תודה על התזכורת ועל המילים החמות!
טוב לשמוע שזוכרים ומתגעגעים...
אכן הייתה לי תקופה עמוסה שגרמה לי להזניח את הסיפור.
צריכה לשבת על זה קצת בשביל לפרסם פרק נוסף
בעז"ה אשתדל להעלות בימים הקרובים.
הבטחתי ולקח לי קצת זמן לקיים...
מקווה שהתוצאה מצדיקה את זה.
תהנו ואל תשכחו שאני מחכה להארות.
תקציר:
אוריאל נעצר בחשד לפריצה למחשבי השב"כ ומסכים לשמש כסוכן כפול כדי להימנע מהעמדה לדין.
הוא נפגש עם אדם המזוהה עם הארגון שעמד מאחורי מתקפת הסייבר.
כואב לו הראש. והצוואר. הוא ממצמץ. איפה הוא? חושך גמור עוטף אותו, מונע ממנו לזוז. מה קורה לו? למה הוא לא מרגיש את הרגליים שלו? ו… הידיים. משהו לוחץ לו חזק על הבטן. זה כואב.
מנסה לזוז, להקל על החנק שנמצא בתוכו. לא מצליח. אלוק-ים! הוא לא מצליח לזוז! מה קרה לו? הוא הפך למשותק? עיניו מתרחבות בניסיון להבין היכן הוא. החושך נשאר- שחור, חזק. ממלא כל תא במוחו. ככה הרגישו המצרים? זיעה קרה מכסה את גופו. קר לו. איפה הרגליים שלו?
האדמה רועדת. לא! זאת המיטה. העולם מתנועע סביבו, זורק אותו למעלה ואז למטה. לא! הוא לא שוכב במיטה. הצלעות שלו נמחצות, סוחטות את הריאות שתחתם. הוא לא מצליח לנשום. שריריו מתקשחים. פיו נפער. האויר דחוס ואביך. מישהו שואב אותו לאט, לאט. עוד קצת ולא יישאר לו מה לנשום.
שוב העולם רועד, מסתחרר. רועד עוד קצת ונחבט.
זהו. זה נגמר. עוד מעט יבואו לקבל אותו המלאכים. עגלות עגלות יעברו לפניו. מעשים טובים. מעשים רעים. הוא היה רועד עכשיו לו היה לו גוף שיעשה זאת. הוא מפחד. באמת מפחד. כמה מעשים טובים עשה? כמה לא? אין לו גוף. אין בו חומר. שום דבר גשמי שימשוך אותו חזרה אל העולם. חוץ מראש. ראש כואב.
מוזר. בסיפורים של אנחנו וצאצאינו לא היה שום דבר, ברגעים האלו, שהפריע לפחד הגדול. הפחד לעמוד בפני תוצאות המעשים.
אבל המציאות עולה על כל דמיון והראש, אוי הראש.
אור גדול, חזק, שוטף אותו בבת אחת. הוא עוצם עיניים חזק. רוצה לצעוק אבל נעלמו לו המיתרים בגרון. ובעצם, אין לו גרון בכלל. כשיפתח את העיניים הוא יעמוד לפני אדון העולם ויצטרך לתת דין. וחשבון.
ארבע ידיים מושכות אותו. מעמידות על כיסא הנאשם. והוא אשם. הוא יודע כמה הוא אשם. אלוקים.
רוצה לבכות. רוצה לצעוק. רוצה לחזור בתשובה. לבקש סליחה מאבא, מאמא.
אין לו דמעה ואין לו קול.
הוא צונח. לא מסוגל להכיל את עצמו. את הנפש הרוצה כל כך.
מצחו נחבט במשהו קשה.
מישהו מדבר.
ערבית.
איזו שפה מדברים בעולם האמת?
דקירות.
בהתחלה הם חלשות. עמומות. באות מעולם אחר. מהר מאוד הם מתגברות. צובטות אותו בכח.
הגוף שלו. חזר אליו.
ככה מרגישים כשמתעוררים ממות קליני? כשיפתח את עיניו ימצא את אמא יושבת ואומרת תהילים ליד מיטתו? האם הצליח לבקש? מישהו שמע אותו?! את רצונו חסר המילים?!
שוב דיבורים - ערבית.
זה האח בבית החולים?
"תפתח את העיניים" מצווה עליו רופא בחלוק לבן. הוא מציית.
שוב שוטף אותו אור חזק. הוא מלאכותי. מכאיב לעיניו. מחזיק אותן פתוחות בכח. הוא ייתן לרופאים לבדוק אותו ומיד אחרי זה יבקש…
צעיר בעל תווי פנים מזרחיים וצלקת בסנטר מתבונן בו מקרוב. הנשימות שלו מרפרפות לו על הפנים. חמות. הוא מחייך ומתרחק. גבר גבוה מאוד מתבונן בו, מחויך אף הוא. הוא מנסה להתמקד בו. נעליים שחורות מבריקות מתקרבות לכיוונו.
"נעים להכיר, אני אללה." הוא אומר.
ברק מתפוצץ במוחו. מרעיד את תאי החלבון. מנער מעליהם שכבות של חול. המילים האלו מוכרות לו. כבר פגש בהם. הוא נע בחוסר נוחות, מבחין לראשונה שהוא שוכב על רצפת בטון. ליבו נמלט מצלעותיו. שוקע בין העורקים. תאוריית בית החולים נמוגה. הוא נותר לבד, חשוף מידי.
"חיכינו לך." אומר האיש שקורא לעצמו אללה. אוריאל בוהה בו. לא מגיב. הרגע היה שם - בעולם האמת. והוא כמה לחזור, לתקן. לפעמים חלומות מתגשמים. הוא חזר.
לא. הוא לא באמת היה שם. זה לא הגיוני. לא.
אבל אם כך איך הגיע לפה. ומה זה היה? כל מה שהרגיש שם הוא שקר? זה היה אמיתי. פנימי וכואב. אז…
"למה אתה לא עונה?" מתעניין האיש בחביבות. מישהו לידו אומר משהו. הם צוחקים. צחוק פרוע שמעביר בו צמרמורת. הוא רועד.
"אוריאל?" הוא הוגה את השם שלו בקלילות.
אוריאל מנסה להתמקד בעיניו.
"כשאני מדבר אליך אתה עונה לי. מובן?"
אוריאל בולע את הרוק. מהנהן.
---
"החבילה הגיעה בשלום"
חיוך שבע רצון מתפשט על פניו, הוא מתופף קלות על הטלפון. "שמח לשמוע, בדקתם שהכל שלם?"
"זה בבדיקה." גם ההוא מעבר לקו מחייך. "סמוך עלינו, לא נפספס שום פגם, גם לא באריזה..."
"מצוין. מחכה לעדכונים."
ניתוק.
הוא בוהה דקה ארוכה במכשיר הכתום שלא ברור למה עוד לא יצא מכלל שימוש, מוציא מגבון מהכיס ומעביר על השפופרת בדייקנות.
כשהוא מתרחק משם אין זכר לאיש הזחוח ששוחח בטלפון.
מישהו, אוריאל כבר לא אוחז מי, מכוון פנס ראש אל תוך עיניו. הוא עוצם עיניים באינסטינקט ואז מכריח את עצמו לפתוח. אם הוא לא ידע מה הם עושים - לא יוכל להתכונן. להתכונן למה? הוא לועג על עצמו. מה כבר יוכל לעשות בידיים קשורות מול שלושה גברים?
הפנס מורחק סוף סוף מעיניו. הוא ממצמץ וממקד את מבטו במתרחש. זה כנראה לא מוצא חן בעיני מישהו כי הם מכסים לו את העיניים.
ערבית. זה הפסקול שלא גומר לנוע. זה נשמע לו כאילו מישהו הפעיל הקלטה ושכח לכבות. למה אף פעם לא חשב ללמוד את השפה הזו?
ידיים ממשיכות למשש אותו, עולות ויורדות. 'הם לא יעלו על זה.' הוא מנסה להרגיע את עצמו. 'לפחות ידעו מה קורה איתך עד השנייה האחרונה.' מישהו מושך אותו לישיבה. סכין מתחככת לו ביד, פוצעת אותו. האזיקון שקושר לו את הידיים משתחרר. הוא מסובב את כפות ידיו בהקלה. ידיים חזקות אוחזות בו. מרתקות אותו למקום. מורידים לו את החולצה. קר לו.
המזגן פועל בעוצמה. הגופייה שלו מלאה בזיעה.
הוא כבר לא בטוח בכלום.
צעקה חודרת באגרסיביות אל תוך האוזן של אוריאל. מקפיצה אותו. הידיים שלו נמשכות לאחור. אזיקון נסגר עליהם. עוצר את זרם הדם. כתף ימין שלו תפוסה בידי ברזל. לא יכולה לנוע.
כתף ימין!
הוא נדרך. טעם מתכתי ממלא את פיו. הם עלו על זה.
תירגע. הוא מנסה להסדיר את נשימותיו. לא מצליח. תירגע.הבטיחו לך שאי אפשר להוריד את זה.
ריח חריף ממלא את אפו. שניה אחרי זה בוערת לו הכתף.
הוא צועק. הם עוזבים אותו והוא צונח חזרה על המיטה חסרת המזרון. העור שלו נאכל. הוא יכול להרגיש את השכבה הראשונה מתמוססת. כלי הדם שלו נותרים חשופים מול האוויר הקר שבחדר.
הוא רועד. גופו מתעוות. ברקים של כאב ממלאים את המוח, לא משאירים פיסה אחת של שפיות.
שוב אוחזות בו ידיים חזקות. תחושת השריפה בכתף נחלשת. פינצטה נצמדת לעורו, מעירה את הבעירה שוב. הוא מנסה לנוע. האחיזה מתהדקת, מכאיבה גם היא.
תלישה.
אליפסה לא סימטרית שולחת גלי כאב חוזרים. הוא מתנשף. עוזבים אותו.
שוב דיבורים. הכתף שלו כואבת. הוא לא מבין אותם והוא בכל מקרה בידיהם. עכשיו, איש לא ידע מה קורה אתו. הוא שוקע בעצמו, נזכר ברגעים בהם היה בטוח שהוא עומד לפני הדין. אולי ככה עדיף?הסבל שלו לא נותן לאיש כלום. הוא מיותר. הוא נושם עמוק. ההחלטה בכל מקרה לא בידיו, כרגע. הם כבולות ולא במטאפורה.
מישהו ניגש אליו, מושך לעמידה. מצעיד אותו החוצה. הקירות מחוץ לחדר הממוזג הם בטון חשוף. כזה שלא טרחו לכסות אפילו בטיח. הסוהר שמצעיד אותו מודע לזה, משתדל לדחוף אותו לעברם. החיכוך בבליטות הבטון שורט אותו, קורע את מכנסיו. הוא מייחל שהדרך תיגמר. וזה אכן קורה בסוף. השומר דוחף אותו דחיפה אחרונה. ובעוד אוריאל נחבט בקיר, פותח השומר דלת ברזל כבדה. הוא מחכה בסבלנות עד שאוריאל נעמד שוב, בעזרת ידיו האזוקות. ואז דוחף אותו דחיפת פרידה אל החור המלבני שיצרה הדלת וטורק אחריו.
אוריאל, שמתכונן למפגש של פניו עם הקיר, נאלץ לחכות שניה. בסופה הוא שרוע על רצפה, גם היא עשויה בטון, וגופו מאותת בכאב.
טריקת דלת ברזל כבדה נשמעת מאחוריו.
---
"משהו השתבש." מציין נבו.
"אה?" אדם נעצר בדלת, מסתובב לכיוונו.
"נעלם לנו האות החדש."
"החדש?" אדם מקמט את מצחו "זה היה די צפוי"
"צפוי, צפוי. מה אנחנו עושים עכשיו?" נבו דוחף ברגלו את הכיסא המשרדי שלידו. הוא עף בתנופה, מתנגש בקיר.
"אופס." אדם סוגר את הדלת ומתרחק ממנה. "לא התכוונתי לעצבן, סורי." הוא מושך את הכיסא, מרחיק אותו מהקיר. "מה הבעיה בעצם? לא הפסדנו פה שום יתרון"
נבו נושף ארוכות. "רציני? מה עם זה שנעלם לנו מומחה סייבר שכבר הראה לנו את יכולותיו? ומה עם כל מה שהוא למד בזמן שהיה פה? מסרנו את כל זה על מגש של כ-" הוא מעיף מבט מוטרד בנייד המזמזם. "-סף." משלים את המילה.
"מה?" קולו של נבו זועף וממהר כשהוא מקבל את השיחה.
מישהו מדבר במהירות מעבר לקו, אדם בוהה בנבו. ממתי הוא עונה לטלפונים בעבודה?
"אתה יודע שהנייד הזה הוא למקרים חריגים בלבד." נוזף נבו במתקשר.
ההוא עונה משהו.
"לא זה לא מעניין אותי. אני בעבודה עכשיו. נדבר אחר כך." מנתק.
"מה?" הוא תוקף את אדם כשהוא מכניס חזרה את הנייד לכיס.
"כלום" מנער אדם את ראשו. "כלומר, הכל בסדר?"
"כן" מקצר נבו ושוקע במסך שלפניו.
אדם מכחכח בגרונו. "אז מה עושים?" מצחו מקומט קלות כשהוא חושב על האפיזודה המוזרה לה היה עד.
"אמממ" נבו מהמהם.
"שננסה לאתר אותו? או נתמקד רק באמיר?" אדם מתופף על השולחן קלות.
"אני חושב" מעדכן נבו.
אדם מתלבט אם לשרוק בהתפעלות, מאבד בינתיים את הפואנטה כשנבו ממשיך.
"יכול להיות שלאוריאל יש מידע על אמיר. כרגע ננסה להתמקד בשניהם יחד." מחליט.
אדם נעמד, מצדיע בשובבות ויוצא מהחדר.
הקירות מחוץ לחדר הממוזג הם בטון חשוף. כזה שלא טרחו לכסות אפילו בטיח. הסוהר שמצעיד אותו מודע לזה, משתדל לדחוף אותו לעברם. החיכוך בבליטות הבטון שורט אותו, קורע את מכנסיו.
לרגע התבלבלתי, לא הבנתי כיצד אוריאל יכול להבחין בקירות, אם יש לו כיסוי על העיניים. אני מציעה לשנות את הסדר של המשפטים: קודם אוריאל נדחף על הקירות, ורק לאחר מכן הוא קולט שהם מבטון חשוף. כי, אחרי הכל, הקטע נכתב מנקודת מבטו, ואם כן, זה סדר האירועים הנכון.
לרגע התבלבלתי, לא הבנתי כיצד אוריאל יכול להבחין בקירות, אם יש לו כיסוי על העיניים. אני מציעה לשנות את הסדר של המשפטים: קודם אוריאל נדחף על הקירות, ורק לאחר מכן הוא קולט שהם מבטון חשוף. כי, אחרי הכל, הקטע נכתב מנקודת מבטו, ואם כן, זה סדר האירועים הנכון.
מישהו ניגש אליו, מושך לעמידה. מצעיד אותו החוצה. הסוהר נהנה להתעלל בשיווי משקלו, דוחף אותו לעבר הקירות. הם מבטון חשוף, כזה שלא טרחו לכסות בטיח. החיכוך בקיר שורט אותו, קורע את מכנסיו. הוא מייחל שהדרך תיגמר. וזה אכן קורה בסוף.
גיליתי את הסיפור הזה עכשיו
ובלעתי את כל הפרקים בפעם אחת!!
(למרות שבד"כ אני לא עפה על מתח, שב"כ וכדו'...)
וזה בגלל שיש אצלך הרבה אנושיות ולא רק יצירת מתח.
ממש אהבתי את הקטע של המוות קליני (כביכול...) זה טוב!!!
הארה קטנה-
עכשיו קראתי הכל בבת אחת אז היה לי קל לעקוב,
אבל אני חושבת שכדאי שתוסיפי תקציר בתחילת כל פרק, כמו שעשית באחד הפרקים האחרונים...
ואם אפשר אז גם מספור של הפרקים.
תודה רבה!
@הכל כבר תפוס תודה רבה
כיף לקרוא, שמחה שמרגישים את האנושיות.
בקשר לתקציר- אשתדל.
למספר את הפרקים אני פחות מעדיפה בגלל שהקטעים שמתפרסמים פה קצרים יותר מפרקים אמיתיים ולא הייתי רוצה ליצור בלבול.
עד כמה זה משמעותי למספר את הפרקים? מפריע מאוד?
אם כן, אשקול את זה.
ובכל אופן- מחמם את הלב לראות שיש מי שקורא ועוקב.
תודה
תקציר:
אוריאל נעצר בחשד לפריצה למחשבי השב"כ ומסכים לשמש כסוכן כפול כדי להימנע מהעמדה לדין.
הוא נפגש עם אדם המזוהה עם הארגון שעמד מאחורי מתקפת הסייבר ונחטף.
האנשים שחטפו את אוריאל מגלים את מדבקת המעקב ומורידים אותה ממנו.
הם נועלים אותו בחדר בעל רצפת בטון.
אללה נכנס אל החדר. חמשת היושבים קמים לכבודו. הוא מסמן להם בידו שישבו. תיקיית קרטון בינונית נוחתת מידיו אל השולחן הכבד. "זהו." הוא אומר להם בחגיגיות. "כל הנתונים בידינו."
גבר בהיר שיער בעל בלורית מסורקת מקמט את מצחו. "הם הסכימו לשתף פעולה?" תוהה.
"הם יסכימו."
"בזמן הקרוב-" אללה פותח את התיקיה, לא מביט בה. "נתמקד בדמויות שלכם. הם אמורות להיות מושלמות." מעביר את עיניו אחד אחרי השני.
דממה מהפנטת שוררת בחדר. משהו קורה פה. משהו גדול.
"אף אחד לא יעלה עלינו לפני הזמן." הוא דופק על השולחן. "בתור התחלה, יש פה חומר מסהר. תעברו עליו, מחר יש לכם מבחן."
---
מישהו מתקרב אליו. תולש ממנו את כיסוי העיניים. הוא ממצמץ, תוהה מה עכשיו ומה הוא עוד עתיד לעבור.
עיניים ירוקות, תלתלים חומים. הוא ממצמץ מול הפנים המוכרות. יותר מידי פעמים שאלו אותו עליו.
"אמיר." אוריאל לוחש, בוהה בפנים החיוורות. אבק מקרזל את התלתלים שמכסים עליהם. הופך אותם לצמר פלדה.
ההוא מכחכח בגרונו. קולו צרוד. "ברוכים הבאים בצל קורתי."
אוריאל מעפעף "אז אתה חי."
"חי." לעג בפנים המוכרות. "אפשר לומר. מי אתה?" הוא מתעניין.
אוריאל בוחן אותו. אז הנה הוא, המשימה שלו, ואין ביכולתו לדווח לאיש. "אוריאל בן חיים."
"נעים להכיר, תרגיש בבית." הוא מחווה בידו על החדר הלא גדול. רצפת בטון. קירות בטון. שום דבר נוסף. "מאיפה?" מברר.
"מבני ברק" פולט אוריאל.
גיחוך חוצה את פיו של אמיר. "באמת!"
"באמת." קובע אוריאל.
אמיר אומד אותו ממכנסי המוקה הקרועות ועד לחולצה התכולה והמקומטת. "אתה לא נראה מבני ברק." מציין.
אוריאל נאנח. כמה פעמים לאחרונה התבקש לשכנע אנשים בעובדות על עצמו?
שתיקה עומדת ביניהם.
אוריאל מתפתל באי נוחות, מנסה להתיישב.
אמיר עוזר לו לקום מהרצפה, להתיישב בתנוחה סבירה. "אז איך הגעת לפה?" הוא מתיישב ליד אוריאל.
"בעזרת חבריך הנדיבים." אוריאל מתוסכל. הוא הצליח! אם הם לא היו מוצאים את המדבקה... "הכל התחיל בערב תמים של מסיבת חברים, המוזיקה הרעישה בקולי קולות כמיטב המסורת..." בדל חיוך מעקם את שפתיו של אוריאל הוא מגולל את סיפורו, מגלה את אמיר קשוב וערני.
זה מקפיץ את אוריאל. איך אפשר להישאר שפוי במקום הזה? "לא התעללו בך?" הוא חייב לשאול. "זה היה כבר מזמן." אמיר מניע את ראשו בתנועה לא ברורה. "כבר שבועיים שלא ראיתי איש." הוא מושך בכתפיו.
"לא מבין מה הם רוצים ממני! למה הביאו אותי לפה?"
"הם כנראה שומעים אותך עכשיו." מזהיר אותו אמיר.
"לא אכפת לי. מה יכול לצאת להם ממני? הם יודעים עלי הכל. הם אלו שגרמו שיחשדו דווקא בי. הם רוצים משהו." אגרופיו נקמצים. הוא מרפה אותם. האזיקון לוחץ גם ככה.
"אני מאמין שעוד מעט תדע." אמיר מעביר יד בסבך תלתליו. עיניו של אוריאל מתמגנטות אליו.
"איך אתה משוחרר?"
אמיר בוחן את זרועותיו. "בהתחלה כן ההייתי קשור." הוא מהורהר. "יכול להיות שהם כבר לא פוחדים ממני?" תוהה.
אוריאל מגחך. "וממני כן?"
אמיר מנענע את ראשו. אגרופיו נקפצים.
"מה אתה יודע שאני - לא?" אוריאל בוחן אותו בחשד. האיש הזה חושב על משהו.
"תן לחשוב." אמיר מהסה אותו בתרעומת.
הוא משתתק. מבטו עובר על חולצת הטריקו שהייתה פעם שחורה, על הג'ינס הקרוע בברכיים, על הגרביים הלבנות המלוכלכות.
"איפה הנעליים שלך?"
"ששש..." אמיר מתעצבן.
אוריאל נאנח, פוער את פיו וסוגר אותו בנקישה מודגשת. אמיר שקוע בעצמו, לא מבחין בתנועותיו. הוא עוצם את עיניו בהשלמה. זה לא הדבר היחיד שמפריע לו במצבו החדש. הוא יתמודד.
מחשבותיו נודדות אל ידיו המשוחררות של חברו לצרה. למה שיחררו אותו? השובים שלהם בטוחים שאין להם איך לברוח או שהם פשוט סומכים על אמיר שישתף איתם פעולה? ואם כן אז למה לקחו ממנו את הנעליים? טוב, כנראה שהם פשוט יודעים שאין להם איך לברוח מפה.
אז למה הוא בעצמו כן קשור? יותר סביר שאמיר משתף איתם פעולה. אבל... הנעליים.
אז אולי הם אזקו אותו בשביל ההשפלה? זה הגיוני. אז למה את אמיר הם לא רוצים להשפיל? ומה אפשר לבקש ממנו – אזרח פשוט שאפילו לא עבר צבא?
"הם צריכים ממנו משהו." אמיר שובר את השקט.
אוריאל פותח עיניים בהפתעה. "אני אמור להחמיא לך על גאונותך?" הוא שואל בצרידות.
"תרגיש בנוח." אמיר מניח יד על כפות ידיו, מלטף אותן בעדינות.
אוריאל רועד, מניע אותן באי נוחות.
"מה שהם צריכים" ממשיך אמיר "זה משהו שרק אתה ואני נוכל לעשות. ביחד."
עיניו של אוריאל ממוגנטות אל היד המלטפת אותו. "מאיפה אתה יודע?"
"הם חיכו שאתה תבוא. בהתחלה קצת התעללו בי ושאלו כל מיני שאלות, אבל אחר כך השאירו אותי פה ולא התקרבו. ופתאום אתה פה." היד שלו מחליקה מאוריאל ונחה על ברכיו.
"אז למה..."
אמיר מחייך בעצב. "למה אתה אזוק, למה אני לא?"
הוא מהנהן.
"אני לא יודע. אולי זה תלוי בחלק שעל כל אחד ממנו לבצע."
"אבל, אתה הרבה יותר מנוסה ומיומן ממני." אוריאל מוחה. "לא יכול להיות שהחלק המשמעותי יותר הוא שלי."
"זו רק השערה שלי, ויכול להיות שממך הם יותר מפחדים כי יש להם פחות קלפי מיקוח מולך. אבל תחשוב אם יש משהו שאתה יודע ואני לא. כי אם קיים משהו כזה – הוא המטרה שלהם."
"אם ככה" אוריאל לא מביט בו. "למה אתה נמצא פה?"
הוא מניד בראשו. "אני לא יודע, כנראה שהם צריכים גם אותי."
אוריאל נעצר בחשד לפריצה למחשבי השב"כ ומסכים לשמש כסוכן כפול כדי להימנע מהעמדה לדין.
הוא נפגש עם אדם המזוהה עם הארגון שעמד מאחורי מתקפת הסייבר ונחטף.
האנשים שחטפו את אוריאל מגלים את מדבקת המעקב ומורידים אותה ממנו.
הם נועלים אותו בחדר בו נמצא אמיר - הסוכן שנעלם ואוריאל היה צריך לבדוק מה קרה לו ואם הוא חי.
לפני שנחטף אוריאל היה אצל שירה אחותו ואמר לה שהוא טס לאירלנד
הוא מקפיץ אותם לדום. בולע את החיוך המרוצה. הארבעה עומדים בגוו מתוח באולם המרווח. נאהל ליד המסך הגדול, יוסוף לפני שק האגרוף, דאוד ומוחמד נראים כאילו צומחים מתוך סבך חוטים סמוך לקיר השמאלי.
"עמוד נוח." הוא מניד בראשו. הם משילים מעליהם את התנוחה הקפואה. "אני רוצה לראות איך התקדמתם. נאהל, נתחיל בך." הוא פונה אל עמדת המחשוב. "אתם יכולים להמשיך בינתיים."
דאוד ומוחמד זולגים אל סבך החוטים.
"לפה את הירוק, אתה רואה." מוחמד מצביע על לוח אם ירקרק. "ואת זה אתה מחבר אל..."
יוסוף בוהה בו לרגע ואז מסתובב חזרה. ממשיך להילחם עם השק.
אללה מתיישב על הכיסא המסתובב, משאיר לנאהל את כיסא הפלסטיק. "בוא תראה לי, מה אתה יודע על המקום כבר?"
הוא מחייך בסיפוק. פותח תצלום לוויני. "הנה זה פה. מקום צפוף. בתוך בניני מגורים. אפשר להגיע גם מהכיוון הזה." הוא מזיז את הסמן בקו ישר מצד אחד. "וגם מהצד הזה."
אללה מהנהן לאישור.
"היתרון פה זה בניני המגורים שבאזור. הישראלים לא יעזו לפעול. מהרגע שנשתלט על העניינים השטח יהיה שלנו לגמרי."
"מה עוד?" החבטות של יוסוף משמשות כצלילי רקע לשיחתם.
"יש גם את התוכניות של המבנה אבל הבנתי שהוא עובר שינוי קל מפעם לפעם. בניה קלה, גבס וכזה." הוא פותח שרטוט אדריכלי. "זה גם די ישן."
"בסדר, יצטרכו עבודת שטח לפני."
נאהל נע בחוסר נוחות על הכיסא. הוא מתנועע תחתיו, משמיע קולות מדאיגים. "המבנה מכיל בסביבות אלף אנשים במשך היום. אני חושב שנצטרך תגבורת."
"תקבלו." פוסק אללה.
הוא מכחכח בגרונו. "הם לא עשו צבא אבל יש לקחת בחשבון שרובם צעירים, עם דם חם." הוא מטעים.
"דם חם?" תוהה.
"אהה." הוא מעלה סדרת כתבות על המחשב. התמונות המצורפות לא נראות טוב. "יש שם סכסוך רציני בין הפלגים השונים. אתה יכול לראות."
"תשלח לי." הוא מורה, קם מהכיסא וצועד לכיוון השניים השרועים על הרצפה במרכז האולם. נאהל שולח מבטים חומדים אל הכיסא הנוח שנותר מיותם, אך לא מעז לעבור אליו.
"מה איתכם?" הוא מקפיץ את הצמד הרוכן על תוכנית אדריכלית ענקית הפרושה על הרצפה. הם נעמדים. משפילים עיניים. "אנחנו יושבים עכשיו על המבנה, בודקים איך למלכד אותו." מוחמד רוכן בחזרה אל התוכנית המודפסת. הוא מצביע על סימונים מקושקשים בעט אדום, כדורי.
"מכיוון שמדובר באולם מרכזי גדול עם חדרי ספח, יספיק למקם את המטענים באופן שיפילו את התקרה על ראשי האנשים." ממשיך מוחמד. "לא נצטרך הרבה חומר נפץ."
אללה בוחן אותו בעיניים מצומצמות. "אל תצמצם בהוצאות." הוא מזהיר.
דאוד מרכין את ראשו. מוחמד מתרומם שוב מהכריעה שלו על הרצפה. "זה יחסוך לא רק בכסף." הוא אומר בשקט, לא מסתכל בעיניו של מפקדו. "זה יחסוך במעברי הגבול, בעבודת שטח מקדימה, בכוחות גם באירוע עצמו."
"אני מבין." הוא מהמהם.
דקת דומיה שוררת בחלל המרווח. נשימותיו המהירות של יוסוף ואנקות כיסא הכתר עליו יושב נאהל מחרישות את אוזניהם.
אללה שובר אותה. "מה עם החומר בעצמו?"
"שלוש דקות לחימוש המטען." משיב דאוד.
הוא מסתפק בניע ראש לא ברור. "משוחררים." מפטיר.
יוסוף זונח את ההתאבקות שלו על החפץ הדומם ומתקרב אליו. "המפקד?"
"בעוד שבוע בדיוק אבוא לצפות בכם." מחזיר לו אללה. "עד אז אתה אחראי שהמצב הגופני של כולכם יהיה לא פחות ממעולה."
יוסוף כולא נשימה. בזה הרגע קיבל את הפיקוד על החולייה. "שבוע?"
"מהרגע הזה." הוא מוחא כף.
הם שוב קופצים לדום.
"אתם יוצאים עם יוסוף אל מחנה אטאק." הוא נועץ בכל אחד מהם מבט ארוך. "הרכב מחכה לכם."
---
"אז מה אתה אומר?" הפלאפון תקוע בין כתפה לאוזנה, היא דוחפת את הספה במאמץ קל, המטאטא נשען על הקיר ליד. "ניסע לקריית ספר השבת?" שירה מתנשפת קלות.
"אני חושב שההורים שלי ישמחו..." דוד מהסס לרגע, כאילו חושש לדבר.
היא תופסת את המטאטא, מעבירה אותו על הרצפה שהתגלתה. כמה זמן לא הזיזה את הספה.
"האמת," דוד כנראה החליט לדבר. "גם אני אשמח."
היא מחייכת אל האבק, אוספת אותו אל כף אשפה. "מצוין. אז גם אני אשמח." מה זה? מתכופפת אל הלכלוך שולפת מתוכו דיסק אונקי בצבעי אדום שחור.
"מה קרה?" הוא שם לב לשינוי בקולה. ממה היא מוטרדת? דווקא חשב שיש לה קשר טוב עם המשפחה שלו.
"נאבד לך דיסק אונקי בזמן האחרון?" היא שואלת.
הוא מתבלבל. "מה?" פולט "לא, כלומר, לא נראה לי" הגבות שלו מתרוממות מעט.
"זהו" היא עונה. "גם אני לא, מוזר." מסתכלת על החפץ הקטן. יש עליו שאריות דבק סלוטייפ. "אז מה עושה דיסק אונקי של סאנדיסק מתחת לספה שלנו?"
דוד מחייך בהקלה. האישה המסודרת שלו, שתהיה בריאה, כל חפץ שלא במקומו הופך למטרד. "כנראה לא שמנו לב שנעלם. ב"ה, ד' חסך לנו עוגמת נפש."
"אם אתה אומר..." היא מניחה את האונקי על המדף של המפתחות. יותר מאוחר תבדוק איזה כרטיס אבד להם.
"אז אני אומר להורים שלי שאנחנו באים." הוא מסכם.
שירה מהנהנת. "כן."
"יופי, מצוין. אני פה למטה בעיקרון. אז רק שיחה אחת ואני עולה."
"יופי, להתראות" היא מנתקת. מחייכת לדמיון של בעלה משוטט בין פחי האשפה שבכניסה, שקוע בשיחה. בדיוק בשבילו אין פה קליטה ביחידה. תמיד אמרה שהיא לא תהיה הכלה המעצבנת שמקשיבה לשיחות שלו עם השוויגער.
אוריאל נחטף על ידי אנשיו של אללה. הוא נכלא בחדר יחד עם אמיר אותו הוא נשלח לחפש.
הדלת נפתחת. "בוא." נובח הסוהר על אוריאל מקרקש במפתחות ומסתכל במבט לא מרוצה על אמיר התומך בו, מסייע לו לקום. "תעזוב אותו." הוא מורה.
"הוא..." מתחיל אמיר.
"שתוק."
אמיר מתרחק ממנו במבט מתנצל. אוריאל יודע להודות על כך שעיניו נותרו גלויות.
אדם גבוה מחכה לו בחדר אליו הוא מוכנס. אדם, שלפני זמן בלתי ידוע הציג את עצמו בתור אללה.
"אנחנו צריכים את העזרה שלך." הוא אומר בחביבות אחרי שאוריאל מושב בכוח על כיסא חסר משענת.
אוריאל מרים גבה בעייפות. "חשבתי שקיבלתם ממנה הרבה מידי." הוא משחרר בציניות.
טראח. בלתי מוכן בעליל, הוא מוצא את עצמו על הרצפה, אפו שולח גלי כאב חזקים.
"חבל שאתה מאלץ אותנו להיכנס לשיח הזה." אומר האיש בחביבות. הבריון שהיכה אותו עומד לידו, מסתכל על אוריאל באדישות.
"שב יפה." גוער בו אללה כשהוא נשאר לשכב על הרצפה.
הוא קם לאיטו, נעזר בידיו הקשורות ומתיישב על הכיסא בחזרה.
"אני אהיה ברור" אללה מתיישב בנינוחות מולו. "זה או שאתה עוזר לנו, או שאתה מת."
אוריאל בולע את רוקו. כאילו לא הבין את זה קודם. אבל הוא חייב להראות להם שהוא חזק יותר מהאיומים שלהם. ככה זה ערבים מבינים רק כוח ואם ידעו כמה רוטט הלב שלו בין צלעותיו...
אללה מחייך לעצמו, לא מפספס גם את המצמוץ בעיניו של אוריאל. "אני צריך מידע." הוא נעצר, רווה נחת מול האימה הגלויה של הבחור.
אוריאל מתמקד בפניו של האיש. "אין לי." גרונו בוגד בו, שובר את המילים, מתעתע בהם.
אגרוף ברזל מוטח ישירות אל אפו. הוא שואג בכאב, מגלה את עצמו, כמה מפתיע, שרוע על הרצפה. הכאב ממלא את מוחו, צובע אותו בצהוב מסונוור. הוא עולה על גדותיו, נשפך לו מהעיניים.
מרחוק ממשיך קולו של אללה לדבר. "אל תדבר אם לא אמרו לך."
אוריאל נאנח. נוזל מלוח ממשיך לזלוג על לחייו. טעם מתכתי ממלא את פיו.
"אתה זקוק לעוד כמה כאלו לפני שתעשה מה שאנחנו רוצים?"
הוא לא עונה, דם מטפטף מאפו שמרגיש נפוח וחסר צורה.
בעיטה מדויקת בצלעות שלו סוחטת ממנו את כל האויר. הוא מתקפל, נאבק על הנשימה שלו. הריאות מסרבות לאפשר לחמצן להיכנס אליהן. חרחור. שאיפת אוויר נואשת. ערפל ממלא את שדה הראייה שלו.
לנשום.
"תענה"
הוא משתעל. פניו אדומות ממאמץ, נשימתו שורקנית. לא מצליח להוציא קול מפיו.
ברד של מכות נוחת עליו בכל חלקי הגוף. הוא מתכווץ בחולשה, מנסה למנוע כמה שיותר סבל. לא מצליח.
"תענה." חוזרת הדרישה. המכות לא פוסקות.
אוריאל לא יודע מאיפה כואב לו יותר. תגאל אותי מפה אלוקים.
הרגל. הגב. הוא לא מצליח לשמור על תנוחתו המתגוננת. עוצמת החבטות מעיפה אותו ממקום למקום. עוד קצת ולא תישאר עצם אחת שלמה בגופו.
"אתה משתף פעולה?" טראח. "אם לא תענה-" בום. "נמשיך." אי. "אין לנו בעיה ש..."
"כן." אוריאל גונח.
הם ממשיכים לבעוט בו, להכות.
"כן." הוא חוזר שוב.
מכה עוצמתית בעורף מסחררת אותו.
"די" הוא צועק, בולע דם. "אני- יעשה- מה- שאתם- אומרים." הוא מתנשף במאמץ. מכין את עצמו לחבטה הבאה. היא לא מגיעה.
רועד מעוצמת הכאב שמסתערת עליו, הוא משחרר אנחה נוספת. ערפל מושך אותו אליו.
"קום" פוקד עליו מישהו שהוא לא מצליח לראות. הוא מסתחרר, מנסה לשלות את עצמו מעומק הטשטוש שאוחז בו. בעיוורון הוא מתיישב על הרצפה. לא שולט בגניחות שמשמיע פיו. מסך שחור מכסה את שדה הראיה שלו, למרות שעיניו מגולות. הוא מצליח להחזיק את הכרתו עוד שניה נוספת. בסיומה הוא נשמט על הרצפה. לא מרגיש דבר.
---
הדלת הנפתחת בחריקה מדריכה את חושיו. אוריאל נהדף פנימה וקורס על הרצפה ללא תזוזה. הדלת נטרקת.
"אוריאל" אמיר מסתכל עליו בדאגה. הוא נראה נורא. "אוריאל" הוא חוזר כשאין שום תגובה.
"תתרחק ממני." הקול השבור יוצא מבין שפתים נפוחות. העיניים עצומות.
אמיר מתקרב. "מה עשו לך, ילד?"
"לך. אני לא שווה את זה." עפעף מורם, עין יורקת אש. "לך."
"מה קרה?" הוא רוכן עליו, בוחן את פניו החבולות.
"לך מפה."
חצי חיוך נתלה על שפתיו. "אין לי לאיפה."
"תעזוב אותי." הוא מנסה לגרור את גופו רחוק יותר.
"אני דואג לך." וגם רוצה לדעת מה הם מתכננים לנו.
"לא" גונח אוריאל, עיניו מבריקות. "אני בוגד."
מצחו של אמיר מתקמט, הוא מעביר יד ברעמת התלתלים. "אתה?" היו לו מחשבות כאלו, אבל כשאוריאל אומר את זה, זה נשמע אחרת. תזהר אמיר, אל תיפול קרבן למשחקי פסיכולוגיה.
עיניו מצטמצמות. הוא שולח יד זריזה אל אוריאל ומרתק אותו לרצפה. אוריאל נאנח. "תעזוב אותי."
"מה עשית?" אמיר קשוח.
"אמרתי להם..." אנחה. "הכל."
"מה עוד?"
אוריאל נושף. "זהו." דמעות מתגלגלות לו על הלחיים.
אחיזתו של אמיר מתרופפת. "אתה רציני?" הוא בוחן את הבחורצ'יק המוכה ברחמים. "חשבת שתצליח לשתוק? אתה יודע שכשחייל נופל בשבי, מניחים בצה"ל שכל המידע שהוא יודע נמצא בידי האויב?"
דממה. דמעות ממשיכות לזלוג מהעיניים החומות.
"אף אחד לא מצפה ממך לשתוק." חשק עולה בו לתפוס בכתפיו של אוריאל ולנער אותו היטב. הילד בטוח שהם נמצאים באחד מספרי המתח, שם הגיבור מצליח להערים על שוביו ולשתוק בחקירות. הוא מרסן את הדחף, יודע שכל תזוזה תכאיב לו.
אוריאל מנסה להזיז את ראשו, הגוף מאותת לו שלא כדאי. "אתה לא מבין." נאנק.
"נתחיל מהתחלה." קובע אמיר ומביט באוריאל. "לעזור לך לשבת?" הוא עוצר.
"זה יכאב." לוחש.
"אז לא." הוא מוכן לקבל את זה. "מה הם רצו?"
גונח. "מידע."
אמיר נאנח. "כן, הבנתי. איזה מידע, ואיך המידע הזה הגיע אליך?"
"הם שאלו על..." שאיפה. "חרדים."
"מה?"
"הם רצו מידע." אוריאל בולע את הרוק למול התדהמה הגלויה. "על הציבור החרדי. על קבוצות- פלגים, עדות, חוגים." משתעל. "אורח חיים, ניואנסים." הוא מקיא את הידע שאצר בקרבו, נעצר. "עניתי להם." לוחש. "על הכל."
"אני לא מבין." אמיר מבולבל.
אוריאל שותק.
"מה המטרה שלהם? לאיפה הם חותרים?"



Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //