הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
[ICODE]אמנם הספירה הזו כבר עברה, אבל הסיפור הארס-פואטי הזה רלוונטי אליי היום יותר מתמיד...[/ICODE]המכתב חיכה לה בתיבת הדואר, עטוף במעטפה רשמית, חתום בלוגו מודפס, והלב שלה התחיל לרעוד, ואִתו הידיים הקורעות מהר את פתחה של המעטפה.
זה – זה. היא ידעה. זו התשובה.
כמה קדם לה. כמה לילות חסרי שינה, שבהם כתבה אל תוך הבוקר. כמה ערבולי עוגות ובחישות סיר מוסחות, שבהם ניסתה לנסח את הפסקה הבאה שלה בספר. ואז השורה האחרונה, שאותה חתמה בהתרגשות מתפעמת, ואז העריכה הסזיפית, המייאשת כמעט, עד שסוף סוף יכלה לומר שזהו זה, הספר שלה גמור.
היא לא הראתה אותו לאף אחד. לאישהּ סיפרה שהיא כותבת – הוא הסתקרן, אבל לא חקר יותר מדי. לאמה אמרה ש"כן, אני מתכוונת לממש את כישרון הכתיבה שלי", אבל לא סיפרה על הסיפור המתגבש והולך, על הסיפור רצוף האותיות המוקלדות, על הסיפור שהודפס על דפים רצים במדפסת הביתית, ואז נכרך בסליל בחנות הצילום הקרובה. על הסיפור שהכניסה למעטפה גדולה, ושלחה אל אחת ההוצאות הנחשבות.
היא לא שלחה מעטפה גדולה נוספת שבה יחזירו לה את הסיפור שלה אם לא יקבלו אותו – מה פתאום, למה שלא יקבלו אותו? הוא נגע בכל הנקודות החשובות בחיים: ענייני משפחה ומלוכנות במשפחה, ענייני נפש וענייני מתח ואפילו נגע בנצח החיים. והוא היה כתוב בשפתה המיוחדת, בכישרון שניחנה בו מילדות ושכולם הכירו בו. היא הייתה בטוחה בתשובה הכתובה בתוך המעטפה.
אז למה כל הגוף שלה רועד כשהיא מיישרת את קיפולי הדף המודפס?
"לכבוד מלכה סופר [היא הייתה כה גאה בשם העט שבחרה לעצמה!]
"אנחנו מודים לך ששלחת לנו את ספרך. לצערנו איננו רואים אותי כמתאים להוצאה לאור בהוצאתנו.
בברכת הצלחה בכול! הוצאת מלך – ספרים הם לנצח".
בום. היא הייתה בטוחה שהדף שנפל מידיה הוא שהשמיע את הרעש האיום הזה. או שמא היה זה לבה, שצנח כמה מדרגות מטה בתוך גופה?
"חיה?" שמעה קול תמה מאחוריה, קול רך. לא הצליחה להביא את עצמה להסתובב אליו, אל האיש שלה שמלווה אותה תמיד. גם אם לא בענייני הכתיבה. עדיין. לעולם לא. "מה קרה?"
לא הצליחה לענות. הושיטה את אצבעה אל הקרקע למרגלותיה.
הוא התכופף, עדיין תמה. ניער את המכתב מהעפר שדבק בו. "מלכה סופר?" שפתיו התעקלו בחיוך. "זה שם יפה, דווקא..."
"שם לא שווה בכלל," היא התיזה.
"כי הם החליטו לא לקבל את הספר שלך?" התמיהה בקולו גברה.
פניה המעונות ענו לו.
"את יודעת כמה הוצאות ספרים יש?" הוא בירר, קולו חם. "ויותר מזה – את יודעת כמה סופרים וכמה אנשים שרוצים להיות סופרים יש?"
"המ... יש הרבה..." היא אילצה את עצמה להודות.
"אבל חיה מלכיאל, האישה שלי, יש רק אחת," שוב הוא חייך, והחיוך כבש את פניו, כבש אותה. "ואני יודע שהיא הכי מוכשרת שיש. מה דעתך, תרצי להראות לי את הסיפור הזה שכתבת? את יודעת שאני אוהב לקרוא – כשיש לי זמן..."
הסיפור שהיא כתבה. הסיפור שהיא התכוונה עכשיו, ברגע שתעלה הביתה ותפתח את המחשב, למחוק באבחת לחיצת עכבר. הסיפור שכנראה לא שווה.
או שכן?
"כן..." הצליחה למלמל, הצליחה לצעוד בעקבותיו אל תוך הבניין. "תביא," היא הושיטה את ידה אל הדף שהיה עדיין בידיו כשחלפו ליד פח הניירות.
"לא," הוא הרים אותו גבוה. "המכתב הזה הולך להיכנס לאלבום. וגם אם יהיה לנו אלבום שלם של מכתבי דחייה כאלה – אנחנו לא ניפול! אנחנו נדע שאת עוד תקבלי את התשובה החיובית יום אחד. אנחנו נדע שכבר עכשיו את סופרת טובה."
היא הנהנה, מפקפקת.
"אני מבטיח לך שתצליחי," הוא דחף את דלת הבית, התגלגל אל המטבח כדי לזרוק פסטה לסיר, "מבטיח לך שתנצחי בסוף בדרך שלך. רק בסבלנות. רק בשמחה ובאצילות. איך קראת לעצמך? מלכה? כן. את עוד תגיעי במלכות לניצחון שלך, לנצח שלך כסופרת. אני מבטיח."
והיא, מה נותר לה לעשות? הנהנה. בסבלנו. במלכות. בנצח.
