דיון נספח לאתגר - עולם מושלם

[אפילו]

@הדוויג חזקקקקקק.
אהבתי את העוקץ בסוף.
קראתי כמה פעמים בצחוק, למרות שכל התיאור לא, הסוף הוא משהו.
ולטענת @anotherית ו @הוריקן אולי אם הוא עדיין קצת מרחף וכו' אז זה נסלח?

 

[הנף מקלדת]

אהבתי את הסיפור של @הדוויג.

יש בו כמה קטעים חסרים, כמו ההתאוששות המהירה מהתאונה, אבל בהתחשב בעיקרון של הסיפור זה יותר זורם ככה.

 

[הדוויג]

רק נקודה אחת, זה נראה סיפור שנכתב בגוף שלישי, אבל כל מקם בו כתוב הוא, הפך לאני.
אם זה באמת היה גוף ראשון, היה אמור להיות הרבה יותר תהיות, מה נראה להם, לכולם, שהם מתבלבלים, אי אפשר לעבוד עלי, מעניין איפה היא, מי זו הכפילה הזו.
וכשזה הוא, זה יותר אמין כשזה אינפורמטיבי.

הערה נכונה וטובה. תודה.

 

[מנוחה כהן]

@הדוויג סיפור מוצלח ממש!

 

[אפילו]

@Natan Galant אפשר המשך?
הסתקרנתי.... !
(הזכיר לי קצת את הרעיון של "הנורמלי האחרון" )
אהבתי.

 

[מנוחה כהן]

@המלמד מבני ברק

בעריש נאנח

בעריש זכר,

יענקל המסכן

וכן הלאה- לא מומלץ לפתוח את כל הפיסקאות עם שם..

דבר ראשון בעריש אתה מביא מים לרעבע שליט"א, אחר כך לנסיך הכתר הרה"צ ר' אריה, אחר כך לשאר הבנים, אוי לך אם תשנה את הסדר, אתה זוכר מה עשו ליענקל?".

הייתי משנה את הפיסוק ל:
דבר ראשון בעריש, אתה מביא מים לרעבע שליט"א. אחר כך לנסיך הכתר הרה"צ ר' אריה, ולאחר כך לשאר הבנים. אוי לך אם תשנה את הסדר. אתה הרי זוכר מה עשו ליענקל. אה?"

גילוי נאות..
אני חסיד של האדמו"ר שלי בלב ונפש, אבל לפעמים, במיוחד אחרי קריאת ספר מהסדרה ממלכה במבחן אני נבעת מהמחשבה, מה היה קורה אם ה'חסידות' שבימינו, הייתה כבר בימי הביניים... פחד

אם החסידות היתה אכן 'חצר מלוכה' במשמעות הפשוטה של המילה, אז זה היה אסון אם היא היתה קיימת כבר בימי הביניים.
אבל כיוון שלתיאור החסידות בתור 'חצר מלוכה' יש משמעות אחרת לחלוטין, הרי הקטע לא אמין בכלל...
הנקודה מעניינת מאד! חבל לפספס אותה...
הייתי מצפה לסיום אחר, חסידי יותר..

 

[המלמד מבני ברק]

@מנוחה כהן
תודה רבה על הביקורת, האמת שחיכיתי לקבל ביקורת וללמוד.

לא מומלץ לפתוח את כל הפיסקאות עם שם.

חשבתי שזה יותר יישמע כאגדת עם, יתכן שטעיתי.

משנה את הפיסוק

אני לא יודע איפה לשים פסיק ואיפה נקודה וכו'. בקיצור: אני חייב דחוף ללמוד פיסוק, אם מישהו יכול להפנות אותי לאשכולות בנושאי פיסוק אני מאוד אשמח,

אם החסידות היתה אכן 'חצר מלוכה' במשמעות הפשוטה של המילה, אז זה היה אסון אם היא היתה קיימת כבר בימי הביניים

כמיטב דמיוני הפרוע (ואולי במפגש עם כמה חסידויות שאתם ואני מכירים...) זה אכן חצר מלוכה.
ולחסידים שמגדירים את עצמם חצר מלוכה, כמובן שלא אליכם התכוונתי.

חסידי יותר

סיום בגוף הסיפור? לא הבנתי. אפשר הסבר?

 

[מנוחה כהן]

כמיטב דמיוני הפרוע (ואולי במפגש עם כמה חסידויות שאתם ואני מכירים...) זה אכן חצר מלוכה.
ולחסידים שמגדירים את עצמם חצר מלוכה, כמובן שלא אליכם התכוונתי.

גם בחסידויות שהרעבע הוא מלך- זה לא כך.
כאן היה יותר תיאור של כת...

סיום בגוף הסיפור? לא הבנתי. אפשר הסבר?

הסיום צרם לי כי שוב, זה צורת הענשה של כת. רעבע היה קורא לחסיד ומורה לו דרך תשובה.
לא שמעתי על רעבע שהעיף חסיד מהחסידות שלו...

 

[המלמד מבני ברק]

מה הפאנץ' @הדוויג, היא שמה לו חומר בקפה או מה?

 

[7שבע7]

@הדוויג -
בהתחלה דווקא די התרגשתי, ואפילו דמעתי, ואז בסוף - הכול התהפך לי...
טוויסט מיוחד!

 

[הפצחן]

מה הפאנץ' @הדוויג, היא שמה לו חומר בקפה או מה?

אכן.
@הדוויג אההם. יש כמה נקודות לא אמינות בסיפור. כמו שכבר דייקו פה.
אבל סיפור יפהפה. כל הכבוד. באמת, כישרון עצום ומחוכם...

 

[הדוויג]

אבל בתכל'ס סיפור חביב. אולי הפאנצ'ים ששמת פה ושם יעשו את העבודה.

מחמאות די מעליבות, יש לציין..

יש כמה נקודות לא אמינות בסיפור.

מה בעיניך לא אמין בסיפור?

 

[anotherית]

/

 

[הפצחן]

מה בעיניך לא אמין בסיפור?

אתחיל בקלישאות.
למה כל תאונה מתחילה בצפירה ארוכה וקורעת אוזניים?
למה כל אדם שמתעורר מהתעלפות צריך לשאול 'איפה אני'?
סיפור כזה על נושא שלא דובר בו רבות, כדאי שיהיה מקורי יותר.
אגב - תסמונת קפגרס נפוצה בנשים יותר מגברים. יש פה עוד נקודת אמינות קטנה.
ובשיחת טלפון ההפרעה אינה קיימת, שכן היא הפרעה של חוש הראייה. לכן מסתבר יותר שהפסיכולוג היה מציע לבני המשפחה ליצור שיחת טלפון עם 'הכפילה' שתשהה בחדר סמוך וכך להוכיח לו שהוא טועה.
גם על פי וויקיפדיה לא הגיוני כלל שאדם יחלים תוך יומיים מקפגרס. הנה:
מחקרים הראו שניתן לטפל בתסמונת בהצלחה רבה. אצל מטופלים אחדים נעלמו התסמינים לאחר כעשרה שבועות של טיפול בתרופה הניתנת לחולי אפילפסיה. בפנמה דווח על תשעה חולים שהיו נתונים בטיפול שנמשך שנתיים עד 11 שנים והוכתר כהצלחה. בשנת 2007 דוּוח על שיפור במחלה בעקבות שימוש בתרופה האנטי-דיכאונית מירטאזאפין.[17] התרופה מביאה להעלאה של רמות הנוראפינפרין בתאי המוח, גורמת לשחרור המוליך העצבי סרוטונין וחוסמת תתי-סוגים של קולטנים לסרוטונין.
התרופות אינם אנטי פסיכוטיות. נעשה שימוש בתרופות אנטי דיכאוניות ואנטי אפילפטיות.
אגב מספר 2: בשל הפגיעה הנפשית ואשליית הכפיל מתעוררים בד"כ מקרי אלימות. מחקר שנערך באוניברסיטת פארמה טוענים כי התסמונת אינה זוכה ליחס ראוי, ויתכן כי היא עומדת מאחורי חלק מהמקרים של אלימות בתך המשפחה.
ועכשיו משהו פחות מדעי: המצב המורכב שאליו הכנסת את אפרים, מצב שלא מאפשר הידברות, הוא מצב שבו קשה להאמין שנוצר שיח בינו לבין נעמי במסגרתו היא שכנעה אותו לשתות את הקפה שלה. ואני מאמין שאם הוא חושד שהיא כפילה הוא לא יסכים לשתות את הקפה שלה, מחשש שתעשה לו את מה שבאמת עשתה בסופו של דבר.
עד כאן לשוני, ולשון ויקיפדיה ידידתי המדעית.
לא, אבל אחלה סיפור.
מבחינת הכתיבה.
ומעוד כמה בחינות.
נניח, שהדוויג כתב אותו.

 

[Natan Galant]

@Natan Galant אפשר המשך?
הסתקרנתי.... !
(הזכיר לי קצת את הרעיון של "הנורמלי האחרון" )
אהבתי.

המשך?
בכיף.
לאיזה כיוון? מה הציפיות? בעיקרון תכננתי לכתוב משהו סגור, לא כפרק ראשון של משהו.

למה הזכיר את הנורמלי האחרון?

 

[הפצחן]

המשך?
בכיף.
לאיזה כיוון? מה הציפיות? בעיקרון תכננתי לכתוב משהו סגור, לא כפרק ראשון של משהו.

למה הזכיר את הנורמלי האחרון?

זוכר איך גרושתי עמדה מולי ברבנות והתחרפנה. קיללה אותי. את הנאומים שלי. את העובדה שאני סוג של רובוט אנושי בלי רגשות, כלשונה. כמה היא צעקה והתעצבנה: למה אני חייבת לעמוד בדיוק על ההדפסה של הנעליים על הרצפה. נמאס לי מהאיש האובססיבי והקשה הזה. כפייתי. שונאת אותו.
לא אמרתי לה דבר. רק נתתי לה מבט רציני והיא מיהרה לעמוד במקום, ממלמלת לאוזני הדיינים שוב את אבחנת האישיות שלי

הקטע הזה מזכיר את איציק...

 

[הפצחן]

מחמאות די מעליבות, יש לציין..

אוקיי.
ראיתי להתנצל -
הכל היה בצחוק ובהומור בלי שום כוונה אמיתית.
אני מעריך מאוד את הדוויג, ככותב מוכשר וותיק, ומהיום על כל קטע שיכתוב אעלה רק מחמאות נוטפות דבש, בל"נ
(זה לא בצחוק. אמיתי.)

 

[אנטיפטרוסה]

וואי וואי... נכנסתי להציץ אחרי כמה ימי הפסקה ....
איזה אוצרות יש פה, איזה
כל סיפור, ללקק את האצבעות
והמתח האדיר---- מי יזכה??? כל כך הרבה כשרונות אלופים....

 

[דיונון]

בס"ד

שוב שקעה השמש במערב ונתנה את האות לסיומו של יום נוסף שהצטרף אל שרשרת העבר.
טיאל ערבבה את המרק הדלוח, שמחה על צמח הלוף שמצאה, והוסיפה אותו למים הרתוחים עם המלח.
יריעת האוהל נרעדה, ודמותו הזקופה של רול הופיעה בפתח, פניו היו עייפות ואש מוזרה להטה בעיניו.
"ברוך יום שובך", טיאל יצקה מרק לתוך קערת העץ.
"הלוואי", אמר והביט לתוך עיניה, "לא איש בשורה אנוכי היום".
"מה קרה", ליבה החל לפעום במהירות, היא ידעה שיגיע היום הזה, ידעה זאת מאז שהסכימה להנשא לבן משולשלת המלכים העתיקה, נכנסת בעיניים פקוחות לסכנה.
"מלחמת אזרחים קשה מתחוללת בדרום, והנפגעים העיקריים הם האנשים הפשוטים שלא עשו רע".
טיאל נרגעה, נשימותיה נעשו שטוחות יותר, שמחה להיווכח שפחדה היה לשווא. לא גילו את רול ושום סכנה לא נשקפת לחייהם. טוב שעזבה את הדרום ועברה לגור בצפון.
"לא הבנת את הסכנה", עיניו של רול עקבו אחר האדים שעלו מהמרק, בחילה גאתה בו והוא הרגיש שהוא לא מסוגל להמשיך לאכול.
ההבנה הכתה בה באחת ועיניה נפערו לגודלן המקסימלי, " מיין, מיין שלי, מה יהיה איתו? הוא נמצא בטח במרכז המלחמה ולא יודע איך להימלט משם", סחרחורת תקפה אותה, והיא אחזה חלושות בשולחן העץ.
"בתנאי שהם לא גנבו את ליבו", קולו היה שקט אך בכל זאת חדר לאוזניה של אישתו.

טיאל השפילה את עיניה, לפני יותר ממאה שנה פשטו אנשי הדרום על היבשת היפה שלהם, כבשו אותה, והפכו אותה לאחת מארצות הדרום. בחבל הארץ הצפוני, מקום מושבם של מלכי הצפון, פחדו הדרומיים לגעת, וכך נשארה פיסת שלווה אחת בתוך היבשת הכבושה. אך עונש מוות נגזר על בני המלוכה ופרס הובטח למסגיר אותם.
אנשי הדרום אטמו את ליבם של יושבי הארץ שהלכו אחריהם מבלי לדעת שהם שבויים בידי הרוע.
סימן הכר נותר בבני שושלת המלוכה, פעם במאה שישים פעימות לב הוחלף צבע קשתית עיניהם. סימן מסגיר זה סיכן אותם וגרם להם להסתגר בבתיהם ללא יכולת לצאת ולעורר את לב העם.
אבל היו בודדים שליבם נשאר עם הטוהר, כזו הייתה טיאל ששמחה על הזכות להינשא ליורש העצר המתחבא.
מיין אחיה הגדול ניסה להניא אותה, אבל היא שנוכחה לראות טוב מה הוא, לא הסכימה לחזור בה. וכך בודדה הלכה אל הצפון, משאירה את אחיה שבוי בדרום.

"מה עושים עכשיו?" ייאוש נלווה לקולה של טיאל, "גם אם ליבו בידי הרוע, חייו נתונים בסכנה".
"לא רק חייו, חייהם של מליוני אנשים תמימים, שאין ביכולתם לעשות דבר, ואני בתור צאצא של שושלת מלכים, אמור לקחת את האחריות לחייהם".
"איך בדיוק", לא רק תמיהה היה בקולה, חוסר אמון התווסף אליו, "אם המלכים שהיו עם צבא רב לא הצליחו להביס את הדרומיים, איך אתה מתכוון לעשות זאת?"

"אני לא מתכוון להילחם מול אף אחד, אני רק רוצה להשיב את ליבם אל האמת, ואז ממלא כח הרוע יעלם", אומץ ונחישות היו בעיניו הלאות של הנסיך.
"עקשנות הייתה מאז ומעולם תכונתם של האצילים, לך לדרכך, ולו רק בשביל ליבו וחייו של מיין".
רול העריך את אשתו, על כך שהבינה לליבו, ולא הערימה עליו שאלות נוספות שהיו מגחכות לחלוטין את דבריו.
"רק בקשה אחת, אל תסתכל בעיני אנשים יותר ממאה שישים פעימות, חייך יקרים לי ולאומה כולה, אם יקרה לך משהו, לא יהיה מי שיוכל לתת תקווה ליבשת הזו".
רול הוציא את נזר המלכות ממחבואו והניחו על השולחן, "יום יבוא טיאל, ויונח הנזר על ראשך, זה מגיע לך, שמרי עליו עד שאחזור", הוא נשם עמוק, מפחד מהמשך המשפט, אך היה חייב לאומרו "אם אחזור".
דמעות סימאו את ראייתה של טיאל, רק היום חזר רול מעסקיו עם הצפוניים, ומחר עם שחר יצטרך לצאת שוב, הפעם לשדה מוקשים.
"אל דאגה, רול, אני אשמור על הולי, ואנסה לגדל אותו כמו שחינכו אותך, אבל אני מאמינה שתשוב".

דמעה נחתה לתוך צלחת המרק שנותרה מיותמת על השולחן.

סיפור יפה מאד.
יש כאן רמיזה/נמשל?

משולשלת המלכים

משושלת.

 

[המלמד מבני ברק]

נו, מה קורה?