הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #21
אני בתור מטפלת יודעת שאכן יש דברים שניתן להודיע עליהם קודם,
אבל יש הפתעות.... במיוחד עם ילדים.
אמנם תמיד הייתי עוזרת לחפש ממלאת מקום, חוץ מפעם שבאמת הרגשתי רע מאד ולא הייתי מסוגלת, אבל בשום אופן לא באחריותי!!!!
אלא אם כן זה יום שהייתי זקוקה לו אך לא פיקוח נפש הייתי מחפשת לעצמי. - ולדעתי עשיתי משהו מעבר למה שהייתי צריכה לעשות.
כאשר המנהלת היתה הוגנת הייתי גם אני ומאד השתדלתי לעזור בחיפוש למ"מ
אבל כשעברתי עבודה בעקבות שעברנו דירה, שם היה יחס מחפיר! ! ! ! ! למטפלות,
בתחילה עוד דאגתי מה ואיך הם יסתדרו אם אעזוב, כי רציתי מאד לעזוב, (למרות שזו היתה שנה רביעית לעבודתי במעון ואף פעם לא היה לי רע כ"כ כמו באותו מעון...)
אבל רחמתי עליהם...ובעיקר על הילדים, שאינם אשמים בכלום!
אחרי שראיתי שלא רק עם הצוות לא נעים לי, ובעקבות שנויים בקבוצות עם הילדים עצמם הרגשתי איך הסבלנות שלי עוזבת אותי, נעשיתי קצרת רוח (גם בבית) ואיבדתי את המוטיבציה.
הבנתי שגם לילדים כבר לא יהיה טוב אם אמשיך, ואסור לעבוד בצורה כזו...
כבר לא עניין אותי איך הם יסתדרו- כי גם להם הרבה דברים לא היה אכפת! ועזבתי ככה!
(אותו יום היה יום חג בשבילי...)
ובאשר לשכר, בעבודה הייתי נותנת מעצמי הכי שאפשר! ואכן כשהמנהלת היתה טובה, הוגנת, נעימה, מבינה ומפרגנת, והאוירה היתה טובה,
נתנו מעצמינו יותר. (והרבה)
אבל כשהאוירה מעצבנת, לא מפרגנת ופוגעת (גם בין העובדות עצמן) אין שום מוטיבציה לעשות מאומה מעבר למה שנדרש מאיתנו בתור מטפלות.
כי גם ככה השכר נמוך,
אז למה שאמצא מ"מ?
ולמה שאעשה דברים שאינם נכללים בתפקידי?
ולמה שאנקה מעבר לנדרש?
אתן לילדים כל מה שהם זקוקים, הכל!! ובעיקר הרבה חום ואהבה!
(כשראיתי שגם זה מתחיל לרדת, מחוסר סבלנות - עזבתי)
אבל יש הפתעות.... במיוחד עם ילדים.
אמנם תמיד הייתי עוזרת לחפש ממלאת מקום, חוץ מפעם שבאמת הרגשתי רע מאד ולא הייתי מסוגלת, אבל בשום אופן לא באחריותי!!!!
אלא אם כן זה יום שהייתי זקוקה לו אך לא פיקוח נפש הייתי מחפשת לעצמי. - ולדעתי עשיתי משהו מעבר למה שהייתי צריכה לעשות.
כאשר המנהלת היתה הוגנת הייתי גם אני ומאד השתדלתי לעזור בחיפוש למ"מ
אבל כשעברתי עבודה בעקבות שעברנו דירה, שם היה יחס מחפיר! ! ! ! ! למטפלות,
בתחילה עוד דאגתי מה ואיך הם יסתדרו אם אעזוב, כי רציתי מאד לעזוב, (למרות שזו היתה שנה רביעית לעבודתי במעון ואף פעם לא היה לי רע כ"כ כמו באותו מעון...)
אבל רחמתי עליהם...ובעיקר על הילדים, שאינם אשמים בכלום!
אחרי שראיתי שלא רק עם הצוות לא נעים לי, ובעקבות שנויים בקבוצות עם הילדים עצמם הרגשתי איך הסבלנות שלי עוזבת אותי, נעשיתי קצרת רוח (גם בבית) ואיבדתי את המוטיבציה.
הבנתי שגם לילדים כבר לא יהיה טוב אם אמשיך, ואסור לעבוד בצורה כזו...
כבר לא עניין אותי איך הם יסתדרו- כי גם להם הרבה דברים לא היה אכפת! ועזבתי ככה!
(אותו יום היה יום חג בשבילי...)
ובאשר לשכר, בעבודה הייתי נותנת מעצמי הכי שאפשר! ואכן כשהמנהלת היתה טובה, הוגנת, נעימה, מבינה ומפרגנת, והאוירה היתה טובה,
נתנו מעצמינו יותר. (והרבה)
אבל כשהאוירה מעצבנת, לא מפרגנת ופוגעת (גם בין העובדות עצמן) אין שום מוטיבציה לעשות מאומה מעבר למה שנדרש מאיתנו בתור מטפלות.
כי גם ככה השכר נמוך,
אז למה שאמצא מ"מ?
ולמה שאעשה דברים שאינם נכללים בתפקידי?
ולמה שאנקה מעבר לנדרש?
אתן לילדים כל מה שהם זקוקים, הכל!! ובעיקר הרבה חום ואהבה!
(כשראיתי שגם זה מתחיל לרדת, מחוסר סבלנות - עזבתי)
נערך לאחרונה ב:
