דיון נספח לאתגר דו שבועי- סיפור תנכי

[בואו חשבון. יוסי לוי]

אני השופט.
מי שלא יתאים לו שלא יקרא, לא נראה לי זה יהיה באורך של ספר...

 

[חני גרשון]

אני השופט.
מי שלא יתאים לו שלא יקרא, לא נראה לי זה יהיה באורך של ספר...

אם ככה...
אז אולי אכתוב קיצור לאתגר, ואעלה את הסיפור הארוך יותר לביקורת או משהו.
תודה רבה!

 

[ללמוד לכתוב]

@חי מינץ
הסיפור שלך היה יפה מאוד, רק משהו אחד הפריע לי: זה הרגיש כאילו מספרים לי מה קורה כמו בנביא. לא הרגשתי כל כך תחושה סיפורית...
וזה היה חסר. כי זה בדיוק העניין - להביא סיפור תנכ"י אל החיים שלנו.

אני מציע לך לקרוא את הסיפור בנביא (זה בסך הכל חמש פסוקים)
ואז לקרוא את מה שכתבתי ולמצוא את ההבדלים

 

[הטעם המושלם]

הערה קטנה לגבי הסיפור שלי בכלל.
חיפשתי סיפור שלא מדבר על גדולי האומה, ומצד שני אני יודעת עליו מספיק
אז לקחתי את העובדה - לא ממש סיפור- שאליפז למד אצל יצחק אבינו.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

@חני גרשון
וואו, וואו, וואו.
מרתק, מעניין, נותן מבט אישי על הסיפור, נהניתי מכל שנייה. זה בדיוק מה שחיפשתי, סיפור תנכ"י שלא כל כך זוכרים. יש לנו כל כך הרבה סיפורים, רק צריך לספר אותם.
המשפט "נסיכים אמורים לשלוט בעצמם" לא לקוח מאיסתרק?

 

[חני גרשון]

המשפט "נסיכים אמורים לשלוט בעצמם" לא לקוח מאיסתרק?

הממממממ
לא שידוע לי. יכול להיות שכן, יכול להיות שלא.
לא כתבתי את זה מתוך השראה של מיה קינן [לצערי לא קראתי ספר שלה כבר זמן רב...] אבל אחר כך, כשקראתי את זה, זה עשה לי קצת רושם שלה. אבל לא היה לי כוח לשנות. זה היה משפט פתיחה טוב...
תודה על המשוב החיובי!

 

[הלוחשת לתווים]

המשפט "נסיכים אמורים לשלוט בעצמם" לא לקוח מאיסתרק?

מיה קינן כתבה על נסיכים ששולטים בעצמם, היא לא לקחה בעלות על כל משפט שכולל בתוכו את המילה 'נסיך' ו'לשלוט בעצמו', הלא כן?

@חני גרשון אמאלה ואבאלה של סיפורררר
אם תכתבי ככה על כל התנ"ך יש מצב שאני אכיר את התנ"ך בע"פ יום אחד!!!
זה פשוט כתיבה יפיפיה וזורמת, ונראה שנצמדת מאד למקור.
מדהים!

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

לא אמרתי את זה כביקורת, אלא כמעלה.
הלוואי לי היו יוצאים משפטים של מיה קינן.
כמעט בוודאות זה כתוב שם איפשהו

 

[חני גרשון]

לא אמרתי את זה כביקורת, אלא כמעלה.
הלוואי לי היו יוצאים משפטים של מיה קינן.
כמעט בוודאות זה כתוב שם איפשהו

אני מסכימה שכמעט בוודאות כתוב את זה איפשהו... אין מצב שלא.
ותודה על המחמאה... אני אישית מעדיפה להיות ז'אנר עצמאי ולא העתק של מישהו, אבל אני מבינה שזה בהחלט יכול להחמיא
תודה, ותודה על האתגר שמוציא את הטוב שבנו!
הוא גרם לי לחקור מעט יותר, ולגלות שהסיפור הראשוני שלי מלפני שנתיים לוקה באנכרוניזם חמור מאוד...

 

[חני גרשון]

@פניני ריין !!!
פשוט לא יאומן!
כתוב עם כל כך הרבה רגש, לב, וסומך מאוד על האינטליגנציה של הקוראים. מרשים מאוד, נוגע ללב, ומאיר נקודות שלא חשבנו עליהן...
יש לי כמה הערות בודדות, וכיוון שראיתי שאת אוהבת כאלו... אז הנה הם.

אצבעו של אבא הייתה יציבה על לוח האב

בטוח שכתבו אז תור על לוח אבן? אין מקום שדורש דווקא על קלף? כי עד כמה שכתוב בנביאים, ועד כמה שאני יודעת מעתיקות - לא שמעתי על תורה הנכתבת על אבן.

גם על כל גבעה

ה'גם' מיותר. הופך את המשפט לרדוד קצת

ואנשים יראו אותם. ויעבדו אותם. ואולי הם יהיו הילד שלך.

החלק האחרון של המשפט לא מנוסח טוב.

 

[רבקה טובה]

שלום לכולם,
העליתי קטע על החורבן.
בהשראת השנה האחרונה, יצא לי לחשוב על החורבן, על ההלם הלאומי של העם, על הכאב האישי של כל אחד.. והסיפור הזה נתן לי הצצה לחוויה האישית של פרחי הכהנים, שסירבו לעזוב את הבית בעת חורבנו.
האמת שחששתי להוריד מעוצמת הכאב של הרגע.
אוסיף וידוי אישי קטן: זהו השיתוף הראשון שלי בפרוג.
אודה מאוד לביקורת מכל סוג.
תודה על האתגר והבמה.

 

[חני גרשון]

שלום לכולם,
העליתי קטע על החורבן.
בהשראת השנה האחרונה, יצא לי לחשוב על החורבן, על ההלם הלאומי של העם, על הכאב האישי של כל אחד.. והסיפור הזה נתן לי הצצה לחוויה האישית של פרחי הכהנים, שסירבו לעזוב את הבית בעת חורבנו.
האמת שחששתי להוריד מעוצמת הכאב של הרגע.
אוסיף וידוי אישי קטן: זהו השיתוף הראשון שלי בפרוג.
אודה מאוד לביקורת מכל סוג.
תודה על האתגר והבמה.

ברוכה הבאה!
איזה יופי לקרוא עוד ז'אנר של כתיבה...
הסיפור היה יפה.
אני לא יודעת אם זה סגנון הכתיבה שלך, שאת אוהבת, או משהו לא מכוון - היה משהו קצת מלודרמטי בכתיבה. לא אותנטי לגמרי. חיצוני קצת, כאילו משקיפים על הסיפור מבחוץ.
יש כאלו שאוהבים את זה, אבל אני מרגישה שזה הורס את ההזדהות.

מחכה מאוד לקרוא עוד סיפורים שלך!

 

[שירת הכוכבים]

העליתי קטע לאתגר, ואשמח לביקורת עליו.

 

[ללמוד לכתוב]

העליתי קטע לאתגר, ואשמח לביקורת עליו.

הנה הביקורת שלי:
קטע מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

הקטעים כל כך מדהימים.
כולם.
איזה כיף זה.
הייתי צריך לכתוב בתחילת האתגר את ההקדמה של כולם. שאין בדברים משום זלזול, והם נכתבו כסיפור על הרקע.
אני שמח שנתתי לעצמי את הגדרות הניקוד, (למרות שאז לא הבנתי למה זה טוב, זה היה יותר חיקוי) כי אני לא יכול להחליט איזה סיפור טוב יותר. יש קטעים שאתה רוצה לבחור רק על פי מקוריות, ואחרים רק על המחקר...

 

[נחמת שוטים]

הקדמה קצרה, והכרחית –

כשבאים לכתוב על גדולי האומה, על אבותינו הקדושים – צריך לגשת באימה. "של נעליך מעל רגליך". ומלבד הדיוק החשוב, עלינו לזכור שישנם עשרות פירושים לדעות סותרות לגבי כל סיפור שהוא. ועל כן, נצמדתי לקו אחד, וגם הוספתי פרטים [למה אני לא באמת יודעת על מה הם דברו, והאם אביה בדיוק חזר אתמול מהנסיעה שלו או לפני שבועיים]. אבל הרעיון עצמו – כתוב.

אם מישהו ירצה – אשמח להעלות את המקורות מהם למדתי את הדברים.



חלק א

נסיכים אמורים לשלוט בעצמם. במיוחד כאלו שמיועדים לרשת את כס המלוכה. אבל אביה אינו זוכר את הכללים היבשים, או בועט בהם, כשהוא פוסע הלוך ושוב לאורך החדר הענק. נקישות נעליו נבלעו בשטיח המצרי המשובח, אך לא כן נשיפותיו התכופות.

"אני לא יכול, אביגיל. לא יכול!" הוא המשיך לפסוע בסערת רוח, ידיו אוחזות אחת בשנייה בחוזקה מאחורי גבו. "אני חייב לעלות לירושלים. לא מסוגל יותר. פשוט לא!"

שפתיה של אביגיל נצמדו. היא מבינה, מבינה לגמרי. אבל קשה לה. "אני מפחדת שיגיע זמני ללדת כש... כשתהיה שם, בבית ד'", דמעות עלו בעיניה וכתפיה שחו. "אני לא רוצה להיות פה לבד, עם כל עובדי העבודה זרה שבארמון".

אביה עצר מהליכתו באחת, אבריו התקשו וכל עצב בגופו התנגד למה שידע שעליו לומר. "אם זהו רצונך, אשאר כאן".

לא!!

הוא חשק את לסתותיו בחוזקה, חונק את הזעקה בתוכו.

אביגיל הסיטה את מבטה אל אצבעותיה. "אבל אני יודעת שגם לך קשה, מוקף כל הזמן בעובדי אלילים. אני לא יודעת מה לעשות", פרצה בבכי סוער שבדרך כלל לא אפיין אותה.

בדרך כלל היא חזקה, מאפשרת לו לעשות את הדרך מארמון מלך ישראל שבשומרון אל ממלכת יהודה העוינת. על אף האיסור החמור שאביו הטיל עליו. אבל אי אפשר לדון אותה עכשיו.

"הכל בסדר, אביגיל". הוא מתיישב על כיסא עשוי עור תנין לידה, מתעלם מרצונו העז לבקר בבית ד'. הוא כבר לא יכול יותר להתמודד מול אביו, מול אחיו המנאצים את אלוקי ישראל תחת כל עץ רענן. משהו בתוכו מתעקם לאט לאט, והוא מפחד שישבר בסופו של דבר. "אני לא אסע".

יש אנשים שמסוגלים לעמוד בלחץ חזק כל כך. אבל הוא לא.

אחרי שהיא מוחה את הדמעות ונשימתה חוזרת לסדרה, היא פתאום מישהי אחרת לגמרי. "סע, אביה. סע. אתה צריך את זה. הבית שלנו זקוק לקדושה. וחוץ מזה, מי יעזור לעולים לרגל? עוד מעט סוכות, לא?"

אביה הניד בראשו באיטיות. כן, עוד מעט סוכות. וכמה קשה לזכור את זה, כשכולם סביב מדברים על החג שבחשוון, על העלייה לדן ולבית אל, ועל המלך שיקריב קורבנות.

"אם זה בסדר מצידך", הוא היסס, מחפש את האישור בעיניה. בכל זאת, אף אחד אחר לא יעזור לעולים לרגל לעבור את משמרות אביו.

כמה קשה לו המצווה הזאת, רק בוראו יודע.



חלק ב

הוא מעולם, אבל מעולם, לא נראה רע כל כך.

גם לא כשחזר מותש מקרבות.

"אביה, מה קרה לך?" חרדה מילאה את עיניה של אביגיל, היסטריה מטפסת בתוכה לשיאים חדשים. "אתה לא יכול למות!"

אף אחד, מלבד בסיפורי ניסים מהתורה, לא קם ממיתת חוליו. מי שחולה, מת.

ועכשיו, אביה חולה.

"למה, אביה, למה ד' עושה לנו את זה?" היא בוכה בלי הפסקה, עומדת במאמץ על יד בעלה. היא עצמה זקוקה למיטה.

הוא חיוור כסיד, לשונו יבשה ועיניו צורבות. אבל מוחו צלול. "אינני יודע, אביגיל", הוא מנסה בקול הכי מרגיע שלו. "לבורא העולם יש את הסיבות שלו, והן תמיד הכי טובות בשבילנו".

בחילה איומה תקפה אותה יחד עם סחרחורת שכמעט הפילה אותה מעל רגליה. משרתת מיהרה לתפוס בה מאחור והושיבה אותה על כיסא מרופד. "אבל למה אתה?" היא השתנקה, מוחה את פניה הרטובות. "אתה צדיק, בניגוד לאחים שלך. הצדיק היחיד בסדום. למה אתה עומד למות?"

המילים לא הרתיעו את אביה. "אני לא יודע. אבל אימי הלכה אל אחיה השילוני בשליחותו של הוד מלכותו אבי. היא יצאה לפני שבוע, כך שהיא אמורה לשוב בכל רגע. אני מאמין שהיא תוכל להסביר הכל".

ירבעם, מלך ישראל, שולח לנביא אמת?

בכיה של אביגיל קפא מתדהמה. אשתו המרשעת הולכת, ברצינות, לנביא אחיה?

זה לא סימן טוב. לא סימן טוב בכלל. ויש לה תחושה רעה בנוגע לתשובה שתקבל.

בנים נענשים בחטאי אבותיהם. ואביה צעיר כל כך, אבל ירבעם אנו קולט. או לא מוכן לקלוט.

קול שאון עלה מגינת המלך הקדמית. עיניה של אביגיל סטו לרגע לכיוון החלון, כשקול מוזר הזניק חזרה את תשומת ליבה לבעלה החולה.

מצבו הדרדר במהירות, גם מבלי להיות רופא היא ידעה זאת מיד. המשרתים רצו אל המיטה, אחד ממהר לקרוא למלך.

"שמע ישראל", לחשו שפתיו הלבנות של אביה את המילים שהממלכה לא שמעה זה שנים. "ד' אלוקינו, ד' אחד".

רגע אחר כך, דלתות הארמון נפתחו והמלכה נכנסה פנימה.

עיניו של יורש העצר נעצמו לנצח.

זוג משרתות נשאו את אביגיל הרחק משם. מסך מוזר כיסה עליה, אוטם את רגשותיה. זהו, אביה איננו. אלוקי ישראל לקח אליו את בעלה. והוא אפילו לא הספיק לשמוע את דבר הנבואה שהגיע אל אימו.

כאב נורא קרע את ליבה, מנפץ את המסך לרסיסים. מיילדת הוזעקה לשם במהירות, ואחרי שעה זרועותיה הרוטטות של אביגיל חיבקו אל ליבה את הנצר היחיד של בעלה.

נולד לה בן זכר.

דבר הנבואה התגנב באיטיות אל חדר היולדת. אחת המשרתות, אישה יראת שמים, לחשה לה את דברי הנביא, נחמה פורתא. "בית ירבעם יוכחד כולו, כך אחיה השילוני אמר", עיניה רצדו סביב, מוודאות שאין איש מקשיב לה. "אף אחד לא יובא לקבר ישראל. אבל אביה יובא, ויוספד כראוי לו, כי הוא נמצא טוב וצדיק בעיני ד'. היחיד מכל בית ירבעם".

אביגיל נדה ולא אמרה מילה. היא חבקה את התינוק אליה, דומעת אל תוך בגדו. אולי מוטב כך, שילקח מן העולם כמו חנוך כשהוא עוד צדיק. לפני שהיה נשבר והולך אחרי אחיו.

בורא העולם משלם טוב לעבדיו ועושי רצונו.


מאותו הילד, צאצאו היחיד של אביה, יצא משיח בן יוסף.

כבר כתבו לך, אכתוב שוב:
כתיבה משובחת, איכותית.
את יורדת לפרטים, מכניסה את הקורא עמוק פנימה, לארמון.
משפטי פתיחה מעולים, סצנות עדינות ומותחות.
אומנית. היה תענוג לקרוא!

הם שוב הסתובבו שם בחוץ.
ביומיים הראשונים זה היה נראה מפחיד - עשרות אלפי אנשים הולכים מסביב לחומה, בדממה מוחלטת, ולא עושים שום דבר.
ביום השלישי זה הפך לנלעג. עשרות אלפי אנשים, שהיו אמורים להילחם בעיר המבוצרת שלהם, ולא עושים דבר.
ביום הרביעי הוא היה בין היחידים שעמד בבית המזונות אשר בחומה, והתבונן בעם המשוגע ששוב מסתובב סביב העיר שלהם בזקניו ובטפיו, ולא עושה כלום.
מנהלת בית המזונות החמיצה פניה כשראתה אותו שם. פעם היא הייתה מארחת אותו ואת שכמותו, גיבורי חיל, בשמחה ובסקרנות. עכשיו נראה הייתה שהיא מעדיפה שרק בני משפחתה יהיו נוכחים בבית.
ביום החמישי הוא נשאר בתוך העיר. שיעשו המשוגעים בחוץ מה שהם רוצים, אם בשביל זה הם הלכו כל השנים האלו במדבר. החומות שלהם חזקות יותר מכל ערי מצרים.
ביום השישי הוא הוצב על החומה, וראה מקרוב את העם השותק הסובב אותה פעם אחת, כמו בכל הימים שקדמו לו.
ביום השביעי הוא ישן עד מאוחר - השתכר בבית מזונות אחר, לא זה שבחומה.
מישהו מחייליו העיר אותו.
"הם עושים עוד סיבוב! עוד סיבוב!"
הוא קפץ ממיטתו, מסוחרר, חגר את חגורו, אץ לעלות על החומה.
אכן, העם הדומם לא עצר במקום הקבוע שבו התחיל את הסיבוב בימים הקודמים - הוא המשיך לסיבוב נוסף.
דקות חלפו, פניו הזיעו, נמתחו. כן, הם עושים עוד סיבוב. מה יום מיומיים?
מסביבו על החומה התאספו אנשים נוספים, גיבורי חיל וחיילים פשוטים ביחד עם אזרחי העיר. כולם באו לצפות בחריגה שבמחזה שכבר נעשה קבוע. רק על בית המזונות שבחומה לא עמד איש. שוב לא הסכימה המנהלת שלו לארח אנשים?
עוד סיבוב, ועוד סיבוב... שבעה.
ואז - תרועת שופרות. מספר אנשים מהעם הדומם, שכבר לא דמם, תקעו בשופרות. ומיד לאחר מכן פרצו כל העם, עשרות אלפי אנשים, בתרועות מלוא גרונם.
הרעש היה מחריש אוזניים, מחריד אדמה. האדמה כמו הזדעזעה מעוצמת הרעש, והחומות האדירות שלהם זעו ביחד איתה.
הוא היה מבין הבודדים שהצליחו לרדת מהחומה בעוד מועד. בעיניים קרועות לרווחה הוא צפה בחומה העצומה שוקעות תחתיה, נבלעת באדמה הרועדת.
העם המריע הסתער פנימה. והוא שוב נזכר בכל מה ששמע עליהם, על אשר עשו למצרים ולעמלק ולסיחון, על הניסים הבלתי נתפסים שליוו אותם במצרים ובמדבר. כמה הם רעדו מפניהם... כמה עצות ניסו לטכס ביחד עם כל גיבורי החיל שבסביבה כדי להתנגד להם... והכול עכשיו אבוד... אבוד...
ורגע לפני שנשלחה אליו חרבו של עברי אחד - הוא ראה בהבזק עין שלא כל החומה קרסה.
חלק קטן מהחומה שרד בשלמותו.
בית המזונות של האישה ההיא.
והחוט האדום המשתלשל מחלונו היה הדבר האחרון שראה.

@7שבע7 , את באופן כללי, חייבת להעלות יותר קטעים.
את כותבת פשוט.... טוב.

קטע מיוחד. ההגשה מנקודת מבטו של חייל יריחו הופכת את הקריאה למעניינת.
הסיפור הידוע והמוכר קיבל זווית מרתקת, הרמזים שאת שותלת...
נהניתי.

הערה קטנה לפני תחילת הסיפור:
אין לי שום כוונה חלילה לגעת בשולי מעילם של אבותינו הקדושים, גם אם הם הרימו אותו כדי לרוץ לבית ע"ז.
ובגלל שבסיפור לקחתי לי חירות מסוימת לתאר רגשות ומעמדים שיתכן שלא התרחשו מעולם, אבקש מאד להביט על הסיפור כאילו התרחש בעולם אחר, אצל בני ישראל אחרים או משהו.
***

ספוילר: סדר הדורות

מנשה
|
אמון
|
יאשיהו

כשהיה מנשה ילד קטן, קטן דיו כדי לרכב על כתפיו של אבא בדרך לבית המדרש, לימד אותו אבא משהו חשוב.
אולי חורף היה אז ואולי קיץ, אולי המה בית המדרש מקול הלימוד ואולי שקט, אבל אצבעו של אבא הייתה יציבה על לוח האבן וקולו חזק, נעים, עתיק ואינסופי כימיה של התורה.
בצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה--
וְשַׁבְתָּ֙ עַד־ה' אֱלֹקיךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ--
כִּ֣י קל רַחוּם֙ ה' אֱלֹקיךָ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ--

הוא היה צעיר אז, לא מודע לעובדות החיים, למרירות הדקה שלהם, הנוקשה. ובכלל-את ליבו משכו מזבחות העגלים הזוהרים שבחוץ, וחזיונותיהם העליזים של נביאי האשרה.
אולי לכן לא שאל את אבא איך אפשר.
ואיך חוזרים אל ה' אם שוב דבר לא שב להיות כשהיה.

כי אם אנשיך נהרגו ואדמתך נחרבה, אז גם אם ישיב ה' את שבותך עדיין יהיה מאד קשה לקומם אותה חזרה.
כי אם הקמת בירושלים מזבחות ואשרות תחת כל עץ רענן- אולי כבר לא תצליח לעקר אותם לגמרי. גם כדי לפנות אותם אל מחוץ לעיר תדרש למאמץ גדול ונורא.
ואנשים יראו אותם. ויעבדו אותם. ואולי הם יהיו הילד שלך.
אבל זו הבעיה הקטנה.
הבעיה הגדולה היא, אם שתלת בלב העם אמונה ורצון ללכת אחרי אותם אלוהי שווא. אם טפחת את התרבות האשורית, את צבא השמים והאשרות. ועכשיו, אנשיך כבר לא יתנו לך כל כך בקלות להחריב ולנתץ את כל מה שלמדת אותם להאמין בו.
וכשתתחנן לפניהם לשוב אל ה', אל התורה, אל הטוב, רק ימשכו בכתף וילחשו מאחורי גבך שהזדקנת. והשבי המזעזע באשור קצת סיבב לך משהו שם בפנים.
והגרוע מכל, כשבנך, זה שנותר לך מכל אחיו שהקרבת למולך- הוא זה שהולך בראש העם הזה, מקריב לבעלים, לאשרות, וגם למלכם כשממש מתחשק לו. ובאופן כללי עושה כל תועבה.
ואם העמדת צלם בהיכל, הוא יכניס אותו לקודש הקדשים.
העם נושא אליו עיניים מעריצות. והוא, הוא זה שעתיד למלוך אחריך.
ואתה באמת זקן. אף מלך מבית דוד לא האריך למלוך כמותך.
היום בו עתיד הבן שלך להנהיג את יהודה- קרוב מאד.
וידיך-כבולות.

רק נחמה אחת נותרה לך.

"קרב אלי, יאשיהו."
בן השש מדלג אליו, מטפס בטבעיות על ברכיו. הוא קטן כל כך ומבטו טוב וטהור כל כך, שליבו של מלך יהודה כמעט ולא מצליח לעמוד בעומס הרגשות.
מי הוא אבא שלך, בתוך איזה ממלכת אלילים מושחתת תגדל, ילד.
כמה זמן יעבור עד שהתמימות הילדותית תושל ממך, ומישהו יטרח לשבר את אזניך שאף אחד לא סופר את המלך הסבא הזקן שלך או את התורה שהוא מנסה ללמד אותך.
מה עשיתי לך.

לאמון, בנו המקסים, לא אכפת שהוא מלמד את יאשיהו סיפורי עבר ומעט פסוקים. דווקא נחמד לגרוס קצת תורת כהנים בין איזה רצח נחמד לקרבן מגניב לאלוהי אשור. מגוון את החיים.
וגם הוא בעצמו יודע, יודע עד כאב, עד שנשימתו נעצרת בתוך גרונו, שהלימוד הזה לא עומד להשפיע על כלום. הוא כבר עם רגל אחת בקבר, ויאשיה תינוק בן שש.
הוא לא יזכור כלום.
הוא יגדל, הילד הזה שליבו רך כל כך ושכלו ישר ונאמן לקבל את דברי התורה, עם הרצון הטהור לחפש אחרי האמת לבדה, גם הוא יגדל בסוף למפלצת כמו אמון. מפלצת שהוא מביט בה לפעמים, ונחרד לחשוב שיצאה ממנו.
הוא יודע.
הנבואה, זו שרדף בצעירותו באף ובחימה, שהרג את נושאיה ולעג על מזכיריה, ברורה מאד בעניין. ציון שדה תחרש, ירושלים לעיים תהיה. ומבניך אשר תוליד- יהיו סריסים בהיכל מלך בבל.
היה גם מי שנקב בתאריך. חמש עשרה דורות משלמה המלך. כמו שקיעתו של הירח, כך ילך העם וידרדר.
והוא, הדור ה-13, במקום להיחרד ולקרוע את בגדיו, במקום לגזור צום ולאסוף נשים עם יונקי שדים אל המקדש להתנפל לפני ה'- רק ביקש לדעת מי שכר את הנביא נגדו, ואיך בדיוק אפשר להשתיק אותו במהירות המרבית.

ואין לו זכות אפילו להתלונן.
הוא עשה זאת, הוא השחית לחלוטין את בית דוד ואת עם ה'. הוא יצר את המפלצת הזו, שתחריב את ירושלים, במו ידיו.
יאשיה, קוראים לה.

ואפילו להתנחם בנכדו הבכור, הצדיק, לא מגיע לו.
"בצר לך-ומצאוך כל הדברים האלה" קולו רועד שהוא שב על הפסוק, אותו פסוק שהקריא לו אבא, הפסוק שזעק מתוך הסיר הבוער באשור הרחוקה.
ומבט הרחמים שנותן בו אצליהו בן משולם, אחד השרים הכשרים היחידים בבית המלך, מאיים למוטט אותו לגמרי.
אפילו הוא מרחם על הזקן המסכן שמנסה לדחוף לנכדו משהו.
ואולי גם אצליהו יודע על הנבואות ההן.

"סבא?" יאשיה, כמו חש בסערת רגשותיו, נושא אליו עיניים. "מה לך?"
"יום אחד, יאשיה, בני," הוא עונה וקולו רועד, "תהיה אתה למלך על יהודה"
ויותר מזה הוא לא מצליח לומר.

הוא אשם בכל.
הוא אשם בילד הזה, המסכן, שקולו צלול כל כך כשהוא קורא את פסוקי התורה. הוא אשם בפערים ההם, שיאשיה הנבון מודע להם היטב, בין כל הטוב עליו שח לו סבו לבין החיים בפועל בירושלים.
הוא אשם בחורבן שיבוא על ירושלים.
ידיו כבדות וראייתו מטשטשת, כמו זקן, כמו ישיש לא רלוונטי. איש שעשה כל תועבה, איש שניסה לחזור בתשובה אבל את המציאות שיצר כבר אי אפשר לתקן.

"יאשיהו?"
קול החריקה מוכר. שומרי הספים לא שאלו אותו אם להכניס את הבא, ויש לכך רק משמעות אחת.
"אבא!" בן השש מדלג אל הדלת בהתלהבות.
אמון נכנס. גבוה, צעיר, מרשים. רשע. הפוך מכל מה שהוא.
לרגע מבטיהם מתמודדים. לרגע קצר מאד, כי אמון מסיט את עיניו באדישות. "יאשיה" הוא מדגדג את בנו הבכור, מניף אותו לגובה לקול צווחות האושר שלו.

מנשה מביט אחרי הצמד בדממה, ידיו הקמוטות, הקשישות, רועדות.
מה רצית, מנשה.
יאשיה ילד בן שש, וזה אבא שלו.
אתה סתם סבא, שהשתבש לעת זקנה.

הוא אשם בכל.
בירושלים, בחורבן, בהשחתה, במפלצות שמרקדות בין החומות, בתוך ההיכל.

אבל יותר מכל, מכאיב לו יאשיה שלו.
הוא אשם בכך שגם לטוב ולטוהר אין מקום, אין סיכוי.
הוא אשם.

ואו.

דרך נקיפות המצפון שלו הצלחת להכניס את כל הרקע, הסיפור, הרגשות, התחושות.

אין לי מילים.

הגדלתן לעשות כולכן. מוכשרות!

וכן שאר המוכשרים שהעלו קטעים, כולם יפהפייים, שפשוט לא התאפקתי...

 

[רצתה]

@פניני ריין הקטע שלך פשוט משהו!

 

[מתכנתת:)]

הוספתי סיפור, אשמח לחוות דעתכם
הפאונץ' לטעמי זה שהשם מהמקורות לא מוזכר, אז אין את התחושה של "אה, זה סיפור הסטורי...." רק כשהקורא עמוק בפנים- הוא מזהה את הרקע.

 

[חני גרשון]

@מתכנתת:)
אהבתי מאוד את הסיפור שלך!
והכי אהבתי - שהבאת את המבול מצד שאף פעם לא מזכירים. תמיד מזכירים את נוח, שמדבר לשכנים שלו, הרשעים. אבל אף אחד לא ממש חושב שהאנשים האלו... אנשים. עם חיים. יפה מאוד!!

 

[חני גרשון]

@מתכנתת:) !!
איזה סיפור מיוחד, הסיפור על סדום!!
משהו נדיר!
חוץ מהכתיבה האיכותית מאוד שלך, יש קסם מסוים בהסתכלות שלך מזווית שונה על כל אירוע. במקום לקחת את האנשים הצפויים, את מוצאת איזה עבד שכוח, איזה איש מארץ רחוקה, איזה סתם אדם פשוט.
כמה זמן את כותבת, שאת כותבת ככה?...
בסוף הקטע על סדום, משהו שם היה נראה לי קצת חיצוני, הסיפור. מאז שהאיש ההוא [ויפה שלא כתבת את שמו!] יצא מסדום והתרושש.
אולי צריך קצת יותר אלגנטיות, לכתוב בפחות פירוש.
והמסר שלך... יפיפיה. כתוב בדיוק כמו שצריך להיכתב. שתי שורות, אבל שמצד אחד מסבירות הכל ומצד שני לא מסבירות יותר מידי. משאירות חומר למחשבה.
מדהים.
תודה ששיתפת איתנו סיפור איכותי כל כך!