דיון נספח לאתגר - עולם מושלם

[לילך אור]

(או שבכלל התכוונת שאחדד לכיוון ההפוך... כלומר- שיותר ירגישו שמישהו בסגנון ההוא מדבר)

שירגישו יותר שבנאדם ברסלבר מדבר כאן.

 

[עטרה ד]

הפיסוק השתפר מאוד (!)

יש!

רק כמה הערות קטנות...

תוקן. תודה רבה!

(וסליחה על האורך. )

על מה סליחה?! נו, באמת...השקעת!

 

[עטרה ד]

שירגישו יותר שבנאדם ברסלבר מדבר כאן.

ואני חשבתי שמדובר להפך...
אוקי, אנסה לשנות.
תודה רבה!

עריכה: נגעתי פה ושם. מקווה שזה טוב יותר.

 

[7שבע7]

נהניתי מכל הסיפורים שקראתי!
כמה הערות ספציפיות:
@וי שלוק - נהניתי מהעולם המדויק והחדשני שנבנה כאן. אהבתי גם את המשל. חוששני שאת הסיום לא הבנתי מספיק - אולי היה אפשר לסיים קצת אחרת?
@לילך אור - מודה שלקח לי זמן להבין את הפואנטה העתידנית... מצוין! (יש שם רק את המילה "שמם" שצריכה להיות "שומם").
@אנטיפטרוס - בנית עולם נהדר ומשל מצוין. אך לדעתי הנמשל לא מספיק ברור מתוך המשל... לא רואים בסיפור שההורים "שולחים את ילדיהם לגורלם" בלי לחשוב... רואים יותר את ההתלבטות של הגיבורה עצמה... (שיכול לצאת מזה משל אחר, אבל נראה שלא לזה כיוונת).
@ליאורהA - סיפור מרגש. במיוחד שהוא מבוסס על סיפור אמיתי. (מזכיר קצת סיפור של חיים ולדר...) איכשהו ציפיתי להתרחשות יותר דרמטית במהלכו - אבל אם היא לא קרתה באמת אז אין ברירה... בכל-אופן, הכתיבה לפי מבנה של שעות, שגם מתארת את מיקומו של הגיבור, מצוינת.
@reizy esh - השתמשת נהדר ממש במעתקים! והם באמת ממחישים את הקשר בין בני-הזוג, למרות שהסיפור עצמו מספר קצת אחרת...
@דיונון - כחובבת סיפורים בעקבות המקורות - נהניתי מאוד. גם מנקודת המבט הלא-שגרתית. את משפט הסיום - מודה שלא הבנתי...

 

[דיונון]

קודם - תודה.

את משפט הסיום - מודה שלא הבנתי...

אז ככה, העיט יורד לאכול את הפגרים אחרי שהקרב נגמר.
מתחבר למשפט באמצע הסיפור -

עיט חג מעליהם במעגלים.

הכנסתי את האלמנט הזה לסיפור בגלל שזהו הקרב הראשון שבו לחם דוד והושיע את עם ישראל.
ובברית בין הבתרים ראה אברהם אבינו עיט יורד אל הפגרים ככתוב "וירד העיט על הפגרים וישב אתם אברהם" (בראשית טו יא) וברש"י שם : "וישב - רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם ואין מניחין אותו מן השמים עד שיבא מלך המשיח".

 

[7שבע7]

הכנסתי את האלמנט הזה לסיפור בגלל שזהו הקרב הראשון שבו לחם דוד והושיע את עם ישראל.
ובברית בין הבתרים ראה אברהם אבינו עיט יורד אל הפגרים ככתוב "וירד העיט על הפגרים וישב אתם אברהם" (בראשית טו יא) וברש"י שם : "וישב - רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם ואין מניחין אותו מן השמים עד שיבא מלך המשיח".

עמוק ביותר!
המשפט הזה באמת זרק אותי לאברהם אבינו, אבל את הקשר הזה לא שיערתי...

 

[דיונון]

בעיניים כלות הבטתי בעלעלי המתכת המשתרגים אל-על, שניקיונם המסנוור החריד את נשמתי, ודחפתי שנית את השער – אך לשווא.

נו, היפתח כבר, שלחתי אליו קרעי מחשבה, כאילו קורא גם הוא מחשבות, אני צריכה להיכנס, זקוקה לעמק שלי.

הוא נותר חתום, וניקיונו כמו לעג לי. התגעגעתי נוראות לאזוב הרך שתמיד כיסה את השער שלי. התגעגעתי למגעו הקל תחת ידיי, כשנפתח ונתן לי לעבור בו ולהיכנס פנימה.

מעולם לא הערכתי אותו כיאות, את שער האזוב הזה – תמיד רק ראיתי בו תחנת מעבר, בין העולם שלמטה, לבין עמק הדמיון שלי שבמרומים.

קטפתי עוד פיסת ענן בידי האחת, שומרת על נפנופי היד השנייה פן אקרוס ממעופי, ויצרתי ממנו שק חדש. כנראה שלא הכנסתי לשק הקודם את כל המחשבות הרעות שלי, כנראה שעדיין נותרו בי עוד כמה – והן שחוסמות את גישתי לתוך העמק שלי.

המחשבות העיקשות סירבו לעזוב את מוחי, והמשיכו לחלחל בחדרי לבי את ארסן. ומה הפלא. כמות הרוע שנחשפתי אליו לאחרונה, הצרות שתקפו אותי בזו אחר זו – כל אלה דבקו בי כספיחי אזוב עיקש – אזוב קשה ולא נעים – והתקשיתי לשחרר אותן.

ידעתי שאם לא אצליח להיכנס אל העמק שלי – המחשבות הללו ימלאו את כל כולי, ויכבלו את קלותן של ידיי ואת פרפורה של מחשבתי הטובה. אם לא אכנס לעמק הדמיון ואחדש את כוח קריאת המחשבות – אני נידונה לכליון, ואיתי – כל עם-ישראל.

שילחתי את השק השני אל-על, והבטתי בו נעלם ונבלע בקרני השמש המסנוורת. קדימה, עכשיו אני חייבת להיכנס. להיכנס, לגמוע מעט דמיון מנחלי העמק שלי, ולשוב ארצה. יש לי תינוקת קטנה שמחכה לי.

ניסיתי להניע ברוך את ידית השער, אבל היא שוב לא נענתה. ורגע לפני שניסיתי שוב לטלטלה בכוח – שמעתי את הצחקוק הזה, העדין-גס, המוכר-זר.

לא תצליחי. היא הופיעה שוב בפניי, מרחפת בקלילותה הלועגת. לא תצליחי. היא שבה ואמרה בתוך מחשבתי. עמק הדמיון שלך – כעת שלי הוא.

שוב הצטלצלו פעמוני צחוקה בין העננים. עיניה נעו במשובה. ידעתי שהיא מנסה לתקשר שוב עם מחשבתי – אבל לא שמעתי את מחשבתה.

חרדה לפתה אותי. ידיי כבדו, וכמעט חדלו מנפנופן. כוח המחשבה שלי – כוח קריאת המחשבות שלי – הולך ואוזל.

ואולי כבר נגמר.

מעולם לא קרה לי דבר כזה. תמיד דאגתי למלא את מאגרי המחשבות שלי עוד בטרם הידלדלו. תמיד עפתי בזמן אל עמק הדמיון שלי. אבל כעת – אף שרק לפני שלושה שבועות הייתי כאן – השתלטו המחשבות הרעות על מוחי ונשמתי כאילו היו הר מצחין שהצטבר במשך שנים. וכעת – עמדה היא, האויבת שלי, כאן מולי, וחסמה בכוח מחשבתה המצטחק את הכניסה.

הצחוק שפרץ כעת מפיה היה אחר לגמרי ממה ששמעתי עד כה. העדינות נעלמה ממנו, ועם התפשטותו על פניה – הוא הפך את תוארן לגס וחד. האם קינאתי מקודם ביופייה?

"את לא שומעת יותר בלי שאדבר, אה?" היא לעגה. "כאחד האדם את עכשיו! ולא תוכלי יותר לקרוא מחשבות – ובקרוב גם לא תוכלי לעוף..."

הגסות של תווי פניה, האש הרעה שכילתה את עיניה, השפתיים שנפשקו לפס צר ופעור כשהיא שוב צחקה – כל אלה עוררו פתאום את החלק הנסתר שעדיין היה בתוכי.

לא, איני יפה. מעולם לא הייתי ומעולם לא אהביה. אך אני עדינה. ואני טהורה. ובכוח העדינות הזו – בכוח העדינות הזה שוב רפרפתי באוויר ביד אחת בלבד, ושוב קטפתי לי פיסת ענן.

את פיסת הענן טוויתי בזריזות אצבעותיי, עד שצמחה והתפתלה לחוט ארוך וישר. ומתוכו של החוט התפתלו להם עלעלים ופיתוחים. והם התעגלו לאיטם עד שיצרו קשת רחבה. והמשיכו להתפתל מטה – עד שיצרו את דוגמת שער האזוב שלי. לא ממתכת היה השער, אך רכות הענן הזכירה לי את רכותו של האזוב.

הנחתי את ידי על ידית הענן המאורכת, ונתתי מבט אחרון באישה הצעירה המרחפת, שתווי פניה הכעורים התקשחו בפליאת תדהמה.

ואז, לחצתי את ידיתו של השער החדש שלי, שנפתח ברכות דוממת – ונכנסתי אל עמק הדמיון שלי, לקול נגינת הכינורות המוכרת והממכרת.

איזה סיפור יפה!

 

[הנף מקלדת]

@ירושל
הסיפור כתוב טוב, ומעניין.
השאלה היא אם לא כדאי לתרגם לנו גם איזה הסבר?

 

[דיונון]

הוערתי הערה חשובה וקבלתיה:
בסיפור שכתבתי על אליאב אחי דוד, הוא מוצג כ-חייל, איש צבא.
ולא היא, בכלל לא.
אין לי (ולכולנו) מושג מי היו האנשים הקדושים האלו.
אז רק אתן ברשותכם כמה נקודות פתיחה שהן א' ב' לכל כיוון מחשבה -
א. אליאב היה ראוי למלוכה. שמואל הנביא (שהושווה למשה ואהרן!) וישי (שמת בעטיו של נחש!) ראו בו את הבחירה הטבעית למלך ישראל על כל המשמעות הרוחנית שבזה.
ב. נגעתי בתיאור של דוד המלך עליו השלום.
אז שוב - אין לנו מושג קלוש במה ובמי מדובר.
להבדיל, אתחיל עכשיו לתת את הפרשנות שלי ל'איך עובד מחשב' - - - דבילי, נכון? ברור. הרי אין לי מושג.
אז הנה שאלת (מטומ)תם: מי אמר שאין לי מושג בדוד המלך ע"ה?
אוקיי, אתמקד בכך שדוד המלך הוא רגל רביעית במרכבה.
מה זה אומר? - אהההמ... אין לי מושג.
לנסות להבין את זה, זה בערך כמו לשאול - 'איך רגל במרכבה, הרי אמורים להיות לה גלגלים, לא?!' - התשובה לזה מסתכמת ב'כן חמודי, נכון, לילה טוב'.
תכל'ס, כל ציור/סיפור/המחשה של דמותו היא נלעגת, לא ראויה, מגשמת, מרדדת, מעליבה ומזלזלת.
אז למה כתבתי את הסיפור הזה בכל זאת?
איך העזתי?
התשובה היא שיש לכל סיפור ופסוק בתנ"ך קשר גם אלינו, הפחותים.
כתוב שהיו הרבה נבואות, אך הן לא נכתבו כי לא נצרכו לשאר הדורות. מה שכן כתוב שייך גם אלינו, גם לנו יש איזו אחיזה ורשות להתבונן בהם.
אבל צריך לזכור שכמו שמעמד הר סיני כפי שסופר על ידי הגננת שושנה הוא לא חלילה כפירה, אבל הוא ברובד מאד מאד נמוך ומגושם וחיצוני - כך גם התפיסה וה'השגות' שלנו ה'מבוגרים'.
אולי כמו לכתוב את האדרא בקומיקס.

ובכל זאת, למה בכלל לכתוב את זה? למה לא להניח לזה וזהו?
האמת, כמה שנים אחורה לא הייתי מעז.
אבל כיום אני יודע שכל כך הרבה רעל נכתב על הצדיקים האלו (והנה זה צף גם בימים אלו), ואי אפשר שמצד אחד תהיה סיפורת משובחת שנכתבת מנקודת מבט חילונית וכפרנית, והקונטרה כנגד תהיה גלגול עינים של 'זה מעבר להשגתנו'. או לחילופין להביא ציטוטי מדרשים בצורה לא מעובדת. זה לא עושה את העבודה.
אז אני מרשה לעצמי.
מעניין אותי מה האחרים חושבים על הנושא הזה.

 

[ירושל]

@ירושל
הסיפור כתוב טוב, ומעניין.
השאלה היא אם לא כדאי לתרגם לנו גם איזה הסבר?

את מה להסביר?
קיבלתי את היצירה ללא הסבר או ניתוח, רק רקע על היוצר ועל תהליך הכתיבה.

 

[מנוחה כהן]

מעניין אותי מה האחרים חושבים על הנושא הזה.

כדאי לפתוח באשכול חדש, יש הרבה מה לומר על כך..

 

[shevi123]

מעניין אותי מה האחרים חושבים על הנושא הזה.

כדאי לפתוח באשכול חדש, יש הרבה מה לומר על כך..

אכן, תקצר היריעה...
רק אומר בקצרה, שייתכן וההסתייגות נובעת כחלק מעצלות/ חוסר פניות וכו' להעמיק בחומר, לבדוק האם תואם מקורות וכמה נכון לכתוב בצורה זו או אחרת.
יותר קל לפסול בכללי ולהימלט מכך
בלי קשר לאיכות הכתיבה, הכותב והסיפור הספיציפי.

 

[מנוחה כהן]

מעניין אותי מה האחרים חושבים על הנושא הזה.

לדעתי אין בעיה לכתוב על צדיקים, רק הכותב לוקח על עצמו אחריות כבדה מאד לברר את אמינות כל פרטי הסיפור, ומה טוב אם יביא מקורות בסוף. @דיונון עשה זאת מעולה.
אני ממליצה על @7שבע7 שתתן לנו טיפים איך לעשות זאת בצורה נכונה.

 

[7שבע7]

אני ממליצה על @7שבע7 שתתן לנו טיפים איך לעשות זאת בצורה נכונה.

אני לא בטוחה שאני ראויה מספיק... אני אוהבת ומתחברת לכתיבה הזו, משום שהיא מחברת אותי אל המקורות שלי.

התשובה היא שיש לכל סיפור ופסוק בתנ"ך קשר גם אלינו, הפחותים.
כתוב שהיו הרבה נבואות, אך הן לא נכתבו כי לא נצרכו לשאר הדורות. מה שכן כתוב שייך גם אלינו, גם לנו יש איזו אחיזה ורשות להתבונן בהם.

בדיוק כך אני מרגישה. אני באמת קטנה ולא ראויה, אבל אם התורה והנ"ך (והמשנה והגמרא) ניתנו לנו, גם לאנשים הקטנים, ואם ניתן לנו כישרון הכתיבה ויכולת ההשראה - אז כדאי שנשתמש בהם לדברים טובים, לדרכים להתחבר לקב"ה וללמוד את תורתו ואת ההנהגות שנכתבו לנו מידי גדולי האומה.
זו דעתי הקטנה...
וכמובן - את כל זאת צריך לעשות מתוך כבוד עצום ומתוך הבנה שכמה שננסה - לא נגיע להבין את דרגתם של גדולי אומה אלו.

 

[מנוחה כהן]

אני לא בטוחה שאני ראויה מספיק..

קראתי לך כי אחרי הספר שהבאת לי לקרוא- אני אחוזת התפעלות מהרצינות והאחריות שלך בנושא.

 

[7שבע7]

קראתי לך כי אחרי הספר שהבאת לי לקרוא- אני אחוזת התפעלות מהרצינות והאחריות שלך בנושא.

תודה! אני באמת מאוד משתדלת...
ובאמת חושבת שיש מקום בימינו לסיפורים בסגנון הזה, שבאין מתוך כבוד אמיתי - כדי שיעמדו כחוצץ מול כל מיני ספרים שכותביהם לוקחים לעצמם חירות לפרש את התנ"ך ודמויותיו לפי איך שנראה להם, כאילו הם בדרגת בני אנוש פשוטים...
ובכל-זאת - זה מפחיד לפעמים. וצריך להתפלל הרבה שלא תצא תקלה מתחת ידינו...

 

[ירושל]

לנסות להבין את זה, זה בערך כמו לשאול - 'איך רגל במרכבה, הרי אמורים להיות לה גלגלים, לא?!' - התשובה לזה מסתכמת ב'כן חמודי, נכון, לילה טוב'.

זה באמת כבר סוטה מהדיון, אבל לענ"ד התשובה היא לא 'כן חמודי, נכון, לילה טוב' אלא יותר בסגנון - 'כן, חמודי, באמת אנחנו לא מבינים, אלו דברים קדושים מאד'.

 

[דיונון]

זה באמת כבר סוטה מהדיון, אבל לענ"ד התשובה היא לא 'כן חמודי, נכון, לילה טוב' אלא יותר בסגנון - 'כן, חמודי, באמת אנחנו לא מבינים, אלו דברים קדושים מאד'.

זה כמובן היה אירוני.

 

[anotherית]

הפעם האחרונה שראיתי את נעמי אשתי הייתה כשחזרנו מהחתונה של בנצי.
כשיצאנו מהחתונה השעה הייתה הרבה אחרי חצות. העברנו את הילדים בזהירות מהכיסאות שעליהם הם נרדמו באולם, הכנסתי את קופסת השטריימל שלי לבגאז', וחגרנו את מושבי הבטיחות.
נעמי ישבה במושב לידי והחלפנו חוויות מהחתונה. היא החמיאה לי על הריקוד שלי עם אחי במצווה-טאנץ וסיפרה איך אמא שלי התלהבה מהבגדים של הקטנים.
הוויז הראה שעוד פחות משעה נהיה בבית.

הנסיעה הייתה חלקה. הילדים ישנו מאחורה, נעמי נרדמה גם היא. רב ספרדי מסר ברדיו דרשה בקול מונוטוני.
הדבר האחרון שאני זוכר הוא צפירה עוצמתית שקורעת את אוזניי, מראה פניה המבועת של נעמי, וצעקות של הילדים מאחורה. וזהו.
מאז לא ראיתי את נעמי.

התעוררתי בבית החולים, ראשי היה מקובע בסד לבן, וחשתי כאב חריף מכיוון הצלעות.
"הוא התעורר", שמעתי קול.
"איפה אני? מה קרה? איפה כולם?" שאלתי.
"אתה בבית חולים, עברת תאונה לפני כמה שעות. אתה סובל משבר בצלעות ופגיעת ראש קלה. איך אתה מרגיש?"
"קצת כואב".
"זה בסדר. יצאת בנס".
"מה עם הילדים? מה עם נעמי?"
"הילדים יצאו בלי פגע ברוך ה'"
"ברוך ה'. ונעמי?"
"נעמי זו אשתך?"
"כן"
"היא שוכבת בחדר סמוך. עדיין לא התעוררה".
"אפשר ללכת אליה?"
"אתה עוד לא יכול לקום. מיד אחרי ביקור הרופאים ניקח אותך אליה".

כשהכניסו אותי לחדר בהמשך המסדרון, הרופא אמר לי שנעמי עדיין ללא הכרה, "אבל תדבר אליה כאילו היא בהכרה. השעות הללו הן הכי קריטיות, אם המוח שלה יקבל גירויים זה יעזור לה להתעורר".
הבטתי בפניה של האישה ששכבה שם בעיניים עצומות. זאת לא הייתה נעמי.
"זאת לא נעמי", אמרתי. "הכנסתם אותי לחדר הלא נכון".
האחות נראתה נבוכה. "אני נורא מצטערת". היא בדקה בדפים שלה, הביטה באשה ששכבה שם, ושוב בי. "לפי הרישומים זה כן החדר שלה".
"אבל זו לא היא. תקחו אותי לאשתי".
"תן לי לבדוק, אדוני".

היא חזרה אחרי כמה דקות.
"מי היה איתך ברכב בזמן התאונה, אתה זוכר?"
"כן. אני ואשתי ישבנו מקדימה, ושני ילדים ישנו מאחורה".
"הייתה עוד מישהי איתכם?"
"לא".
"אתה בטוח?"
"כן אני בטוח".
"מוזר" מלמלה האחות. "האישה הזו הייתה ברכב שלך. היינו בטוחים שזו אשתך".
"לא" הבטתי שוב בפני האישה השוכבת ללא הכרה. "האישה הזו אכן קצת דומה לאשתי. כנראה לכן טעיתם".

אחרי צהריים הגיעה אמא שלי לבקר
"אפרים שלי, איזה נס" דָמעה. "זה היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע. הרופאים אומרים שגם נעמי מראה סימני התעוררות. ברוך ה'".
"מצאו את נעמי?"
"מה זאת אומרת מצאו? היא גם מאושפזת פה, ההורים שלה כבר עלו על הטיסה מבלגיה לכאן".
"פשוט יותר מוקדם הייתה לצוות פה איזה טעות בזיהוי" אמרתי.
"באמת? מה אתה אומר?"
"כן, הביאו אותי לחדר אחר"
"טוב, אתה רוצה שאני אקח אותך אליה עכשיו?"
אמי העבירה אותי לכסא הגלגלים ולקחה אותי אל החדר הסמוך.
"הפעילות המוחית מראה על התעוררות. להערכתנו תוך כמה שעות היא תוכל לתקשר עם הסובבים". אמר לנו הרופא בכניסה לחדר.
אבל האישה ששכבה שם לא הייתה נעמי.
"נעמי שלנו" נישקה אמי את מצחה של האישה.
"אמא" אמרתי לה, "מה את עושה? לא שמת לב שזו לא נעמי?"
אמי הביטה בי במבט מוזר. "אפרים, הכל בסדר?"
"חוץ מזה שאת מנשקת אישה זרה וחושבת שהיא הכלה שלך הכל בסדר".

היא יצאה החוצה במהירות וחזרה מלווה ברופא.
"אדוני, האם אתה לא מזהה את אשתך?" שאל הרופא.
"זאת לא אשתי".
הרופא צמצם את עיניו.
"יש לך תמונה של אשתו?" שאל את אמי.
היא הראתה בפלאפון תמונה של שנינו עם הילדים מהחתונה של בנצי.
"זו היא?" שאל אותי הרופא.
"בתמונה? כן".
"זאת מי ששוכבת פה". אמר.
"לא. אני מכיר את אשתי. זאת לא היא".
הרופא אמר לאמי משהו בשקט.

האישה התעוררה אחרי כמה שעות. הפעם הביאו אותה לחדר שלי. "אפרים, מה שלומך?" שאלה.
"מי את? מאיפה את מכירה אותי?"
"אני נעמי. אתה לא מזהה אותי?"
"את לא נעמי. את כנראה מתחזה".
"נו אפרים. בלי בדיחות".
"תצאי מפה. אני לא מדבר עם נשים זרות".
"מה יש אפרים? מה קרה לך?"
"גברת, אני לא מכיר אותך. תצאי בבקשה מהחדר שלי".
האישה החווירה לחלוטין.

"מה שיש לך נקרא תסמונת קפגרס" אמר הפסיכיאטר. "זה קורה הרבה פעמים בגלל פגיעת ראש. אני ארשום לך תרופה אנטי פסיכוטית שתעזור לך לחזור לעצמך".
"אני לא צריך שום תרופה" הישרתי מבט לעיניו של הפסיכיאטר ואמרתי בקול שקט. "אני אדם בריא ויציב. לא משוגע ולא שום דבר. כנראה קרתה פה איזו טעות בזיהוי או משהו".
"איך יכול להיות שכולם חוץ ממך מזהים את האישה הזו בתור נעמי אשתך, ורק אתה לא?"
"היא כפילה שלה".
"למה שיהיה לה כפילה?"
"אין לי מושג. את זה תשאל אותה".
"ואיך היא יודעת עליך הכל?"
"תשאל אותה".
"היא אומרת שהיא אשתך".
"היא לא".

ההחלמה מהתאונה הייתה מהירה למדי. חזרתי הביתה, עשינו מסיבת הודיה על ההצלה מהתאונה. אבל את נעמי לא ראיתי מאז התאונה.
כולם מנסים לשכנע אותי לקחת את התרופה, אבל אני יודע שאני נורמלי ולא צריך שום תרופה.
הכפילה של נעמי התעקשה לבוא לבית שלי ולטפל בילדים שלי, הרב אמר לי שאין חשש של ייחוד, אבל אני ישן בסלון.
עם הכפילה אני לא מוכן לדבר. חיצונית היא דומה לנעמי, אבל זו לא היא. חוץ מזה שנעמי לא הייתה בוכה כל כך הרבה כמו הכפילה הזאת.
איפה נעמי? אני מתגעגע אליה.

שלשום הכפילה הכינה לי קפה. אחח, אף אחד בעולם לא ידע להכין לי את הקפה שאני אוהב כמו שנעמי ידעה. לקפה שהכפילה הכינה היה טעם לוואי מוזר. אבל הכפילה התעקשה שאני אשתה את כל הכוס עד הסוף.
גם אתמול והיום היא הכינה לי קפה.
היום סוף סוף נעמי חזרה הביתה.

ואו!
כאילו הרעיונות, מאיפה.

רק נקודה אחת, זה נראה סיפור שנכתב בגוף שלישי, אבל כל מקם בו כתוב הוא, הפך לאני.
אם זה באמת היה גוף ראשון, היה אמור להיות הרבה יותר תהיות, מה נראה להם, לכולם, שהם מתבלבלים, אי אפשר לעבוד עלי, מעניין איפה היא, מי זו הכפילה הזו.
וכשזה הוא, זה יותר אמין כשזה אינפורמטיבי.

חוץ מהקטע האחרון, עם הקפה, שהוא אמין יותר לגוף ראשון.

 

[הוריקן]

ממש אהבתי את הרעיון!!!
כתיבה מעולה!
מסכימה עם @anotherית ,גם לי קצת הפריע.