נא להתפלל הדסה בת שרה יוכבד במצב קשה

[מבקשת עצה]

מה שם משפחתה?

 

[רות נזרי]

www.bhol.co.il/news/927766

 

[מור100]

טור נוסף שלה:
https://www.hidabroot.org/article/225472
=============
הדסה בת שרה יוכבד היא אם צעירה שמתמודדת בשנים האחרונות בגבורה ובאמונה עם מחלה קשה. בשבוע שעבר פרסם עיתון 'קטיפה' טור מרגש שכתבה הדסה, והרי הוא לפניכם:

"לפני כחודשיים במהלך שהותי בארה"ב לצורך טיפולים הזמינו אותנו ידידים טובים שעוזרים לנו מאוד מאוד, לנפוש בשבת בהרים, הקאונטרי", פותחת הדסה, אם ישראלית צעירה, את דבריה.

"ביום ראשון הגיע אחד מן השכנים של ידידינו המארחים, ובפיו בשורה: מתחת לדירת הנופש שלו הוא מצא קן עם יונה שדוגרת על הביצים. יש כאן זכות גדולה של מצווה נדירה: מצוות שילוח הקן, שרשומה בתורה כסגולה לאריכות ימים.

"יש לי קשר חזק מאוד למצוות שילוח הקן", מתארת הדסה. "כבר לפני כשנתיים, בתחילת המחלה, כשלא יכלתי מסיבה רפואית לטפל בתינוקות התאומים שלי בני החצי שנה, והם טופלו מחוץ לבית בידי המשפחה, הייתי יושבת בבית ובוכה מרוב קושי וגעגועים. איך תינוק יכול לגדול לא אצל אמו? אי אפשר לתאר את הקריעה שבין השכל לרגש שרוצה לקום ולצאת ולהחזיר מיד את התינוקות הביתה, והשכל מצווה שיש לשמור על הוראות הרופאים. הילדים צריכים אמא בריאה.

בעלי ניסה לחזק אותי על ידי מדרש שכתוב על מצוות שילוח הקן. לכאורה, מצווה זו תמוהה היא: כיצד מצווה התורה לשלוח את האמא היונה כשהיא דוגרת על ילדיה ומגדלת אותם?

מצווה זו סתומה ואיננו מבינים אותה. אנו עבדי ה' מקיימים את מצוותיו גם אם לא מבינים.

אך רבותינו מביאים טעמים למצווה זו. אחד מהם הוא שכשהיונה מגורשת מבניה היא יושבת והומה, יושבת ובוכה על בניה על בניה וכך מתעוררים רחמים אצל הקדוש ברוך הוא והוא שולח ישועות ורחמים על עם ישראל. "כך את", אמר לי בעלי, "שבי ותבכי על ילדייך ותעוררי את רחמיו של הקדוש ברוך הוא על ילדינו, ונזכה ברחמים ובישועה גדולה".

מדרש זה עמד תדיר אל נגד עיניי בכל פעם של פרידה קשה וכואבת מהילדים, לצורך טיפולים לתקופה ארוכה בחו"ל. זו עת רצון. אני בוכה ורחמיו של הקב"ה מתעוררים. אולי יחוס, אולי ירחם.

עכשיו הזדמנה לידי מצווה זו. ההתרגשות היתה רבה. מי כעמך ישראל. כולם ביררו את כל ההלכות. דאגו שהמקום יהיה מופקר, הביצים היו בתוך שלושה ימים ראשונים שלהם, והיה צריך לחכות עד הערב, שאז בטוח שהאמא יושבת על הביצים ולא האב.

השכונה כולה חיכתה בציפייה למעמד הגדול, בו האמא החולה מישראל תקיים מצווה נדירה זו, והלוואי ותזכה בהבטחת התורה על מצווה זו, והארכת ימים.

ואני לא יודעת את נפשי.

אני כבר מכירה היטב את היונה המשולחת ונושאת אותה על ליבי, וליבי לא נותן לי לעשות זאת.

כיצד אני, אם שיושבת על ילדיה ומשולחת מהם פעם אחר פעם, תבוא ותשלח את היונה שדוגרת על בניה?

"אני לא מסוגלת לעשות זאת", אני אומרת למארחים שלי, אך הם מהסים אותי מיד. "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתיקים אותו", הם מזכירים לי את ציווי המשנה במסכת ברכות. "מי שתמה על מצווה זו משתיקים אותו מיד. אומרים לו במילים פשוטות: 'תהיה בשקט! מה אתה מבין בכלל?!'

איך ינסה עובד זמני במפעל גדול להבין תהליכים מסובכים ומורכבים, שאחראי עליהם מנהל המפעל בלבד?

תעשה מה שאומרים לך ודי, אתה רק זמני. חוליה קטנה מכל המפעל הגדול הזה. עשה את המוטל עליך ולא יותר.

הגיע הערב, כל השכונה, אנשים, נשים וטף, עומדים במקום ומצפים לחזות במעמד הנדיר של מצוות שילוח הקן. אני נוטלת את המקל בידי ומוכנה כל כולי לקיים מצווה גדולה זו ולקיים רצון ה' בלב שלם.

אני זוחלת אל מקום הקן כשכל האנשים מאחורי ממלמלים ומתפללים: 'והארכת ימים', 'והארכת ימים'.

אני רק מגיעה אל הקן והאמא היונה נסה על נפשה ונשאירה את הביצים בקן. היא נשארת רחוק בעמדת ראייה מהקן ואני מחכה שתלך, כי הרי אסור לקחת את הביצים כל עוד היא רואה: "לא תיקח האם על הבנים".

אני מסתכלת ביונה ורואה אותה מסתכלת מרחוק. אני קולטת את מבטה ויודעת היטב באיזה מצב היא נמצאת. היא חייבת לעזוב את הקן, יש כאן סכנה ממשית, אך כיצד היא יכולה להפקיר את בניה שחייבים אותה למען גידולים. הם קטנטנים, ביצים שעוד לא בקעו מקליפתם, חייבים את דגירתה כדי לגדול, חייבים את חמימותה. מי כמוני יודעת.

אך היונה מסתכלת שוב אל עבר הקן והיא עפה ונעלמת. אני לוקחת את הביצים, מרימה אותם ג' טפחים כדברי ההלכה ויוצאת ממקום הקן. כל האנשים בחוץ שמחים ונרגשים, שרים ורוקדים, ואני בוכה. אני בוכה על ילדיי הקטנטנים שבקושי בקעו מהקליפה והשארתי אותם לבד בקן, בבית.

איך מטפלים בהם, כיצד הם עוברים את הימים הקשים כשאמא לא בבית, כיצד הם יצליחו לבקוע בלי חמימותי, בלי דגירתי?! אני נסחפת ברגשותיי, רואה את ילדיי כמו אותן ביצים עזובות בתוך הקן שעזבתי זה עתה.

אך מיד אחר כך מתחזקת במחשבה חדשה ומבטיחה: אותו בורא עולם שציווה בתורתו הקדושה לשלוח את היונה מהקן, ציווה גם עלי עכשיו לעזוב את ילדיי.

אני לא יכולה לחזור, אני משולחת. אך גם בשילוח הקן הפרטי שלי, אני מאמינה בכל ליבי שתתקיים בי ההבטחה שנאמרה בתורה על מצווה זו: 'למען ייטב לך' – להיטיב עמך. שפע של טובה וברכה, ואורך ימים", מסיימת הדסה את דבריה המרגשים.

 

[start]

איך שמה המלא?

 

[qa123]

טור נוסף שלה:
https://www.hidabroot.org/article/225472
=============
הדסה בת שרה יוכבד היא אם צעירה שמתמודדת בשנים האחרונות בגבורה ובאמונה עם מחלה קשה. בשבוע שעבר פרסם עיתון 'קטיפה' טור מרגש שכתבה הדסה, והרי הוא לפניכם:

"לפני כחודשיים במהלך שהותי בארה"ב לצורך טיפולים הזמינו אותנו ידידים טובים שעוזרים לנו מאוד מאוד, לנפוש בשבת בהרים, הקאונטרי", פותחת הדסה, אם ישראלית צעירה, את דבריה.

"ביום ראשון הגיע אחד מן השכנים של ידידינו המארחים, ובפיו בשורה: מתחת לדירת הנופש שלו הוא מצא קן עם יונה שדוגרת על הביצים. יש כאן זכות גדולה של מצווה נדירה: מצוות שילוח הקן, שרשומה בתורה כסגולה לאריכות ימים.

"יש לי קשר חזק מאוד למצוות שילוח הקן", מתארת הדסה. "כבר לפני כשנתיים, בתחילת המחלה, כשלא יכלתי מסיבה רפואית לטפל בתינוקות התאומים שלי בני החצי שנה, והם טופלו מחוץ לבית בידי המשפחה, הייתי יושבת בבית ובוכה מרוב קושי וגעגועים. איך תינוק יכול לגדול לא אצל אמו? אי אפשר לתאר את הקריעה שבין השכל לרגש שרוצה לקום ולצאת ולהחזיר מיד את התינוקות הביתה, והשכל מצווה שיש לשמור על הוראות הרופאים. הילדים צריכים אמא בריאה.

בעלי ניסה לחזק אותי על ידי מדרש שכתוב על מצוות שילוח הקן. לכאורה, מצווה זו תמוהה היא: כיצד מצווה התורה לשלוח את האמא היונה כשהיא דוגרת על ילדיה ומגדלת אותם?

מצווה זו סתומה ואיננו מבינים אותה. אנו עבדי ה' מקיימים את מצוותיו גם אם לא מבינים.

אך רבותינו מביאים טעמים למצווה זו. אחד מהם הוא שכשהיונה מגורשת מבניה היא יושבת והומה, יושבת ובוכה על בניה על בניה וכך מתעוררים רחמים אצל הקדוש ברוך הוא והוא שולח ישועות ורחמים על עם ישראל. "כך את", אמר לי בעלי, "שבי ותבכי על ילדייך ותעוררי את רחמיו של הקדוש ברוך הוא על ילדינו, ונזכה ברחמים ובישועה גדולה".

מדרש זה עמד תדיר אל נגד עיניי בכל פעם של פרידה קשה וכואבת מהילדים, לצורך טיפולים לתקופה ארוכה בחו"ל. זו עת רצון. אני בוכה ורחמיו של הקב"ה מתעוררים. אולי יחוס, אולי ירחם.

עכשיו הזדמנה לידי מצווה זו. ההתרגשות היתה רבה. מי כעמך ישראל. כולם ביררו את כל ההלכות. דאגו שהמקום יהיה מופקר, הביצים היו בתוך שלושה ימים ראשונים שלהם, והיה צריך לחכות עד הערב, שאז בטוח שהאמא יושבת על הביצים ולא האב.

השכונה כולה חיכתה בציפייה למעמד הגדול, בו האמא החולה מישראל תקיים מצווה נדירה זו, והלוואי ותזכה בהבטחת התורה על מצווה זו, והארכת ימים.

ואני לא יודעת את נפשי.

אני כבר מכירה היטב את היונה המשולחת ונושאת אותה על ליבי, וליבי לא נותן לי לעשות זאת.

כיצד אני, אם שיושבת על ילדיה ומשולחת מהם פעם אחר פעם, תבוא ותשלח את היונה שדוגרת על בניה?

"אני לא מסוגלת לעשות זאת", אני אומרת למארחים שלי, אך הם מהסים אותי מיד. "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתיקים אותו", הם מזכירים לי את ציווי המשנה במסכת ברכות. "מי שתמה על מצווה זו משתיקים אותו מיד. אומרים לו במילים פשוטות: 'תהיה בשקט! מה אתה מבין בכלל?!'

איך ינסה עובד זמני במפעל גדול להבין תהליכים מסובכים ומורכבים, שאחראי עליהם מנהל המפעל בלבד?

תעשה מה שאומרים לך ודי, אתה רק זמני. חוליה קטנה מכל המפעל הגדול הזה. עשה את המוטל עליך ולא יותר.

הגיע הערב, כל השכונה, אנשים, נשים וטף, עומדים במקום ומצפים לחזות במעמד הנדיר של מצוות שילוח הקן. אני נוטלת את המקל בידי ומוכנה כל כולי לקיים מצווה גדולה זו ולקיים רצון ה' בלב שלם.

אני זוחלת אל מקום הקן כשכל האנשים מאחורי ממלמלים ומתפללים: 'והארכת ימים', 'והארכת ימים'.

אני רק מגיעה אל הקן והאמא היונה נסה על נפשה ונשאירה את הביצים בקן. היא נשארת רחוק בעמדת ראייה מהקן ואני מחכה שתלך, כי הרי אסור לקחת את הביצים כל עוד היא רואה: "לא תיקח האם על הבנים".

אני מסתכלת ביונה ורואה אותה מסתכלת מרחוק. אני קולטת את מבטה ויודעת היטב באיזה מצב היא נמצאת. היא חייבת לעזוב את הקן, יש כאן סכנה ממשית, אך כיצד היא יכולה להפקיר את בניה שחייבים אותה למען גידולים. הם קטנטנים, ביצים שעוד לא בקעו מקליפתם, חייבים את דגירתה כדי לגדול, חייבים את חמימותה. מי כמוני יודעת.

אך היונה מסתכלת שוב אל עבר הקן והיא עפה ונעלמת. אני לוקחת את הביצים, מרימה אותם ג' טפחים כדברי ההלכה ויוצאת ממקום הקן. כל האנשים בחוץ שמחים ונרגשים, שרים ורוקדים, ואני בוכה. אני בוכה על ילדיי הקטנטנים שבקושי בקעו מהקליפה והשארתי אותם לבד בקן, בבית.

איך מטפלים בהם, כיצד הם עוברים את הימים הקשים כשאמא לא בבית, כיצד הם יצליחו לבקוע בלי חמימותי, בלי דגירתי?! אני נסחפת ברגשותיי, רואה את ילדיי כמו אותן ביצים עזובות בתוך הקן שעזבתי זה עתה.

אך מיד אחר כך מתחזקת במחשבה חדשה ומבטיחה: אותו בורא עולם שציווה בתורתו הקדושה לשלוח את היונה מהקן, ציווה גם עלי עכשיו לעזוב את ילדיי.

אני לא יכולה לחזור, אני משולחת. אך גם בשילוח הקן הפרטי שלי, אני מאמינה בכל ליבי שתתקיים בי ההבטחה שנאמרה בתורה על מצווה זו: 'למען ייטב לך' – להיטיב עמך. שפע של טובה וברכה, ואורך ימים", מסיימת הדסה את דבריה המרגשים.

מרגש !!!
אי אפשר לעצור את הדמעות ..

 

[ברוך אתה]

מה שם משפחתה?

 

[מצפה לישועה]

פשוט לבכות ושוב לבכות, אייייי כמה צרות שומעים היום, נתחזק בנאמר בגמ' סנהדרין 'אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו'. בשורות טובות.

 

[זושא כץ]

המנוחה הדסה קליין לבית סלומון ע''ה

 

[לומדת 10]

מתי הלויה?
איזה עצוב.
בשורות טובות.

 

[כוכב103]

איפה היא גרה?

 

[כוכב103]

ואגב- שימו לב

לפני שלוש שנים שלחו אותה הביתה כי אין מה לעשות.
וה' נתן לה עוד כמעט שלוש שנים.

 

[ברוך אתה]

משהו יכול לתת יותר פרטים איפה היא גרה?

 

[מ.לוינגר]

טרגדיה קשה: הלילה הלכה לעולמה לאחר שהתייסרה מהמחלה הנוראה האישה הצעירה מרת הדסה קליין ע''ה והיא בת 30 בפטירתה.

המנוחה ע"ה נולדה לאביה הרה"ג רבי יעקב משה סלומון שיחי'. בהגיעה לפרקה נישאה לבעלה, האברך החשוב הרה"ג רבי רפאל הכהן קליין, שכל חייה עמדה לצדו.

המנוחה ע"ה, כל רצונה ושאיפתה היו לעשות נחת רוח לקב"ה. גידלה את ילדיה לתורה ויראת שמים מתוך מסירות נפש למרות ייסוריה הרבים.

הותירה אחריה שישה ילדים יתומים קטנים, שנותרו כעת ללא אמא.

הלוויתה תצא הערב (חמישי) בשעה 20:00, מבית הלוויות שמגר בירושלים להר המנוחות, שם תיטמן.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

 

[כל טוב]

ברוך דיין האמת!
איזה עצוב!!!

 

[ירושלמי-ת]

איפה היא גרה?

בשנים הראשונות לאחר חתונתה הייתה גרה בגאולה. בשנים האחרונות כשהייתה בארץ ולא בחול בטיפולים, גרה ברמת שלמה.