הנושאים החמים
מאל"ף ועד תג
עריכה | הגהה | עימוד
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עימוד ספרים
עריכה תורנית
- הוסף לסימניות
- #1
מקום: אולם חתונות ידוע במרכז העיר בני ברק
תאריך: כ"ד טבת תשצ"ט
קולות רמים נשמעו מכיוון מטבח האולם. בליל של צעקות וכעסים. כמה מלצרים נסו משם בבהלה ונתקעו בכמה סקרנים שרצו לשם גם כן בבהלה. במרכז המטבח עמד מלצר צעיר, אך לפני יומיים החל את עבודתו כאן ומירר בבכי. "מה עשיתי. אוי ואבוי לי" אמר ספק לעצמו ספק לאחראי המטבח.
היתה זו עוד חתונה. אחת מיני רבות שראה האולם הגדול. בכל ערב מתחתנים בו כמה וכמה זוגות, ובכל ערב סועדים בו סלתה ושמנה את סלטה ושמנה.
אני האולם, כבר התרגלתי לראות הכל. כן הכל. כולל הדברים המוזרים ביותר שניתן להעלות על הדעת. אני נזכר בערגה בחתן המספר בחיוך, ספק ממורמר ספק ציני, שהנה, הצלקת שנותרה בידו מהנפילה ההיא, המפורסמת בילדותו, טרם עברה, למרות הבטחת הסבתא שעד החתונה זה יעבור...
והיתה גם את הכלה ההיא, זו עם המבט האופטימי, שהיה ברור לי שראיתי אותה כבר פעם אחת בשמלה לבנה, ואכן במהלך החתונה שמעתי את בני המשפחה המשוחחים ביניהם שגדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון. מאוד התפרגנתי שהכלה ההיא באה פעם שניה לאותו המקום להתחתן. צודקת. צריך להשקיע באולם. מתחתנים רק פעם אחת, לא כך?!
כמובן שלא נקפח שכר כל בריה, ונזכיר את אותו מחותן שהמלצר ניגש אליו, פתח את חליפתו ושפך לכיסו רוטב פטריות בשפע. לתדהמתו של המחותן, הסביר המלצר הנבוך שהוא קיבל הוראה לשפוך רוטב על כל בורקס.
בתור אולם העומד מן הצד יש לי את הפריווילגיה להאזין לשיחות שקטות עד נלחשות. לראות מבטים חטופים עד עטופים. לראות עסקאות הנרקמות בין השניצל לאגרול [ברוכים השבים. זה הם מאתמול. צדקתם]. לראות את הזמר המכרכר סביב עצמו, ולזהות את חוסר הביטחון שלו ממכם, כן אתם שבטוחים שהוא הכי-הכי, אין עליו, number one, ואינכם יודעים שהוא משקשק מפחד, וחושש מבחורי ישיבת 'נבטי ישראל יכנס' הידועים בביקורתם הגבוהה ובאוזנם הרגישה, לה יש גישה, לכל אירוע בו 'זכו איש ואשה'.
חווייה משעשעת במיוחד, עליה איני מוותר בכל ערב, היא לצפות בשיח האנשים בעת שהתזמורת מנגנת הכלה בראש יושבת יאקב. מדובר במחזה מצחיק עד מכאיב, ואיני מבין, בתור אולם, מדוע אינכם שמים סוף לתופעה. הרעש מחריש האוזניים הבוקע מהרמקולים האדירים הורס כל חלקה טובה ושיח נורמלי. ממרומי מושבי אני מבחין באיש השואל את רעהו "מה השעה"? והוא משיבו: "התפללתי כבר". אשה שואלת את רעותה: "הכסא הזה פנוי"? והיא משיבה: "היא הלכה הרגע". אנשים צורחים אחד על השני במאמץ שדבריהם יובנו, אך לשווא. פעם חשבתי שלפחות החתן והכלה נהנים מכך, אך כשעקבתי אחרי שיחתם בחתונה למחרת, שמעתי את החתן מנסה לשאול את כלתו: "הצלחת לאכול משהו"? והיא השיבה לו: "באמת מרגש". [רק לפני כמה חודשים אמרו עליה שהיא כבר שומעת...]. נדמה לי שבדור הפלגה, ניתן היה להענישם באמצעים זהים: לשים מערכת הגברה כמו שיש באולם שלי. התוצאה היתה זהה לסיפור הידוע...
ובעיקר אוהב אני לראות הכל מלמעלה. מזווית שאינה מוכרת לכולכם. ועל כך רציתי לספר בפעם זו:
הכל התחיל לפני 17 שנים. היה אז איש עם לב רע שנתמנה לשר האוצר בממשלת ישראל. לא אנקוב בשמו כי אני חושש שהוא יעלים אותי יחד עם כל הציוד היקר שבמטבח. לא חבל?! הוא הגיע עם אג'נדה ברורה: לשים קץ לשלטון הימין והחרדים ולהרע לחרדים ככל האפשר. הכל כמובן במסווה של דאגה לסביבה ולשימור הקיימות [אני לא מבין מה המילים האחרונות באות לומר אבל כך שמעתי בהמון חתונות באותה תקופה, וזה משפט שנותר בזכרוני]. אותו שר אוצר היה חרוץ מאוד ככל שזה נגע לאהוביו החרדים, בשונה מחריצותו בשנים שקדמו לכך, שהתבטאה בעיקר באזור המזנון של הכנסת [שוב, כך דיברו הסועדים באותה תקופה. אני מעולם לא עזבתי את מקומי כמובן]. בתוך כמה חודשים הוא הצליח להעביר כמה וכמה רפורמות [תמיד חשבתי ש'רפורמות' הן נשות הרפורמים, אלו שמעבר למחיצה, עד שהבנתי שאצלם אין כלל מחיצה] המפריעות ומקשות במיוחד על הציבור החרדי. הגזירה שהציבור הכי לא יכל לעמוד בה נקראה בפי-כל: "גזירת החד-פעמי".
באותו לילה בו נכנסה לתוקפה הגזירה, היתה באולם חתונה מכובדת במיוחד. ראש ישיבת "גדוד יגודנו" חיתן את בתו עם בנו של מנהל סמינר "ממעמקים קראתיך". כל המי-ומי היו שם ובעצם מי לא?! רמת האוכל היתה בהתאם, ובהתאם לכך הודיע מנהל המטבח לזרוק את כל השניצלים שנותרו מאתמול. הכל טרי מהיום! עד כדי כך!!
האורחים התענגו [?] לצלילי תזמורת "ותקעתם בחצוצרות" בניצוחו של המעבד המוסיקלי, המאסטרו, בנש"ק [בנם של קלרינטים, למי שמתעקש] נֶבֶל ברשות התורה, ר' סרגיי קלצ'ניקוב הי"ו. הכל היה נראה כבכל ערב. אבל לא...
משהו היה נראה לי שונה הערב. ריכוז האנשים לא היה סביב השולחנות אלא סביב הבר. לא הבנתי למה. מה מחלקים שם היום? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
את התשובה קיבלתי בתוך כמה דקות. אנשים בזזו את כל הסחורה. כן. הכל! לא נשארה אפילו כוס חד פעמית בודדת. את כל הכוסות והצלחות החד-פעמיות הם העמיסו את כיסיהם. ראיתי מאושרים שיצאו עם שרוול כוסות שלם וגם כאלו מהעשירון התחתון שיצאו עם כמה כוסות בודדים. רובם ככולם היו שמחים. 'היה שווה לבוא עד בני ברק בשביל זה' צעק מישהו בהתרגשות. 'איפה מחלקים היום כאלו סכומים? ועוד בכזה שפע'? אמר מאושר אחר.
בזווית העין הבחנתי באברך הנראה בן-טובים, לבוש בקפידה, חליפה מחוייטת וכובע שנקנה בחנות שאין שם הנחות! למה? כובע! לתדהמתי אני רואה אותו דוחף כמה שרוולי כוסות אל תיק עגלת התינוק שלו [בוגבו. אלא מה?]. הפרצוף שלו היה יותר ממאושר. משהו שלא ניתן לתיאור למי שלא חווה זאת בעצמו.
מאותו היום השתנו החתונות מהקצה אל הקצה. הנושא המדובר בהן היה אחד ויחיד: איזה צלחות יהיו על השולחנות. האם חד-פעמיות או שמא המחותן נמנה עם אלו הקמצנים המאכילים ברב-פעמי. איזה זלזול באורחים שבאו מרחוק...
זכורני ערב אחד שמלצר צעיר [יש בכלל דבר כזה מלצר מבוגר?] צעד לכיוון המטבח עם מגש עמוס כלים, ולמזלו הרע החליק על כל תכולתו. ממש שבר על שבר הושברנו. אחראי המטבח יצא במהירות לראות מה קרה ונרגע כשראה שהיו אלו כלים רב פעמיים בלבד.
לפתע ...קולות רמים נשמעו מכיוון מטבח האולם. בליל של צעקות וכעסים. כמה מלצרים נסו משם בבהלה ונתקעו בכמה סקרנים שרצו לשם גם כן בבהלה. במרכז המטבח עמד מלצר צעיר, אך לפני יומיים החל את עבודתו כאן ומירר בבכי. "מה עשיתי. אוי ואבוי לי" אמר ספק לעצמו ספק לאחראי המטבח.
סביב המלצר על רצפת המטבח היו פזורות עשרות כוסות חד-פעמיות חדשות!! לא נעשה בהן כל שימוש!! התברר שהמלצר ברוב פזיזותו פתח את החבילה ומבלי משים הכוסות כולן יצאו להן לטיול שדה.
הסתפקתי לעצמי בתור צופה מהצד איזה מהמלצרים מסכן יותר, ההוא שנפצע בגופו או ההוא שנפצע בכוסו בכיסו ובכעסו של האחראי.
טיפין טיפין השיח הידרדר אל הרחוב. חנויות חד פעמי נפרצו ונבזזו על כל תכולתן מלבד הכספת. מחותנים התחייבו להאכיל את הזוג הצעיר במשך שנה בכלים חד פעמיים. אנשים פסקו לתת צדקה להומלסים שנופפו לעברם בכוס חד-פעמית. 'שיתביישו להם' סיננו.
המצב הלך והחמיר עם השנים עד שמוצרי החד-פעמי הפכו לנחלת העשירים בלבד. אנשים שכחו מקיומם של כלים אלו והם הפכו למושא בדיחות עסיסי ולחלום וקנאה באלו שזכו...
בשנת תשצ"ט היו 2 דברים חשובים שיכלו להפוך את הקערה [רב-פעמית] על פיה. א. התקיים סבב נוסף של בחירות לראשות הממשלה, אחר 7 סבבים בהם לא זכה אף מתמודד במספיק קולות שיאפשרו לו את הקמת הקואליציה [מועמד הליכוד היה כמובן בנימין נתניהו, בן 93, צעיר ונמרץ, ולצידו חברי הכנסת הפופולריים משה ליאון, עמיחי שיקלי, יעקב ברדוגו, קלמן ליבסקינד, וכמה חכי"ם זקנים מהדור הקודם]. ב. הליכוד זכה במירב הקולות והצליח להקים ממשלה עם המפלגות החרדיות [יהדות התורה השבת והסלולר בראשות חה"כ ישראל קלרמן, ומפלגת ש"ס בבלי וירושלמי בראשות אריה דרעי כמובן].
אחר חלוקת התיקים והתופינים, אצו רצו כל חכינ"ו נבחרינו לבדוק מה ניתן לעשות למען ציבור שולחיהם. נתכנסו להם כל שלוחי הציבור במזנון הכנסת וחה"כ דרעי, זקן החכי"ם פתח בדבריו והעלה הצעה לבטל את מיסוי החד-פעמי. חברי הכנסת הפסיקו את לעיסת הבורקס, הניחו את פחית ה'מקס' ושאלו במקהלה: "מה זה חד-פעמי? למה כוונת המשורר"? דרעי היישיר מבט חצי נעלב חצי מתנשא: "הדור של היום... כבר לא זוכרים כלום"... [איך תמיד הוא מוצא מילים שיש בהן את האות רי"ש...] והסביר להם על רגל אחת את ההיסטוריה שהיתה ואיננה. את הכוסות והצלחות, הכפיות והמזלגות, מפות השולחן והמפיונים. כל זכרונות הילדות שהיו ואינם כי לקח אותם אביגדור. כל ההיסטוריה שאיננה כי לקחה אותה ההיסטריה.
חבר הכנסת אלעזר מנחם מן כהן (בן 25, מכסיף שבדרום) ביקש את רשות הדיבור ואמר:
לפני שאנו מחליטים החלטה כה גורלית, מן הראוי שנבחן את ההשלכות, המעלות והחסרונות שבדבר, ועל כן ראוי לברר כמה נקודות:
- איך משתמשים בצלחת כה לא יציבה?
- איך מעבירים כוס כזו מיד ליד?
- זה לא חם ביד?
- האם הכמויות הנצרכות לא תופסות המון מקום בארונות במשך כל השנה?
- לא חבל על הכסף של הכמויות שמשתמשים בכל יום?
- האם ייתכן שמאכל חם יחורר את הצלחת באמצע האוכל והנוזלים יישפכו?
- כהמשך לשאלה הקודמת? כמה צלחות צריך לשים בכדי שזה לא יקרה?
- האם ייתכן שבשליפת כוס כזו מהשרוול ייצאו 2 כוסות או יותר דבוקים יחדיו?
- האם קורה שבאמצע סעודת שבת מתהפכת כוס כזו וכל השולחן הופך ל'סערה בכוס מים'?
- האם ייתכן מצב שבאמצע האכילה עם מזלג כזה, יישבר אחד השיניים שלו?
- האם הסכין החד-פעמית חותכת באמת? או שמא היא נועדה בשביל פיזיותרפיה?!
- האם זה מכבד את השבת כשאלו הכלים המקבלים את פני המלאכים?
