שיתוף - לביקורת -נבגד-

[מוז'יניקית]

אשמח לביקורת

הוא משיג אותו בסוף, נשימתו קצרה.
"זאק" קולו רועד. טיפות הגשם חסרות הרחמים מכות בהם באכזריות.
"מה אתה רוצה ממני? הרסתם לי את החיים. מה יש לך ממני עכשיו?" מתנשף זאק בכעס.
הוא שותק לרגע.
"זאק, בבקשה בוא איתי הביתה. הכל יהיה בסדר. אני מבטיח" הוא אוחז בצווארונו, תקיף.
"אל תיגע בי, טמא. תתרחק ממני. אני לא אכנע לך שוב. ואין לי בית לחזור אליו" מבטו של זאק מתקדר לרגע אך מיד חוזר לעצמו. עוצמתי, זועם.
הוא נאנח. אלוקים, מה הוא עושה פה בגשם המטורף של שיקגו עם הנער המטורלל הזה.
"זאק, מחכים לך בבית" הוא אומר בלהט, מעביר יד בבלוריתו של אחיו הסורר.
זאק מתרתק למבטו, והוא מנסה להעביר במבט הזה את כל מכלול הרגשות המסובך שלו.
"לא" הוא אומר בנחרצות, אך התרככות קלה נמהלת בקולו.
"זאק, אני אוהב אותך" בלי שום הכנה הוא רוכן ומחבק את אחיו בפרץ של רגשנות.
"לא מתאים לך, אחי" זאק דוחה אותו במבוכה, מתקשה להסתיר חיוך מבויש.
"בבקשה, בוא. אמא מחכה לך בבית" הוא מפציר.
"אני לא יכול" מבטו של זאק נאטם.
"אבל למה? אתה יודע איך היא בכתה בימים האחרונים? נואה וושירלי שואלים כל הזמן מתי אתה חוזר. אתה לא יכול לתת להם לשכוח אותך" הוא מנסה לנגן על רגשותיו של הנער.
ניצוץ פראי נדלק בעיני הדבש של זאק, ושערו השחור כמו נזקר מעלה בעוצמה.
"אני לא חוזר כל עוד גרייק בבית" הוא מתיז בשאט, מתנער בגסות מאחיו הבכור ורץ משם.
הוא שומט ידיו בהלם, מביט אחרי אחיו שרץ, נעלם בין סימטאות העוני הסבוכות.
גרייק. על זה הוא לא חשב.

 

[חיה כל רגע מחדש]

וואו, מסקרן ממש!

 

[אביגלוש]

וואו!
קטע מהמם ומעניין....

 

[מה שניחשת]

משאיר טעם של עוד.. יפהה

 

[yael305]

@מוז'יניקית אני אוהבת את הכתיבה שלך!!
קטע מרתק.

 

[מוז'יניקית]

המשך....

"אוגוסט, גרייק, זאק, יהל, ארוחת ערב" קראה ג'סי בקול, הופכת חביתת ירקות עשירה.
נואה ושירלי הקטנים כבר ישנים, ובעלה, ג'יימס, אמור לחזור בקרוב מהעבודה.
הם התיישבו לארוחת ערב משפחתית, ג'יימס מצטרף תוך כמה דקות.
"רגע, איפה זאק?" נבהלה.
"לא חזר מהבית ספר" אמר גרייק בסתמיות.
"לא חזר מבית הספר?" דאגה נשזרה בקולה.
גרייק משך בכתפיו באי אכפתיות, ממשיך לאכול בהנאה את המנה שלו.
"גרייק!" הרעים ג'יימס, מחליף מבטים עם ג'סי.
"מה?! הוא אמר שהוא עם חברים עד מאוחר"
כמה נסיונות חיוג לנייד של זאק לא הניבו כל תוצאה. הוא לא היה זמין.
בעשר וחצי בלילה הוא חזר, מאובק וחבול.
"זאק! מה קרה לך? למה אתה נראה ככה?" נזעקה ג'סי לבן ה14 שלה.
דמעה סוררת זלגה על לחיו, והוא ניגב אותה במהירות. "הכל בגלל גרייק".

חמש שעות קודם לכן
"הי, אוליבר,אריק, יודעים מי מגיע היום לשכונה?" קרא גרייק לחבריו.
"מי?" שאל זאק בהתעניינות.
"זה דרק, הבחורצ'יק שהביא לנו פעם שעברה את הגאדג'טים שנשארו לו מהמכירות שלו! אבל היום הוא מגיע מאוחר, שמעתי שלא היה לו כח אלינו" הם צחקו.
"יאללה, הולכים לחכות לו ולסחוט ממנו כמה דברים מעניינים?"
"בטח!" התלהב זאק. אוליבר ואריק החליפו מבטים מזלזלים.
"גרייק, אתה לא מביא איתנו את התינוק" אמר אוליבר בהתנשאות, מצביע על זאק בבוז.
"הי, אל תקרא לאחי תינוק, סגור?" הפגין גרייק נאמנות בלתי רגילה לאחיו, "יודע מה, זאקי, אין לנו בדיוק זמן לחכות לו, המחנך שלנו נתן כמויות שיעורי בית. מה דעתך שאתה תחכה לו, ואנחנו בערב נביא לך משהו לאכול, וכשהוא יגיע תצלצל אלי ונגיע?" קולו הפך רך.
"ממתי אתה עושה שיעורי בית, גרייק?" גיחך זאק, "אבל פ'סדר, אני מחכה לו ואתם מגיעים כשאני מתקשר, כן? אני לא יצליח להוציא ממנו הרבה" הוא הסתיר את התרגשותו. גרייק משתף אותו בתוכניות של החבורה שלו!
"מצויין. חכה לו ליד הבית של פלודו גרונר. הוא אמור להגיע אליו בתשע כזה. ואל תעז ללכת לפני שהוא מגיע! אחרת אני עלול להתעצבן מאוד" הם נפרדו, וזאק צעד בקלילות למגרש הכדורגל, לאימון היומי.
בשבע וחצי הוא יצא מהמגרש, ופנה לבית של פלודו גרונר. בדרך קנה לעצמו בקבוק מיץ קר. הוא תפס לעצמו פינה מוצלת בצמוד לבית הפרטי, וצפה בעניין על העוברים ושבים.
הערב ירד, קריר וסגרירי. הוא הידק את הסוודר הקליל שלבש ופיהק משעמום. הטלפון שלו אותת על סוללה נמוכה, ותוך דקות ספורות נכבה לגמרי. הוא נאנח. איך הוא יתקשר לגרייק?
השעה תשע חלפה ממזמן, והוא הסתובב הלוך ושוב מול שער הברזל, אך סוכן הגאדג'טים לא נראה באופק.
בעשר הוא שמע צחקוקים מוכרים מפינת הרחוב. הוא מיהר לשם, מוצא את אריק ואוליבר זוללים חטיפים על ספסל רחוב.
"באתם לחכות איתי? איפה גרייק?" שאל בהקלה.
"אה, גרייק לא אמר לך? צעקנו אחריך ברחוב שהוא בסוף לא מגיע. וגרייק הלך לבית" ענה אריק בלגלוג.
"מה??" הוא היה בהלם, "הוא בסוף לא מגיע? אז סתם חיכיתי פה?" קולו בגד בו.
"למה סתם? 'סתכל איך הצטננת! ממש מגניב!" הם צווחו באושר.
"תזהרו ממני!! אני…" הוא התנפל עליהם בזעם, מפיל חבילת חטיפים חצי מלאה מידיהם. הוא ניסה לחבוט בהם, אך הם היו חזקים ממנו, ותוך דקה מצא את עצמו דוחק ברגליו למהר מפני שני הנערים המצחקים שרדפו אחריו. תיקו נפל מידו כבר בהתחלה, עזוב ומעוך תחת רגליהם הדורסות של אריק ואוליבר.

 

[נעה613]

מסכן קטןןן
אני תוהה למה שמות של שייגעצים- האם גרייק עומד לגלות לזאק שהוא יהודי מלוכלך, ושמו האמיתי הוא יעקבל'ה הופשטץ, או שמא גרייק הוא השייגעץ המאומץ שנזרק על המדרכה על ידי הוריו המרושעים
בקיצור, את תצטרכי להמשיך, @מוז'יניקית

 

[מוז'יניקית]

המשך קצר
אשמח לקבל ביקורת

כל ילדותו גדל בצילו המאיים של גרייק.
להיות תאומים זה אף פעם לא קל, אבל הוא בטוח שאין אדם בעולם שהתאום שלו כל כך רע ותככן.
מבחוץ הם דומים כל כך, כמעט אי אפשר להבדיל ביניהם. אבל מבפנים,אין אפילו דבר אחד שמשותף ביניהם.
הוא עדין, גרייק אגרסיבי. הוא מעולם לא שיקר, אצל גרייק אין משפט שלא מכיל שקר, גדול או קטן. הוא שקט, גרייק קולני.
כמה שהתחנן להוריו, הם לא נענו לבקשתו ללכת לתיכון אחר, לא להיות עם תאומו באותו מוסד. הם אמנם בכיתות שונות במחזור, אבל זה לא מפחית את רמת הסבל.
הוא לא יכול לספור את כמות העונשים שספג כשגרייק העליל עליו שהוא גנב את טופס המבחן יומיים לפני הבחינה, שהוא גרם להפסקת החשמל באמצע ישיבת המנהלים, שהוא יצר את מלכודת הצבע לשומר המסכן… במצלמות האבטחה אף אחד לא יכל להבדיל ביניהם, והוא תמיד מגמגם כשהוא מדבר עם המנהל, וגרייק כל כך בטוח בעצמו ויודע בדיוק מה לענות ומתי כדי לצאת חף ונקי מכל אשמה.
אבל כל מה שעשה לו גרייק במשך השנים לא השתווה במאומה למה שגרם לו לברוח מהבית, לנדור שלא יחזור עוד לעולם.
המשפחה שלהם היא בין האמידות בלונדון, מעולם לא חסר להם דבר. גם בקהילה היהודית הם זכו למעמד גבוה, למרות שנכחו בבית הכנסת רק בימים נוראים, וגם זה רק במקרה שהוא ואוגוסט הואילו להצטרף לאביהם. את גרייק אפילו לא חשבו לשאול, מעולם לא הייתה לו זיקה לדת. לקראת בר המצווה שלהם גרייק סירב להניח תפילין, ולו פעם אחת. הוא, כמו ילד טוב, הלך עם אבא לרב הקהילה שהסביר לו איך מניחים תפילין. הבר מצווה שלהם נחגגה ברוב פאר והדר באולם אירועים רחב ידיים, והאורחים הרבים, בני האליטה של לונדון כיבדו אותם בנוכחותם. הוא גמגם דרשה קצרה שהכתיב לו הרב, ובסופה הכריז בקול "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", בקושי מבין מה הוא אומר. בזמן שדרש, נשמעו כמה שריקות בוז מירכתי האולם, והוא ידע שאם זה לא גרייק, אז זה אוליבר ואריק.
במהלך השנים, אבא ואמא לא שמו לב שהוא סובל תחת שבט לשונו ומעשיו של גרייק. כרגיל, תאומו ידע להתחמק מכל אשמה, דואג גם לאיים עליו אם יספר להוריהם את מעלליו.
וכך, פעם אחר פעם, הוא נמחץ, נדרך, רוטש והושפל, עד שנפשו זעקה 'די!' בקול גדול.
ואז, כשהיה בן 17אחרי הבגידה הגדולה, הוא עזב הכל. הבטיח לעצמו חיים טובים יותר.

 

[מה שניחשת]

ואוו זה יפה ממש