ב"ה
"כן בטח אל תדאגי", לאה מצאה את עצמה מרגיעה את טובי, "הכל טוב, אני אסתדר עם זה".
היא החזיקה את הטלפון ביד אחת וביד השניה נופפה לשלום למוישי שבדיוק נכנס הביתה ממעריב.
"טוב, אבל אני פה לכל דבר", מתנשפת טובי מהצד השני של הקו בהקלה, "אל תהססי להתקשר. ותודה ענקית על העזרה, פשוט לא דמיינתי שיהיה לי כזה בלגן באמצע החופשת לידה, אני ממש משתדלת תמיד, וגם ככה נראה לי שהמנהלת לא הכי אהבה את זה שאני מאריכה קצת אז אני ממש רוצה... בקיצור הבנת".
לאה הבינה יותר מידי טוב. כן, היא תציל אותה כרגיל.
"ברור אל תדאגי. בעז"ה מחר זה יסודר" לאה התאמצה להישמע רשמית, שלא תחשוב שהיא נלהבת מידי לעבודה הנוספת שהוטלה עליה.
"וואי את ממש מצילה אותי, אז אני כאן לכל שאלה קטנה. את יכולה להתקשר ולחפור בכל שעה, אני גם ככה ערה ו..." טובי עצרה את עצמה לרגע ואז הוסיפה במהירות "ובעז"ה אני אחזיר לך בשמחות בקרוב".
"אמן" לאה סיימה את השיחה בחיפזון, לפני שהיא תתחיל לכעוס על החברה הטובה שלה.
לאה נשענה על השיש, שקועה במחשבות. מוישי חייך אליה ושאל: "מה זה היה?".
היא ניתקה מהשיש והחלה לערוך את השולחן בזריזות.
"סתם, בקטנה, לא משהו רציני" ענתה בהיסח הדעת תוך שהיא מניחה שתי צלחות חרסינה אלגנטיות משני צידי השולחן.
"זה דווקא כיף להיות המצילה של החברות, המועדפת אצל המנהלת, זאת שמתמצאת בכל דבר, לא?" היא משתפת את מוישי בהרהורים שלה.
ככה זה כשמעולם לא יצאת לחופשת לידה ואף פעם לא צברת פערים להשלמה. היא כבר רגילה לפרצופים המתחלפים תדיר. רק היא נותרת שם, נאמנה. פניה מתקשחות מבלי משים.
"בטח שזה כיף. כל הכבוד לך!" מוישי ניסה לפענח למה בכל זאת לאה לא נראית מרוצה. "זאת היתה המנהלת? מה הבטחת לה?"
"לא, זאת טובי. היא עשתה איזה פשלה לפני החופשת לידה ועכשיו צריך לתקן את זה" ענתה לאה תוך כדי שהניחה את הסכו"ם שהביאה מהמגירה.
"ולמה את צריכה לעשות את זה?" התעניין מוישי.
"כדי לא לצאת האישה המרירה שמסרבת לעזור לחברות בחופשת לידה", לאה הניחה בנקישה את כוסות הזכוכית על השולחן.
"אם ככה, אז בטח שאת לא צריכה לעזור לה" ענה מוישי בביטחון.
לאה עצרה, בטוחה שאוזניה מתעתעות בה. מוישי, הותרן הלאומי, יגיד לא להתמסרות לזולת?
היא הביטה בעיניו במבט של שאלה, והוא הנהן אליה קלות בראשו. הוא באמת מתכוון לזה.
"אני באמת לא חייבת" היא התחילה לומר באיטיות, מרגישה שמשהו חמים ונעים מתפשט בה לאט לאט, "אבל היא באמת בסדר, ביקשה ממש בעדינות. וגם אמרה שתעשה מה שהיא יכולה מהבית אפילו שהיא בחופשת לידה. וגם מסכנה, מה היא תעשה?"
"היא תסתדר, זה לא התפקיד שלך" המשיך מוישי בשלו, תוך שהוא ממלא את קנקן המים.
"אבל באמת שאני יכולה לעזור, זה לא כזה קשה..." לאה הביאה אל השולחן את מגש הירקות שחתכה, והוסיפה בחצי חיוך: "אני לא מאמינה שמהפה שלי יוצאים השכנועים האלו".
מוישי משך בכתפו. "מה שבא לך, אבל תזכרי שאת לא חייבת בכלל". הוא ניגש אל המקרר והוציא גבינות אל השולחן.
לאה הוציאה מהתנור את הלזניה והניחה אותה במרכז השולחן.
"אבל מה קרה פתאום שאתה חושב שלא צריך לעזור לכל אחד?" היא נזכרה להעלות בקול רם את התמיהה שלה.
מוישי הרצין. הוא התיישב ליד השולחן ואמר: "אני בעד כל עזרה לכל אחד, אבל שזה יגיע מהמקום הנכון. את לא צרת עין, אם את מסרבת לעבוד כמה שעות על פרויקט של מישהי אחרת. זכותך. את לא צריכה לדחוק את עצמך לעזרה שאת לא רוצה רק בגלל מה שיגידו. את עובדת הרבה יותר קשה מהן. אני הכי בעד שתעזרי וכמה שיותר, אבל כשזה מהסיבות הנכונות".
"זה באמת נכון" לאה הסכימה איתו בכל ליבה. אמנם זה היה נשמע לה קצת גבוה, אבל איכשהו היא כבר הרגישה טוב יותר עם המטלה הזאת. היא התיישבה בכבדות על הכסא.
"תחשוב, כבר 3 שנים שאני עובדת רצוף, בלי שום חופשת לידה. זה שוחק. זה לא ממש קל להמשיך לבוא בהתמדה כל יום". לאה הרימה את מבטה וראתה את מוישי מהנהן בהשתתפות. בטח שהוא מבין אותה, גם אצלו זה בדיוק ככה. הוא כמעט היחיד שמגיע בזמן ויוצא בזמן כל יום.
"לפעמים אני מתביישת בזה, שאני רוצה חופשת לידה בשביל עצמי. הרי העיקר זה התינוק, בעזרת ה'.." היא המשיכה בשקט, תוך כדי שהיא משחקת בקצה המזלג.
"אם כואב לנו בגלל דבר גדול, זה לא אומר שאי אפשר לכאוב את הדברים הקטנים גם כן" מוישי ענה לה בנחת תשובה מן המוכן.
"כן? מה הדברים הקטנים שלך?" היא מאתגרת אותו בחיוך שובב.
"קודם את תגידי את שלך" הוא מחזיר, יודע שהיא תשמח לשתף.
"לא יודעת, אין לי רשימה בראש" לאה מנסה לחשוב "הנה לדוגמה - הבגדים שלי. כל השמלות שקניתי לפני החתונה עדיין טובות עלי. אין לי כל כך סיבה להתחדש כי הכל במצב טוב ויושב עלי מושלם. אני לא אקנה סתם בלי צורך". זה נשמע לה קטנוני קצת, מוישי אפילו לא ידע על זה עד עכשיו. אבל מסתבר שגם דברים קטנים יכולים לכאוב ולהעיק. היא אפילו לא שמה לב עד כמה.
"את בטח לא רוצה שאני אגיד לך שתקני לעצמך מה שאת אוהבת" ענה לה מוישי לאחר שתיקה קצרה. "אז אני רק אומר שגם זה יהיה מהסיבות הנכונות. אם את מרגישה שחסר לך שמלה, גם אם זה רק בשביל הגיוון, אין סיבה שלא תקני".
לאה חתכה את הלזניה לפרוסות מדויקות. "טוב, נראה. אני צריכה עכשיו למצוא כמה סיבות טובות - למה לעזור לטובי, למה לקנות שמלה.." היא חייכה תוך כדי שהניחה את פרוסות הלזניה בצלחות.
"אני יכול להגיד גם דברים שהם סיבות טובות לשמוח?" קולו של מוישי התרונן, "למי מהחברים שלי יש הערב כזאת ארוחת ערב מושקעת עם אשתו?"
לאה צחקה. "אנחנו עדיין זוג צעיר, מגיע לנו".
הנושאים החמים
