סיפור בהמשכים נסיך היער והירח בחצות.

  • הוסף לסימניות
  • #61
וואו
את כותבת שונה כ"כ מהסגנון של מיה, וזה פשוט מרתק!
השארת אותי מסוקרנת לגבי העיניים של אלרון
 
  • הוסף לסימניות
  • #62
סיפור בנוי יפה ממש, אופי הדמויות ממש מזכיר את המקור. [חוץ ממהללאל, אבל הוא השתנה במשך כל הסדרה אז לא נורא בכלל]. כתוב בצורה מרתקת, וממש מרגישים את הרגשות של המסכנים שלנו.

מה שכן, הניסוח קצת מדי פשוט. אני בעד ניסוח זורם ולא מליצי מדי, ולא הייתי אומרת 'יוסי צעד מעדנות לכוון גנו השכם בבוקר'. מה שכן- זה קטע כתוב. ובהיותו כזה עליו לעמוד בסטנדרטים שונים מאלו של דיבור. הסיפור כתוב במשלב דיבורי. לא במשלב ספרותי, וזה הפריע לי גם בפרקים הקודמים.
במקומות האלו זה הכי בלט
דבר ראשון- שגיאת כתיב. שגיאות כתיב זה קריטי. צריך לכתוב איכשהו. איך שהו זו לא מילה, איך שהוא זו משמעות אחרת.
בניסוח זורם מדי עלולים לכתוב בשגיאות אפילו בלי לשים לב.
מה הולך לקרות
משלב נמוך. מילולית 'מה הולך לקרות' זה לא הגיוני. מה הולך לקרות זה סלנג. הייתי כותבת משהו כמו 'מה עתיד לקרות / להתרחש או מה יקרה בעתיד וכו'.

בנוסף, גם לא ברור לאן הם הלכו. הם עברו את הגבול לצד הקווארי, ורגלו שם. אם כאשר השמיים נעשים סגלגלים הם חוזרים הם לא יכולים לישון בכוזר. זה רחוק מדי, גם לפי התיאור של המסע עד לכאן וגם לפי ההגיון. השטח הסמוך לגבול אמור להיות מפורז וריק, אז המחנה לא היה צמוד לגבול. לא מדובר על בני ברק שהכל קרוב. זה מרחק רציני. וכשהם חוזרים הם לא דוהרים אל 'לב מזרח כוזר'. גם בתוך כוזר, מהגבול המזרחי עד לב המזרח זה חתיכת מרחק גם ברכב, בהגיון. והם רכבו על סוסים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
סיפור בנוי יפה ממש, אופי הדמויות ממש מזכיר את המקור. [חוץ ממהללאל, אבל הוא השתנה במשך כל הסדרה אז לא נורא בכלל]. כתוב בצורה מרתקת, וממש מרגישים את הרגשות של המסכנים שלנו.

מה שכן, הניסוח קצת מדי פשוט. אני בעד ניסוח זורם ולא מליצי מדי, ולא הייתי אומרת 'יוסי צעד מעדנות לכוון גנו השכם בבוקר'. מה שכן- זה קטע כתוב. ובהיותו כזה עליו לעמוד בסטנדרטים שונים מאלו של דיבור. הסיפור כתוב במשלב דיבורי. לא במשלב ספרותי, וזה הפריע לי גם בפרקים הקודמים.
במקומות האלו זה הכי בלט

דבר ראשון- שגיאת כתיב. שגיאות כתיב זה קריטי. צריך לכתוב איכשהו. איך שהו זו לא מילה, איך שהוא זו משמעות אחרת.
בניסוח זורם מדי עלולים לכתוב בשגיאות אפילו בלי לשים לב.

משלב נמוך. מילולית 'מה הולך לקרות' זה לא הגיוני. מה הולך לקרות זה סלנג. הייתי כותבת משהו כמו 'מה עתיד לקרות / להתרחש או מה יקרה בעתיד וכו'.

בנוסף, גם לא ברור לאן הם הלכו. הם עברו את הגבול לצד הקווארי, ורגלו שם. אם כאשר השמיים נעשים סגלגלים הם חוזרים הם לא יכולים לישון בכוזר. זה רחוק מדי, גם לפי התיאור של המסע עד לכאן וגם לפי ההגיון. השטח הסמוך לגבול אמור להיות מפורז וריק, אז המחנה לא היה צמוד לגבול. לא מדובר על בני ברק שהכל קרוב. זה מרחק רציני. וכשהם חוזרים הם לא דוהרים אל 'לב מזרח כוזר'. גם בתוך כוזר, מהגבול המזרחי עד לב המזרח זה חתיכת מרחק גם ברכב, בהגיון. והם רכבו על סוסים...
ממש תודה על הערות והארות...
אשתדל לקחת את הדברים לתשומת ליבי,
רק אציין כי זה שהם דהרו אל לב מזרח כוזר לא אומר שהם הגיעו לשם באותו יום...
האכסניה לאו דווקא ממוקמת במרכז...
בקשר לניסוח הפשוט... פשוט מדיי, תוכלי אולי לתת לי דוגמא כי לא ממש הבנתי...
ועוד דבר, בקשר למהללאל, אני לא יודעת מי העיר את הערה כי מהללאל לא היה משקר לאביו, הוספתי בפרק הנוכחי על כך שלא עשה זאת מתוך רצון, היה חשוב לי להבהיר את זה למי שעדיין לא הבין.

וחוץ מזה,
תודה שאת לוקחת אותי ברצינות, יש אנשים שחושבים שאם אתה מתחיל ועושה טעויות אתה לא שווה אפילו את העט שלהם או במקרה הזה את המקלדת...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #64
בס"ד
פרק טו'​

אופל ישבה שם עיניה מתבוננות מרחוק בילדים המשחקים, קולותיהם הקטנטנים נישאו בחלל החדר, מפיחים חיים בין הקירות הדוממים. היא בילתה שם כמעט יום יום בחברת הקטנים, מלמדת אותם, לומדת מהם, משחקת איתם, ובעיקר ממלאת את יומה בטוב טהור.

משחק התופסת שהתבצע עתה במרחבי החדר הקפיץ זיכרון נושן מירכתי מוחה, היה זה משחק תופסת אחר, מתקופה אחרת לגמרי, כמעט נשכחת, אותו משחק שבו חייה החלו להשתנות, פחות או יותר.


"תפסתי אותך!" צחקקה אופל, ידה הקטנה אוחזת בכתף חברתה, אך נראה היה כי הנתפסת לא כל כך מרוצה מהעניין, ומבלי להתייחס המשיכה לרוץ. אופל בת השבע רצה בעקבותיה ברחבי חצר האחוזה, "מלכה! אינך רוצה לשחק איתי?!" קולה נעלב. מלכה הספיקה כבר להגיע אל שאר החברות נעצרת, אופל נעצרת אחריה, מתנשפת.

"זה לא שאני לא רוצה לשחק איתך," ידיה של מלכה השתלבו זו בזו ופניה הקטנות יצרו מבט מתנשא, סנטרה הקטנטן הזדקף, ואפה התחדד. " פשוט אנחנו לא משחקות עם ילדות שכל היום מציירות ומזמזמות שירים," המשפט נאמר דווקא בלש' רבים, שופע בוז וזלזול.

"מה הבעיה עם זה שאני מציירת?" לפתע חשה בדמעות המאיימות להציף את עיניה. מלכה טפחה על שמלתה המגונדרת, "אין בזה שום בעיה," קולה נותר מתנשא, "אנחנו פשוט לא חפצות לשחק עם אחת כזאת," העניקה תשובה סתמית לחלוטין.

"רק בגלל שאני אוהבת לצייר ולשיר?!" התמיהה הייתה אמיתית, אופל אהבה את חברותיה, והרבתה להנות בחברתם, אך הפעם הדברים שנאמרו נשמעו לא הגיוניים כלל וכלל.

אז לא ידעה כי לתופעה הזו יש שם, וקוראים לה- קנאה.

היא גם לא ידעה שאסור לה להקשיב להן, וכי מה הייתה עושה? מאז ומתמיד אהבה את חיי החברה, ונטלה בהם חלק מאוד משמעותי, הן הצליחו לשכנע אותה כי זה ממש לא מקובל כל מה שהיא עושה, המשך המשחק התרחש רק לאחר שהסכימה בקול רם כי היא תפסיק לצייר ולזמזם.

אותו לילה כששכבה במיטה לבדה, הרשתה לעצמה לתת פורקן לדמעותיה, היא אהבה לצייר, וגם לזמזם כל מיני ניגונים, למה היא לא יכולה לעשות זאת? למה זה מפריע? דמעותיה הרטיבו את הציפית, שפתיה רטטו ביבבה. זה באמת נורא כל כך לצייר? תהתה בינה לבין עצמה.

בהמשך הבינה כי היא יכולה להמשיך ולצייר, להמשיך ולזמזם, אך לא בנוכחות חברותיה. היא הכינה לעצמה מחברת סודית בה העניקה דרור לכישוריה. דפי המחברת החלו מתמלאים בציורים ילדותיים. האלה הפכו להיות לסודה השמור ביותר.

ימים חלפו, אפילו שבועות, אך חודש לא הספיק לעבור וכבר מצאו מלכה וחברותיה תרוץ סתמי אחר להרחיק את אופל מחברתם. ואופל? אופל נותרה שם עומדת בפינה חשוכה, מוחא בשרוול שמלתה את הדמעות החצופות שגלשו שם ללא הרף.

ומהר מאוד הקנאה הפכה לחרם, אופל הילדה לא ידעה לתת למצב שם, גם לא ידעה איך בדיוק מתמודדים מול מצב שכזה, שחקני המגרש היו רק אינסטינקטים טבעיים וטהורים של ילדים, מגלים כל אחד את אופיו הגולמי של השני, וצד אפל וחשוך של החברה החל תופס את מקומו של הצד המוכר והטוב, לא מותיר ממנו כמעט זכר.

רגשות מעורבים היו לה לאופל הבוגרת כלפי הילדה אופל, מצד אחד חמלה על כאבה שכלפי חוץ נראה היה כמיותר, ומצד שני התמלאה גאווה על הילדה ובחירותיה.

אחד הילדים החל בוכה, ילד אחר חטף לו את הצעצוע. מיד התעוררה משרעפיה נכנסת לזירה. אולי בגלל כל מה שקרה בחרה להיות מעורבת בעולמם של הילדים, ואולי בגלל שהם בניגוד לעולם האוצלה ממנו באה, מקבלים אותה כמו שהיא מבלי לעקם מבט... אולי...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #66
טוב, עברתי על ההתחלה. הנה דוגמאות
רעואל ישב על הדרגש ואחז בבטנו בחוזקה, כוס מים צוננים הוגשה אחר כבוד להוד מעלתו הקטן שנחנק מרב צחוק באולם הסייף.
למשל כאן- זה דיבור רצוף מדי. הייתי כותבת רעואל ישב על הדרגש באולם הסייף, אוחז בבטנו ומתפתל. כוס מים צוננים הוגשה לו אחר כבוד על מנת לסייע לו להרגע מצחוקו המתגלגל.
'בחזקה' נשמע לי מוגזם, הוא צוחק, לא חולה. להוד מעלתו הקטן נשמע קצת מעושה.
היתי מדמה את ההבדל בין משלב דיבורי לסיפורי כמו ההבדל בין שיחה שוטפת / סיפור בעל פה לנאום כתוב. בשיחה אפשר להעמיס משפטים ארוכים. בנאום צריך לתת לקהל לעכל את הנאמר. לכן כל כך חשוב לא לכתוב משפטים ארוכים מדי, להקפיד מאד על סימני פיסוק נכונים וכו'.
גם חשוב לא להשתמש בסלנגים אלא אם כן זה משפט של מישהו וזה חשוב לאפיון הדמות. גם אז לא בהגזמה. פה זה לא ממש סלנג, אבל יחסית לרוח הסדרה ולתקופה- יש פה אווירה סלנגית.
"צר לי אח גדול, אבל אתה נראה כמו מוקיון..." התנשף הקטן מצחוק.
מוקיון פחות נשמע לי. לא נראה לי שהיו אז מוקיונים. הייתי מחליפה את אבל באך. יותר ספרותי אבל לא דחוף. זה ילד. מצד שני- בן אצולה. לשיקולך.
לפני רגע כתבת שהוא צוחק מאד, התנשף הקטן מספיק גם בלי המילה 'מצחוק'.
בשעשוע.
השתעשעות זה לא תואר, זה שם פעולה. שוב, זו טעות רווחת בדיבור.
מצח רטוב, לא רטובה.
"ובדיוק בגלל זה אני מודיע שלא אוכל להמשיך במשימה," הקול חסר הביטחון נשמע כאילו עלה מהאוב.
"תבין הוא יקר לי מדי, כל מילה שלו מסבה לי כאב רב". המשיך.

מהללאל ציחקק כמו לעצמו, " בעבר כלל לא העלתי על דעתי שאי פעם אזכה להתחתן," שיתף.
"ועכשיו כל העולם עסוק בלחתן אותי." הגוון האירואי ניחר מגרונו.
כאן יש אנטרים מיותרים. הוא באמצע משפט, לא צריך לעצור אותו.
מקאן גרו בארמונם באתיל, לא באחוזתם. נגיד גאליטאן, ומן הגי, ומדיאן גרו באחוזתם.
עוד פעם פגישת שידוך כושלת... חלפה מחשבה מבעל העיניים.

עיניים דואגות וכאובות ליוו אותו מתוך מבנה האחוזה, מתבוננות בו מבעד לחלון הראוה...
אין צורך בשלוש נקודות. אחת מספיקה בהחלט.
איפו לא פנה אל ה
איפה.
ואגב, האיפה מיותר.
הייתי כותבת מהודרים. סתם תחושת בטן.
הזיז אצלו משהו
הזיז משהו זה לא אומר כלום. זה יכול גם להזיז שולחן בביתו.
אולי הניד מיתר בליבו
עולם של ילדים שמעולם לא היה לו
לאף אחד אין עולם. אולי שמעולם לא היה לו בו חלק.
מה שהפך את הקשר שלהם למיוחד במינו, למרות פער הגילאים.
מה שהפך לא נשמע טוב. זה סלנג גם הקשר שלהם נשמע מסורבל.
ולכן הפך הקשר ביניהם...
היית
" ימחל לי כבודו שדרשתי בשלומו," אמר אולה, בגוון ציני.
על שדרשתי בשלומו- ימחל לי כבודו שדרשתי זה ימחל לי כבודו- איזה כבודו- זה שדרשתי בשלומו. אולה מתנצל על שדרש בשלומו, לא אל זה שדרש בשלומו. למרות שזה נכון אבל ז לא תוכן המשפט.
אמר אולה בגוון ציני. / אמר אולה, ציני..
גם לפסיקים יש כללים.
מאיך להורות למשרתות
דיבורי.
קודם כל כל 'איך' הופך ל'כיצד'
יודעת יותר מהוראה למשרתות...
הירואי / אירוני
היאורי לא קשור, כנראה התכוונת לאירוני
בפני חברו האציליות
לא צריך לדחוף את האצילות בכל מקום. וגם ניסוח מסורבל, אולי פניו האציליות של חברו
נערי הרחוב של מהללאל הם מכזאראן, לחלוטין לא עיירה. זו עיר גדולה, עיר בירה. לא עיירה
מקווה שעזרתי
 
  • הוסף לסימניות
  • #68
טוב, עברתי על ההתחלה. הנה דוגמאות

למשל כאן- זה דיבור רצוף מדי. הייתי כותבת רעואל ישב על הדרגש באולם הסייף, אוחז בבטנו ומתפתל. כוס מים צוננים הוגשה לו אחר כבוד על מנת לסייע לו להרגע מצחוקו המתגלגל.
'בחזקה' נשמע לי מוגזם, הוא צוחק, לא חולה. להוד מעלתו הקטן נשמע קצת מעושה.
היתי מדמה את ההבדל בין משלב דיבורי לסיפורי כמו ההבדל בין שיחה שוטפת / סיפור בעל פה לנאום כתוב. בשיחה אפשר להעמיס משפטים ארוכים. בנאום צריך לתת לקהל לעכל את הנאמר. לכן כל כך חשוב לא לכתוב משפטים ארוכים מדי, להקפיד מאד על סימני פיסוק נכונים וכו'.
גם חשוב לא להשתמש בסלנגים אלא אם כן זה משפט של מישהו וזה חשוב לאפיון הדמות. גם אז לא בהגזמה. פה זה לא ממש סלנג, אבל יחסית לרוח הסדרה ולתקופה- יש פה אווירה סלנגית.

מוקיון פחות נשמע לי. לא נראה לי שהיו אז מוקיונים. הייתי מחליפה את אבל באך. יותר ספרותי אבל לא דחוף. זה ילד. מצד שני- בן אצולה. לשיקולך.
לפני רגע כתבת שהוא צוחק מאד, התנשף הקטן מספיק גם בלי המילה 'מצחוק'.

בשעשוע.
השתעשעות זה לא תואר, זה שם פעולה. שוב, זו טעות רווחת בדיבור.

מצח רטוב, לא רטובה.



כאן יש אנטרים מיותרים. הוא באמצע משפט, לא צריך לעצור אותו.

מקאן גרו בארמונם באתיל, לא באחוזתם. נגיד גאליטאן, ומן הגי, ומדיאן גרו באחוזתם.



אין צורך בשלוש נקודות. אחת מספיקה בהחלט.

איפה.
ואגב, האיפה מיותר.

הייתי כותבת מהודרים. סתם תחושת בטן.

הזיז משהו זה לא אומר כלום. זה יכול גם להזיז שולחן בביתו.
אולי הניד מיתר בליבו

לאף אחד אין עולם. אולי שמעולם לא היה לו בו חלק.

מה שהפך לא נשמע טוב. זה סלנג גם הקשר שלהם נשמע מסורבל.
ולכן הפך הקשר ביניהם...

היית

על שדרשתי בשלומו- ימחל לי כבודו שדרשתי זה ימחל לי כבודו- איזה כבודו- זה שדרשתי בשלומו. אולה מתנצל על שדרש בשלומו, לא אל זה שדרש בשלומו. למרות שזה נכון אבל ז לא תוכן המשפט.
אמר אולה בגוון ציני. / אמר אולה, ציני..
גם לפסיקים יש כללים.

דיבורי.
קודם כל כל 'איך' הופך ל'כיצד'
יודעת יותר מהוראה למשרתות...

הירואי / אירוני
היאורי לא קשור, כנראה התכוונת לאירוני

לא צריך לדחוף את האצילות בכל מקום. וגם ניסוח מסורבל, אולי פניו האציליות של חברו

נערי הרחוב של מהללאל הם מכזאראן, לחלוטין לא עיירה. זו עיר גדולה, עיר בירה. לא עיירה
מקווה שעזרתי

אופל זה שם קיים והוא של גויים
טוב קטלת אותי לגמררררררי

קודם כל תודה על הערות הבונות.
ושוב תודה שאת לוקחת ברצינות.

האמת שמתחילה חשבתי לכתוב את הפאנפיק בצורה קלילה וזורמת, כי אני עושה את זה נטו לתחביב והכיף...
וגם כדי ליצור אינטראקציה ביני לבין הכתיבה, ולהשתפשף.
אני מקווה שזה לא עד כדי כך גרוע... אולי זה נובע גם מחוסר הביטחון שלי...
ובנוגע לשם אופל, אני לא יודעת... יכול להיות... אבל בסדרה יש הרבה שמות מוקרצים כך ש... באמת יש צורך לשנות את השם?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #70
אני הייתי משנה. בחירה שלך.
לגבי הניסוח- כן הייתי במקומך מעדנת אותו. זה קבוצת כתיבה מקצועית בדיוק בשביל זה. לא דחוףכבד כמו מיה קינן אבל לא כזה פשוט. סוג ביניים כזה.
אז כפי שאני מבינה,
מהתרשמותך זה לא מקצועי בעליל?
האמת שאני לא מתפלאת,
כשהתחלתי לכתוב הייתי בטוחה שיאמרו שזה ממש לא על רמה, ומצאתי את עצמי בשוק שאהבו את צורת הכתיבה...
ושוב אני לא מתביישת לומר שיכול להיות שטעיתי, אשתדל להתייעל ולהתמקצע, בשביל זה אני פה.
לגבי מה שאמרת על ניסוח, "הייתי מעדנת אותו," האם התנסחתי באופן ברוטלי? גס? נראה לי קצת קיצוני לומר את זה...
אבל את המקצועית מבנינו...

ואליי נקרא לאופל רחל? מה אתם אומרים?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #71
חלילה, לא ברוטלי או גס. ניסוח יפה וזורם, באמת1
הייתי מעדנת אותו מבחינה ספרותית בלבד
משמיטה סלנגים- לחלוטין למעט במקרה של דיבור ישיר עבור אפיון דמות, וגם אז מעט.
ובכללי 'לכבס' ביטויים, נגיד במקום 'תפס את הבטן' לכתוב 'אחז בבטנו'. או דברים בסגנון.
בהצלחה רבה.
סיפור עם הרבה פוטנציאל, עושה רושם של כשרון כתיבה יפה וטוב ממש
נ.ב. לגבי השם- אני לא יכולה לדעת איזה אופי יש לדמות, מה הרקע שלה, וכו'. רק הכותב של הסיפור יכול להחליט.
כן הייתי בוחרת שם קיים כדי לאזן עם כל ההמצאות. גם מיה הקפידה על זה אבל לא מספיק לדעתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #72
חלילה, לא ברוטלי או גס. ניסוח יפה וזורם, באמת1
הייתי מעדנת אותו מבחינה ספרותית בלבד
משמיטה סלנגים- לחלוטין למעט במקרה של דיבור ישיר עבור אפיון דמות, וגם אז מעט.
ובכללי 'לכבס' ביטויים, נגיד במקום 'תפס את הבטן' לכתוב 'אחז בבטנו'. או דברים בסגנון.
בהצלחה רבה.
סיפור עם הרבה פוטנציאל, עושה רושם של כשרון כתיבה יפה וטוב ממש
נ.ב. לגבי השם- אני לא יכולה לדעת איזה אופי יש לדמות, מה הרקע שלה, וכו'. רק הכותב של הסיפור יכול להחליט.
כן הייתי בוחרת שם קיים כדי לאזן עם כל ההמצאות. גם מיה הקפידה על זה אבל לא מספיק לדעתי.
אוקיי, הולכת לעשות קצת שיעורי בית... כדי להכין את הפרקים הבאים.
הפעם מקווה שיהיה שיפור והתקדמות ניכרים.
ושוב תודה ענקית מעריכה על הכנות והאכפתיות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #74
@רזים
גמרת לעשות שעורי בית?
השארת אותנו במתח לגבי השידוך של מהללאל
האמת חשבתי ששכחו מזה לגמרי...
ממש מרגש אותי לשמוע שלא.
מקווה בימים הקרובים לעלות את הפרקים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #76
ממש לא שכחו!
כש @רצתה הקפיצה פה התאכזבתי שזה לא פרק חדש...
וואו,
עשיתם לי חשק להעלות פרק כבר היום אז יאללה מקווה לא לאכזב.
ומתזכרת אני עדיין מתחילה אז קחו בחשבון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #77
בס"ד

התכונה הרבתית בחצר האחוזה לקראת בואם תפסה תשומת לב רבה מאנשי האזור,

אור לפידי האש זהר על בד הסטן המתוח של מדי המשמר המדוגמים גורם לסטן הכחול העמוק לבהוק, אנשי המשמר עמדו שם הכן ממתינים לבואם של שתי האישיים רמי המעלה.

החל משעות הצהריים המוקדמות מטבח האחוזה הפך למרקחה של ממש, הרי לא בכל יום מגיעים אל מחוז הדרום אנשים ממעמד כה גבוה. תפריט ארוחת הערב תוכנן בקפידה תוך שימת לב יתרה למאכלים אהובים על השניים, האחוזה שנחשבה מבחינה פיננסית לבנונית ומטה לא זכרה אירוע בו מס' המנות עמד על 6, אימהות מתנדבות הצטרפו לצוות המטבח שנעשה צפוף יותר מתמיד ונערות רבות התנדבו לעזור בניקיונות.

ילדי האזור התגוששו שע' ארוכות סמוך לשער האחוזה מתבוננים באנשי השירות המתרוצצים, נושאים על כתפם ריהוט כבד וחפצים מהאחוזה אל מבנה האירוח הצמוד.

" אדון לגיאס! מה מתרחש כאן?!" צעק אחד הילדים מבעד לשער פאותיו מתבדרות ברוח הערב, לעבר האחראי על האחוזה אדון לגיאס שעמד במרכז חצר האחוזה מפקח על ההכנות, "היי עוז מה אתה עושה כאן?" סב לעבר הילד. "רציתי רק לראות מה קורה באחוזה," לחיו החלה מאדימה. "מגיעים אורחים," השיב לגיאס שיותר מאחראי על האחוזה שימש כדמות אבהית, מחנכת ודואגת. הקטן העווה את פרצופו, "נראה שזה לא סתם אורחים."
"אתה צודק קטנציק, ועכשיו מה אני אתן לך כדי שתחזור הביתה לאמא," ידיו נשענו על שער הברזל, "כבר מאוחר מאוד," הוסיף בחיוך. "לא יודע," לחש עוזיאל כממתיק סוד. אדון לגיאס טמן את ידו בכיס מכנסי העבודה הרחבים תר אחר משהו, "בוא נראה מה יש לי כאן..." אמר קולו נשמע כמתאמץ, "הנה זה!" ידו שלפה שקיק משי לבן בו נחה קובית סוכר גדולה, עיניו של הילד נצצו, "תודה לך אדוני," ידו הקטנה החליקה מבין סורגי השער, נוטלת את השקיק. "זכור ישר הביתה, אל תדאיג את אמא טוב?" חיוכו של לגיאס לא סר מפניו. "מבטיח!" צהל הילד, רגליו מקפצות במקום. "עכשיו קדימה, לך כבר!" קולו התרומם מעט, מקפיץ את הקטן שהחל להתרחק מהשער. עיניו התבוננו בילד שהזכיר לו ילד אחר שבדומה אליו התרחק, והלוואי והיה שם כדי לראות אותו, פניו התכרכמו מעט, אבל זה היה מזמן, חשב. מנער את ראשו כמנסה להיפטר מיתוש טורדן.

"מתיי הם כבר יגיעו?" הקול הנשי והצעיר נשמע היה נרגש לא פחות מאותו ילד קטן. "הרגעי, הוד מעלתם אמורים להגיע ברגעים הקרובים," השיב קול נשי נוסף, רגוע ומרגיע. עייני השתיים נתלו באחד החלונות הגבוהים של האחוזה, "הם אפילו לא נראים באופק..." דאגה מהולה בחוסר סבלנות נשמעה מהקול הצעיר. "אולי הם קצת מאחרים," השיב הקול המרגיע, מלטף את שערה הארוך של הצעירה, "בעזרת הקל הם יגיעו בקרוב."

לא רק אותה נערה צעירה שאלה מתיי הם כבר מגיעים, גם מושל המחוז הוד מעלתו אדון אהרון טליאסו שאל זאת ונראה טרוד הרבה יותר מביתו. "יתכן שזה רק עיכוב קל," לגיאס עמד הכן להרגיע את רוחו הסוערת של אדונו, אוחז בידו כוס מים צוננים. אדונו שהיה צעיר ממנו בעשור הילך בטרקלין במעגלים, גלימתו הקלילה התנופפה בחדות, נקישות נעליו הדהדו בין הקירות בקול אחיד ומהיר. "הארוחה עלולה להתקרר, ומי כמוך יודע כמה חשוב רושם ראשוני, במיוחד ששידוך עומד על הפרק." לגיאס הבין מיד על מה מדבר אדונו, מבין גם לליבו של אב שלראשונה מחתן בת. בואם של השניים אכן אולי יישא בכנפיו בשורות טובות לאחוזה המזדקנת.

ואם כבר מדברים על השניים ועל עיכוב, אכן השניים היו קצת עסוקים וזה בלש' המעטה, כמה רחובות משם אלרון שכב על מיטה שרופא גוהר מעליו, בוחן את עיניו. מהללאל טרוד לא פחות עמד מרוחק בוחן את מעשי האדם המתקרא רופא. "הקשב לי," תוך כדי שבחן האיש את האישונים דיבר מה שגרם להבל פיו לצאת הישר על פניו של אלרון, דבר שלא הכי נעם למטופל. "מדע הרפואה אינו יודע כמעט דבר בנושא העיניים," מבטו של הרופא הופנה לעבר מהללאל שדמה יותר לחולה. "למה אדוני מתכוון?" קולו נשמע כעולה מאוב. "כוונתי שבעיניי איני רואה דבר חריג," הרופא הסיר את כפפות הבד הלבנות, משליך אותן אל קופסת פח מבריקה. "אז מה אתה ממליץ לעשות?" אלרון התרומם ממצב שכיבה, משפשף את עיניו. "ספר לי קצת עליך, אולי אצליח להבין מהדברים מה עוללת לעצמך," לא ממש היה אכפת לרופא ממעמד המטופל, ונראה היה כי הוא חש עצמו כחשוב יותר רק מעצם תפקידו, דבר שבקלות עלול היה לגרום לאלרון לקום ולעזוב את המקום ,אך כעת שראייתו לקויה לחלוטין הוא מוכן למחול על כבודו. "לא עוללתי דבר," כתפיו הרחבות התרוממו במיאון. הרופא התיישב על הכורסא המזדקנת, נאנח קלות, "האם העיניים נחשפו לדבר חריג?" קולו נשמע כמפרט לילד קטן רשימת קניות, "האמת שכן, כלומר היו כמה שנים שעסקתי באלכימיה, בישולים תחת קדרות בעלות חומרים שונים." "אני יודע מה זו תורת האלכימיה!," קטע הרופא את דבריו, מנסה להיראות כמר יודע כל, "וזה מסביר הכל," קולו ירד אוקטבה. "מסביר את מה?" מהללאל גרד את תלתליו השחורים, קמטי דאגה שקעו במצחו, "בהגעתכם ציינתם ששהיתם יום שלם באזור בו האויר היה מלוכלך בלש' המעטה, האויר עורר בעיניו את מה שנפגם כבר שנים לפני, שעה שספגו עיניו אדי חומרים רעילים, החשיפה הזו הייתה קריאת תיגר על הרשתית שמכבר נפגמה." הסברו היה קצר וקולע, ושתיקה של הבנה מילאה את החלל, אלרון טמן את פניו בכפות ידיו, כלא מעכל. מהללאל תלה עיניים מקוות ברופא שסימן בידיו כי אין בידו להועיל. "צר לי להיות זה שמבשר את זה, ולומר שרק תפילה לפוקח העיוורים תוכל להועיל." מהללאל הושיט את זרועו החסונה לאלרון שבהססנות שלח את ידו נאחז בזרוע המושטת. "אנו מודים לכבודו שהעניק לנו מזמנו ," הודה מהללאל שעה שניצבו בפתח הבית הקטן. הרופא הינהן קלות ידו אוחזת בידית הדלת. "רק השתדל לא להיחשף לאויר שעלול להחמיר את המצב," נשמע היה כי הרופא חייב את עצמו לדבר, "יערב יומך נכבדי," קד מהללאל חש ביד חברו המושכת את זרועו, כמסמן.

"היית צריך לראות איך נפלת מהסוס," אמר מהללאל בניסיון לעודד את חברו שישב מולו בכרכרה מוכנס בתוך עצמו, מבטו שקוע בנוף החשוך והמטושטש. "כשנחזור בטוחני שתימצא התרופה," עיניו התכולות שידרו תקווה, אך גם את זה אלרון לא יכול היה לראות. "למה לא אמרת מיד? מדוע המתנת שלושה ימים?" הוא ניסה לדובב את האיש שהיה יכול להיות אחיו הגדול. "לא חשבתי שיעזור שתדע," מבטו המשיך להתבונן בנוף המטושטש, מגלה אבוקות לפידים ממלאים את הנוף, "כמדומני הגענו," אמר שלא ממין העניין.
מהללאל הציץ מבעד לחלון הכרכרה כבוחן את דברי חברו, "לא אומר דבר," הרים את ידו בתנועת הבטחה, "זו החלטה שלך האם לספר, ובכל אופן אהיה שם לצידך," המשיך חש את קצב הכרכרה מאט, וקולות פסיעה כבדים מתקרבים אל האזור.

מובן היה שאלרון בחר לשמור את עניין עיניו בסוד מקווה בליבו כי מהללאל ישמור לו אמונים, כמעט דבוק לחברו הלך לצדו כשמר לגיאס מלווה אותם אל מבנה האורחים המפואר, "הוד מעלתכם יעדיפו שאמתין בחוץ?" שאל מי שהיה לסוכן האחוזה. " אין צורך, רק נניח את החפצים ונלך לאולם הסעודה, ושוב אנו מתנצלים על האיחור," מהגעתם לאחוזת המושל מהללאל חש בחוסר נעימות שפושט בתוכו, עת נכחו לראות כי המושל הוטרד מאוד מהאיחור, מה שגרם לקבלת הפנים להיות מהירה וכמעט חסרת מילים.

"ברוכים הבאים," קרא המושל אמש מקולו ניתן לשמוע את הדאגה הכנה. "ברוכים הנמצאים", השניים קדו קלות, קידתו של אלרון נראתה גמלונית, מה שגרם למושל להתבונן בתמיהה על הבחור. "אנו מתנצלים עמוקות על העיכוב," מהללאל ידע כי עליו להציל את המצב המביך. המושל דק הגזרה לבוש בבגדי כותנה בהירים הניף את ידו בביטול, מלטף את זקנו הצמוד בידו האחרת, "הוד מעלתו לא צריך להתנצל, ברשותכם אשמח אם תכבדו אותנו בהשתתפותכם בסעודת הערב," עמידתו היציבה וקולו העידו על גילו הצעיר, שירש את התפקיד לפני כ- 20 שנה היה רק בן 23. אך הקמטים הדקים שהצטיירו בצידי עיניו לא תאמו למראהו הצעיר, כאילו זר חרט על פניו את אותם קמטים. בקידה נפרדו מהמושל להתארגנות קצרה במתחם האירוח.

"הייתי נורא?" שאל אלרון שמאז הגעתם השתדל לשמור על שתיקה ולא לעורר חשד, "חוץ מהקידה המוגזמת, שום מאורע חריג." בישר מהללאל מניח את תיק המסע לצד שאר החפצים, כשהתרומם הבחין בתמונת השמן הגדולה שהוצבה בחדר, מתארת נוף של פסגות הרים מושלגים. כל מערכת האירוח קושטה בתמונות שמן מרהיבות, בפרוזדור נתלו תמונות המתארות מאורעות היסטוריים של עם ישראל, בחדר האוכל היו אלה תמונות של פירות וירקות לצד אגרטלים, כינורות ושולחנות פאר, ובשאר החדרים היו אלה תמונות נוף מרהיבות. "נראה כי אחד מאבות המשפחה לא היה רק מושל אלא גם אומן," אמר אלרון מבחין בחברו המתעמק. "מסתבר שכך," השיב מהללאל מתנתק מהתמונה, פונה לעזור לחברו בדרך לאולם הסעודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #78
כמה הערות חשובות:
1. בעזרת ה' אשלח כבר היום את ההמשך
2. נא לשים לב לפרטים הקטנים (למבינים בלבד(: )
3. מתזכרת אני מתחילה, אז קחו את זה בחשבון ותפרגנו כי זה נותן לי מוטיבציה וביטחון להמשיך. כמובן אשמח לביקורת בונה מתוך נק' ההנחה שאני מתחילה.
קריאה מהנה!
שלכם, רזים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #79
בס"ד
הערה חשובה: מתנצלת שלא המשכתי בזמן... לצערי נבצר ממני לעשות זאת עקב פטירתה של סבתי היקרה עליה השלום. בנימה עצובה זו ממשיכה את הפרק הבא שהוא בשתי מילים- פרק חשוב! ובשלוש- פרק חשוב מאוד!,
קריאה מהנה...
*****************************

דלתות האולם נפערו מולם בתנופה מעניקות משב אויר קל על פניהם של הבאים, האולם הואר בנברשות קריסטל שהשתלשלו מין התיקרה הגבוהה, אור הלהבות הוחזר מחתיכות הקריסטל, יוצר מחול אורות יפיפה. הם קרבו אל מערכת הישיבה שכללה שולחן רחב מעץ מהגוני וסט כיסאות תואם בעל עיטורי וגילופי עץ שהעניקו לכיסא מראה מלכותי, מרופדים בעור יוקרתי. אלרון הצליח לזהות בראש השולחן את המושל, שנעמד בעת כניסתם אל האולם.

"ברוכים הבאים נכבדיי," המושל הצליח להסתיר את עייפותו בחיוך רחב שהעמיק את הקמטים בצידי עיניו. המשרתים הובילו את השניים אל המקומות שהוכנו עבורם מראש, סמוך אל המושל אדון טליאסו. "ברוכים הנמצאים," בדומה למושל אלרון בחר להשתמש בשיטת החיוך שהסתיר אצלו כל כך הרבה אפילו יותר ממה שהעומד לצידו יכול להעלות על דעתו. חוץ מהם נכחו בחדר עוד חמשה עשר נכבדים אשר חפצו להיות נוכחים בעת הביקור החשוב, בקצה השולחן ישבה ביתו של המושל לצד בנות אצולה של אצילים נוספים, עיניה בוחנות מהצד את האורחים.

בשונה מקבלת הפנים המבישה סעודת הערב עברה באופן חלק ,אפילו מעבר למצופה וניתן היה לזקוף זאת לזכות אלרון, שדאג מראש להכין דבר תורה יפה, ולקח לידיו את ניהול השיח בשולחן הרחב, שופע חיוכים וכריזמה מתנחם בליבו שכח הדיבור לא נלקח ממנו, לעומת שדה ראייתו הפגום. מהללאל ישב שם באצילות מחזק את דברי חברו רם המעלה, דואג לקרב באלגנטיות וטבעיות את המנות סמוך לאלרון שיצלח לראות במה מדובר, תוך כדי שימת לב שהאדון המארח לא מבחין בידו המטיילת בין הצלחות. מידי פעם אצבעותיו מוללו בלחץ את שולי המפה הלבנה שהיו תוספת רקמה עדינה, תוצרת עבודת יד מדויקת להפליא יוצרות דוגמת פרחי לוטוס . גם הוא דאג להוסיף על דברי התורה שנשמעו אמש מרם המעלה שלצידו, חיוכו היה מאופק ועיניו התכולות ניסו לזהות מבין האצילים מישהו מוכר מאחד המפגשים בבית אביו, מצליח לאתר שלושה מכרים.

"מה קרה?" דלתות חדר האירוח נסגרו אחריהם בקול נקישה, ואלרון הרשה לעצמו לתלות בחברו עיניים שואלות מבחין במצחו נחרשת התלמים, אך הזה בחר בשתיקה. "תודה על כל מה שעשית למעני בסעודה," הרהור קל חלף במוחו, אולי בשעה שנפל מהסוס לא היה צריך לגלות למהללאל על עיניו ולגרום לו לדאגה מיותרת "אני שמח לעמוד לצידך תמיד," מהללאל בלע את הנוזל שהצטבר בפיו. "זה בכלל לא קשור למצבך," המשיך בטלפתיה את הרהורי חברו. "זה בטח השבטים הקווארים," הציף אלרון ניחוש נוסף, מבין פתאום כי זו אינה דאגה שנשקפת מפני חברו אלא חשד, והוא לא אהב את זה. "עניין השבטים אכן מדאיג אותי וגם מצבך, אך זה לא זה." קולו ניגן על אוקטבות נמוכות מעיד על עייפות מצטברת. מהללאל נעצר סמוך לאחת מהתמונות בפרוזדור, ידיו שלובות מאחורי גבו, תולה עיניים בוחנות בציור שתיאר את הלווים בעת שירתם בבית המקדש אוחזים בכלי נבל, עוגב, כינור, ועוד כלים בעלי צורות ייחודיות. אלרון קרב גם הוא מתבונן בתמונה שממרחק נראתה בעיניו ככתמי צבע חסרי פשר. "בכל אופן משהו מטריד אותך," בנעימות ניסה לברר את פשר מצב הרוח המוזר שעטה חברו, בשונה ממנו שיצא מעודד מארוחת הערב באחוזת מושל. "לא הבחנת במלצרים?" מהללאל ספק שאל ספק קבע, לא מסיר את עיניו מהתמונה. "לא, עסקתי בליצור קשרים עם המארח שלנו," אלרון לא הבין לאן ידידו חותר, "גם אם הייתי רואה זה היה מטושטש," הוסיף, פניו התבוננו מטה אל השטיח שכיסה את הרצפות. רגליו של מהללאל התנתקו ממקום עצירתו מתקדם לכיוון מערכת חדרי השינה, קול צעדיו נבלע בשטיח העבה. "למה אתה שואל?" אלרון סב בעקבותיו מנסה להדביק את קצב הליכתו. "איני יודע, משהו בהתנהלות שלהם לא היה תקין," השיב מהללאל קצר רוח. "רגע, ומאין לך לדעת מה היא התנהלות תקינה של מלצרים," אלרון הצר את גבותיו בהומור, "מעולם לא ספרת לי שהיית ממלצר," המשיך בהומר מתרעם. מבטו של מהללאל הופנה כלפי האיש, "אני לא," השיב נחרץ מחזיר את מבטו קדימה. שתיקה ממושכת ליוותה את השניים, רק בחדר השינה המשיך מהללאל את השיחה שנגדעה, "חלק מהמלצרים לא חזרו ישר אל המטבח, הם פנו לאחד מצידי האולם," מהללאל הניח את בגדי האצולה על המיטה בכוונה לקפלם. "אלרון התבנון בו כמצפה להסבר, אך משלא הגיע שאל: "לא הבנתי מה הבעיה, כלומר מה מוזר כל כך?" העייפות נתנה את אותותיה באיש כבד הראייה. "נראה היה כי הם פונים לחדר פנימי באולם, נכנסים לשם עם מגשי אוכל, וכשיצאו לא היה בידם דבר." החשד נשקף מקולו. "אולי זה מטבחון, שמעתי על כמה שהחלו לעשות כאלה דברים." ההשערה של אלרון נשמעה כמספקת. "אם זה מטבחון אז למה ישר אחרי זה הם פנו אל המטבח הגדול?" מהורהר הניח את הבגדים המקופלים על גבי השידה. "זה באמת לא אמור להטריד אותך," אלרון התיישב על המזרן הרך. "נראה שיש על הפרק דברים יותר מטרידים." המשיך עיניו מתבוננות במהללאל שנעשה מטושטש. "נראה שאתה צודק," מהללאל התיישב גם הוא על המיטה הסמוכה, ידיו מסדרות את בגדי הלילה שעטה על עצמו. "הבה נקווה שהביקור הזה יעבור ללא תקלות." המשיך תוך כדי שנשכב על גבו ראשו עטור הבקבוקים הקצרים נח על ערמת הכריות המסודרות. "בכל זאת במה אתה חושד?" אלרון חדור מטרה לגלות את רחשי לב ידידו. עיניו של מהללאל נתלו בתקרה, מעניק לעצמו רגע או שניים של מחשבה, "נראה לי שהיה שם מישהו," אמר כמעט בלחישה, מבטו מתעמק בתקרה החלקה. "כוונתך לומר שאתה חושב שבחדר הפנימי ישב מישהו," אלרון ניסה לרדת לסוף דעתו. "נראה לי שסעד שם אדם נוסף, ואם אכן זה כך מדוע לא סעד עמנו? האם הוא מנסה להסתתר, ואם כן אז למה, מה הוא מנסה להסתיר?" רקותיו של מהללאל שלחו אותות פעימה כואבות. אלרון הניח לעיניו להיעצם, כואבות מהמאמץ המתמשך, "כמו שכבר אמרתי," אלרון עצר את דיברו בכוונה שהדברים התקבלו, "יש לנו מספיק דברים שיטרידו אותנו." המשיך מסתובב על צידו. "צודק, אולי הפכתי סתם לחשדן," ידו של מהללאל החליקה תחת ראשו, עיניו נותרות פקוחות, "בטוב תלין ידיד, וברחמים תקיץ," נשמע כי אלרון כבר היה מנומנם. "והמברך יתברך מפי קל עליון," השיב מהללאל.

אך הלילה עבורו רק החל כנראה, בשונה מאלרון הוא מוטרד אפילו מוטרד מאוד. היום החולף היה גדוש חוויות ולאו דווקא בלש' החיובית של הדבר, קודם העיניים של אלרון, עכשיו האחוזה המוזרה, השידוך שמוצע לו, והכי חשוב המאורע עם השבטים הקווארים שיש לטפל בו מיד השכם בבוקר. עיניו התבוננו באלרון מתוך חשכת הלילה שאור הירח חודר מבעד לדלת הזכוכית הפונה למרפסת, מטיל בחדר אור לבן קלוש. בהתחשב לאיחורם הערב וכולל הזמן שהוא שוכב השעה כבר נוטה לחצות, חשב. מותש מניסיונות חוזרים ונשנים להירדם התרומם, מחליק את רגליו לנעלי הבית הפרוותיות. תחושת חנק ומועקה נחתה באזור חזהו, בהחלטיות ניגש לעבר דלת הזכוכית בכוונה לצאת אל המרפסת הפונה לחצר האחוזה, משב אויר לילי וקריר הכה על פניו, כמין לטיפת נחמה קטנה, ריח פריחה ריחף באוויר מזכיר לו ימים אחרים ורחוקים, שע' תענוג מרוחקות בזמן ובמקום. הלילות של אי אז בהם הוא ואליהו ישבו אי שם בפינת החמד הרחוקה, ערכו חברותא משותפת לצד עששית הלילה המפוחמת של הרב, שוחחו על החיים וסתם על חוויות, לעיתים התבדחו זה על חשבון האחר לצד קנקן תפוזים שסחט רק כדי לעודד את רוחם. היו אלה הלילות היפים בחייו, חלפה בו המחשבה מפתיעה אפילו את עצמו, למרות שזו הייתה אחת התקופות הקשות שעבר, הוא מצא את עצמו שב אל הרגעים של אותה תקופה לומד ממנה ובעיקר מעצמו, מגלה שטעם של אושר, תענוג וגעגוע מכסה על הקושי. עיניו התבוננו בחצר המקושטת בערוגות פרחים, קול מים נשפכים ממלא את החלל נובע ממזרקת השיש המצופה באבני חן שהוקמה כמעט במרכז החצר. אולי לזה קוראים לחזור בתשובה, המשיך מהרהר כשיש לאדם שאלה חוזר הוא אל העבר כדי למצוא בו את התשובה. התובנה שהחלה מכה בו שורשים גרמה לו להתפעם. ידיו נשענו על מעקה השיש הלבן והקריר. שלפתע עיניו זיהו דמות מהלכת שם בחצר, עיניו צרו במאמץ מנסות לזהות את הדמות בחשיכה. זה לא שומר, חשב לאחר שראה משהו שדומה לגלימה, פריט שלא כלל את מדי המשמר. מי יכול להסתובב בחצות הלילה מחוץ לאחוזה, תהה בינו לבין עצמו. הדמות המשיכה מהלכת, הליכה איטית כאילו עורכת טיול לילי מהנה, נעצרת בסמוך למזרקת המים, מהללאל עקב אחריה, אור הירח האיר על מי המזרקה, שהמים מחזירים את אורו בצורת אלפי ניצוצות, המטילות על הדמות אור נוגה. זו לא גלימה, כי אם שימלה! גילה מהללאל. מה נערה עושה בשעה כזו בחוץ, חשב בהתרעמות על חוסר אחריות מצד השומרים. אך מיד הסיר את מבטו מבויש. מתרחק מעם המעקה, אך הנערה כבר גילתה שהוא שם ונעלמה כלעומת שבאה, ברגע הבא מהללאל ראה את החצר ריקה מאדם, מלבד חתול שהתחמק לחצר לא טייל שם אף אחד. ובתחושת תמיהה זו המהולה בחשדנות אודות אנשי האחוזה החליט לחתום את אותו יום, או ליתר דיוק את אותו הלילה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #80
ברוך דיין האמת...

הסיפור מעניין מאד!

אבל קצת קשה לקרוא אותו, ללא רווחים...
במקום 2 קטעים ארוכים מאד, נסי לחלק את כל הפרק לפיסקאות בנות 3-6 שורות.
דו שיח אפשר לרווח יותר, ולהוריד כל משפט לשורה חדשה.

אם תרצי עזרה בפרטי, בשמחה
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

גלגל_מזלות_וינשוף_קסום.gif

ברוכים הבאים לאשכול הרשמי של "חויה בקליק" - הבית של המשחקים האינטראקטיביים, הקליקרים וההפעלות הכי חכמות שיש.

לרגל השקת האשכול ועונת המבצעים (Black Friday שקורה עכשיו וחנוכה שמגיע מיד אחריו), בנינו עבורכם את "גלגל המזל".אנחנו לא נגלה לכם איזו הנחה תקבלו. אתם תצטרכו לגלות בעצמכם...

אז איך זה עובד?​

בנינו אלגוריתם מיוחד שמחלק קופונים בצורה אקראית לגמרי.
בתוך המאגר מסתתרים:
מגוון סוגי קופונים לשירותים שלנו מהנחות בסיס ועד משחקים ללא עלות!

רוצים לסובב את הגלגל ולבדוק את המזל?​

  1. הגיבו כאן באשכול: "אני רוצה לסובב את הגלגל"
  2. נשלח לכם בהודעה פרטית קישור קסם חד-פעמי.
  3. לחצו על הקישור- ותגלו מיד במה זכיתם.
  4. כל כרטיס זוכה!

קצת עלינו (למי שלא מכיר):​

אנחנו ב"חויה בקליק" הופכים כל אירוע – מיום הולדת משפחתי ועד כנס של 2000 איש – לאירוע סוחף, תחרותי ומגבש.

מה תמצאו אצלינו:

  • מערכות טריויה להפעלה עצמית: אתם בונים את המשחק, מקרינים על מסך, והקהל משחק מהניידים שלו בזמן אמת-גם בטלפונים כשרים!. (פתרון מושלם וזול למשפחות, ימי הולדת וכיתות).

  • השכרת קליקרים (שלטים) פיזיים: הדבר האמיתי! ערכות של שלטים אלחוטיים למשחק ללא צורך אינטרנט וטלפונים בכלל. (הפתרון האידיאלי למוסדות, סמינרים, תלמודי תורה ומשפחות).

  • הפקות תוכן מלאות: אנחנו בונים לכם את השאלות, את העיצוב ואת החוויה מא' ועד ת' לארגונים ומוסדות
  • תוכנית בת מצוה יחודית חוויה סוחפת, מגבשת ומלאת עניין שכולם שותפים בה! לאירוע בת מצוה שלא ישכחו! טריילר לצפיה

  • ספיישל חנוכה: תוכניות מוכנות, מעוצבות ומתוכנתות למסיבות חנוכה - רק לחבר למסך ולהתחיל לשחק.

  • מסע את תוך עצמי וכמובן התוכנית החדשה שלנו סינק מסע מרתק לגילוי עצמי עם תוצאיה אישית ויחודית לכל משתתף
    מסע שאף משפחה לא מפספסת! טריילר לצפיה

שירות ותמיכה​

האשכול הזה נועד לכיף, להתייעצות על סוגי הפעלות ולחלוקת ההטבות.כדי שנוכל לתת שירות מהיר ומדויק ללקוחות קיימים (ובמיוחד בלחץ של חנוכה):שאלות טכניות, עזרה בתפעול או תמיכה בזמן אמת – נא לא לכתוב באשכול זה! (אנחנו עלולים לפספס אתכם כאן).פנו אלינו אך ורק בערוצי התמיכה הרשמיים לקבלת מענה מיידי:

📞 בטלפון לתמיכה ושירות: 03-773-7970
🌐 לאתר שלנו ולהתרשמות: -https://clicker.co.il/
📧 מייל: K037737970 @ GMAIL.COM

אז... מי הראשון שיש לו אומץ לסובב את הגלגל?
התגובות פתוחות, הקופונים במערכת מחכים... צאו לדרך! 👇

אשכולות דומים


הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.

—

בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
החלטתי לקפוץ למים 🐋 ולרענן תקציר ופרקים ראשונים למשהו אפשרי לקריאה.
אשמח שתכתבו ביקורת מכל סוג שהוא (למעט קיצוץ כנפיים "אתה כותב נורא והסיפור שלך גרם לי לצמרמורות שיעמום" ;) ), כל הערות והארות על בוסריות הכתיבה ופיסוק לקוי תתקבלנה בברכה. (אם כי את השינויים אערוך בעיקר אצלי).
ו....כמובן! קצת עידוד ותמיכה לכותב, לליוויתן הכחול ולגיבורי הסיפור לא תזיק.
(אם אין ביקוש לסיפור אשמח גם שתכתבו לי, הוא בסך הכל נכתב בהשראת כל הספרים בסגנון הזה עד שלא נותרה לי 'ברירה' וכתבתי גם).
תדירות הפרקים לא תהיה צפופה, אבל נקווה לשמור על התמדה (לפחות בהתחלה!).
אז, חלא'ס בירבורים, פמפמפם! חצוצרות! שטיח אדום! קבלו את.... הפרק הראשון!

מאזן כוחות

פרק 1

עבר. תשע שנים אחורה. אחת מערי המרכז :




הוא הלך ברחוב. לא מבין למה בכלל הסכים לעצמו לצאת החוצה. הוא משוגע. בכל רגע עלול מישהו לגשת אליו. מי יודע אם זה לא הבחור לבוש השחורים שצועד במדרכה ממול.

הוא הגיע לסוף הרחוב במהירות, פונה בכיכר ימינה לכיוון רחוב פני יהושוע.

רגליו נעות בקצב מוגבר, כמעט רצות. הוא לא מצליח ולא רוצה לעצור אותן. משהו נשבר בתוכו. הוא לא יכול יותר עם המתח הזה. אולי צוות שלם הוקפץ בניסיון ללכוד אותו, ואולי הוא סתם מדומיין ואיש לא יודע שהוא קיים.

טכנית, הוא הכליל יותר מדי. ההורים והאחים שלו בטוח מודעים לקיומו והוא יכול לספור עוד כמה אנשים שמכירים אותו במידה כזו הוא אחרת.

הוא הניע את ראשו בחדות, מסיט את המחשבה הלא חשובה הצידה. הוא צריך להתרכז. לבדוק שלא עוקבים אחריו או לחילופין, לבדוק שלא הפך לפרנואיד.

יכול להיות שהוא יכול להירגע.

הרי המחשב הושמד, והוא רכש אותו דרך הספק שמוכר בשחור לאיתן, הוא שילם במזומן בלי לראות קבלה. מן הסתם הוא לא היחיד שקונה בשחור מהאיש והדגם של המחשב היה די נפוץ. לא אמורים לעלות עליו. הוא בעצמו כל כך נבהל כשהבין מה עשה, פעל במהירות מבלי לחשוב על ההמשך בכלל. העיקר לא להתגלות. יהיה כל כך טיפשי להרוס את חייו עכשיו, ובצורה כזאת.

הוא הגיע כבר לקצה השכונה נוחת מתנשם ומתנשף על ספסל עץ מקולף, מוחה את זיעתו. מבטו שוטט כה וכה, אין איש באזור. מעולה. זה באמת אזור מבודד יחסית. בבין הזמנים הוא שוקק חיים, עמוס במשפחות מרובות ילדים המשכנעות את עצמן כי החורשה הקטנה והמוזנחת, שעדיין לא ברור איך לא פינתה את מקומה לגורדי שחקים, היא אטרקציה של ממש.

הזיכרונות בהקשר הזה מעלים לו חיוך מריר. הוא לא סובל את המקום הזה.

קודם כל להירגע. הוא באמת אימפולסיבי מדי. גם בהסתתרות, וגם ביציאה החפוזה הזו החוצה.

ממה בעצם הוא חושש?

הוא נאנח. כל מה שהוא יודע על מי שאולי רודף אחריו מגיע מספרי המתח שאושי אחיו צובר לעצמו בהנאה.

לא בטוח בכלל שזה אמין. זאת אומרת, ממש בטוח שלא.

הוא נשך את שפתיו.

כן יש לו ממה לחשוש. הסופרים תמיד מודים בסוף הספר לאנשי הצללים שהם לא יכולים להזכיר את שמם, על המידע האמין והמועט שחלקו איתם. לא רק הספרות החרדית מוצפת בספרי מוסד ושב"כ כל יכולים, גם בספרות החילונית קיימים ספרים רבים כאלה. עוד לפני שעף בפעם הראשונה הוא הספיק לקרוא כמה מהם.

משהו מכל זה חייב להיות נכון.



###



הווה. אי שם במעמקי הים התיכון. הסוכנות. בסיס 301 :




"אני לא מבין"

"מה יש לא להבין?" קווין התעצבן.

"לא הסברת לי למה זה קשור אלינו, למה זה לא בטיפול של המוסד? אנחנו בכלל לא אמורים להיחשף לזה!" אריאל חש חוסר אונים. מבקשים ממנו בקשה הזויה לחלוטין. מילא הזויה, המטרה של המשימה מעורפלת, משהו שמריח כמו משחק מסוכן נודף פוליטיקה מצחינה.

"זה מאוד. מאוד. קשור אלינו" קווין בולע אוויר. יש לו דם חם "ואם תתבונן קצת במקום לקפוץ למסקנות, תוכל לראות שאתה מצוות עם עוד חייל משלנו לכמה חברה מהמוסד. מדובר במבצע חשוב עם מטרות משותפות, הרבה גורמים ביטחוניים מעורבים פה"

"מ''ם! אתה עדיין לא נותן לי סיבה הגיונית אחת! הכל פה מאוד מעורפל ולא ברור, גם המידע שהבאת לי," הוא מטיח את הטאבלט הקטן על השולחן "זה רק סיבובי מילים! בפועל אין פה כלום. לא מה אנחנו עושים, לא למה אנחנו עושים, לא שום דבר! רק קשקוש אחד שלם. אני לא מוכן לזה"

קווין נאנח. לבן אדם הזה יש חיישנים. זו הסיבה שהם רוצים אותו למבצע הזה, אבל זו גם הסיבה שהוא לא מוכן לצאת אליו. בעיה.

אריאל נעץ מבט חודר במ''ם שלו, נותן לו להתבשל בתוך עצמו. הוא מכיר אותו. תיכף יגיע שלב ההסברים לו הוא מחכה.

כמו בתחזית מדויקת מראש, קווין פולט עוד אנחה. אין לו ברירה. הוא צריך לספר לו.

"תראה, אריאל. המידע שאנחנו צריכים להשיג, לפי הערכות המודיעין, קשור בעיקר אלינו. אבל כמו שאתה יכול להבין לבד, בגלל שהפעולה הנוכחית היא באחת ממדינות כדור הארץ, המוסד עשה שרירים כדי לנכס אותה לעצמו. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לסיכום של שיתוף פעולה, וציוות של שני חברה משלנו. לוחם, ואיש סייבר ומודיעין"

"בסדר הבנתי איך זה קשור אלינו. לא הבנתי, איך זה קשור אלי. למה דווקא אני? לפעולה כזו אתה יכול לקחת את אחד החדשים, אלו שסיימו את הטירונות לאחרונה. אני יכול להביא לך כמה שמות שיצלחו את הדבר הזה בלי למצמץ"

"אריאל, אנחנו לא יודעים מה רמת הטכנולוגיה שמשתמש בו האויב. חוץ מזה, לך יש הרבה מאוד ניסיון. יכול להיות שזה פיצוחים בשבילך, אבל היו''רים החליטו שאתה זה שיוצא למשימה הזו. יש לנו מעט מאוד ידע מקדים, ועדיף לנו להוציא את ההכי טובים, מאשר לגלות פתאום באמצע משימה שהטירונים שלנו לא יכולים להתמודד אתה. אתה מבין?"

"אם אני מבין? מה שהבנתי בסך הכללי זה, שאני יוצא לשמור שהצוות של המוסד לא יעשו שטויות. וגם בגלל, שאנחנו יודעים שהצוות שהם חיברו לנו יתוחקר על כל צורת החשיבה וההתנהלות שלנו. הם הרי רוצים ללמוד כמה שיותר על הסוכנות שאין להם יד ורגל בה. לכם אין דרך למנוע את זה, אז אתם רוצים לכל הפחות להרשים אותם. אני צודק?"

"בכל מילה" קווין תלה מבט מיואש בסוכן שלו. לפעמים הוא ממש לא יודע מה לעשות עם הבן אדם הזה.

"יפה. ואני לא מוכן לצאת למבצע הזה. אני מספיק שנים בסוכנות בשביל שלא אני אצא לשם"

"אין לך ברירה, אריאל. היו''רים כבר חתמו. אתה נפגש מחר בארץ עם צוות המשימה. את האימונים למבצע הזה אתם תעשו ביחד איתם בניהול המוסד. תתארגן. בלילה יבואו לאסוף אתכם"

"מה? אתה לא רציני" הבעתו של אריאל נדהמת ומלאת חוסר אמון. אין מצב שעושים לו את זה. אבל הם עושים את זה טוב. בטוח שדובר על המבצע הזה כבר חודשים, אבל הם מודיעים לו שניה לפני שהוא יוצא כדי למנוע התנגדות.



###



הווה. מטה המוסד. 4 קילומטר מנקודה אלמונית בכביש 6 לכיוון דרום :

"אני לא מבין"

"מה יש לא להבין?" אוהד התעצבן.

"לא הסברת לי מי זה בכלל החבר'ה האלה ולמה אנחנו מצוותים אתם? מה הסיפור? ובכלל, כל המידע על המשימה הזו מאוד מעורפל, מה קורה כאן?" ניתאי חש גרד קל בקצות האצבעות. זו משימה מוזרה, עם מטרה מוזרה ואנשים מוזרים. לא מתכון בדוק להצלחה.

"אוקי, עזוב את הקשקשת שאמרו לי להעביר לך. אמנם כרגע זה מוקדם מדי, אבל בכל מקרה מחר או מחרתיים אתה כבר תדע. אתה הולך להיות המפקד של צוות המשימה, השניים שבאים יהיו תחת פיקדוך והאימונים למשימה יהיו פה, תחת אחריותנו, כדי למנוע תקלים בשעת המבצע. לך כמפקד יש עוד מטרה, לגלות כל מידע שתוכל להוציא מהם כולל דרכי הפעולה שלהם בזמן אמת והארגון אליו הם משתייכים, ברור עד כאן?"

ניתאי מצמץ "הם לא ישראלים?"

"הם ישראלים. וזה מביא אותי לחלק הבא, המשימה שלכם. שני חברי הצוות שבאים מגיעים מה'סוכנות'. הם שלחו אלינו איש סייבר וביון ואיש שטח. עכשיו, מדובר בחבר'ה מוכשרים מאוד שלא עשו צבא או כל מסגרת מהסוג הזה ולרוב מגויסים מגיל צעיר, כך שהם כמעט ולא מכירים את העגה המבצעית המדוברת פה, תצטרכו לגשר על זה באימונים, ברור?"

כל שרירי פניו של ניתאי רטטו מחוסר נוחות, מה זה הדבר המשונה הזה שהנחיתו עליו? "מהסוכנות היהודית? מה הקשר?"

"מה?! מי אמר הסוכנות היהודית? אני מדבר על ה'סוכנות'!, לא שמעת עליהם אני מבין, מסתובבות עליהם עשרות קונספירציות במסדרונות המודיעין. הם סוג של אגדה שלא מאמינים שהיא קיימת, אבל הם אמיתיים. הם כמעט ולא קשורים לשום מוסד ממשלתי, בקושי ראש הממשלה מעודכן. וזה רק מה שאני יודע, בעיקר משמועות. בימים הראשונים אתם תתרגלו בכלל לעבוד בצוות, ואחרי זה תועבר אליך מטרת המשימה. ישירות מיאיר אגב, אני ממודר" סיים בחיוך מאולץ.

ניתאי הופתע ממשמעות המידע שנחת עליו והפיקוד על המשימה הזו הלך ודמה בעיניו למפלצת אימתנית. אין לו כוח לזה. "למה אתה ממודר? מה עד כדי כך רגיש?"

"אני לא חושב שהמשימה רגישה כל כך, ה'סוכנות' היא זו שרגישה. וזה כל מה שאני יכול לומר בנושא. החבר'ה משלנו שמצטרפים אליך: לביא, אדם, ינון ובן. מהסוכנות: אריאל הוא איש הסייבר והביון ונתי איש השטח. ברור?"

"כן המפקד. ברור."

"יופי" אוהד חייך, מכיר את הסוכן שלו "זה לא אמור להיות מסובך מדי ובערב ישלח אליך תדריך מלא יותר. בהצלחה" אוהד כבר הפנה את מבטו וידיו למחשב מסלק בכך את ניתאי שיצא מחדרו במילת פרידה כלשהי.

העסק הזה לא נראה לו בכלל. ושני סוכנים סנובים בצוות שלו גם לא.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה