הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
תזכורת: ביקורת תמיד יכולה לבנות. אוהבת להיות בנויה.
הם חזרו בלילה ממוטטים, סחוטים עד עצם, רטובים מזיעה, מפחד ומדמעות.
כל אחד ישב בפינה אחרת בחדר.
חלקם בכו בהיסטריה, חלקם דממו, לא ידעו איך להביע את כאבם העמוק, עדיין לא עיכלו את בשורת המוות.
החדר בו שהו היה מוזנח כמו כל בית אחר בעזה החרבה, והם, רק ישבו שם, על הארץ מחכים לאישור יציאה מהגיהנום.
הם השתוקקו כבר לצאת מהמקום האפל הזה, מקור האבל והחושך.
בדרך כלל כשיוצאים מעזה, יוצאים בראש זקוף, בגאווה.
אך לא הפעם.
הפעם, כאבם עמוק, לא נותן להם לשים לב לשחרור המוקדם, לחזרה הביתה.
מילים עמדו בחלל החדר שואבות את האוויר "עידן. הלך. לנצח."
הם היו קבוצה קטנה של חיילים, מגובשת, אוהבת, חזקה.
עד אתמול.
רק אתמול דווח להם על מיקום של ארבעה מחבלים, וכבר היום השכם בבוקר יצאו למשימת חיסול.
החיסול עבר בהצלחה אבל, בדרך חזרה לדירה, חברם עידן עלה עם רכב הציוד על מִטעַן צד, המטען התפוצץ שולח בטיסה מהירה לשמים את הרכב עם עידן.
עידן עלה קרבן, וריח ניחוח של קידוש השם באוויר.
הם ישבו שם בחדר הקטן, כל אחד מוכנס בתוך כאבו.
המוות לא נתפס להם ולו בקצה ציפורן הזרת.
מוות לא נתפס, בשום מקום.
רק מוחץ חזק את הריאות, לא נותן לנשום.
מכווץ את הלב בוואקום.
מוות, מועך חזק את המוח, לא נותן בו הגיון.
מוות, סוחט עיניים עד תום, עד יובש מציק.
מוות, מותיר אותך חסר תקווה ורצון לפעול.
ככה הם הרגישו, חסרי תקווה, חסרי רצון לפעול, להיות.
המפקד נכנס לחדר, מנסה לשדר קצת חוזק הוא פקד, עדינות חדשה בקולו "תתחילו לארוז, אנחנו נצא בעשר".
כל אחד קם ממקומו והחל לארוז בעצלתיים, נותר להם עשר דקות להתארגן, לקפל ציוד.
עידו, הצעיר מבין כל החברה, התנער פתאום מביט בכולם, כאב בעיניו, מעביר אותם על חבריו.
דני התייפח לתוך התיק הצבאי הענק, מנסה לשלוט בדמעות.
רועי דחף כמו מטורף בגדים וחפצים לתיק, כאילו והבגדים אשמים במוות, כמעט וירה בהם.
דוד קיפל חולצה מבטו מזוגזג, כולו אומר כאב.
כל השאר כבר סיימו לארוז, התיישבו שוב על רצפה מאובקת, הרכינו ראש.
שקט עמד באוויר.
עידו לא יכל עוד.
הוא הרגיש שאם זה ימשך ככה, הם לא יחזיקו מעמד.
הם חייבים להחזיק ידיים אחד לשני, לתת חיבוק, להתאחד כמו שהם, תמיד.
הוא ניגב את הדמעות, מוחה אותם בגב ידו.
מביט בתכולת חפציו בייאוש ואז לוקח בידו חפץ מאובק.
מתיישב על רצפה באמצע החדר.
ניגון, עולה בחלל החדר מרעיד קירות, ולב.
עידו החזיק בידו חליל פשוט של רועים, מנגן לו נגינת עשבים.
הניגון לחש כמו מבקש לעצמו מקום, משכן בליבם של חבריו.
כמו מבקש לנגב דמעה, לנחם, לתת תקווה.
התווים זעקו מתחננים בדמעות, נקום נקמת דם.
אחד אחד הם יורדים לארץ, מתפלשים באבק ועפר.
מעגל אחד קטן, מחובק.
תשעה לבבות פועמים.
ארבע בבות זועקות בכאב, מבקשות נחמה.
בבא אחרונה נגמרה.
עיניים נצצו ממלח ומים.
עידו ניתק משפתיו חליל, הביט בהם, בחבריו.
רואה גם את האחד שחסר, דמעה נושרת.
שביל נסלל על פניו, מבקש לחרוט בו צער.
מתנער, מצמיד לפיו חליל, מנגן שוב.
בבא ועוד אחת.
בשלישית הוא עוצר, החליל כבר לא נשמע, נבלע בקול שירת חבריו, הם זעקו ניגון בקול ודמע.
עידו זעק יחד איתם, מבטו נישא למעלה, מעבר לחלון.
ואור כוכב נצנץ אליו כמו מנגן יחד אתו.
ניגון של נחמה.
צרפתי את מקור ההשראה...
הם חזרו בלילה ממוטטים, סחוטים עד עצם, רטובים מזיעה, מפחד ומדמעות.
כל אחד ישב בפינה אחרת בחדר.
חלקם בכו בהיסטריה, חלקם דממו, לא ידעו איך להביע את כאבם העמוק, עדיין לא עיכלו את בשורת המוות.
החדר בו שהו היה מוזנח כמו כל בית אחר בעזה החרבה, והם, רק ישבו שם, על הארץ מחכים לאישור יציאה מהגיהנום.
הם השתוקקו כבר לצאת מהמקום האפל הזה, מקור האבל והחושך.
בדרך כלל כשיוצאים מעזה, יוצאים בראש זקוף, בגאווה.
אך לא הפעם.
הפעם, כאבם עמוק, לא נותן להם לשים לב לשחרור המוקדם, לחזרה הביתה.
מילים עמדו בחלל החדר שואבות את האוויר "עידן. הלך. לנצח."
הם היו קבוצה קטנה של חיילים, מגובשת, אוהבת, חזקה.
עד אתמול.
רק אתמול דווח להם על מיקום של ארבעה מחבלים, וכבר היום השכם בבוקר יצאו למשימת חיסול.
החיסול עבר בהצלחה אבל, בדרך חזרה לדירה, חברם עידן עלה עם רכב הציוד על מִטעַן צד, המטען התפוצץ שולח בטיסה מהירה לשמים את הרכב עם עידן.
עידן עלה קרבן, וריח ניחוח של קידוש השם באוויר.
הם ישבו שם בחדר הקטן, כל אחד מוכנס בתוך כאבו.
המוות לא נתפס להם ולו בקצה ציפורן הזרת.
מוות לא נתפס, בשום מקום.
רק מוחץ חזק את הריאות, לא נותן לנשום.
מכווץ את הלב בוואקום.
מוות, מועך חזק את המוח, לא נותן בו הגיון.
מוות, סוחט עיניים עד תום, עד יובש מציק.
מוות, מותיר אותך חסר תקווה ורצון לפעול.
ככה הם הרגישו, חסרי תקווה, חסרי רצון לפעול, להיות.
המפקד נכנס לחדר, מנסה לשדר קצת חוזק הוא פקד, עדינות חדשה בקולו "תתחילו לארוז, אנחנו נצא בעשר".
כל אחד קם ממקומו והחל לארוז בעצלתיים, נותר להם עשר דקות להתארגן, לקפל ציוד.
עידו, הצעיר מבין כל החברה, התנער פתאום מביט בכולם, כאב בעיניו, מעביר אותם על חבריו.
דני התייפח לתוך התיק הצבאי הענק, מנסה לשלוט בדמעות.
רועי דחף כמו מטורף בגדים וחפצים לתיק, כאילו והבגדים אשמים במוות, כמעט וירה בהם.
דוד קיפל חולצה מבטו מזוגזג, כולו אומר כאב.
כל השאר כבר סיימו לארוז, התיישבו שוב על רצפה מאובקת, הרכינו ראש.
שקט עמד באוויר.
עידו לא יכל עוד.
הוא הרגיש שאם זה ימשך ככה, הם לא יחזיקו מעמד.
הם חייבים להחזיק ידיים אחד לשני, לתת חיבוק, להתאחד כמו שהם, תמיד.
הוא ניגב את הדמעות, מוחה אותם בגב ידו.
מביט בתכולת חפציו בייאוש ואז לוקח בידו חפץ מאובק.
מתיישב על רצפה באמצע החדר.
ניגון, עולה בחלל החדר מרעיד קירות, ולב.
עידו החזיק בידו חליל פשוט של רועים, מנגן לו נגינת עשבים.
הניגון לחש כמו מבקש לעצמו מקום, משכן בליבם של חבריו.
כמו מבקש לנגב דמעה, לנחם, לתת תקווה.
התווים זעקו מתחננים בדמעות, נקום נקמת דם.
אחד אחד הם יורדים לארץ, מתפלשים באבק ועפר.
מעגל אחד קטן, מחובק.
תשעה לבבות פועמים.
ארבע בבות זועקות בכאב, מבקשות נחמה.
בבא אחרונה נגמרה.
עיניים נצצו ממלח ומים.
עידו ניתק משפתיו חליל, הביט בהם, בחבריו.
רואה גם את האחד שחסר, דמעה נושרת.
שביל נסלל על פניו, מבקש לחרוט בו צער.
מתנער, מצמיד לפיו חליל, מנגן שוב.
בבא ועוד אחת.
בשלישית הוא עוצר, החליל כבר לא נשמע, נבלע בקול שירת חבריו, הם זעקו ניגון בקול ודמע.
עידו זעק יחד איתם, מבטו נישא למעלה, מעבר לחלון.
ואור כוכב נצנץ אליו כמו מנגן יחד אתו.
ניגון של נחמה.
צרפתי את מקור ההשראה...
נערך לאחרונה ב:
