דיון נספח לאתגר דו שבועי - ועל המלחמות

[דיונון]

זהו, פחדתי שיהיה קצת מסורבל. מי שכן הבין, שילייק פה. אחרי זה אני אסביר או אשנה שם.

הזיה על הילדות שלו שבה המלמד הציק לו?

 

[RACHELIZ]

הזיה על הילדות שלו שבה המלמד הציק לו?

בדיוק, בתוספת קווי דמיון שהזמינו את ההזיה הזאת...

 

[Nomi10]

זה מה שאני הבנתי. שמשהו בערבי הזה הזכיר לו את המלמד מהעבר שהיה הפתיח לכל הצורה בה התגלגל בהמשך, ונתן לו את הכוחות הלא הגיוניים באותו הרגע להכות בכל הכוח.
כעס (במיוחד כשהזמן מוסיף לו נופך) נוסך בנו לפעמים כוחות מעל הטבע, וכאן זה היה בזמן הנכון...
@RACHELIZ הבנתי אותך נכון?

 

[RACHELIZ]

זה מה שאני הבנתי. שמשהו בערבי הזה הזכיר לו את המלמד מהעבר שהיה הפתיח לכל הצורה בה התגלגל בהמשך, ונתן לו את הכוחות הלא הגיוניים באותו הרגע להכות בכל הכוח.
כעס (במיוחד כשהזמן מוסיף לו נופך) נוסך בנו לפעמים כוחות מעל הטבע, וכאן זה היה בזמן הנכון...
@RACHELIZ הבנתי אותך נכון?

הבנת מצוין!

 

[Talya kadosh]

@RACHELIZ אאוצ'. איזה כואב. אהבתי את הסיפור, מאוד.
סתם הערה קטנה, אבל בלי קשר אפשר גם בלעדיה. חושבת שהקטע היה יותר עוצמתי בלי הקטע האחרון, איך שהסיפור עוצר בבום. לדעתי, זה טוב.
אבל גם איתו, זה מוסיף, כי הוא די מנחית לקרקע.
בקיצור, קשה לבחור...

 

[RACHELIZ]

.

 

[RACHELIZ]

@RACHELIZ אאוצ'. איזה כואב. אהבתי את הסיפור, מאוד.
סתם הערה קטנה, אבל בלי קשר אפשר גם בלעדיה. חושבת שהקטע היה יותר עוצמתי בלי הקטע האחרון, איך שהסיפור עוצר בבום. לדעתי, זה טוב.
אבל גם איתו, זה מוסיף, כי הוא די מנחית לקרקע.
בקיצור, קשה לבחור...

אמממ, קצת מסובך להחליט.

 

[Sparrow Bird]

לא יודעת למה האסוציאציה הראשונה שלי לאתגר הייתה הספר "תיאום כוונות" של סבתו
כל מילה עליו רק תגרע---

עד שדחפו אותנו החסידים לתוך הרחבה: חיילים! חיילים! לכו לרבי ויברך אתכם.

---
צוות, היכון לעלייה על הטנק! צוות, עלה! נהג, ימינה חזק! תותח חלול אלפיים, טנק על, אש! הוסף מאה, אש! הורד חמישים, אש! מטרה. מטרה חדל. טען, פרוק כֵּליךָ. דוב! יותר מהר! אל תחלום! במלחמה לא תוכל לחלום. כבר העלו אותך על הכוונת. כן המפקד, אני משתדל, טען פָּרַק כֵּליו.

---
אמרתי, אספר לו לאדמו"ר איך נפגעו הטנקים במחצבה בנַפאח ביום שני בבוקר, ואיך היו עולים באש אחד אחד, ואיך הטען קפץ מפויח מטנק שתיים־בי"ת, רגלו בוערת והוא מתגלגל על האדמה עם כובע טנקיסטים וג'ריקן של מים. ואיך שמעתי את גידי המט"ק צועק: תותחן, אש! ואני משיב: אבל אין לי תיאום כוונות! והמט"ק צועק: תותחן, אש! אש! אתה שומע? לא חשוב לאן, יורים עלינו... הטנק נפגע... לקפוץ! ואיך צעק אלי רוני הנהג: לא מצליח לצאת, התותח חוסם את מדף נהג, ואיך חזרתי אל הטנק להסיט אותו, ורצנו ארבעתנו בְּטרסוֹת הבזלת והכדורים סביבנו, ואלי צעק: אין לי כוח לרוץ יותר, אני נשאר כאן, ואנחנו דוחפים אותו, ואיך אנו רואים חיילי קומנדו סורים יוצאים ממסוק ממש מולנו, ועוד ועוד הרבה אספר לו, מה חשבתי ומה התפללתי ואיך שיוועתי ומה נדרתי.
ובכל פעם שהיתה המחשבה הזו עולה לפני אמרתי לעצמי: והרי אחרי שאשלים, ישאל אותי האדמו"ר בקול רך: וחברך שהיה איתך אותו לילה בקידוש לבנה... ואז אוכרח להשפיל את עיני ולומר לו: דוב נפל.

הוצאת לי את המילים מהמקלדת.
ואחרי שקפץ לי תיאום כוונות של סבתו, זינקו למוחי מילות הפיוט "קל מסתתר בשפריר חביון"
ועלה לי רעיון לבסס את הקטע של עם קישורים לפיוט הזה (שהוא אהוב עליי במיוחד מאז ומתמיד).
חיפוש קצר של הפיוט במלואו הניב לי את התוצאה ה(בלתי) צפויה -
יש ספר אחר של חיים סבתו "בשפריר חביון", אם כי לא קראתי אותו מעולם.....
הקישורים שהמוח האנושי עושה....

מזל שהיה לי רעיון אחר

 

[RACHELIZ]

@לוצ'י אהבתי את השימוש בממלכת כוזר. סיפור יפה עם ניחוח של פעם.

ושאה הזו, שהוא אוהב. אהב, ליתר דיוק. היא אולי הבת שלו, אולי אחותו הקטנה. אולי אחיינית, או בת דודה.

לכתוב שאולי זאת אשתו זה בעיה, אהה?

 

[הנף מקלדת]

@sparrow bird יפה ומיוחד.
כתיבה משובחת.
המעבר מהווה לעבר עובד טוב.
קצת פיספסתי את הפואנטה, ומה בדיוק החלק של אהוד ברק (הבנתי נכון שהכוונה אליו?)

גם התחקחר ממש טוב, חוץ מטעות קריטית

נאצר לא יגיע לתל אביב. נאצר לא יגיע למשפחה שלי בפתח תקווה

במלחמת יום כיפור, היה זה אנואר סאדאת שהנהיג את המצריים.
נאצר כבר היה בקבר.

 

[דיונון]

לכתוב שאולי זאת אשתו זה בעיה, אהה?

אכן משעשע ומביך.
לדעתי קיימות שתי אופציות - הכל או לא כלום.
וכיון שאנחנו כותבים ספרות חרדית, אז כמובן אין לזה מקום.
ממילא, עדיף כבר לדלג על כל השורה, מאשר להיכנס לפינה הזו.

 

[RACHELIZ]

וכיון שאנחנו כותבים ספרות חרדית, אז כמובן אין לזה מקום.

ואם זה יבלע יחד עם כל האופציות, זה כל כך נורא?

 

[דיונון]

ואם זה יבלע יחד עם כל האופציות, זה כל כך נורא?

ספציפית זה לא נורא, אבל עדיין לא עומד בהגדרה של 'ספרות חרדית'.
'ספרות חרדית' מבטיחה אפס שיח על רגשות בין איש לאשה.

 

[נ. גל]

אכן משעשע ומביך.
לדעתי קיימות שתי אופציות - הכל או לא כלום.
וכיון שאנחנו כותבים ספרות חרדית, אז כמובן אין לזה מקום.
ממילא, עדיף כבר לדלג על כל השורה, מאשר להיכנס לפינה הזו.

שאלה, ברצינות מוחלטת. אשמח לכל תשובה:
לפי הגישה הזו, להרבה מהכתיבות שלי אין מקום בספרות החרדית.
אבל בכל זאת, כשפרסמתי קטעים כאלה, הם זכו ליחס שווה. למשל "כי יצפנני בסוכו". לא קיבלתי אף טענה של "זה לא חרדי".
איך זה עובד, בעצם?
אני כמובן מדברת על התחום האפור, זה שמותר הלכתית.

 

[RACHELIZ]

'ספרות חרדית' מבטיחה אפס שיח על רגשות בין איש לאשה.

למה? הסיפורים של דבורי רנד ורותי קפלר הוכיחו...

 

[yonatanr]

עוד אחד שלא מסתער כמצופה ממנו. מיכאל נושך שפתיים, טוען את הרובה הארוך. שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומו הפעם.

אין לו זמן רב לחשוב. אילו יתמהמה, יהיה סופו כמו של זה שלפניו.

היד לוחצת, העיניים לא מסתכלות.

מסביבו נופלים אנשים כמו זבובים. רק הגאווה הרוסית היא זאת המונעת מטרוצקי להרים ידיים, לשלוח אותם כדי להכריח אנשים ללכת אל מותם.

עוד אחד מוריד את הרובה, נכנע למציאות. מיכאל טוען רובה, תוהה על ליבו שעדיין נצבט על חייל שנופל.

הוא מבין אותו. אילו היה במקומו עכשיו, סביר להניח שהיה נכנע גם הוא. אפילו בתוך מציאות של מלחמה, המצב מסביב הוא קצת מעבר לגבולות ההיגיון.

הוא רק רוצה לחיות, אבל אסור לו. להילחם עד טיפת הדם האחרונה.

והוא, בחור צעיר בן תשע עשרה, נדרש לוודא שיש ציות מושלם בשדה הקרב.

פלוגות נגד נסיגה, קרא להם טרוצקי. הם היו מוגנים יותר, אבל בני בריתו של המוות.



בלילה ניקה מיכאל את קת הרובה המגושם, סופר מתוך הרגל את מספר הכדורים שנותרו לו. שני כדורים אחרונים. בשתיקה, הוא ממלא את המחסנית בכדורים נוספים, שליחיו של המוות.

יותר ויותר חיילים בוחרים להיכנע. המצב בחזית רחוק מלהיות מעודד ולאלו שנשלחו להילחם אין תקווה ואין עתיד.

סביבו נעצמות העיניים. נשימות כבדות ממלאות את החלל. רק הוא עדיין מתהפך על הקרקע הקשה. שוב הולמים בו נדודי השינה המוכרים.

ברוסיה למדו אותו להיות עבד. מכונת ירייה משומנת שפועלת על פי פקודה. ללא רצונות עצמאיים, מחשבות ורגשות.

ובכל זאת הולמים בו זיכרונות היום האחרון. רגעים קטנים שהמוח שלו מסרב למחוק מהדיסק הקשיח.

רק בשבוע שעבר הוא שמע את סשה מספר על החלום הגדול שלו. לחזור הביתה ולהביא לאמא שלו אות ניצחון. "יש לה רק אותי." הוא סיפר בשקט למישהו שגבו היה מופנה למיכאל. "והיא מחכה כל כך שאחזור הביתה."

המילים השקטות נגעו בו, מזכירות לו את הבית שעזב בלי לומר שלום. אמא של סשה כבר לא תראה אותו יותר. ידיו הם אלו שגדעו באחת את החלום.

סשה היה לוחם בעל נפש משורר. בלילות הוא היה מרים בקולו בהמנון הרוסי, נוסך חום בעצמות העייפות.

עוד אחד שהלך לבלי שוב.

מיכאל מתהפך, נזהר שלא להתחכך בדימה. הפעם האחרונה עלתה לו ביוקר.

אמא של סשה מחכה לו בבית. ואמא שלו?

דקירת כאב מפלחת את חזהו של מיכאל. מזכירה לו את המקום בו היו פעם רגשות כלפי העולם שהיה ואיננו.

אמא שלו אהבה אותו, כאבה עליו, וציוותה על עצמה לשכוח.

מיכאל מרים יד, ממשש את קודקודו החשוף. העולם משתנה, אנשים חדשים נוטלים את המושכות לידיים, מבטלים גזירות מאיימות ומבטיחים חיים חדשים.

אילו היה עכשיו משרת בקנטוניסטים, הייתה אמא שלו שמחה יותר. והוא לא מבין את ההיגיון.

בעולם שלו, היו המנהיגים אנשים של שלום ודמוקרטיה.

ששלחו אותו לקרב כדי למנוע עריקות אפשריות.

שוב מתכווצות מעיו של מיכאל. הוא עוצם את עיניו, מגרש בכוח את המחשבות.

עוד מעט כבר יעלה הבוקר, והוא צריך לשמור על עצמו.



"הי, מיכאיל!" טפיחה חזקה מחזירה אותו למציאות, גורמת לו לזנק באחת. "כבר בוקר?" הוא שואל שאלה רטורית, כיוון שצבע השמים שבחוץ אינו מותיר הרבה סימני שאלה.

"התקפת פתע." מודיע יבגני בעליזות לא ברורה. "תקום כבר, כי היפנים כבר כאן."

הוא מושך את הרובה, צועד החוצה. הם באמת כבר כאן, קרוב. קרוב מדי.

הוא עומד בגבו אל האוהל, פניו אל הגדוד המאורגן שמולו. אין להם סיכוי, והוא יודע את זה. הוא לא מוודא עכשיו שכולם נלחמים, כי הוא נלחם בעצמו על החיים שלו.

מסביבו צעקות, דם, יבגני נופל על האדמה לידו. והוא עדיין יורה. חייל מלוכסן עיניים מתקרב לכיוונו, מכוון אליו את ראש הרובה. הוא קרוב כל כך עד שמיכאל יכול לראות את המבט בעיניים. חלול, מבצע פקודה.

מיכאל לוחץ, אבל רק עשן עולה מהרובה. המחסנית ריקה.

המבט שלו אש. הוא רוצה לחיות. הוא רוצה לחיות!

"אתה רוצה לחיות?" עולה כמו משום מקום היום האחרון בו דיבר עם אלכסנדר. "אז דאג שתהיה שווה את זה!"

"אלוקים!" הוא צועק, ומכוון את מילותיו אל השמיים. "תציל אותי. אני שווה את זה!"

אתה שווה את זה? עיניו של אלכסנדר עולות מולו, מפקפקות. מאחוריו שורק כדור, נתקע בראשו של החייל היפני.

הכדור שלו, הוא היה אמור לקבל אותו. חייל שהוריד את הרובה בשדה הקרב.

דמעות ממלאות את עיניו של מיכאל. הוא יהיה שווה את זה.

סיפור יפה, רק חבל שהוא מערב בין תקופות היסטוריות שונות לחלוטין.
מהסיפור על המפקד טרוצקי, ניתן להבין שמדובר בתקופה הקומוניסטית [1917 והלאה], עת לאון טרוצקי היה מפקד הצבא האדום.
מהסיפור על היפנים ניתן להבין שמדובר במלחמת רוסיה-יפן, בשנת 1904-1905.
ומהאזכור של הקנטוניסטים, ניתן להבין שמדובר בתקופה של חמישים שנים קודם לכן, כי בשנת 1856 בוטלה שיטת הקנטוניסטים.

 

[דיונון]

למה? הסיפורים של דבורי רנד ורותי קפלר הוכיחו...

תיקון:

'ספרות חרדית' מבטיחה אפס שיח על רגשות אהבה בין איש לאשה.

 

[RACHELIZ]

עדיין...
עריכה: אולי לא מפורש אבל בהחלט מובן בין השורות.

 

[דיונון]

אבל בכל זאת, כשפרסמתי קטעים כאלה, הם זכו ליחס שווה. למשל "כי יצפנני בסוכו". לא קיבלתי אף טענה של "זה לא חרדי".

א. לא פר להביא דוגמא באורך של מגילת רות...
ב. הקהילה כאן מכילה הרבה יותר מאשר ספרות חרדית (משלל סיבות).

 

[דיונון]

עדיין...
עריכה: אולי לא מפורש אבל בהחלט מובן בין השורות.

השם ירחם!
שריפת ספרים מחר ב12:00

ברצינ' - זה נעשה בצורה מאד עדינה עם משקל מדידה רגיש מאד.
הסופרות שהזכרת הצליחו בעדינות של מנתח מח להבחין בדקויות של חוט השערה מה כן ומה לא.
ראוי ללמידה.