דבר אלי בפרחים
הלכנו לבקר דודים, ביקור נימוסין של זוג צעיר. רחוב אלקנה פינת רחוב ירמיהו.
ברחוב עלי הכהן, אני פוזלת במבטי לצד ימין אל עבר חנות המכולת. אולי והלוואי החזירו את המכונה לחיתוך גבינה צהובה. ונרכוש לארוחת הערב מאה גרם גבינה צהובה, פרוסותיה דקיקות כדפי ממו אכילים. אני אקח פרוסה אחר פרוסה, ואציץ מבעד לחוריה.
רחוב אלקנה, הולך ומתכנס לתוך עצמו, פנימה פנימה, כאן סוף העולם. כאן הייתי מתפללת בהיותי ילדה, בדבקות רבה שהגשר המוביל לביתה של רבקי חברתי לא יקרוס בזזמן שאני מהלכת עליו. מצחיקה קטנה, אמרה לי ציפי אחותי הגדולה, והיתה מחזיקה בידי בחוזקה ועוברת על גבי הגשר בריצה מהירה.
בבת אחת פורץ הרחוב בסופו לשני כיוונים. הירידה התלולה אל השיכון בו דירדרו שובבי השכונה מכוניות זנוחות לקול תרועת החברים. ורחוב ירמיהו הסואן.
בעלי נעמד בחדר המדרגות, מתעמק במודעת פרסומת, ממולל בידיו שערות מזקנו. ומקמט את מצחו כשקוע בסוגיא קשה.
"מה קורה" אני צוחקת, "מצאת שגיאה במודעה?"
"לא משהו מיוחד, רק רציתי להגיד, שכדאי לא לשאול שאלות ולא לצחוק. את מסכימה, זה בסדר, את חושבת שתצליחי בבקשה בלי שאלות ובלי צחוק דיצה. בלי צחוק ובלי שאלות, בבקשה".
כאילו אם יחזור על הבקשה בצורות שונות היא תקבל משנה תוקף. הלחץ בו היה נתון שעשע אותי ולולי עיניו המוטרדות והרציניות, הייתי חושדת שמדובר בהלצה עונתית.
ביקור אצל דוד שייע ודודה גיננדה. הדודים שאינם דודים ממש. אבל דודים יותר מממש. זוג מבוגר שעברו בחייהם מסלול תלאות ארוך. נמוכי קומה. וחיוך מלא נחת על פניהם. העינים שלהם זורחות באור מיוחד, אור של מנצחים.
"מוישעלע הבן של לייזער. כמה נחת"
יע, יע. מוישעלע, נחת. כך דוד שייע.
"התלמיד חוכעם הגבוה. הבן של לייזער ושורע החברים מהלאגער".
יע, יע. חברים טובים.
אני לא מאמינה למראה עיני, חנות קקטוסים וסקוטלנדים מול עיני. צורית הבשרנית, כסא החותנת בעלת הקוצים הצהובים והרבה קקטוסים מורכבים צבעוניים. חגיגה על הרצפה, על מעמדים דקורטיביים ומדפי עץ בגדלים שונים. חגיגה לעיניים.
מימי לא ראיתי כמות ומבחר כזה של קקטוסים במקום אחד.
"דודה גיננדה יש לך גינה בבית".
יע, יע. אומר דוד שייע.
"העציצים מאוד יפים ומטופחים".
יע, יע, יפים מאוד.
"כן, אני משקיעה בהם הרבה כח וסבלנות".
יע, יע, הרבה מאוד.
מוישי הפציר, לא לשאול שאלות ולא לצחוק.
אבל משהו מתחיל להכדרר לו בתוכי. כדור שלג קטן שהולך וגדל עם כל תשובה של דוד שייע. הכדור הולך וגדל, וחונק לי את קנה הנשימה. אני מקמטת את מצחי לארשת כבודה ורצינית. קופצת את פי, שלצחוק לא יהיה מהיכן להיפלט.
מתפללת באלם קול, רק לא, רק לא לצחוק. אם לא למעני, למען בעלי. למען האנשים היקרים הללו. נושמת עמוקות. בולעת את הרוק. יתכן והחומציות המצויה ברוק תמיס את כדור השלג המגלגל.
"שבו שבו, מוישעלע ודיצה, אתם נראים מצויין".
יע, יע. טוב מאוד, יע, יע.
כדור השלג התנפץ לאלפי בנות קול. תוך כדי שאני מכסה את פני בידי, מתכופפת קדימה, מתקפלת לתוך עצמי וכל גופי מיטלטל. מתפרץ ממני הצחוק, צוחק עלי בצחוק גדול.
מוישי מתעמק בעציץ שעל השולחן, בודק את הפרחים, ממשש אותם. פתאום כאילו התעורר משינה, מתחיל לדבר בתנועות ידיים תיאטרליות, בקול רם ונלהב עם דוד שייע, על חידוש שעלה היום בכולל על "מתה מחמת מלאכה" והנפקא מינא למעשה. דוד שייע מקשיב בעניין רב ועונה כהלכה.
"כזה שיעול, את צריכה כוס תה קקטוסים דחוף".
יע, יע. כוס תה קקטוסים.
ושום פתית שלג לא חוגג לו בתוכי עכשיו.
דודה גיננדה מביאה כוס תה קקטוסים, מעלה ניחוח מעניין.
אני יספר עכשיו על הקקטוסים שלנו, ואת תשתי את התה.
זה נשמע כמו, אמא תספר על "הסידור שהציל" ואת תאכלי את החביתה. עכשיו אני מוכנה לאכול גם את הקקטוסים בעצמם.
"עלינו לארץ ב51 לבד לבד. התחתנו באיטליה הגענו לחיפה ומשם לירושלים. ללא עזרה וללא תמיכה. קיבלנו את החיים במתנה. מתנה שהייתה העזרה והתמיכה הטובה ביותר בימים ההם.
שייע עבד בדואר. כולם סמכו עליו. על היושר שלו. על הסדר והנאמנות. אהבו את השמחה שלו. שייע תמיד שמח.
יע, יע. כי תמיד שמח.
אני תפרתי שמלות לילדות. לאט לאט הגיעו הילדים החמודים שלנו. וכאן התחילו הבעיות.
לא ידעתי מה לעשו עם המריבות שלהם. לא היה לי את מי לשאול, עם מי להתייעץ. אין אבא ואמא, אין אחים ואחות, סבתות ודודות.
יע, יע. הם רבו הרבה.
מי ישב לידי, מי ליד החלון, מי יקבל ראשון את הלחם, מי יפתח לאבא את הדלת, מי ישן ליד הקיר, מי יקבל את השפיץ של הלחם, מי יבחר איזה ממתק לקנות לשבת, מי יפתח את הדלת לשכנים, מי יקרא ראשון את הספר. ומי יריב ראשון.
הסברתי, בכיתי, צעקתי, צחקתי, הענשתי. ניסינו תורנות, הגרלות, פרסים למוותרים. שיע דיבר בשולחן שבת הרבה על ויתור ואהבת ישראל. נימץ'*
באחד הימים שב שיע הביתה ובידו עציץ קקטוס קטן.
לא יום הולדת היום ולא יום נישואין. נימץ'
"מצאתי עצה למריבות של הילדים. בכל פעם שהם מתחילים לריב, את פונה ומשוחחת עם הקקטוס, מסרקת לו את הקוצים, ומנקה אותו מכל פרורי האבק".
"נבהלתי מאוד. מה קרה לשייע שלי. אולי פיטרו אותו מהעבודה בדואר, אולי פגש מישהו משם. אולי כבר אין לו כח להקשיב לסיפורי המריבות בין הילדים. מי מדבר לצמחים, מסרק אותם. אוי. הלב שלי דפק חזק, הראש הסתחרר, הידיים רעדו כל כך. התחלתי לבכות. שייע היה בשבילי אבא ואמא, אח ואחות, דוד טוב וסבא רחום. ואם הוא לא בסדר מה יהיה איתי, מה יהיה עם הילדים אני לבד בעולם".
שלחתי את הילדים לחדר.
"אבא לא מרגיש טוב ולא לצאת מהחדר עד שאקרא לכם"
"שב" אמרתי לו, "אני אביא לך מרק חם, עוד מעט נדבר. תאכל, תנוח, תישן קצת ונדבר על העציץ. רק ארד לשכן ד"ר שטיין שיבוא לבדוק אותך, ייתן לך אסיול. הכל יהיה בסדר, רק אל תדבר עכשיו. אתה צריך מנוחה, אתה עובד קשה מידי".
לא רציתי לשמוע את הדיבורים המשונים הללו, הם הפחידו אותי
דוד שיע הבין, הבין מיד.
והוא התחיל לצחוק ולצחוק ולצחוק. הרגשתי שהוא בסדר.
דוד שייע מספר:
"יע, יע. היא חשבה שקרה לי מה שקרה להרבה אנשים שהגיע משם, שמשהו זז להם שם בשכל. אמרתי לה: "עכשיו את תשבי, ואני אביא לך כוס תה. ואת תנוחי, עד שתרגעי. ואני יסביר לך הכל".
יע, יע. היא באמת נבהלה מאוד. ואחרי שהיא שתתה את התה. ונרגעה. הסברתי לה. הילדים רבים כי הם רוצים את היחס שלה. לא מעניין אותם איפה לשבת, להיות ראשון או שני, העיקר שאמא תדבר איתם.
מהיום, אין מריבות. כשהם רבים את הולכת לטפל בעציץ, קקטוס קטן וחמוד, שיסתדרו"
"זהו, נגמרו המריבות. מידי פעם דוד שייע מביא לי עוד קקטוס לגיוון. אני מטפלת בקקטוסים והילדים גדלו לי פרחים".
"יע, יע, פרחים הילדים שלנו"
*כלום
הנושאים החמים
