דיון נספח לאתגר דו שבועי-תנו כבוד

[הנף מקלדת]

כאן הנספח.
בחזרה לטנא הביכורים.

 

[סיפור8]

בעז"ה

אתגר טוב ומרענן.
קצת אור בתקופה הלא פשוטה הזו. תודה!

 

[שלמה וייס]

@הדוויג
מדהים!
הלוואי ויקרה בקרוב...

 

[דיונון]

ראש ישיבה. פראק. יומים. חחח, יומים. איזה בדיחה.
המושגים התערבלו במוחו היגע. רק כמה שעות עברו מאז השיחה עם שפירא ונראה לו שעברו שבועות.

'אתה מבין' כך שפירא, דרמטי כתמיד, 'זה משהו שלא מעלמא הדין מה שקרה פה. ר' ברוך פשוט ברח. כן מה שאתה שומע. לצוירך אני אומר לך שתמיד היו לו בעיות גדולות בשלום בית, בינינו לא פלא, אבל עזוב למה לרכל. העיקר זה שהוא איננו, ועוד ארבע ימים מתחיל הזמן. אם לא יהיה פה מישהו שיבוא ויתפוס את החבר'ה הבחורים פה יפלו לכל הרוחע'ס. אני אומר לך. תבוא א' אלול מתחילים השותפין'.

הוא בתגובה, מולל את קצה זקנו והרהר. אני יחזיר לך תשובה בקרוב, מלמל לבסוף.
בסיידר גמור הרב שויפל, ושהתשובה תהיה חיובית, כל טוב.

עכשיו הוא במיטה, חושב על מה שצפוי לו בימים הקרובים. צריך להכין שיעור פתיחה. פראק יש לו כבר מהחגים אבל צריך עוד אחד. זהו. ובעיקר להתרגל לרעיון שהוא, שעיה שויפל, אברך כולל בן 42, נהיה פתאום ראש ישיבה. אז נכון, יש לו קצת שייכות, בבין הזמנים תמיד מבקשים ממנו להיות האלמנט התורני בערב גיבוש לבחורי השכונה, אבל זה ממש לא דומה. שם הוא יכול לזרוק להם איזה שאלה בחושן משפט, לערבב אותם עם סברות לפה ולשם, ובסוף לומר להם את הפסק של הרב זילברשטיין, עם ההשגה שלו, כמובן.
אבל שיעור כללי זה אחרת לגמרי. האמת שיש לו כמה חבורו'ת טובות על שניים אוחזין. יהיה בסדר.

באחת עשרה וחצי הוא כבר עמד לבוש בפראק, עם המשקפיים החדשות. צביה בחנה אותו במבט דקדקני. תסדר את הפאות. העניבה לא באמצע. אשה טובה צביה. הרבנית צביה בעצם. הוא נפרד ממנה ונכנס למונית.

הוא התקבל בחיוך נבוך הדדי. בצעדים מרוגשים פסע אל עבר המזרח כשהגמרא בידו. מיקרופון וסטנדר חיכו לו שם.
להוריד את הכובע? להישאר איתו? טוב, הוא יוריד בהמשך כשיתחיל הריתחא דאורייתא.
שניים אוחזין בטלית, פתח בקול איטי ורועד במקצת.
זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה. בלק אטוט תקף אותו והוא השתתק לרגע. מסוף בית המדרש הביט בו בחור בפנים מעודדות והוא התאושש והמשיך.
הוא הזכיר את התוספות והרא"ש, הקשה עליהם קושיה חזקה, וחיכה להשתתפות הקהל. נאדה. אפס. גורנישט. הוא ראה מולו פנים תמהות וקצת מגחכות. מה, עד כדי כך הוא מדבר שטויות?
הבחור המעודד קם לשאול שאלה. השאלה היתה פשוטה מאוד ולמעשה הגמרא שואלת אותה כמה דפים קדימה.
הוא האיר פנים וענה: זו שאלה מצוינת, ניגע בזה בהמשך. בעוד שבועיים כמובן.
בליבו החליט שהבחור דנן אמנם אינו חריף ובקי, אבל יש לו מידות טובות. אולי יצא ממנו רבי עקיבא.
לאחר כמה דקות שאל הנ"ל עוד שאלה שהעידה על השואל שאינו מונח בסוגיא. בהמה המקשה, כינה אותו שעיה בליבו, אך מצד שני שמח שמישהו מפיג את הדממה.
שאר השיעור עבר בשקט, הבחורים רק הנהנו. חלק קטן יצא החוצה. אף אחד לא נשאר ללבן דברים עמומים.
בתחושה חמוצה לקח את ספריו ופנה למקומו.
מזוית העין ראה את המעודד מתקרב. 'הראש ישיבה, קרתה פה טעות קטנה. התחלנו עכשיו מסכת בבא בתרא לא בבא מציעא', לחש לו.
הכל התחוור לו.
איך קוראים לך? שאל את הבחור.
טוביה גוטהארץ, ענה הלה.
'שכוייח. שכוייח שאמרת לי'.
הוא הרגיש שפניו מזיעות פתאום והוריד את הכובע.

ע"פ הגמרא במכות: אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה.
אמר רבא, כמה טיפשים שאר האנשים שנעמדים לכבוד ספר תורה ולא נעמדים לכבוד תלמיד חכם.

הצד השני של 'ושם דרך'.
מועד קטן ה. בסוה"ע -
רבי ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכל יומא הוה מקשי ליה, בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה.
קרי עליה "ושם דרך אראנו בישע אלקים" (תהלים נ כג)
רש"י -
קרי עליה ושם דרך - שמחשב בשעות אי זה מהן להקשות אי זה מהן שלא להקשות.

 

[הדוויג]

ראש ישיבה. פראק. יומים. חחח, יומים. איזה בדיחה.
המושגים התערבלו במוחו היגע. רק כמה שעות עברו מאז השיחה עם שפירא ונראה לו שעברו שבועות.

'אתה מבין' כך שפירא, דרמטי כתמיד, 'זה משהו שלא מעלמא הדין מה שקרה פה. ר' ברוך פשוט ברח. כן מה שאתה שומע. לצוירך אני אומר לך שתמיד היו לו בעיות גדולות בשלום בית, בינינו לא פלא, אבל עזוב למה לרכל. העיקר זה שהוא איננו, ועוד ארבע ימים מתחיל הזמן. אם לא יהיה פה מישהו שיבוא ויתפוס את החבר'ה הבחורים פה יפלו לכל הרוחע'ס. אני אומר לך. תבוא א' אלול מתחילים השותפין'.

הוא בתגובה, מולל את קצה זקנו והרהר. אני יחזיר לך תשובה בקרוב, מלמל לבסוף.
בסיידר גמור הרב שויפל, ושהתשובה תהיה חיובית, כל טוב.

עכשיו הוא במיטה, חושב על מה שצפוי לו בימים הקרובים. צריך להכין שיעור פתיחה. פראק יש לו כבר מהחגים אבל צריך עוד אחד. זהו. ובעיקר להתרגל לרעיון שהוא, שעיה שויפל, אברך כולל בן 42, נהיה פתאום ראש ישיבה. אז נכון, יש לו קצת שייכות, בבין הזמנים תמיד מבקשים ממנו להיות האלמנט התורני בערב גיבוש לבחורי השכונה, אבל זה ממש לא דומה. שם הוא יכול לזרוק להם איזה שאלה בחושן משפט, לערבב אותם עם סברות לפה ולשם, ובסוף לומר להם את הפסק של הרב זילברשטיין, עם ההשגה שלו, כמובן.
אבל שיעור כללי זה אחרת לגמרי. האמת שיש לו כמה חבורו'ת טובות על שניים אוחזין. יהיה בסדר.

באחת עשרה וחצי הוא כבר עמד לבוש בפראק, עם המשקפיים החדשות. צביה בחנה אותו במבט דקדקני. תסדר את הפאות. העניבה לא באמצע. אשה טובה צביה. הרבנית צביה בעצם. הוא נפרד ממנה ונכנס למונית.

הוא התקבל בחיוך נבוך הדדי. בצעדים מרוגשים פסע אל עבר המזרח כשהגמרא בידו. מיקרופון וסטנדר חיכו לו שם.
להוריד את הכובע? להישאר איתו? טוב, הוא יוריד בהמשך כשיתחיל הריתחא דאורייתא.
שניים אוחזין בטלית, פתח בקול איטי ורועד במקצת.
זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה. בלק אטוט תקף אותו והוא השתתק לרגע. מסוף בית המדרש הביט בו בחור בפנים מעודדות והוא התאושש והמשיך.
הוא הזכיר את התוספות והרא"ש, הקשה עליהם קושיה חזקה, וחיכה להשתתפות הקהל. נאדה. אפס. גורנישט. הוא ראה מולו פנים תמהות וקצת מגחכות. מה, עד כדי כך הוא מדבר שטויות?
הבחור המעודד קם לשאול שאלה. השאלה היתה פשוטה מאוד ולמעשה הגמרא שואלת אותה כמה דפים קדימה.
הוא האיר פנים וענה: זו שאלה מצוינת, ניגע בזה בהמשך. בעוד שבועיים כמובן.
בליבו החליט שהבחור דנן אמנם אינו חריף ובקי, אבל יש לו מידות טובות. אולי יצא ממנו רבי עקיבא.
לאחר כמה דקות שאל הנ"ל עוד שאלה שהעידה על השואל שאינו מונח בסוגיא. בהמה המקשה, כינה אותו שעיה בליבו, אך מצד שני שמח שמישהו מפיג את הדממה.
שאר השיעור עבר בשקט, הבחורים רק הנהנו. חלק קטן יצא החוצה. אף אחד לא נשאר ללבן דברים עמומים.
בתחושה חמוצה לקח את ספריו ופנה למקומו.
מזוית העין ראה את המעודד מתקרב. 'הראש ישיבה, קרתה פה טעות קטנה. התחלנו עכשיו מסכת בבא בתרא לא בבא מציעא', לחש לו.
הכל התחוור לו.
איך קוראים לך? שאל את הבחור.
טוביה גוטהארץ, ענה הלה.
'שכוייח. שכוייח שאמרת לי'.
הוא הרגיש שפניו מזיעות פתאום והוריד את הכובע.

ע"פ הגמרא במכות: אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה.
אמר רבא, כמה טיפשים שאר האנשים שנעמדים לכבוד ספר תורה ולא נעמדים לכבוד תלמיד חכם.

חזק ביותר!
רק לא הבנתי מה הקשר של שתי השורות האחרונות.

'הראש ישיבה, קרתה פה טעות קטנה. התחלנו עכשיו מסכת בבא בתרא לא בבא מציעא', לחש לו.
הכל התחוור לו.
איך קוראים לך? שאל את הבחור.
טוביה גוטהארץ, ענה הלה.
'שכוייח. שכוייח שאמרת לי'.
הוא הרגיש שפניו מזיעות פתאום והוריד את הכובע.

רואים שהוא לא משופשף במקצוע.
ראשישיבע ותיק היה עונה בלי להתבלבל: בסוף החלטתי שמתחילים בבא מציעא
(גוטהארץ: אבל הרב, כבר למדנו את זה שנה שעברה..
הראשישיבע: נו. אם לא חוזרים לא זוכרים.)

 

[על דא ועל הא]

רואים שהוא לא משופשף במקצוע.
ראשישיבע ותיק היה עונה בלי להתבלבל: בסוף החלטתי שמתחילים בבא מציעא

לפי התיאורים על היקף ידיעותיו של רה"י - טוב שלא ענה 'נו, וגם אני אמרתי שיעור על שנים אוחזין. מה, 'שנים אוחזין' זה לא בבבא בתרא?'...

 

[יאן]

רק לא הבנתי מה הקשר של שתי השורות האחרונות

ההקשר הוא שהוא דאג לכבוד של הראש ישיבה וזרם איתו.

 

[סיפור8]

בס"ד

@הדוויג - גאוני!
@7שבע7 - יפה כל כך... לתפוס בשתי ידיים.

 

[אנטיפטרוסה]

@7שבע7 הכתיבה סוחפת ואיכותית
הפואנטה קצת התפספסה לי

 

[דיונון]

קרני האור החיוורות פגעו בעיניו העצומות ובנשימות השקופות שנפלטו מפיו. היא התרוממה בשקט מהמיטה, נזהרת שלא להעיר אותו. תני לו לישון, אמרה לעצמה, מגיע לו, הלך לישון מאוחר בלילה. סוף-סוף. כמה תקוות הרקיעו בלבו לשחקים החשוכים, כשקלטה שהוא עדיין בסלון עם האור הקטן.

ואיך הן התנפצו כמו גלי ים בקרקעיתו אל מול הספה, שתפסה את צורת גופו. בחנה את הספר הפרוש עליה, עם שדרתו כלפי מעלה, עם דפים קמוטים בחוסר-התחשבות. ספר ילדים, מכל הדברים שבעולם. ואיפה הקפדנות והשמרנות שלו בכל מה שנוגע לספרי הקודש שלו. פרחו ונעלמו ביחד עם התמדתו המפורסמת. התמדתו לשעבר.

החניקה אנחה. לְמה ציפתה, באמת. כבר שנתיים שהוא לא פתח ספר באמת.

צעדיה הכבדים הובילו אותה אל חדר הילדים. מחשבותיה עדיין נותרו שם, על הספה, ושם, בחדר היכן שהוא ישן – ולא אחרי עמל תורה.

"בוקר טוב!" דובבו שפתיה עליצות מזויפת. "זמן לקום!"

שניים פקחו עיניים. שניים התהפכו לצד השני. אחד כיסה את עצמו וכולו בשמיכה.

"אני לא הולך היום," הוא הכריז בקול ישנוני ונחרץ כשהיא פשטה בכוח את השמיכה מעליו.

"למה לא?" ביררה בהיסח-הדעת.

"יש היום שיעור גמרא. לא אוהב שיעור גמרא. זה קשה מדי, והרב קשוח מדי."

הפעם לא הצליחה להחניק את האנחה. פעם-פעם, כשהילד הזה החל ללמוד גמרא בכיתה, הוא היה יושב בערבים עם אביו, חוזר על החומר, מתמלא ברק בעיניים וברק בקול. הברק התפוגג, דהה, ביחד עם החזרות הלימודיות. ומה היא מצפה מהבן, כשהאב מרוחק כל-כך.



קרני שמש צהריים עזות ערבלו את עיניה כשחזרה מהעבודה, ילדה אחת מצדה האחד וילד אחד מצדה האחר. שלפה את המפתח מהתיק, בטוחה שתמצא את הדלת נעולה, ושוב נפתחו מוסרותיה, נפערו ציפיותיה, כשהדלת נפתחה בקלות. הוא היה בבית. כאילו אין כולל ללכת אליו, ואפילו אחד כזה שמעניק ארוחת צהריים ללומדיו.

"עשיתי לך הפתעה!" הוא זרח לעומתה. "הכנתי לכם ארוחת צהריים."

הקטנים התנפלו על הפסטה ברוטב כמוצאי שלל טעים. היא הביטה בו, ולא הצליחה להביא עצמה לומר תודה.

"מה?" פניו נמלאו אכזבה. "את לא מרוצה? כי זה לא אוכל בריא? מה לעשות, זה מה שאני יודע להכין..."

היא שמטה לרגליו את תודתה הכפויה, ונמלטה אל החדר. להחליף בגדים, ולהחליף פנים דומעות בפנים מחייכות.



קרני הפלורסנט פגעו במדויק בשולחן הגדול, שלצדו הוא ישב, עט כדורי בידו. הציצה לעברו מעם המטבח, תקוותיה כמעט מעפילות. הן קרסו מיד אחר-כך, כשראתה את חוברת התשבצים פתוחה מולו. הגדולה קנתה אותה, לשעות הפנאי שלה שאינן קיימות כמעט לנערה מסיימת ח'. הוא ישב מולה, ופתר במרץ, משקיע את כל סלילי מוחו המפותחים – בפתרון תשבצים של ילדים.

המטבח היה כבר מבהיק, אבל לא התחשק לה לצאת ממנו. ידעה שאם תשב קרוב אליו – הכול ייפלט, הכול יצא באשד מים חרוכים, שישטוף את ראשו שעדיין עטה כיפה גדולה. כיפה גדולה שמכסה על רִיק.

יצאה בכל-זאת. התיישבה על הספה, שכבר חזרה לצורתה המקורית. שוטטה בעיניה על ארונות הספרים העמוסים. פעם היא אמרה לו שבגללם אין לה מקום כמעט לתלות תמונות. הוא אמר לה שספרי קודש הם הקישוט הכי יפה – והכי שימושי – שיש. והיא הסכימה איתו. הו, היא בהחלט הסכימה איתו. ולמה הוא כבר לא מסכים עם עצמו.

במדף הנמוך, בארון הסמוך לספה, היו התנ"כים והסידורים. ופתאום היא ראתה אותו. את התנ"ך שלה, ששם נעוריה טבוע בכריכתו הפנימית. התנ"ך ששימש אותה נאמנה בעת שהייתה תלמידה.

כמה זמן לא נגעה בו?

ופתאום דגדגו אצבעותיה העייפות. ופתאום הבריקו עיניה הנעצמות. היא קמה באבחת החלטה, התכופפה, שלפה את התנ"ך של נעוריה. דפדפה. מה פרשת השבוע? הפעם האחרונה שלמדה פרשת שבוע הייתה באיזשהו שיעור לנשים שהתקיים לפני כמה חודשים באחד הערבים. כמו השיעורים בנערותה, גם הוא היה גדוש מפרשים. ועכשיו – התנ"ך היה בין ידיה, עומד לבדו, בלי תוספות, טהור ונקי כמו שכל אחד היה מבקש שיראוהו.

העיניים החדשות שלה ריצדו על הפסוקים, קוראות בהם קריאה ישנה מחדש, מנסות להבין, מנסות לקלוט, תוהות פתאום על קושייה שכנראה מעולם לא שמה לב אליה. לקום להביא חומש עם פרשנים? העייפות הכבידה על רגליה הרובצות על הספה.

הרימה את עיניה. נתקלה בו, בלהטו, ליד השולחן. ופתאום ראתה אותו. כמו שהוא. בלי תוספות. טהור ונקי למרות הכול – ועם הכול.

"יהודה?" היא לחשה, כאילו מפחדת להפריע לתובנה החדשה להתגבש במוחה. "אפשר לשאול אותך שאלה על פסוק בפרשת השבוע?"

ראשו זינק מעם התשבצים, נפנה כמו זרקור לעברה.

"את לומדת פרשת שבוע?"

"מנסה," הנהנה בביישנות, גיבשה עוד קצת את קצות התובנה.

רגע ארוך ריצדו עיניו ממנה ואל התנ"ך ושוב אליה.

"תשאלי," חיוך מהוסס נתלה בקצות שפמו.

והיא שאלה. וחיכתה לתשובה. ושמעה את רעיונו. וחידדה רעיון משלה. וצפתה בו, איך הוא מדלג בהתלהבות נעורים של לפני שנתיים אל ארון הספרים, שולף משם ספר שהיא לא הייתה חושבת להסתכל בו.

וכשהרעיון התבהר והתשובה הייתה סדורה, גם התובנה התבהרה בתוכה, נסדרה על נשמתה.

כי אולי זה מה שהיה צריך, איזשהו ניצוץ. ואולי היכולת להצתת האור הקטנטן הזה הייתה טמונה דווקא אצלה, ודווקא לא באנחה. ואולי גם לה יש את היכולת, היכולת ללמוד תורה, היכולת להנכיח את התורה בביתם. ואולי זה הכבוד האמיתי, כבוד לומדי התורה לדורותיהם.

כי ברגע שהשיבה לו את הכבוד, נתנה בראשו את הכתר – שב כבוד התורה לשכון בביתם.

כתיבה יפהפיה ותוכן מדהים!
אני מתאר לעצמי שההכלאה של 'מים חרוכים' מכוונת,
פחות אהבתי, אבל זה עניין של טעם.
ושוב - מיוחד!

 

[7שבע7]

שההכלאה של 'מים חרוכים' מכוונת,

אכן, סוג של מטאפורה. (שהיא בעצם דימוי משוכלל יותר, ע"ע אתגר השירה החודשי...)

 

[7שבע7]

הפואנטה קצת התפספסה לי

תודה!
אשמח שתחדדי לי, אם מתאים לך, מה בדיוק התפספס. (כי באמת אני לא בטוחה שהצלחתי להבהיר את הפואנטה שהתרוצצה בראשי).

 

[אנטיפטרוסה]

תודה!
אשמח שתחדדי לי, אם מתאים לך, מה בדיוק התפספס. (כי באמת אני לא בטוחה שהצלחתי להבהיר את הפואנטה שהתרוצצה בראשי).

החיבור לסיטואציה ולרגש שלה היה מושלם.
המעבר אל השלב של העשייה-תובנה-מסר היה חד ומהיר מדי ולא משכנע

 

[7שבע7]

המעבר אל השלב של העשייה-תובנה-מסר היה חד ומהיר מדי ולא משכנע

הבנתי. רציתי לקצר אבל יצא שכרי בהפסדי...
אנסה בלי נדר לעבוד על זה.