שיתוף - לביקורת נספח אתגר: טוב, האמת שזה סוד

  • הוסף לסימניות
  • #1
מקום להעיר ובעיקר להאיר, לפרגן ולהתדיין

ובחזרה לאתגר:
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
כיוון חשיבה מעניין וחדש:)
אולי הפעם אשתתף (לראשונה!)
עושה חשק :)
מפתיע אותי שלא השתתפת עד היום עם כתיבה כמו שלך
הלוואי שהתרגיל הזה יגרום לך להשתתף באתגרים
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
החושך, הוא כל כך טוב.

בזרועותיו המגוננות, הוא מרים את עוצמת החוויה לפסגות של ריגוש.

זה רק הוא, החושך והדבר הנוסף.

שתי נרות, על מגש מתכת עטור פרחים, השלהבות עולות, נרעדות ברוח לילה קרירה.

חשוב לנעול את הדלת, אבל לא לעשות רעש. הוא גחן לעבר תחתית ארון התלייה, גרר משם את קופסת הכובע הישנה, משך אותה אל הריצפה.
עדינות רכה עם רטט של ריגוש, חלפו בו כששלף אותו.
הניח בזהירות על כיסא הפלסטיק, מעל שמיכת טלאים ישנה, וכרע על ברכיו.



מילי היתה בטוחה, שוב, שזה חלום. היובש בפה העיר אותה סופית, והקולות ששמעה היו בהחלט מוחשיים. קולות עמומים של גרירה, עולים מהחדר של שמשי.

הבן שלה, ילד מתוק וחלק. בחור מצטיין, מקובל חברתית. משהו עובר עליו בישיבה גדולה,

"הבחורים של היום, צריכים יותר משטר" אמרה לאבריימי בעלה. " בזמנך, מילא, לא היה איפה לעשות עבירות. אבל היום, מה שהולך שם אצל הבחורים, שה' ישמור. שמעתי שיש כאלו, שמעשנים נרגילה של הערבים.

עכשיו, אבריימי במיטה ליד, ישן בקולניות מטרידה. אי אפשר להירדם ככה.
האמת שלא בא לה להיות האמא החפרנית, קצת לא יזיק.

הדלת של החדר של שמשי, בקצה המסדרון, רק חצי נעולה.
אפלולית כבדה, שמיכות על החלונות, ושני שלהבות של נרות, מרצדות בצלליות כבדות על ארון הבגדים. בקצה החדר מוסתר חלקית על ידי הארון, שמשי רוכן למול משהו. חפץ גבוה עם זרבובית, מעוטר בזכוכית זוהרת.

"אני לא מאמינה! נרגילה בבית שלנו." מילי חישבה להתעלף.

"תרגעי אמא" שמשי התחנן במבט מבוהל, "זה לא נרגילה זה פסל, לא צריך לעשות עסק"

"פסל?! אמיתי כמו של פעם?"
"כן, מה יש?"


אם אבא שלי לא היה מתעורר, זה היה נגמר בצורה מסודרת.

אבא שלי נהיה פאנט. כמו אברהם אבינו, שבר לי את כל הפסלים. מה יש לו? הוציא לי מהמחבוא את הקטורת, גם המקלות גם החומר לגלגול. את האשירה, עקר מהאדנית. עם אש בעיניים, באטרף וצרחות.

מה נהיה אבא? מה אני תרח? אפשר לחשוב מה הוא היה בתור בחור?
גם אמא שלי. מה היא רצה ומעירה אותו? ניסתי להסביר לה, שבחורים צריכים קצת להשתחרר, אז משתחווים קצת.

אין להם מושג מה הולך בפנימיות, עם ה'בעל פעור'. ובישיבות היותר פתוחות עם ה'מרקוליס' שמעתי שיש חברה שבבין-הזמנים מעבירים למולך. מגניב.

ולי הם עושים עסק, מהפסל הכי פשוט בשוק.
אז הם ביקשו שאני אשאיר את זה בסוד. מפחדים מהשכנים. שלא יהרוס לי בשידוכים, אין להם מושג שהבת של רוזן מלמטה, היא מכשפה. והבן של מועלם נביא בעל.

גם כן סוד.
לא באמת!:eek:
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
  • הוסף לסימניות
  • #9
תודה לכל המלייקים, בדגש על המגיבים. זה ממש כיף ומעודד לקבל תגובות.

לסיפור הדי הזוי שכתבתי, יש מקור השראה מאד מפתיע למדי.
אני אשמח לחלוק אותו, כי הוא לכשעצמו חשוב יותר מהסיפור שנולד ממנו.

להלן, שיתוף בתהליך.


במהלך 'ועד' (שמועס, שיחה פרטית), פנה מרן המשגיח ר גדליה אייזמן זצוק"ל, לקבוצת בחורים ובפיו שאלה מפתיעה:

"תתארו לכם, שאתם נכנסים לחדר שלכם באמצע הסדר, כל הפנימיה ריקה, לפתע עיניכם צדות, מתחת למיטה שלכם, זוג רגליים מציצות. דומות להפליא לרגליו של חבר החדר שלכם."

המשגיח הישיר מבט לבחורים,

"תגידו לי, מה נראה לכם שהוא עושה שם?"

הבחורים הנבוכים, חשבו טיפה, ואז ענו מגוון תשובות מקוריות יותר או פחות.

"מחביא עיתונים"
מכין לי ספל לנטילת ידיים"
"מרים שקל שנפל לו"
"נרדם"
"עושה תיקון חצות"

"תשובות מעניינות" סיכם המשגיח, "אבל מעניין למה אף אחד לא ענה, שהבחור מחביא לו מתחת למיטתכם, פסל קטן. וכל יום בשעה מסוימת, הוא משתחווה לו, אומר 'אלה אלוהיך ישראל' מנשק וחוזר תבית המדרש."

הבחורים נדהמו, על כזאת תשובה אכן איש לא חשב.

"אני אסביר לכם, אף אחד לא היה, כיף אחד לא שייך לעבודת אלילים. אנחנו חושבים על אחרים את מה ששייך אלינו. הבחור שחושב על צער השכינה, עונה על תיקון חצות, והבחור שאוהב
עיתונים מוחבאים עונה שהוא מחביא עיתונים."

"ללמדנו" סיכם המשגיח, "כאשר אדם דן את חברו לכף חובה, ומייחס לו כוונות רעות ופעולות זדון, הוא בעצם דן את עצמו לכף חובה"
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
תודה לכל המלייקים, בדגש על המגיבים. זה ממש כיף ומעודד לקבל תגובות.

לסיפור הדי הזוי שכתבתי, יש מקור השראה מאד מפתיע למדי.
אני אשמח לחלוק אותו, כי הוא לכשעצמו חשוב יותר מהסיפור שנולד ממנו.

להלן, שיתוף בתהליך.


במהלך 'ועד' (שמועס, שיחה פרטית), פנה מרן המשגיח ר גדליה אייזמן זצוק"ל, לקבוצת בחורים ובפיו שאלה מפתיעה:

"תתארו לכם, שאתם נכנסים לחדר שלכם באמצע הסדר, כל הפנימיה ריקה, לפתע עיניכם צדות, מתחת למיטה שלכם, זוג רגליים מציצות. דומות להפליא לרגליו של חבר החדר שלכם."

המשגיח הישיר מבט לבחורים,

"תגידו לי, מה נראה לכם שהוא עושה שם?"

הבחורים הנבוכים, חשבו טיפה, ואז ענו מגוון תשובות מקוריות יותר או פחות.

"מחביא עיתונים"
מכין לי ספל לנטילת ידיים"
"מרים שקל שנפל לו"
"נרדם"
"עושה תיקון חצות"

"תשובות מעניינות" סיכם המשגיח, "אבל מעניין למה אף אחד לא ענה, שהבחור מחביא לו מתחת למיטתכם, פסל קטן. וכל יום בשעה מסוימת, הוא משתחווה לו, אומר 'אלה אלוהיך ישראל' מנשק וחוזר תבית המדרש."

הבחורים נדהמו, על כזאת תשובה אכן איש לא חשב.

"אני אסביר לכם, אף אחד לא היה, כיף אחד לא שייך לעבודת אלילים. אנחנו חושבים על אחרים את מה ששייך אלינו. הבחור שחושב על צער השכינה, עונה על תיקון חצות, והבחור שאוהב
עיתונים מוחבאים עונה שהוא מחביא עיתונים."

"ללמדנו" סיכם המשגיח, "כאשר אדם דן את חברו לכף חובה, ומייחס לו כוונות רעות ופעולות זדון, הוא בעצם דן את עצמו לכף חובה"
מדהים
עוצמתי לא פחות מהסיפור
נותן המון חומר למחשבה
תודה
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
ב"ה.

ריח כבד של עשן היכה באפה, ריח של סכנה. עשן סמיך מילא את החדר ונכנס אל מוחה העייף, מעביר אותה באכזריות ממצב שינה למצב מצוקה. היא השליכה את השמיכה מעליה, ליבה הולם בפראות. עדיין לא הבינה את המצב לאשורו, אבל החדר מלא העשן היה מספיק בשביל שתזנק מהמיטה באינסטינקט ותרוץ כל עוד רוחה בה אל המסדרון.

חושיה המחודדים קלטו שהאש קרובה לחדרם של רותי בת השנה וחצי ואלי בן השלוש. עניין של בין שלושים שניות לדקה. היא צעקה את שמם באימה, חשה את החום מתקרב.

בחושך הכבד היא לא יכלה לראות אם הם ערים, או שמא ממשיכים לישון בשלווה, לא מודעים לאסון שעומד להתמוטט על ביתם. שוב.

זעקה את שמו של אלי ובו זמנית משכה את רותי ממיטתה. הריחה את האש, קרוב קרוב אליה. האימה לפתה את גרונה. לקחה את אלי בידה השניה ופנתה לצאת מהחדר. לברוח, כשאוצרותיה בידיה.

נשימתה נעתקה בבעתה כשגילתה חומת אש חוסמת את דרכה. רותי יבבה בחוסר הבנה, אלי עוד ישן. או אולי בעצם… היא הניחה אותו על הרצפה, חסרת אונים.

היא פתחה וטרקה את דלתות הארון זו אחר זו, ביד אחת, מחפשת משהו אבל מעורפלת מדי בשביל לדעת מה. על אוטומט המשיכה, נשימותיה קצרות ומבוהלות.

הסתובבה לכיוון הדלת, יודעת שהאש כבר בתוך החדר והיא וילדיה כלואים במלכודת מוות. אבל להפתעתה, ראתה שהאש נעצרה בכניסה לחדר ולא נכנסת, כאילו קיר מים בלתי נראה חוסם אותה.

היא הרגישה פועלת על זמן שאול. הריח חנק אותה ומוחה היה מעורפל, אך היא ידעה שהיא חייבת לעשות משהו. זכרה במעומעם שפעם שעברה הם התגלשו מהחלון על מזרן. איפה ברוך שיוציא את המזרן, שיוריד את הילדים, שירגיע אותה שעוד רגע הסיוט הזה ייגמר?

היא לבד. משכה את המיטה הנפתחת שחרקה בקול נורא. רצה לפתוח את החלון, רותי עדיין בזרועותיה, צורחת באימה. שמטה אותה לתוך מיטתה, משכה בשתי ידיים את המזרן מהמיטה הנפתחת והתחילה להשחיל אותו דרך החלון. עוד רגע והם בחוץ.

"ריקי!" קול מוכר חדר לתודעתה. היא הסתובבה בבלבול. ברוך עמד בכניסה לחדר, מוקף בלהבות.

"ברוך! תברח! אל תיכנס לפה!" היא זעקה, דמעות פתאומיות מעוותות את ראייתה. "ברוך! תציל אותנו!"

היא נאחזה בדלת החלון, חבטה אותה אל הקיר. האדרנלין בער בה, טס בעורקיה. עד עכשיו נמנעה מלהסתכל שוב על האש שבכניסה לחדר. העדיפה לפעול. אבל עכשיו, אחרי שראתה אותה שוב, הייאוש מילא אותה. התמונה הייתה ברורה והיא הבינה את הסוף הבלתי נמנע. הנס קרה עשרים פעם, שלושים, אבל הפעם זה משהו אחר.

לא רצתה לוותר. פתאום שמה לב שברוך לא פה. ומעבר למסך הדמעות היא ראתה את אלי ורותי שוכבים שוב במיטותיהם, ישנים בשלווה.

רצה אליהם, נחושה בדעתה שהיא תציל אותם. היא תזרוק את המזרן, ואחר כך אותם. אם היא לא תינצל, לפחות הם.

היא הושיטה את ידיה להרים את רותי, כשהרגישה מישהו מושיב אותה. מתיישב לידה.

"ריקי, אני פה. את יכולה להירגע, הכל בסדר."

היא ניסתה לקום, לצעוק לו שכולם ישרפו בסוף בגללו. בכתה. אבל היא הייתה כל כך חלשה. אישה קטנה ואבודה, אישה שנלחמת כבר חודש, מדי לילה, להציל את ילדיה מהשריפה שמשתוללת בביתם. שריפה שפעם כולם ראו, אבל עכשיו רק היא.

נכנעה. סובבה את ראשה וראתה את ברוך עדיין יושב לידה. לא הבחינה בעייפות המצטברת שהייתה בעיניו, בדמעות. לא שמה ליבה לפחד ולחוסר-אונים שהיא מסבה לו. לבושה שקצת מכרסמת בליבו, למרות שבעצם אין על מה. ראתה רק את ידיו הרועדות מחזיקות בקבוק קטן.

הוא הניח כדור קטן בידה ודחק בה לבלוע אותו. הבטיח לה שזה לא באמת קרה שוב.

מדהים!

היה לנו פעם שריפה בבניין, וזאת בדיוק ההרגשה כפי שתיארת אותה.

הלחץ לרוץ לילדים, להציל להינצל, ככה זה בדיוק.

והתיאור על הטראומה, מדויק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
החושך, הוא כל כך טוב.

בזרועותיו המגוננות, הוא מרים את עוצמת החוויה לפסגות של ריגוש.

זה רק הוא, החושך והדבר הנוסף.

שתי נרות, על מגש מתכת עטור פרחים, השלהבות עולות, נרעדות ברוח לילה קרירה.

חשוב לנעול את הדלת, אבל לא לעשות רעש. הוא גחן לעבר תחתית ארון התלייה, גרר משם את קופסת הכובע הישנה, משך אותה אל הריצפה.
עדינות רכה עם רטט של ריגוש, חלפו בו כששלף אותו.
הניח בזהירות על כיסא הפלסטיק, מעל שמיכת טלאים ישנה, וכרע על ברכיו.



מילי היתה בטוחה, שוב, שזה חלום. היובש בפה העיר אותה סופית, והקולות ששמעה היו בהחלט מוחשיים. קולות עמומים של גרירה, עולים מהחדר של שמשי.

הבן שלה, ילד מתוק וחלק. בחור מצטיין, מקובל חברתית. משהו עובר עליו בישיבה גדולה,

"הבחורים של היום, צריכים יותר משטר" אמרה לאבריימי בעלה. " בזמנך, מילא, לא היה איפה לעשות עבירות. אבל היום, מה שהולך שם אצל הבחורים, שה' ישמור. שמעתי שיש כאלו, שמעשנים נרגילה של הערבים.

עכשיו, אבריימי במיטה ליד, ישן בקולניות מטרידה. אי אפשר להירדם ככה.
האמת שלא בא לה להיות האמא החפרנית, קצת לא יזיק.

הדלת של החדר של שמשי, בקצה המסדרון, רק חצי נעולה.
אפלולית כבדה, שמיכות על החלונות, ושני שלהבות של נרות, מרצדות בצלליות כבדות על ארון הבגדים. בקצה החדר מוסתר חלקית על ידי הארון, שמשי רוכן למול משהו. חפץ גבוה עם זרבובית, מעוטר בזכוכית זוהרת.

"אני לא מאמינה! נרגילה בבית שלנו." מילי חישבה להתעלף.

"תרגעי אמא" שמשי התחנן במבט מבוהל, "זה לא נרגילה זה פסל, לא צריך לעשות עסק"

"פסל?! אמיתי כמו של פעם?"
"כן, מה יש?"


אם אבא שלי לא היה מתעורר, זה היה נגמר בצורה מסודרת.

אבא שלי נהיה פאנט. כמו אברהם אבינו, שבר לי את כל הפסלים. מה יש לו? הוציא לי מהמחבוא את הקטורת, גם המקלות גם החומר לגלגול. את האשירה, עקר מהאדנית. עם אש בעיניים, באטרף וצרחות.

מה נהיה אבא? מה אני תרח? אפשר לחשוב מה הוא היה בתור בחור?
גם אמא שלי. מה היא רצה ומעירה אותו? ניסתי להסביר לה, שבחורים צריכים קצת להשתחרר, אז משתחווים קצת.

אין להם מושג מה הולך בפנימיות, עם ה'בעל פעור'. ובישיבות היותר פתוחות עם ה'מרקוליס' שמעתי שיש חברה שבבין-הזמנים מעבירים למולך. מגניב.

ולי הם עושים עסק, מהפסל הכי פשוט בשוק.
אז הם ביקשו שאני אשאיר את זה בסוד. מפחדים מהשכנים. שלא יהרוס לי בשידוכים, אין להם מושג שהבת של רוזן מלמטה, היא מכשפה. והבן של מועלם נביא בעל.

גם כן סוד.

ב"ה.

ריח כבד של עשן היכה באפה, ריח של סכנה. עשן סמיך מילא את החדר ונכנס אל מוחה העייף, מעביר אותה באכזריות ממצב שינה למצב מצוקה. היא השליכה את השמיכה מעליה, ליבה הולם בפראות. עדיין לא הבינה את המצב לאשורו, אבל החדר מלא העשן היה מספיק בשביל שתזנק מהמיטה באינסטינקט ותרוץ כל עוד רוחה בה אל המסדרון.

חושיה המחודדים קלטו שהאש קרובה לחדרם של רותי בת השנה וחצי ואלי בן השלוש. עניין של בין שלושים שניות לדקה. היא צעקה את שמם באימה, חשה את החום מתקרב.

בחושך הכבד היא לא יכלה לראות אם הם ערים, או שמא ממשיכים לישון בשלווה, לא מודעים לאסון שעומד להתמוטט על ביתם. שוב.

זעקה את שמו של אלי ובו זמנית משכה את רותי ממיטתה. הריחה את האש, קרוב קרוב אליה. האימה לפתה את גרונה. לקחה את אלי בידה השניה ופנתה לצאת מהחדר. לברוח, כשאוצרותיה בידיה.

נשימתה נעתקה בבעתה כשגילתה חומת אש חוסמת את דרכה. רותי יבבה בחוסר הבנה, אלי עוד ישן. או אולי בעצם… היא הניחה אותו על הרצפה, חסרת אונים.

היא פתחה וטרקה את דלתות הארון זו אחר זו, ביד אחת, מחפשת משהו אבל מעורפלת מדי בשביל לדעת מה. על אוטומט המשיכה, נשימותיה קצרות ומבוהלות.

הסתובבה לכיוון הדלת, יודעת שהאש כבר בתוך החדר והיא וילדיה כלואים במלכודת מוות. אבל להפתעתה, ראתה שהאש נעצרה בכניסה לחדר ולא נכנסת, כאילו קיר מים בלתי נראה חוסם אותה.

היא הרגישה פועלת על זמן שאול. הריח חנק אותה ומוחה היה מעורפל, אך היא ידעה שהיא חייבת לעשות משהו. זכרה במעומעם שפעם שעברה הם התגלשו מהחלון על מזרן. איפה ברוך שיוציא את המזרן, שיוריד את הילדים, שירגיע אותה שעוד רגע הסיוט הזה ייגמר?

היא לבד. משכה את המיטה הנפתחת שחרקה בקול נורא. רצה לפתוח את החלון, רותי עדיין בזרועותיה, צורחת באימה. שמטה אותה לתוך מיטתה, משכה בשתי ידיים את המזרן מהמיטה הנפתחת והתחילה להשחיל אותו דרך החלון. עוד רגע והם בחוץ.

"ריקי!" קול מוכר חדר לתודעתה. היא הסתובבה בבלבול. ברוך עמד בכניסה לחדר, מוקף בלהבות.

"ברוך! תברח! אל תיכנס לפה!" היא זעקה, דמעות פתאומיות מעוותות את ראייתה. "ברוך! תציל אותנו!"

היא נאחזה בדלת החלון, חבטה אותה אל הקיר. האדרנלין בער בה, טס בעורקיה. עד עכשיו נמנעה מלהסתכל שוב על האש שבכניסה לחדר. העדיפה לפעול. אבל עכשיו, אחרי שראתה אותה שוב, הייאוש מילא אותה. התמונה הייתה ברורה והיא הבינה את הסוף הבלתי נמנע. הנס קרה עשרים פעם, שלושים, אבל הפעם זה משהו אחר.

לא רצתה לוותר. פתאום שמה לב שברוך לא פה. ומעבר למסך הדמעות היא ראתה את אלי ורותי שוכבים שוב במיטותיהם, ישנים בשלווה.

רצה אליהם, נחושה בדעתה שהיא תציל אותם. היא תזרוק את המזרן, ואחר כך אותם. אם היא לא תינצל, לפחות הם.

היא הושיטה את ידיה להרים את רותי, כשהרגישה מישהו מושיב אותה. מתיישב לידה.

"ריקי, אני פה. את יכולה להירגע, הכל בסדר."

היא ניסתה לקום, לצעוק לו שכולם ישרפו בסוף בגללו. בכתה. אבל היא הייתה כל כך חלשה. אישה קטנה ואבודה, אישה שנלחמת כבר חודש, מדי לילה, להציל את ילדיה מהשריפה שמשתוללת בביתם. שריפה שפעם כולם ראו, אבל עכשיו רק היא.

נכנעה. סובבה את ראשה וראתה את ברוך עדיין יושב לידה. לא הבחינה בעייפות המצטברת שהייתה בעיניו, בדמעות. לא שמה ליבה לפחד ולחוסר-אונים שהיא מסבה לו. לבושה שקצת מכרסמת בליבו, למרות שבעצם אין על מה. ראתה רק את ידיו הרועדות מחזיקות בקבוק קטן.

הוא הניח כדור קטן בידה ודחק בה לבלוע אותו. הבטיח לה שזה לא באמת קרה שוב.
איזה סיפתח מדהים!
וואו!
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
ב"ה.

ריח כבד של עשן היכה באפה, ריח של סכנה. עשן סמיך מילא את החדר ונכנס אל מוחה העייף, מעביר אותה באכזריות ממצב שינה למצב מצוקה. היא השליכה את השמיכה מעליה, ליבה הולם בפראות. עדיין לא הבינה את המצב לאשורו, אבל החדר מלא העשן היה מספיק בשביל שתזנק מהמיטה באינסטינקט ותרוץ כל עוד רוחה בה אל המסדרון.

חושיה המחודדים קלטו שהאש קרובה לחדרם של רותי בת השנה וחצי ואלי בן השלוש. עניין של בין שלושים שניות לדקה. היא צעקה את שמם באימה, חשה את החום מתקרב.

בחושך הכבד היא לא יכלה לראות אם הם ערים, או שמא ממשיכים לישון בשלווה, לא מודעים לאסון שעומד להתמוטט על ביתם. שוב.

זעקה את שמו של אלי ובו זמנית משכה את רותי ממיטתה. הריחה את האש, קרוב קרוב אליה. האימה לפתה את גרונה. לקחה את אלי בידה השניה ופנתה לצאת מהחדר. לברוח, כשאוצרותיה בידיה.

נשימתה נעתקה בבעתה כשגילתה חומת אש חוסמת את דרכה. רותי יבבה בחוסר הבנה, אלי עוד ישן. או אולי בעצם… היא הניחה אותו על הרצפה, חסרת אונים.

היא פתחה וטרקה את דלתות הארון זו אחר זו, ביד אחת, מחפשת משהו אבל מעורפלת מדי בשביל לדעת מה. על אוטומט המשיכה, נשימותיה קצרות ומבוהלות.

הסתובבה לכיוון הדלת, יודעת שהאש כבר בתוך החדר והיא וילדיה כלואים במלכודת מוות. אבל להפתעתה, ראתה שהאש נעצרה בכניסה לחדר ולא נכנסת, כאילו קיר מים בלתי נראה חוסם אותה.

היא הרגישה פועלת על זמן שאול. הריח חנק אותה ומוחה היה מעורפל, אך היא ידעה שהיא חייבת לעשות משהו. זכרה במעומעם שפעם שעברה הם התגלשו מהחלון על מזרן. איפה ברוך שיוציא את המזרן, שיוריד את הילדים, שירגיע אותה שעוד רגע הסיוט הזה ייגמר?

היא לבד. משכה את המיטה הנפתחת שחרקה בקול נורא. רצה לפתוח את החלון, רותי עדיין בזרועותיה, צורחת באימה. שמטה אותה לתוך מיטתה, משכה בשתי ידיים את המזרן מהמיטה הנפתחת והתחילה להשחיל אותו דרך החלון. עוד רגע והם בחוץ.

"ריקי!" קול מוכר חדר לתודעתה. היא הסתובבה בבלבול. ברוך עמד בכניסה לחדר, מוקף בלהבות.

"ברוך! תברח! אל תיכנס לפה!" היא זעקה, דמעות פתאומיות מעוותות את ראייתה. "ברוך! תציל אותנו!"

היא נאחזה בדלת החלון, חבטה אותה אל הקיר. האדרנלין בער בה, טס בעורקיה. עד עכשיו נמנעה מלהסתכל שוב על האש שבכניסה לחדר. העדיפה לפעול. אבל עכשיו, אחרי שראתה אותה שוב, הייאוש מילא אותה. התמונה הייתה ברורה והיא הבינה את הסוף הבלתי נמנע. הנס קרה עשרים פעם, שלושים, אבל הפעם זה משהו אחר.

לא רצתה לוותר. פתאום שמה לב שברוך לא פה. ומעבר למסך הדמעות היא ראתה את אלי ורותי שוכבים שוב במיטותיהם, ישנים בשלווה.

רצה אליהם, נחושה בדעתה שהיא תציל אותם. היא תזרוק את המזרן, ואחר כך אותם. אם היא לא תינצל, לפחות הם.

היא הושיטה את ידיה להרים את רותי, כשהרגישה מישהו מושיב אותה. מתיישב לידה.

"ריקי, אני פה. את יכולה להירגע, הכל בסדר."

היא ניסתה לקום, לצעוק לו שכולם ישרפו בסוף בגללו. בכתה. אבל היא הייתה כל כך חלשה. אישה קטנה ואבודה, אישה שנלחמת כבר חודש, מדי לילה, להציל את ילדיה מהשריפה שמשתוללת בביתם. שריפה שפעם כולם ראו, אבל עכשיו רק היא.

נכנעה. סובבה את ראשה וראתה את ברוך עדיין יושב לידה. לא הבחינה בעייפות המצטברת שהייתה בעיניו, בדמעות. לא שמה ליבה לפחד ולחוסר-אונים שהיא מסבה לו. לבושה שקצת מכרסמת בליבו, למרות שבעצם אין על מה. ראתה רק את ידיו הרועדות מחזיקות בקבוק קטן.

הוא הניח כדור קטן בידה ודחק בה לבלוע אותו. הבטיח לה שזה לא באמת קרה שוב.
וואוו.
ליאורה זה אדיר.
אין מילים
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
מדהים!

והתיאור על הטראומה, מדויק.
איזה סיפתח מדהים!
וואו!
וואוו.
ליאורה זה אדיר.
אין מילים
תודה!
היה לנו פעם שריפה בבניין, וזאת בדיוק ההרגשה כפי שתיארת אותה.

הלחץ לרוץ לילדים, להציל להינצל, ככה זה בדיוק.

והתיאור על הטראומה, מדויק.
:eek:
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
בעז"ה

@ליאורהA איזו כתיבה!! וכל הדרך חשבתי שברוך כבר איננו... היה טוב לדעת שהוא כן שם בסוף...

@הדוויג מאיפה כל הרעיונות?! גם אם אני אנסה שנה לשבת ולחשוב לא בטוח שאצליח לעלות על דברים כאלו מקוריים..
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
(המחלקה היהודית בשב"כ. מחלקת חרדים)

"אתה מתקדם מעולה. לא נשאר לך עוד הרבה להתאמן כדי להצליח להיטמע בציבור החרדי. בוא נחזור שוב על כמה תרגילים. שים לב: "מה נשמע"
"ברוך ה'"
"איך הולך?"
"אחלה. אה... חסדי ה'".
"לא. לא טוב. זה צריך לבוא לך באינסטינקט. 'אחלה' אחד כזה יכול לחשוף אותך. חוץ מזה תגיד חסדי ה', במלעיל. לא חסדי ה'".
"בסדר, סליחה".

"בוא ננסה שוב. איך הולך?"
"חסדי ה'"
"מעולה. איפה אתם לומדים?"
"אצל הרב שטרית, זה כולל קטן".
"יפה, יפה. מה לומדים?"
"עכשיו התחלנו עיטור ועשר".
"איסור והיתר. לא עיטור ועשר".
"אה, אוקיי. איסור והיתר. איסור והיתר".

"בסדר. הלאה.
איך אמרתם השם שלכם?"
"פרויזליך"
"השתגעת?? מה פרויזליך?"
"מה הבעיה? זה נשמע שם חרדי".
"מה הבעיה?! זה ישר מזמין חקירות. 'איזה פרויזליך? קשורים לפרויזליך מרחובות? היה לי בישיבה קטנה אחד פרויזליך, שמן כזה. מעניין מה איתו היום'.
"אבל בדקתי באגרון ואין בכלל שם כזה פרויזליך".
"זה לא משנה. לכל אחד היה בישיבה קטנה גם שמות שאין".
"אז איך אני אקרא לעצמי?"
"כהן, רק כהן. זה השם היחיד שלא מזמין חקירות".
"אוקיי. אז אני כהן".

"שוב. איך אמרתם קוראים לכם?"
"כהן"
"איזה כהן?"
"אמרת שזה לא מזמין חקירות.."
"צריך להיות ערוכים לכל תרחיש. איזה כהן?"
"במקור במקור מבני ברק, אבל ההורים מירושלים".
"פרפקט.
הלאה - מה הרבנית עובדת?"
"בורוך ה'. בורוך ה'".
"את התנועה ביד עשית מושלם. אבל בפָּנים, עם חיוך יותר קטן תעשה את זה.

עכשיו שאלות בהלכה. שכן שואל שאלה דחופה בהלכות שבת. איך אתה מגיב?"
"אומר לו: לפי האשכנזים זה בעיה".
"יפה. הוא אומר לך: אז למעיישה, מה לעשות? מה אתה עונה?"
"זה נידון שלם. מדברים על זה. לא פשוט".
"מעולה".

"טוב, לסיום, נעבור לתרגילים ברחוב.
תלך שניה כאילו אתה ברחוב.
לא, לא טוב. אתה הולך כמו בעל-הבית על העולם. חרדי לא הולך ככה. תלך בהליכה חצי שפופה, לא בולטת.
אתה צריך לזכור כל הזמן, חרדי צריך להיות אחד מכולם. השאיפה המרכזית שלו היא לא לבלוט, שלא ידברו עליו. שהוא יעשה רושם רגיל לגמרי. שאם ישאלו עליכם מישהו, הוא יגיד משהו כמו: כן, כהן. שכנים טובים, עדינים, מנהלים סדר יום רגיל, מלווים בשמחה, מחייכים בחדר המדרגות, קופצים להגיד מזל טוב בשמחות ומשלמים וועד בית".
"הבנתי".

אוקיי. אז אתה הולך ברחוב בבוקר. מישהו עובר מולך ואומר בטון סתמי: שוֹלֶם. מה אתה אומר?"
"בוקר טוב".
"לא!"
"אה נכון, סליחה. אני רק מהנהן עם הראש".
"זהו. ובפנים רציניות.
עוד יותר רציני.
בדיוק".

ענק שבענקים!
מזכיר לי חצי מהשכנים שלי.
אה...
גם את השווער שלי.
יכול להיות שהוא... זה?

ואולי גם זה קשור ( מתוך 'כל רגע')
"סיפור מטורף בשכונת הגבעה הצרפתית בי-ם: האיש הזה מסתובב בינינו, ילדיו לומדים במוסדות חרדים, הוא מציג את עצמו כסופר סת"ם, כתב ספרי תורה ומזוזות ואף הזדהה ככהן ופדה ילדים. אשתו מתה לא מזמן מסרטן, הקהילה פתחה מגבית עבורו. לאחר תחקיר מעמיק של מספר עסקנים התברר: האיש ומשפחתו אינם יהודיים."
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
כולם כבר יודעים. אי אפשר להסתיר דבר כזה בבני ברק.

התרגלתי כבר לרעש בלילה, אשתי אפילו לא נרדמת בלעדיו. לקח לנו בערך שבוע להבין שאצל משפחת כהן מלמעלה מסתובב אי-רובוט בבית.

לא היינו מופתעים, הילדים שלהם לומדים בממ"ד בפתח תקווה ושם הרי לכולם יש אי-רובוט. מספרים שהייתה שם תחרות אי-רובוטים וההוא של משפחת כהן השאיר לכולם אבק.

בהתחלה הם התביישו, כשהיינו עולים לבקש כוס שמן, הם היו מפזרים קצת לוטוס על הרצפה, שלא נראה את הקרמיקה המבהיקה ונרנן.

אך כשהילדים של כהן ירדו לבקש צלחת בורגול עדשים ואורז, מיד הבנו שהם מאמנים איזה אי-רובוט, האימא כהן הרי לא יודעת להכין שום דבר שכולל תהליך כלשהו, מלבד חימום במיקרוגל.

כשהם הבינו שהשכנים יודעים עליו, הם החלו להוציא אותו לשאוב כל יופי ממעט הטבע הפראי שליד המרזבים, תוך שהוא פוער פיו כנגד הפרחים העדינים, עפרא לפומיהו.

יום אחד כשיצאתי לתפילה פגשתי בו לבדי, הוא נצמד לרגליי ובעטתי אותו למרחוק, לא בכוונה תחילה, מבלי משים. תכלס, אין לי מחושים וחיישנים כמו שלו.

כשגהרתי מעליו לראות כמה הנזק, כל השקלים של וועד הבית התפזרו לכל עבר. מיד הוא נדלק והחל לאסוף מטבעות, ניסיתי לאסוף בעצמי כמה שיותר, ידוע שעובר אצלו הרבה כסף מלוכלך.

ואז, לילה אחד הוא השתגע. כמו גולם שקם על יצרנו, שמענו אותו דוהר ברחבי ביתם של הכהנים, נתקע ברהיטים ומצפצף על כולם.

למחרת דפקו אצלנו הילדים של כהן וביקשו מטאטא ויעה. יודעי דבר סיפרו שאי-רובוט שם קץ לחייו ושרף את עצמו מול שקע 220v, מסתבר שהוא היה טעון כבר הרבה זמן.

ישנה אגדה סודית על כך שאי-רובוט חי וקיים באיזה בוידם, שם הוא מתאבק יום יום. כמו שהנחיל לאוהביו, תמיד לשאוב רחוק.
גדול!
ועל זה אמרו חז"ל
הקשב להוראות היצרן הוי מתאבק לרגלם והיזהר בהטענתם.

צל המיתר השמיני השתקף על המדרכה במטושטש, קו ישר משוער סימן לאייזיק כמה מיקומים אפשריים תחת הגשר, שעונו הצביע על השעה 01:59 והוא החליט בלית-ברירה להתמקד בנקודה אחת ולהישאר נאמן לשעה 2:00 בלילה. הסביבה הייתה נקייה מהולכי-רגל סקרנים, רק מכוניות שעטו. הוא שלף משקית של קידי-שיק ראש מגרפה שבור, הציץ ימינה ושמאלה וניסה לחפור באדמה הסלעית העקשנית. הוא הגיע לכאן באוטובוס, את הדרך חזרה – כך קיווה – יעשה במונית נוצצת

חיים ולדר כבר הודיע שהגירסא שלו לסיפור המיתולוגי, היא המוצלחת ביותר.
כנראה שגשר המיתרים עדיין לא נולד.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #19
השאיר לכולם אבק.

עפרא לפומיהו.

מיד הוא נדלק.

ידוע שעובר אצלו הרבה כסף מלוכלך.

ומצפצף על כולם.

מסתבר שהוא היה טעון כבר הרבה זמן.

שם הוא מתאבק יום יום.

תמיד לשאוב רחוק.

פספסתי משהו?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה