היא הרימה את השפופרת. אני בלעתי את לשוני.
"אה... שלום. כלומר..."הייתי אדומה ונרגשת. "אני מתכוונת לשאול - את מטפלת?"
"נכון." היא ענתה לי. וקולה היה רך ואמהי כל כך, שמיד ידעתי שהיא תבין אותי.
"אני... אפשר לבוא אליך?"
"את רוצה לבוא אלי?" היא השתוממה.
נו, בטח. כעסתי על עצמי. איך את מדברת למטפלת רגשית! היא בטח לא רגילה שמדברים אליה במילים פשוטות כל כך. דחוף להעלות את המשלב הלשוני. דחוף. "כוונתי הייתה לשאול," דייקתי, "האם יש בלוח הזמנים שלך, זמן אף עבורי."
"באיזה גיל הקטן שלך?" התעניינה המטפלת. רציתי לחבק אותה! איך היא מבינה הכל! עוד בלי שסיפרתי כלום, היא כבר יודעת את מוקד הקושי שלי!
קולי רעד. "זה לא קטן. אלו קטנים. שלישיה בני שנה. אני אסביר לך הכל כשניפגש." שכחתי את המשלב הלשוני, ואת רמת השיח הגבוהה. הרגשתי שאני לא מסוגלת עוד לדבר. ההכלה האינסופית, הרכות הבלתי נתפסת, עוד מילה ואני מתחילה ליבב פה, בביתי, עוד טרם אלך לטיפול.
"שלישיה זה נפלא..." לחש קולה. "יופי, וקושי. זה קשה ומנשא" הוסיפה בחינניות. "ובכן, אני חושבת שזה בסדר מצידי. את רוצה להתחיל מחר?"
הנהנתי בראשי נמרצות. לא מסוגלת לדבר. בטוחה שהמטפלת האגדית תבין אותי גם בלי מילים. והיא הבינה.
"אז נפגש מחר, בשמונה - שמונה וחצי בבוקר. הנחלים 13. תבואי כשנוח לך." כשנוח לי... דמעות עלו בעיני, מתי פעם אחרונה למישהו היה אכפת ממני באמת. בקול חנוק מלמלתי שאגיע, והנחתי את השפופרת. כלומר, זה היה פלאפון נייד, אבל הייתה לי תחושה פנימית חזקה שאמרה לי, שאחרי שיחה עם מטפלת רגשית לא סתם מנתקים את השיחה, אלא מניחים את השפופרת בעדינות על כנה.
***
אתא בוקר. על השלישייה הופקדה הדודה המסורה שמתחילה את לימודיה מאוחר, ואני צעדתי קוממיות לנחלים 13. כל צעד קרב אותי אל הטיפול הנכסף, שם אשיל את כל משקעי העבר שלי, לשם אכנס חיוורת וחלושה, ואצא מלאת עיזוז וגבורה פנימית. אחח. כמה חיכיתי ליום הזה.
דפקתי. ידי רעדה. לבי הלם. היא פתחה לי את הדלת. פניה ממוסגרות במטפחת בית פשוטה, ועיניה - שני אגמים תכולים של חום ואהבה. "את רחל." היא שאלה, קבעה, וקולה כה עשיר. "אני מבינה שרצית לבוא קודם להכיר אותי ללא הילדים..." היא חייכה אלי. "את מוזמנת להיכנס...."
נכנסתי. ברכי רועדות. מחכה בציפייה לרגע בו נוכל להתחיל לדבר. "את יכולה לשבת בינתיים," אמרה. והצביעה לי על הספה בסלון. "אני אלך להביא שתייה." עד שהיא חזרה הספקתי לסקור את הסלון, ללא רמז לחיי ראווה, גם אצלה יש בלגן, הרהרתי, מזיזה במרפקי ערימת מחברות מצד זה, ומשחק קלפים מן הצד השני. כנראה דווקא לכן יש בה כל כך הרבה הבנה לקשיים של אחרים, היא לא מנותקת כמו כל..."
"הנה." היא עצרה את מחשבותי. גררה כסא והניחה עליו שני כוסות קפה, וצלוחית עוגיות. "אז מה את מספרת על השובבים שלך?" היא התיישבה לידי, מביטה בי בקשב רב, ואני רק חיכיתי לרגע הזה, התחלתי לדבר.
בתחילה דברתי לאט, ובשקט, ואחר כך התגבר קולי. ספרתי לה על הכל. על הקושי שלי לנהל את הבית כמו שצריך, על רגשות האשמה שמלווים אותי, על הקשר לחוויות הילדות שעברתי, על מערכת היחסים שלי עם הורי, אחיותי ומשפחת בעלי וכיצד כל זה משפיע על התנהלות הבית, כשהגעתי לתאר את הזלזול של המורה מכיתה א' בילקוטי המבולגן כבר התחלתי ממש לבכות, בטוחה שזה המקור לכל קשיי הסדר והארגון שלי, וכשספרתי לה על המחנכת בד' סמינר ששאלה אותי בטון נוקב כשאחרתי בפעם העשירית מה אעשה כשאהיה אמא נשברתי לחלוטין, שהרי אם לא השאלה שלה, לא היו בי את הקולות הפנימיים המאשימים אותי ללא הרף באיחורים הקבועים שלי לכל מקום.
כשסיימתי, הייתה השעה שתיים עשרה שלושים בצהריים. איך נסחפתי! בוודאי הילדים שלה צריכים להגיע, ולמען האמת, גם שלי! וכיצד אחותי מסתדרת עם השלישייה? נחרדתי.
הבטתי בה במבט שואל, עיניה היו עמוקות ורגישות כמו בכל מהלך השיחה, אך ידיה תופפו מעט על ברכיה. "אני..." העזתי לשאול. "יש מה לעשות, או שאני מקרה אבוד?"
"מקרה אבוד?" היא נחרדה. "וודאי שלא! ליהודי תמיד יש תקווה!" אמרה, והחום שבקולה העלה עוד דמעות לעיני, "אבל... אני חושבת שכבר מאוחר לי, והילדים צריכים להגיע. את כבר יודעת אם תרצי לשלוח מחר את השלישייה שלך?"
"אליך?" פערתי עיניים תמהות, "הטיפול בילדים שלי גם כלול בשירות?"
"וודאי!" היא הופתעה. "הרי למה הגעת אלי? לא כי חיפשת מטפלת?
הנושאים החמים
