הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הוא נכנס בסערה לכיתה, עם פרצוף 'עשירי לחודש', והניס את הילדים למקומותיהם, כינוס העכבר מאימת החתול. הוא הניח על השולחן חבילת טפסי הלוואה, חלקם כבר חתומים עם הערבים, חלקם עדיין מחכים לצדיק שמוכן לשים את כספו על קרן הצבי, באמצעות חתימה חפוזה ומסוכנת.
הטיפוס, מתווך דירות לא ממש מוצלח, ושדכן די כושל עם רזומה עשיר של חמישה זוגות גרושים, ועוד שניים פרודים שמיטב העסקנים נאבקים להנשים את נישואיהם, משמש בזמנו הפנוי, מורה למקצועות החול. את הילדים שלו עצמו, הרווחה הייתה מחלצת במבצע לילי נועז מביתו, אילו היו מכירים אותו. אבל מצוקת כוח האדם הקיצוני של המוסד, הביא אותו למרכז בימת המורה, ואותי ועוד 26 תלמידים בני 8, לשמש ניצבים חסרי ישע במופע האימה של האיש.
באותו יום הוא פלט שורת תרגילי חשבון לביצוע, והתפנה לחשב את כמות הצ'קים שיחזרו אליו מחר ואת סכומם הכולל. הילדים עמלו על החומר, ואילו אני, עפיפון שכמותי, בזמן הזה ראיתי עולם. פני שעונות על כפות ידיי, שנתמכות במרפקיי שמוחצים את המחברת הריקה למוות. את המסע הטרנסאטלנטי הדמיוני שלי התחלתי דווקא קרוב יחסית, בגן החיות התנכי. בתום המסלול המרתק בשבילי הגן, עליתי לכיוון תיבת נח ופגשתי, מי אם לא, את נח, שבדיוק יצא צולע מחבטת האריה. במקום להציע עזרה לנח, גליתי סקרנות דווקא באריה, שגילה לי שהוא בא במקור מאפריקה... וכך מצאתי את עצמי ביערות אפריקאים, משחק תופסת עם קופים ומתאמן איתם על קפיצות בין-עציות. כל הטוב הזה נגדע לפתע, עת משך המורה את המחברת בברוטליות מתחת למרפקיי, וגילה את הדפים הריקים.
הוזמנתי אחר כבוד למרכז הכיתה, יחד עם חבר נוסף, עפיפון גם הוא. הס הושלך בכיתה, כאשר המורה תיאר לכולם איך לא ייצא מאיתנו כלום. שני ילדים חסרי שכל! קבע בנחרצות. מה אתם חושבים, שאתם עושים לי טובה? אתם לא תלמדו, תהיו קבצנים כל החיים. אין לכם סיכוי. אני אפגוש אותכם בגיל שלושים, ונראה לאן תגיעו.
והיה ככלות הקבצן להטיף לנו על קבצנות, נשארנו, אני וחברי חבוטים ומושפלים במקום. מאותו יום החיים שלי השתנו מקצה לקצה. שום דבר לא היה כשהיה. הטראומה פצעה את נפשי, וחיבלה את נשמתי אנושות.
השנים דילגו בקלילות, והנה אני בן שלושים; הגיל שבו קבענו להיפגש, אני, החבר והמורה.
ברוך השם הצלחתי לא רע בחיים. כבר בגיל 22 פתחתי עסק משגשג, שמאז הסתעף לסניפים רבים, ונכון להיום אפשר להגיד בעדינות, שהבנקאי שלי די מרוצה ממני.
את החבר שעמד אז לצידי, לא פגשתי מאז נפרדנו לישיבות קטנות שונות, וממש הסתקרנתי לדעת מה עלה בגורלו.
והנה אני הולך ברחוב, ורואה מישהו שמתבונן בי ומתלבט אם לעצור, הפרצוף שלו מוכר לי אבל אני לא זוכר מאיפה. חדי האוזן שמעו את האסימונים נופלים, כאשר הבנו בו זמנית, שאנחנו שתי צלעות 'מפגש השלושים' המדובר, וחסרה רק הצלע השלישית; זאת העקומה.
ואז כמו בתסריט כתוב היטב מלמעלה, הוא הגיח מפינת הרחוב, עם אותה חבילת טפסים; רק שמות הערבים השתנו, מאחר שהקודמים לא התלהבו לחתום בשנית, בעודם משלמים את הערבויות הקודמות.
חברי עצר אותו, ללא נימוסים מיותרים, והחל מטיח בו בכאב מכמיר לב: "הרסת לי את החיים! ההשפלה ההיא פצעה לי את הנפש. עד היום אני לא מצליח להתאושש ממנה. אכן לא יצא ממני כלום, אבל לא כי לא ביצעתי את התרגילים המטופשים שלך, אלא כי אתה בכבודך ובעצמך ריסקת את הביטחון העצמי שלי עד לרמת האפס. בוש והיכלם!"
המורה השפיל מבט, ונותר דומם דקה ארוכה שאותה שברתי במונולוג משלי: "מה שעשית היה בהחלט לא ראוי, חברי כאן ביטא זאת היטב. גם אני סחבתי את הפצע הזה שנים, ואני לא בטוח שהוא כבר הגליד לגמרי. אבל בדיעבד, אני חב לך תודה. המילים שלך, לפיהן אין לי סיכוי להצליח בחיים, הניעו אותי וגרמו לי לרצות להוכיח שאני אצליח ועוד איך. והנה אני היום, מסוגל לשמש ערב יחיד לכל הטפסים שלך, וגם אם לא תשלם, לא נורא; קטן עלי"
המורה הגיב בחיוך מריר ונבוך גם יחד, ורץ לגמ"ח התורן רגע לפני שעת הסגירה. החבר גם הוא הלך לו לדרכו בסערת רגשות, ואף אני פניתי לעיסוקיי המניבים. נותר שם רק מסר אחד תלוי ומהדהד באוויר: לא משנה מה אנשים אומרים או עושים לך, משנה מה אתה עושה עם זה!
הטיפוס, מתווך דירות לא ממש מוצלח, ושדכן די כושל עם רזומה עשיר של חמישה זוגות גרושים, ועוד שניים פרודים שמיטב העסקנים נאבקים להנשים את נישואיהם, משמש בזמנו הפנוי, מורה למקצועות החול. את הילדים שלו עצמו, הרווחה הייתה מחלצת במבצע לילי נועז מביתו, אילו היו מכירים אותו. אבל מצוקת כוח האדם הקיצוני של המוסד, הביא אותו למרכז בימת המורה, ואותי ועוד 26 תלמידים בני 8, לשמש ניצבים חסרי ישע במופע האימה של האיש.
באותו יום הוא פלט שורת תרגילי חשבון לביצוע, והתפנה לחשב את כמות הצ'קים שיחזרו אליו מחר ואת סכומם הכולל. הילדים עמלו על החומר, ואילו אני, עפיפון שכמותי, בזמן הזה ראיתי עולם. פני שעונות על כפות ידיי, שנתמכות במרפקיי שמוחצים את המחברת הריקה למוות. את המסע הטרנסאטלנטי הדמיוני שלי התחלתי דווקא קרוב יחסית, בגן החיות התנכי. בתום המסלול המרתק בשבילי הגן, עליתי לכיוון תיבת נח ופגשתי, מי אם לא, את נח, שבדיוק יצא צולע מחבטת האריה. במקום להציע עזרה לנח, גליתי סקרנות דווקא באריה, שגילה לי שהוא בא במקור מאפריקה... וכך מצאתי את עצמי ביערות אפריקאים, משחק תופסת עם קופים ומתאמן איתם על קפיצות בין-עציות. כל הטוב הזה נגדע לפתע, עת משך המורה את המחברת בברוטליות מתחת למרפקיי, וגילה את הדפים הריקים.
הוזמנתי אחר כבוד למרכז הכיתה, יחד עם חבר נוסף, עפיפון גם הוא. הס הושלך בכיתה, כאשר המורה תיאר לכולם איך לא ייצא מאיתנו כלום. שני ילדים חסרי שכל! קבע בנחרצות. מה אתם חושבים, שאתם עושים לי טובה? אתם לא תלמדו, תהיו קבצנים כל החיים. אין לכם סיכוי. אני אפגוש אותכם בגיל שלושים, ונראה לאן תגיעו.
והיה ככלות הקבצן להטיף לנו על קבצנות, נשארנו, אני וחברי חבוטים ומושפלים במקום. מאותו יום החיים שלי השתנו מקצה לקצה. שום דבר לא היה כשהיה. הטראומה פצעה את נפשי, וחיבלה את נשמתי אנושות.
השנים דילגו בקלילות, והנה אני בן שלושים; הגיל שבו קבענו להיפגש, אני, החבר והמורה.
ברוך השם הצלחתי לא רע בחיים. כבר בגיל 22 פתחתי עסק משגשג, שמאז הסתעף לסניפים רבים, ונכון להיום אפשר להגיד בעדינות, שהבנקאי שלי די מרוצה ממני.
את החבר שעמד אז לצידי, לא פגשתי מאז נפרדנו לישיבות קטנות שונות, וממש הסתקרנתי לדעת מה עלה בגורלו.
והנה אני הולך ברחוב, ורואה מישהו שמתבונן בי ומתלבט אם לעצור, הפרצוף שלו מוכר לי אבל אני לא זוכר מאיפה. חדי האוזן שמעו את האסימונים נופלים, כאשר הבנו בו זמנית, שאנחנו שתי צלעות 'מפגש השלושים' המדובר, וחסרה רק הצלע השלישית; זאת העקומה.
ואז כמו בתסריט כתוב היטב מלמעלה, הוא הגיח מפינת הרחוב, עם אותה חבילת טפסים; רק שמות הערבים השתנו, מאחר שהקודמים לא התלהבו לחתום בשנית, בעודם משלמים את הערבויות הקודמות.
חברי עצר אותו, ללא נימוסים מיותרים, והחל מטיח בו בכאב מכמיר לב: "הרסת לי את החיים! ההשפלה ההיא פצעה לי את הנפש. עד היום אני לא מצליח להתאושש ממנה. אכן לא יצא ממני כלום, אבל לא כי לא ביצעתי את התרגילים המטופשים שלך, אלא כי אתה בכבודך ובעצמך ריסקת את הביטחון העצמי שלי עד לרמת האפס. בוש והיכלם!"
המורה השפיל מבט, ונותר דומם דקה ארוכה שאותה שברתי במונולוג משלי: "מה שעשית היה בהחלט לא ראוי, חברי כאן ביטא זאת היטב. גם אני סחבתי את הפצע הזה שנים, ואני לא בטוח שהוא כבר הגליד לגמרי. אבל בדיעבד, אני חב לך תודה. המילים שלך, לפיהן אין לי סיכוי להצליח בחיים, הניעו אותי וגרמו לי לרצות להוכיח שאני אצליח ועוד איך. והנה אני היום, מסוגל לשמש ערב יחיד לכל הטפסים שלך, וגם אם לא תשלם, לא נורא; קטן עלי"
המורה הגיב בחיוך מריר ונבוך גם יחד, ורץ לגמ"ח התורן רגע לפני שעת הסגירה. החבר גם הוא הלך לו לדרכו בסערת רגשות, ואף אני פניתי לעיסוקיי המניבים. נותר שם רק מסר אחד תלוי ומהדהד באוויר: לא משנה מה אנשים אומרים או עושים לך, משנה מה אתה עושה עם זה!
.
