריאות. הכאבים חולפים הרבה לפני, בגדי הוא שנותר קרוע, אות וסימן. אני מתרומם, מבחין ברודו לוגם שוב מהמים, שאנן.

"שרדת", הוא אומר כששכמותיו מתייצבות מעלה. "ובכל זאת – עדיף שתניח לה כרגע. היא סוערת, ובצדק".

היא סוערת, וצודקת, אבל איבדתי כל כך הרבה שאני נואש לזכות שוב במה שאפשר. "אני רוצה לראות את לאון", לא מפחד לומר, לא מפחד לנסות. מכת טפרים נוספת, אפילו מאה, רק תגרום לי לדמם ולכאוב, לא מעבר.

רודו מלחלח את שפתו. "בטוח?" הוא שואל, מניח כף קדמית אחת במים. "לא תתחרט?"

כתפיי נמשכות, והוא, בתגובה, רק אומר: "אחריי", וכבר פותח בריצה אל הלא נודע.

רגליו קלילות, נוגעות ולא נוגעות באדמה, וכשהוא צובר עליי פער, מותיר אחריו עקבות מהוהות, מתבהר לי ההבדל בין יכולתי לנתר לבין גמישות תנועתו.

מתנשף ומזיע אני עוקב אחר גבו וכשהעצים מתרבים סביבי ומבליעים את דמותו – נעצר מדי פעם להריח את מיקומו. בולם בפתחה של מאורה סלעית, שאריות בשר ועצמות שבורות זרוקות בקדמתה.

צל מהיר חולף מימיני, אחד נוסף מתרומם מעליי. מבטי נישא אל כפיר העומד מעל סלע המאורה, וגופי נופל כשהצל מימין קופץ עליי. לשונו, רטובה ודוקרנית, מגרדת בפניי.

"מספיק", אני אומר וצוחק כשאוֹפַלְד לא מניח לי בליקוקיו. בד בבד נגעל. "הבנתי, התגעגעת", סונט כשעוצר אותו ביד, דוחף אותו ממני.

הוא קַטֶן, מתקרב אליי שוב בזנב עולז, מתרפק בין זרועותיי. סנטרי מונח על פדחתו ושפתיי ננשכות עד זוב. למה הלכתי בכלל?

אני יודע את התשובה, שנוגעת לקרניי. יודע שנבוכותי ללכת כך, מחוסר את היקר לי, את חותמי האלפיגוטי. ועדין – למה?

כואב לדוש בשאלה כעת, כשממשפחתי הקרובה נשאר רק מורזס, כשמספר השנים שעברו מאז נפגם הממוס לא ידועות לי וכשהזיכרונות העיקריים שלי נוגעים בטראומות שגרמו לי לסגת, להתבודד במקום לא לי.

כואב לי. אני מאמץ את אופלד אל ליבי כשנעמד, חודר אל המאורה בגב כפוף. בוחר להתיישב סמוך לרודו ולהתעלם מהכעס שנושפת אליי טינאה, עיניה מזגזגות ביני לבנה החבוק אצלי.

אני משחרר אותו. הוא חומק מכובדו של האוויר אל החוץ, מהשתיקה הנוגעת בסלעים המאובקים. לאון, שמונח קרוב לחזַה, בין רגליה המקופלות לאדמה, מיילל. מפר אותה. ולאט, כדי לא להזניק עליי את חמת אימו, אני קרב אליו, משחיל יד מתחת לחוטמה ומלטף את שערותיו.

הן דלילות, ורכות כל כך, ובלי שרודו או טינאה יסבירו, ברור לי כי יכולתו לגדול תשוב אליו רק כשישלים שנת חיים. "מצטער", אני לוחש שוב. "מצטער ממש", משום שגודל האבידה הוחוור לי רק כעת.

זיכרונותיו אבדו עם הרוח, ימיו נעלמו כלא היו. חמש שנים העברתי עמו, שנתיים שלמות בקרטרה. ביום אחד, בעיתו של בן אנוש, נדרסה נשמתו. לאון נולד מחדש, אך אין מי שיזכיר לו את שהיה, וגם אם כן – הוא לא ייזכר לעולם.

טיפות יורדות מעיניי, רעד מטלטל את גווי, ולראשונה זה שבוע אני בוכה את אבדותיי כולן.

בכי מנקה, בכי מטהר. אולי אמרה לי אמא כך כשהייתי קטן, אולי היה זה דווקא אבא. אין לי היכולת לדעת, ייתכן גם שאיש לא יטרח להזכיר לי זאת אי פעם.

דבר אחד אני יודע - הבטחתי כל כך הרבה. לטינאה, לקאלט, לעצמי. הגיע בהחלט הזמן לקיים.

לסתותיי מתהדקות ואוויר מרפרף דרך אפי.

בני אנוש, היזהרו. יומכם קרב, והוא יהיה האחרון.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה