שיתוף - לביקורת "מן הדיוק אל הנשימה"

[חנה ש.]

ב"ה

האגדה על חובה וזכות
(לגיל הרך שבלב)


בעמק שקט שידע להקשיב,
גרו שתי אחיות שלא דומות כלל.


חובה גרה בבית מרובע,
היה לה פנקס חשוב ותוף שאמר לה תמיד מתי לצעוד.
כל הבוקר היא סימנה תיבות,
וכל הצהריים היא הלכה בקצב תק־תק־תק.


זכות גרה בבית עגול,
היה לה סל נעים מלא פרחים, פירות בשלים, וריח של בוקר בהיר,
ועל גבה נח כינור ישן שידע ללחוש מנגינות.


חובה תמיד אמרה:
"יש מה לעשות! צריך להספיק!"
והתוף אמר יחד איתה:
תק! תק! תק!


אבל זכות רק חייכה,
והכינור לחש:
"קחי רגע... הוא שלך... כמו שהוא."
ואז, כמעט בלי מילים,
ניגן:
סול... מי... מי... סול.


יום אחד – הגיע יום כבד.
שמש לא עלתה בדיוק, העננים שכחו ללכת,
וכל אנשי העמק חיכו לראות מה חובה תעשה.


היא קמה כמו תמיד, פתחה את הפנקס,
אבל —
האותיות קצת ברחו.
והתוף… שכח את הקצב.


היא ניסתה לצעוד.
צעד אחד… ועוד אחד…
אבל בתוך הלב שלה היה שקט ריק.
לא שקט טוב. שקט בודד.


ואז – הופיעה זכות.
היא לא אמרה הרבה. רק ניגשה,
הניחה לה פרי מתוק, קטן ומבריק, כאילו חיכה רק לה,
והכינור ניגן תו רך,
וחובה נזכרה —
זה התו מהמנגינה שהכירה פעם, עמוק בפנים.


ואז זכות לחשה,
כמו שהרוח לוחשת לעלים:
"לפעמים כדי לשאת — צריך לזכור מה נותן נשימה."
כי כל חובה צריכה זכות שתלחש לה למה.


ומאז –
כשהתוף מתחיל לתופף תק־תק־תק,
והכינור עונה לו סול… מי… מי… סול –
וכשאתם שומעים תוף שמכה אבל גם לב שמתנגן,
תדעו:
חובה וזכות הולכות יחד.
ולפעמים – הכי יחד זה כשלא צריך להגיד כלום,
רק ללחוש:
"אני כאן. תמיד הייתי."