לאלה שחסום להם, הנה הכתבה המרגשת:
מעשה במדינה אשר הרים וגבעות אפיינו את רובה, ומרחבים עתיקים ונטפי נוסטלגיה מילאו את המישורים שבה. ובא השמש בצהריים כאשר המלך האהוב השיב נשמתו לבוראה, ויבואו בני המדינה לבקש מבנו שימלוך תחתיו. ביקש הבן לתת לו שהות שלושה ימים, בכדי להתייעץ עם סגל יועציו הקרובים.
עמדו לפניו שני מעגלים של יועצים. מחד יועצי אביו הוותיקים אשר את סנטרם כיסה זקן עבות, ונסיונם רב השנים ליווה את הגה פיהם, ומאידך אוהדים צעירים מלאי אנרגיה תעוזה ומעוף אשר שרקו לכבוד המלך דלעתיד ודגלונים זהובים בידם. בחר בן המלך להתייעץ עם המעגל הראשון תחילה, אלה יעצו בו ללכת בדרך נועם עם העם אשר יקבל לידיו. אך פנה למעגל השני, והילדים אשר שכרון הכוח בידם הכינו מהלך אסטרטגי הפוך לחלוטין עם טיעון לא-רע בין שיניהם; אביך היה מלך חזק, לכן היה סיפק בידו לשלב בין דין לרחמים, אתה שאינך מנוסה, אין מנוס אלא לילך ביד חזקה ולהטיל אימה על בני העם בכוח, רק כך תוכל לשלוט בחזקה ובמהרה.
היה זה המשבר הראשון בהיסטוריה שמתועד בכתובים ככזה שטיפלו בו בתחילתו בכפפות מקצועיות של ניהול משבר, אך סופו הביא אסון על העומד בראש הפירמידה שכשל בניהול המשבר.
ומעשה שהיה כך היה: וימת שלמה המלך, משבר חמור בחיי עם שאהב את מלכו. וילכו למלוך את רחבעם בנו שהבין שיש לנהל את המשבר מתוך התיעצות רחבה, פיצל לשני מעגלים וביקש ימי חסד לחקור לעומקם של דברים. כלומר, היה זיהוי של מימדי המשבר והבנה בצורך ההיוועצות ולא החלטה מהמותן. אך אופס, הסיומת הייתה הרסנית. "ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצוהו וידבר אליהם כעצת הילדים לאמר, אבי הכביד את עולכם ואני אוסיף על עלכם. אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". הניהול הכושל הסתיים במפלה ניצחת, והשאר היסטוריה.
- – - סכנה אחידה, תוצאה שונה – - -
פרק זה בתנ"ך הינו מבוא נרחב לתאוריית ניהול משברים אשר נחקר לעומק לאורך ההיסטוריה. במבחן הזמנים נערמו לגובה שתי קבוצות, כאשר האחת עשן ופיח, והשניה הוד והדר. שתיהם עברו משברים שאיימו על קיומם בסכנה זהה לחלוטין, אך זאת הלכה לאבדון עולם, וזאת ניערה את הסכנה מעליה בנחישות, ויצאה אף מחוזקת יותר בעקבות המשבר.
לחלושי זיכרון כמונו לא נלאה אתכם במשברי בופאל בהודו העתיקה שמשבריה וגליה הלא הם חרוטים על אלפי הרוגים תוצאת משבר אדי גז פולטים שטואטא מתחת לשטיח ולא טופל. די בהזכרת פרשת תנובה והסיליקון, קוקה קולה של שנות התשעים, וטויוטה של 2010 שהעלימו את הדוושה המקולקלת עד שחיי אדם נגדעו בקרליפוניה ומניות טויוטה צנחו.
אם ננסה לנתח את ההצלחות מול הכשלונות בניהול משברים, נווכח שהקלף היעיל, המנצח והקולע ביותר, הינו קלף השקיפות. לא די בזיהוי המשבר בזמן בלי לפספסו, לא די במדידת הזמן שנשאר לביצוע, שגם הוא קריטי בניהול משברים, מאחר ולפעמים מפספסים בשעות מועטות והקריסה כבר מהדהדת במקוואות ובסאונות, ולא די בהתייעצות רחבה במעגלים רבים ומגוונים, שגם זה קריטי לקבלת מלוא התמונה. כל אלה מתגמדים לעומת השקיפות, מאחר והציבור מוכן לסלוח על טעויות אך אינו מוכן לסלוח על הטעיה. כל טשטוש, מריחה, גמגום והתחמקות – גורם בסופו של הניהול את המשבר, מה שמחבר את המשפט הנוראי "ניהול משברים כושל".
- – - אוי לי הכא ווי לי הכא – - -
לפעמים המשבר מורכב כל כך, שכל סטייה לא מחושבת בכוחה לגרום למפולת. לא אלאה אתכם במורכבות המשבר בו היה נתון משרדי בחודשים האחרונים, ויתר על כך בהחלטה לעזוב את משרדי שבעצם מרכיב את שמי. אם אין לכם חפיסת אופטלגין לצדכם אל תנסו להבין את המהלך. יתר על כך, את יצר הסקרנות תצטרכו לספק כנראה במדורים אחרים שבעיתון. אני אינני ניסים זאב, ושותפי אינו אריה דרעי. איננו נבחרי ציבור ולכן חילוקי הדעות שהתגלעו הוא ענין אישי ופרטי לחלוטין שאין הרשאה לכל אדם לדוש בהם.
אך כאשר על כף המאזניים מונח עתידי האישי מחד, וחלום חיים שהוקם בעשר אצבעותיי מאידך, הרי אקדח שיכוון על כל אחד מהצדדים לא יביא לתוצאה מיוחלת. הלך המשרד? הלך חלומי ומיטב שנותיי שהושקעו ברמ"ח ושס"ה ליצירת שפה פרסומית שונה. הלך עתידי? הלכה האופציה לחלום אי פעם.
רבים הם השופטים את המהלך לכאן ולכאן, אך את ההחלטה לפרוש לחיים מחודשים ולהשאיר את המשרד על עובדיו ולקוחותיו בידי השותף שימשיך בשמי, מתברר במהלך הימים האחרונים כמהלך נכון. במקום שייסגרו דלתות, נפתחו עשרות דלתות מפתיעות, מעודדות ומלטפות. לעניות-דעתי בזכות שקיפות המהלך, וטיפול הוגן במשבר שניחת על המשרד, ע"י הוצאת הודעה מסודרת ומפורטת ככל הניתן, מהלך שהתבצע בזכות עצות טובות ומועילות שלצורך הבנתן רק הייתי צריך לפתוח אוזניים ולהקשיב.
מהמשבר שסחט הרבה מאד דמעות מול התהילים ("המפורש", אלה מה) ישנם רק מרוויחים, מחד משרד שממשיך לפעול, בסייעתא דשמיא, ומאידך הזדמנות מחודשת לעתיד אישי גדול יותר, חלום שלא התאפשר בתנאים הקודמים בו גם חלקי הניהול נפלו על כתפיי הכחושות.
- – - יחי הקריאייטיב המגזרי – - -
השבוע האחרון אמור לעודד את הקריאייטיב החרדי. אם במהלך שנה ומחצה שמעו עובדי המשרד ביקורות רבות על שפה שהייתה זרה לרובנו, הרי כאשר עצרנו לרגע, ונביט אחורה ולא נהפכנו לנציב מלח. במבט לאחור ניתן לומר בסיפוק רב שהמשרד הצליח בזמן מועט לייצר קריאייטיב להמונים, לא רק כזו ש"מייבינים" בברנז'ה נופלים מכסאם, אלא קריאייטיב שחודר לכל אברך כולל, שמשכנע כל עקרת בית, ושנהפך לאמרות גם אצל המגידים "בזכרון-מוישה", שפה שמביאה הצלחות יוצאות דופן ללקוח. אם נפנה לרגע להיבט הכמותי, גם כאן נפרצו גבולות כאשר מתוך כמאה-וחמישים פרינטים שבוצעו אין אחד דומה לחברו, ובכל שבוע חגיגה חדשה. אתגעגע, זה בטוח.
שלב ההודעה ללקוחות על סיום דרכי במשרד היה מלווה בלא מעט דמעות רותחות, ולא בכדי, אסטרטגיה וקריאייטיב נכונים ניתן לייצר רק כשהמפרסם נהפך לאצבע מכפות ידיו של הלקוח ולגיד מגידיו. וכשחותכים בהם, הכאב לא מועט. זה נותן תקווה למגמות הקריאייטיב במגזר, שידעו המתלמדים שישנו ביקוש הולך וגובר במגזר, ויתר על כך: מוכנות לקריאייטיב מגזרי בריא.
יהיה זה מעט מגוחך אם אבחר בקרוב לשמש כסמנכ"ל קריאייטיב משודרג במעצמת פרסום ענקית במגזר, מאחר ולמרות שכל ימי התקפתי ללא רחם את השטאנץ המקובע במשרדי הפרסום בחמישייה הפותחת, ועוררתי לשינויים בסדרי בראשית. אך לימד אותנו יעקב ב. פרידמן, שניתן לתקוף את המערכת מבפנים בלא פחות עסיסיות ועוקצנות. לשבת בתוך מערכת עיתון ולזעוק מרה על הצבעוניות והפרגנדה שמתמרחים באותו עיתון ממש. דבר אחד אני מקווה, שלא אשאב לשאננות רק אמשיך לזעוק את זעקת הקריאייטיב המגזרי.
ולסיום, טיפ אחרון בניהול משברים. תכתבו על זה טור ואל תתכרבלו בפוך לאמר שלום עלי נפשי.