סיפור בהמשכים נקניקיה של סיפור

[איזה אחד]

כתבתי סיפור קצר, בן שמונה פרקים.
סביבת הסיפור קצת פחות שגרתית, אבל אני מקווה שתהנו...
אי"ה אעלה כל פעם שתי פרקים קצרים.
אשמח מאד לקבל ביקורת בונה!
נ.ב. זה הסיפור הראשון שהצלחתי לסיים... נא להתחשב בכך בביקורות

אפילוג

יום העבודה הארוך התקרב אל סיומו, ממלא את ג'ו בתשוקה לארוחה טובה. אבל חובות הן חובות, ולכן הוא יצא לסיור הקבוע ברחבי המפעל, לוודא שאף מארז לא נשאר בחוץ ואף מקפיא לא הושאר פתוח, ובעצם שהכל תקין ומוכן לעבודת יום המחר.

כשעבר ליד המקפיא הפינתי נזכר שקול-בס אמר לו לבדוק את ווסת הטמפרטורה שלו שלאחרונה עשה בעיות. הוא פתח את הדלת הכבדה והציץ על ווסת הטמפרטורה. הוא היה נראה תקין לחלוטין, וגם טמפרטורת המקפיא הייתה בסדר.

ג'ו סגר את דלת המקפיא הגדול בחוזקה, לא שם לב שלשונית הנעילה משוכה החוצה מגוף הדלת. הדלת לא נסגרה אלא ניתרה חזרה אחורה כתוצאה ממפגש לשונית הנעילה עם גוף המתכת. ג'ו שמיהר לתפוס את האוטובוס הקרוב היה חסר סבלנות וטרק שוב את הדלת בעוצמה, ובכך רק גרם לה לנתר שוב אחורה במהירות, הישר אל כתפו.

הוא גידף בעצבים ואחז בכתף שספגה מכה מהידית המסיבית של המקפיא. "פעם שלישית גלידה" מילמל לעצמו, ובדחיפה עזה הוא הדף את הדלת בשתי ידיו, כשהכעס מתנקז ומחזק את עוצמת הדחיפה.

הפעם התוצאה הייתה שונה. קול פקיעה עמום נשמע וציר הדלת התחתון נכנע ללחצים. ג'ו נבהל ומיהר לבחון את הנזק. 'לא נורא' חשב לעצמו, 'הדלת תסתפק בשני הצירים העליונים'.



פרק 1

מאז שהילה זכרה את עצמה היה לה חלום. "אני לא רוצה למלא את התפקיד שלי בעוד מטבח. אם כבר להשביע רעבים- שזה יקרה במטבח המלכותי. לא בסתם בית פשוט", נאמה תמיד לכל מי שהיה מוכן לשמוע.

"אבל הילה", אמרה רוזי, "מה זה משנה איפה יהיה התפקיד שלך? אין הבדל בשבילנו, בסוף אנחנו רוצות שייהנו מאיתנו ויישבעו בזכותנו, מה זה משנה מי זה יהיה?" רוזי הייתה חברה טובה, אבל היא הגיעה מרקע פשוט. העגל שממנו היא באה היה מזן הרפורד, אז מה כבר היא מבינה?

"את לא מרגישה את זה", אמרה לה הילה בשכנוע עמוק. "אבל אני ממש חשה שזה הייעוד שלי. לשמש אנשים נעלים יותר, להתבשל במטבח הכי חשוב. כזה שיכבד את זכר הסבתא הסקוטית שלי".

סבתא הייתה פרה מזן אנגוס המשובח, שרעתה להנאתה במישורי הדשא הפוריים בסקוטלנד. היא הייתה בעלת תחושת חשיבות מופרזת, והתשוקה האחרונה שלה לפני שנלקחה לבית המטבחיים הייתה להיכנס לקיבה ראויה, חלילה לא להידחס לגוף פשוט מדי. וכאשר הירך שלה נשלחה למפעל Meat & Marvels ('בשר ופלאות') והפכה לנקניקייה לתפארת היא לא שכחה את הרצון הבוער הזה.

"אבל את לא יכולה לבחור לאיזה מטבח להגיע", טענה רוזי, "זה חסר סיכוי שנגיע דווקא למקום מיוחד".

הילה הרהרה בדברים. באמת רוזי צודקת, אין מה לומר. "נכון, אבל לחלום אני עדיין יכולה. לחלום ולקוות".

ובלילה היא חלמה שהיא שוכבת על קרש החיתוך במטבח בארמון בקינגהאם. אפילו קרש החיתוך לא היה רגיל, הוא היה מזהב! והכל היה נוצץ כל כך! הסכין שביד הטבח בהקה מנקיון, והיא חשה בדיגדוגים מעוררי צחוק כאשר היא בותרה לחלקים קטנים.

***

לא משנה איפה נקניקיה נרדמת בלילה, בדרך כלל בבוקר היא לא תהיה באותו מקום שבו נשכבה. לכן כאשר הילה התעוררה איפה-שהוא באמצע הפְנים של האריזה היא לא שמעה את הדי הדיבורים של מנהל המשמרת. אבל עדי וטליה שמעו בבירור, והם מיהרו לשתף את הילה בחדשות המשמעותיות.

הילה לקחה את הבשורה ממש קשה. "אתם בטוחות שזה מה שהוא אמר? המקפיא הזה מיועד לשליחה לצרפת"?

"כן" אמרה עדי, נהנית מתשומת הלב. עוד כמה נקנקיות שמעו אותה והקשיבו בהתעניינות. "קול-בס בעצמו אמר את זה".

"רגע, בצרפת יש מלוכה? יש ארמון?" שאלה הילה בתקווה.

"לא" ענתה רוזי. כולם ידעו שהמקור של רוזי הוא מצרפת, ואם היא אומרת אז היא יודעת.

באותו יום הילה שתקה הרבה. זה היה לא אופייני לה, ורוזי דאגה. "גם בצרפת יש אנשים טובים. אולי אפילו תגיעי למסעדה במגדל אייפל".

את הילה זה לא ניחם. "איזה משמעות יש לחיים שלי אם הם יסתיימו ללא תוחלת אצל אדם רגיל?" היא משכה באפה ומחתה כמה דמעות. "תמיד ידעתי שיש לי תפקיד מיוחד, נועדתי לבית המלוכה. נועדתי למשפחה עם דם אציל, ועכשיו מה? אני יאכיל איזה טיפש צרפתי?" היא משכה את המילה האחרונה במיאוס.

רוזי התקוממה. "האנגלים לא חכמים יותר מהצרפתים! וזה שאין להם מלך זה כי הם המציאו את הדמוקרטיה בעולם! אם לא המהפכה הצרפתית- אנגליה הייתה עדיין מונרכיה!"

הילה לא השתכנעה. "זה לא משנה בכלל!" היא בכתה, "אני לא רוצה לצאת מאנגליה, אני רוצה להגיע לַארמון בלונדון! אני רוצה להשביע מישהו שווה, נסיך משולשלת טיודור!"



פרק 2

בימים הבאים הרגישו כולם את הדיכאון שעטף את הילה. תמיד היא הייתה במרכז ודאגה לשמח את כולם, ואילו כעת העצב שלה העכיר את כל האוירה. הגיעו הדברים לכך שראש החבילה לא ראה מנוס מלזמן אליו את הילה. היא נקראה אליו והוא שוחח עמה בפינה שקטה.

"אני מבין את התחושה שלך, אבל אין מה לעשות בעניין. צריך להמשיך הלאה את החיים", אמר ראש החבילה. "העצב שלך משפיע לרעה על כל שאר החבילה, כולם חשים בדכדוך. צער זה דבר מדבק".

הילה נבהלה. הדבר האחרון שהיא חפצה בו זה להזיק לכולם. "אוי", היא אמרה, "אני ממש מצטערת. אבל תאמר לי אתה, מה אני יכולה לעשות? אני מרגישה כי טוב מותי מחיי, אין לי עניין בתפקיד של האכלת אדם פשוט. לא בשביל זה נוצרתי".

ראש החבילה הרים את גבותיו בפליאה; "הגזמת, בתי. כל כך משנה לך באיזה קיבה תסיימי? בסוף בכל מקום תזיני את האדם אותו דבר".

"לא" לחשה הילה ונענעה בראשה בעצב. "זה לא אותו דבר. אני מיועדת לאדם שלם יותר, לאדם חשוב ונעלה. באתי מגזע אצילי ואני צריכה למלאות את תפקידי בגזע עם דם אציל".

"אני לא חושב שאדם שנולד למשפחת מלוכה הוא אציל יותר שכל אדם אחר", נד לה ראש החבילה בראשו ושתק לרגע קצר, רואה שדבריו אלו לא עושים בה כל רושם.

"אבל אם זה כל כך חשוב לך- אל תאבדי תקווה" אמר לה הנקניק המבוגר לאחר מחשבה קלה. "נקניק זקן אמר לי פעם: 'מה שצריך לקרות הוא מה שיקרה'. תקווי אל אלוקים", חייך בעידוד, "אולי עוד תגיעי למקום שבו את חפצה".

***

ג'ו פיהק ארוכות, מתח את ידיו והביט בשעון. המשמרת מסתיימת בעשר, אבל סטוק גדול של בשר קפוא שהגיע אחר הצהריים דרש ממנו שעות נוספות, ושעת חצות מצאה אותו עדיין במפעל, עסוק בארגון האריזות האחרונות שנותרו בחוץ. המזגן המרכזי כבה זה מכבר וג'ו הרוטן ניגב את מצחו המיוזע בשולי החולצה.

חצי שעה אחר כך הוא העביר מבט אחרון על אולם האכסון הענק, בודק בעיניים עייפות אם השאיר אחריו את האולם מסודר ומאורגן, כיבה את האור ויצא מהמפעל.

הדלת של המקפיא האחרון בשורה תמיד הייתה בעייתית. הציר החסר הוכיח את הנחיצות שלו, ובשל הזווית והמיקום המרוחק שלה מהכניסה ספק אם גם אדם עירני היה שם לב שהיא נשארה פתוחה למחצה, כך שג'ו שויתר לעצמו על סיבוב הביקורת של סוף היום ודאי לא היה אמור לשים לב לכך.

***

הלילה היה חם. הקיץ האנגלי עוד שלט ברמה ואף התעלה על עצמו. והפעם, באורח חריג, גם דרי החבילה חשו זאת. הם נעו במקומם בחוסר נוחות.

"תמיד לא אהבתי את הדלת הזו" רטנה עדי, "החריקות שהיא משמיעה מחוררות לי את הראש". טליה הנהנה בהסכמה. "אבל מה יהיה אם הדלת תישאר פתוחה כל הלילה?" שאלה בלחץ, "זה לא מסוכן?"

"אוי, את נלחצת משטויות" ביטלה עדי את החשש, "שום דבר לא יקרה מטיפה חום".

אבל כנראה שזה לא היה שטויות. כך לפחות סברו שאר הנקניקיות אחרי כמה שעות. הדלת הפתוחה הורגשה היטב, אף נקניקיה לא הצליחה להירדם, ומלבושי הקרח בהם התעטפו תמיד הראו סימנים מדאיגים.

"הפיג'מה שלי נמסה לגמרי" קראה ניקי בחוסר אונים, ובמקום למצוא עידוד בעיני חברותיה היא ראתה שם פחד. הנקניקיות הרגישו שהם כבר לא קפואות כמו תמיד.

הפאניקה זחלה ללבבות כולם. עוד כמה שעות בחום כזה לא יותירו להם סיכוי. בהיעדר בגדי הקרח כבר לא היה אפשרי להצטמרר, וגם שיעולים לא נשמעו בחבילה בשעות האחרונות. אין מה לומר, הכפור שתמך בהם תמיד פינה את מקומו לחמימות מזדחלת, וזה לא היה חיובי משום כיוון.

"עדי" בכתה טליה, "אני לא רוצה למות, אני עוד צעירה! אני רוצה לסיים את חיי בכבוד על צלחת!" עדי חיבקה אותה ובכתה גם היא. "אני מזיעה, מי ירצה לאכול אותי אחרי שהייתי ככה?"

"הצילו!" צעק רון, נקניק רזה במיוחד. כעת הוא נראה צר מאי-פעם. יללות וקריאות רמות מילאו את חלל החבילה. אבל נקניקיה אחת לא הייתה שותפה לסערת הרגשות. הילה ישבה בצד, אדישה למדי, ולא נראה היה שהיא שותפה לדאגה המאיימת על חברותיה. "גם ככה העתיד לא מזהיר", הסבירה את פשר האדישות שלה לרוזי אחוזת החרדה, "אולי עדיף כבר לסיים עם זה וזהו".

קול צווחני התנשא פתאום מעל כולם. "ניקי, סליחה!" צעקה אורית, שהייתה ברוגז עם ניקי מאז שזו עקצה אותה על התספורת שלה. "אני מצטערת על איך שהתנהגתי אלייך, הייתי גועלית!"

"אוי, אני הייתי לא בסדר" בכתה ניקי. "לא הייתי צריכה לצחוק על השער שלך! אנא סלחי לי!" והן נפלו זו על צווארי זו בבכי. אווירת סוף הורגשה באוויר, ואף אחת לא רוצה לסיים את חייה עם מטען של כעס ושנאה.

 

[אא-אסתר]

אהבתי ממש!!
כתיבה סוחפתוקלילה והעלילה והאנשה מפתיעים במיוחד!
מחכה להמשך!

 

[רצתה]

מעניין!
מריח טוב בתקווה שהנקניקיות לא יתקלקלו...

 

[הלוחשת לתווים]

אוי זה ענקקק
מחכה להמשך, זה סגנון שמאפשר הרבה משחקי מילים משעשעים, לגמרי אוהבת את זה!!

 

[אוראל סולטן]

כתיבה מצוינת ועלילה משעשעת ביותר!
מצפים להמשך...

 

[איזה אחד]

תודה רבה על העידוד!
אשמח גם לביקורת במינון סביר... ללמוד מהמומחים
בע"ה אעלה המשך מחר.

 

[איזה אחד]

בשביל מי שהספיק טיפה לשכוח, חשבתי שאולי כדאי לפני כל העלאה של פרקים לכתוב תקציר ממש בקצרצרה. אשמח לשמוע את דעתכם, אם זה רעיון טוב או שזה סתם מיותר ומפריע לחווית הקריאה.

והנה התקציר בקצרצרה: הילה חשה שהיא חייבת להיאכל על ידי אדם אציל מגזע מלוכה. כשהיא שומעת שהחבילה שלה מיועדת ליצוא לצרפת, שם אין בית מלוכה, היא נכנסת לדיכאון.
בלילה הקֵיצי המקפיא נשאר פתוח והנקניקיות שמתחילות להפשיר חוששות לחייהן.


פרק 3

ראש החבילה צפה מהצד בסולחה, ובעוד אורית וניקי חבוקות נצנץ בראשו הרעיון. "אם נתקבץ כולנו יחד וניצמד זה לזה גופינו יקרר אחד את השני, יחד נתגונן ונשמור על הקור שבנו, שלא יפשיר!"

"וואו, איך לא חשבנו על זה?" אמרה עדי בהשתוממות. "כן, זה רעיון מעולה!", התלהבה גם טליה, והתלהבו כל הנקניקיות. אולי היה מוקדם מדי להספיד את עצמם, עוד יש תקווה. הם התקבצו כולם לדבוקה אחת, נדחסים לגוש אחד, מקשה אחת.

"אה, איזה ריענון!" קרא רון בשמחה. השינוי הורגש מיד, הם קיררו אחת את השניה והצבע חזר ללחיים. הנקניקיות נשמו לרווחה, חזרו לקוות שיראו את יום המחר. "איזה רעיון מוצלח" פרגנה עושי, נקניקיה מעושנת, לראש החבילה, "ממש הצלת לנו את החיים!"

"אה, זה שום דבר" הצטנע ראש החבילה, "רק מילאתי את האחריות שלי". אבל הוא באמת שמח מאד. פחד להיות זה שבמשמרת שלו קרה אסון גדול שכזה. הרי את מי יאשימו אם לא אותו, 'אתה הראש אתה אשם'...



הזמן המשיך והתנהל לאיטו. חלק מהנקניקיות שכבר נרגעו ניסו לנמנם בעמידה, ראשם עולה ונופל חליפות על כתפי הסובבים אותם. חלק היו ערניים מדי, לא נרגעו עדיין מהחוויה המטלטלת, מהפחד הגדול. שיתפו רגשות בטונים נסערים.

"איה!" צעק פתאום נקניק שמן במיוחד, פיקנטי שמו, כשנקניקיה נתנה לו בטעות מרפק בבטן. "איה!" צעקה גם רוזי, כשניקי דרכה על בוהן הרגל שלה. היא חשה בודדה במקצת, דחוסה לבדה בתוך קבוצת נקניקיות רועשות. היא תרה במבטה אחרי הילה, אבל לא ראתה אותה. פתאום שמה לב שלא ראתה אותה בכלל נדחסת עם כולם.

"סליחה, סליחה", היא אמרה שוב ושוב, מנסה לפלס דרך בתוך הדבוקה הנקניקית אל מחוץ לגוש הדחוס.

הילה שכבה לבדה בקצה החבילה, כבר מופשרת למחצה, הבעה לא ברורה על פניה.

"הילה", ניגשה אליה רוזי בדחיפות, "למה את כאן? בואי, זה מסוכן להישאר ככה. את עלולה להפשיר לגמרי!"

הילה נענעה בראשה. "די, אני השלמתי עם הסוף. תאמיני לי, אני מעדיפה כבר להפשיר פה מאשר לקפוא בצרפת".

"אוי, הילה, את ממש מגזימה!" נחרדה רוזי. "את עייפה מדי ומדברת שטויות. בואי עכשיו!". היא תפסה בידה הרפויה של הילה בשביל למשוך אותה, נלחצת מרכות היד. לא נשאר בה עוד הרבה קיפאון.

"לא", סרבה הילה לשתף פעולה. "עזבי אותי. אני כבר סיימתי". על פניה ארשת של תבוסה, אכזבה מהחיים.

רוזי החלה לבכות. "אם את לא באה אני גם נשארת כאן. נמות ביחד". היא התיישבה ליד הילה, טומנת את פניה בכף ידה.

דווקא זה עורר את הילה. "לא, את לא נשארת פה. מה פתאום?!" היא התיישבה. "לכי, תחזרי לקבוצה ותשמרי על החיים שלך".

"אני לא הולכת בלעדייך" אמרה רוזי בהחלטיות ושילבה את ידיה במרי. "נראה לך שאני פשוט אלך ואשאיר אותך למות פה?! לא אתן לך לסיים ככה".

הילה הייתה נראית נואשת. "די, רוזי", התחננה אליה, "תעשי לי טובה, תני לי להישאר כאן בשקט!"

רוזי פשוט לא ענתה לה. רק שילבה את ידיה חזק יותר, מניחה לדמעותיה להרטיב את פניה.

הילה חשה חסרת אונים. לא, היא לא רוצה להציל את עצמה, אז למה רוזי מתעקשת? מצידה שרוזי תפשיר איתה גם, זה לא בעיה שלה. זוהי בחירה אישית של רוזי.

אבל אחרי כמה דקות שהם ישבו כך, זו לצד זו, היא הרגישה שרוזי נחלשת קמעא, כבר לא מוגנת על ידי הגוש המקרר. המצפון שלה התעורר לחיים. לא, היא לא יכולה לתת לחברתה הטובה למות ככה, בגללה!

"טוב, מעצבנת אחת", היא אמרה, "בואי נלך, נצטרף לכולם". היא נעמדה בקושי, נעזרת ברוזי כדי להתייצב, ודידתה בחולשה אל עבר שאר הנקניקיות.

בליבה התבאסה על המצב. היא כבר הרגישה רגועה עם גזר הדין, הכינה את עצמה לגרוע מכל, בטוחה שגם זה פחות גרוע בשבילה מלהיות מאכל לאיזה צרפתי פשוט. היא חשה כעס על רוזי. למה היא מכריחה אותה לפעול בניגוד לרצונה?! נעמדה ביחד איתה צמוד לכולם, מרגישה את גל הקור הנעים שחודר אליה, אבל עדיין כעוסה על רוזי. הפנתה אליה את גבה במופגן, לא מסתירה את הניכור.

רוזי לא הייתה טיפשה, היא הרגישה את המסר ששודר מהילה, ודמעות עלבון בצבצו מעיניה. אבל היא לא התחרטה אפילו לרגע על מה שעשתה.



פרק 4

בבוקר הקולות הרמים נשמעו היטב ברחבי החבילה. "מי יצא אחרון אתמול בלילה?" זעם קול-בס, "המקפיא הפינתי פתוח! ג'ו!!"

קול לחוץ ענה לו. "אני, אאה... זה לא יכול להיות! אני תמיד עושה סיבוב לראות שכל המקפיאים סגורים!"

ג'ו נזכר בבהלה שבאמת אתמול דילג על סיבוב הביקורת. רק זה חסר לו, אם הנקניקיות שבפריזר הזה ילכו לפח- הוא יישא בהשלכות.

"לא יכול להיות, אה?!" התעצבן קול-בס, קולו עולה לטונים הגבוהים ביותר שיכל קול הבס שלו להפיק. "בא תראה בעצמך. איזה חוסר אחריות! אני מקווה בשבילך ששום דבר לא התקלקל!".

קול-בס התכופף, מישמש בידו כמה מהחבילות החיצוניות ועיקם את האף. "זה חצי הפשיר אבל זה עוד בסדר, החבילות עדיין קרות", הוא נרגע טיפה וסגר את דלת המקפיא. "ג'ו, תעביר את כל האריזות פה למשלוח שיוצא ללונדון הבוקר. לא כדאי לחכות איתם לייצוא בחודש הבא".

***

הילה הייתה בהלם. היא לא הייתה בטוחה ששמעה נכון, אבל החברות לא השאירו לה אפשרות להסתפק בזה.

"וואו, הילה, איזה יופי!" התרגשה עדי. "כן", החרתה אחריה טליה בהתלהבות, "שמעת?! לונדון! בסוף אנחנו נגיע ללונדון במקום לצרפת!"

הילה חשה שמחה גדולה בליבה, אבן ענקית נגולה מעל ליבה. 'לונדון!' חשבה וחייכה חיוך רחב. עוד יש לְמה לצפות, היא לא תעזוב לצרפת.

ואז באחת צפה רוזי במחשבתה. היא חשה בושה גדולה, איך התנכרה אליה אחרי שהיא שהצילה אותה. לא העיזה לחשוב מה היה קורה אילו רוזי לא הייתה מתעקשת, אילו הייתה מוותרת עליה, ועכשיו היא עצמה כבר לא הייתה כאן לשמוע שבסוף החבילה שלהם תגיע ללונדון...

היא רצה אל רוזי, מלאת כלימה, ונפלה בחיבוק על צווארה.

"אוי, רוזי!" היא דַמעה, "סליחה! את הצלת אותי ואני הייתי כל כך אנוכית! ועכשיו בזכותך אגיע בסוף ללונדון!"

"הכל בסדר" חייכה רוזי, קלה להתרצות. היה לה קשה להיות בלילה לבד, בלי הילה, והיא שמחה להתפייס. סוף טוב הכל טוב.



"אבל בעצם, מה עוזר לך להגיע ללונדון?" שאלה רוזי זמן-מה אחר כך, כאשר החבילה התנועעה לקצב נסיעת המשאית. "כמה סיכוי יש שאנחנו נגיע בדיוק לארמון המלוכה? לונדון ענקית, בטח יש בה אלפי אלפי מטבחים. וגם כאן משאית יש בטח כמה מאות חבילות. למה את חושבת שתגיעי דווקא לצלחת של מלכים? זה תרחיש נורא נמוך!"

"האמת, אין לי מה לענות לך" אמרה הילה. "אבל לפחות אני יכולה לקוות, יש לי סיכוי. מישהו חכם אמר לי", ציטטה הילה בחיוך את ראש החבילה, "'מה שצריך לקרוא הוא מה שיקרה'".

אבל עמוק בתוך הלב הילה ידעה שהיא עובדת על עצמה, טומנת את הראש בחול. לא מוכנה להכיר במציאות, בכך שאין סיכוי כמעט שדווקא החבילה שלהם תגיע לארמון. משאית ההקפאה פורקת סחורה בכל רחבי לונדון רבתי, אז סטטיסטית הסיכויים שלה להגיע למחוז חפצה לא גבוהים מהסיכוי להגריל פרס בלוטו. הילה נאנחה בעצב ועצמה את עיניה מותשת.

'אלוקים', ביקשה ללא קול, 'אני מרגישה שאין לי תקנה אלא רק בצלחת של איש אציל, למלאות בטן ממשפחת המלוכה. בבקשה תעשה שזה יקרה!'

אבל לא תמיד אלוקים מנהל את העולם על פי בקשותיה של נקניקיה. גם הילה הייתה מודעת לכך, ודכדוך כבד עטף אותה.

 

[מימיי]

עלילה טובה ומשעשעת!
אהבתי את הזרימה שבכתיבה ואת הקלילות של הדמויות.
ויש לי רק שאלה אחת.
איך, למען השם, איך חושבים על להאניש (האנשה) נקניקיות??
אשמח שתשתפו מה קרה בתהליך..

 

[Ruth 7884]

וואו, סיפור חמוד ממש ולא שגרתי בעליל!!
ולמרות ואולי בגלל שזה לא שגרתי ממש נהניתי לקרוא את זה.
וגם אני מצטרפת לשאלה של @מימיי ...

 

[איזה אחד]

איך, למען השם, איך חושבים על להאניש (האנשה) נקניקיות??

האמת היא שפשוט תקופה ארוכה חיפשתי לקנות נקניקיות טבעול, ולא היה בחנויות.
כשמצאתי סוף סוף חבילת נקניקיות בחנות נסחבתי איתה הביתה דרך ארוכה, ובמהלך הדרך היה לי זמן לחשוב על הסיפור... משם עד שהילה קרמה עור וקרח הדרך הייתה קצרה.
אני לא יודע מאיפה קפץ לי הרעיון להאניש נקניקיה. פשוט ה' הוריד לי את הרעיון...

 

[מימיי]

האמת היא שפשוט תקופה ארוכה חיפשתי לקנות נקניקיות טבעול, ולא היה בחנויות.
כשמצאתי סוף סוף חבילת נקניקיות בחנות נסחבתי איתה הביתה דרך ארוכה, ובמהלך הדרך היה לי זמן לחשוב על הסיפור... משם עד שהילה קרמה עור וקרח הדרך הייתה קצרה.
אני לא יודע מאיפה קפץ לי הרעיון להאניש נקניקיה. פשוט ה' הוריד לי את הרעיון...

זאת יכולה להיות אחלה של פרסומת

 

[איזה אחד]

זאת יכולה להיות אחלה של פרסומת

האמת שבהתחלה חשבתי על זה ברצינות... אבל לא ידעתי איך לקדם עם זה.

 

[איזה אחד]

פרק 5

לונדון היא עיר ענקית, ומתגוררים בה ובפרבריה כתשעה מליון בני אדם. מפעל Meat & Marvels מוציא ללונדון לבדה למעלה מעשרה משאיות גדולות גדושות בנקניקיות מכל הזנים והמינים, כאשר כל משאית אחראית על רובע בעיר.

המשאית שהייתה בדרך לרובע וסטמינסטר הזדחלה בכבישים שכבר היו עמוסים בשעת הבוקר המוקדמת. הנהג עישן סיגריה להנאתו ונשף את העשן באיטיות אל האויר הפתוח מבעד לַחלון.

"הגעת ליעד" נשמע קולו הקרייני של הוויז, והנהג פנה אל רובע וסטמינסטר. כמו כל יום הוא נכנס אל הרובע מצד מערב, נסע לאורך הייד פארק המרהיב, מתבונן בקנאה מהולה בהערצה בתושבים ספורטיביים שרצים לאורך השבילים. 'הגיע הזמן שגם אני אעשה קצת כושר' חשב לעצמו וטפח על הכרס, וכמו כל בוקר כשראה את הרצים החליט- 'הערב אני אעשה הליכה עם ליאורה'. אבל הוא ידע שכמו כל הערבים הקודמים, אין סיבה שבדיוק היום ההחלטה הקבועה תגבר על העייפות של אחרי ארוחת הערב.

הוא פנה ימינה לכביש גישה ונעצר לפני שער הברזל הגדול שמחובר לחומה המקיפה את הארמון. הכניסה הזו הייתה שקטה, לא כמו הכניסה הראשית מסביב. מכאן נכנסו בעיקר משאיות אספקה. הוא צפר וחיכה שהשומר יפתח את השער, נופף לו לשלום והמשיך בנסיעה איטית עד שהגיע לשטח פריקת הסחורה, צמוד לכניסה האחורית של המטבח.

היה לו מסלול קבוע כל בוקר. בגלל שהמפעל היה ממוקם מערבית ללונדון הוא תמיד הגיע לרובע וסטמינסטר מהצד המערבי שלו, והתחיל משם את המסלול. ארמון בקינגהאם ממוקם בקצה המערבי של הרובע, סמוך לפארק הגדול, ולכן היה התחנה הראשונה שלו כל בוקר.

הנהג יצא מהמשאית ופתח את דלתות המטען, מוציא עשרה חבילות של נקניקיות ומניח אותם על שולחן נמוך שניצב בסמוך.

החוק הפיזיקלי קובע שבאופן של חלל עם כניסה אחת מי שנכנס ראשון יוצא אחרון ומי שנכנס אחרון יוצא ראשון. חבילות הנקניקיות שהוצאו בחופזה מהמקפיא הסורר והועמסו ברגע האחרון על המשאית היו האחרונות להיכנס למטען הקפוא של המשאית, ומשכך היו החבילות הקרובות אל דלתות מטען המשאית, ונלקחו אחר כבוד אל הארמון המלכותי.

***

הנקניקיות הביטו סביב, מוקסמות מהמטבח המופלא, ההדור והעצום בגודלו. הם נחו כעת על גבי השיש, אחרי שהטבחים פתחו את החבילה וחשפו את הנקניקיות לאור בלתי אמצעי, לאחר זמן רב שהיו סגורות בתוך החבילה החשוכה יחסית.

העיניים לא פסקו לבלוע את המראות החדשים. השיש בהק בצבע אפרפר מנומר, התקרה הגבוהה הייתה לבנה ויפה, לא אפורה ומכוערת כמו במפעל. מערכות כלים יפות ונוצצות מניקיון הפיצו זוהר מנצנץ, והטבחים ניצחו על המלאכה בלבוש לבן הדור.

"וואו, איזה מטבח!" התלהבה עדי. "נכון", הנהנה טליה בראשה במרץ, "שווה להגיע לארמון!" ניקי ואורית התווכחו איזה סט כלים יפה יותר, פיקנטי השמן רחרח מאכלים מגרים, מצליח להלהיב את רון הרזה עם תיאורים מגרים על מנות אוכל עסיסיות.

והילה, היא פשוט הייתה מאושרת. כל כולה קרנה מאושר. משאת נפשה הולכת להתגשם- החלום הגדול שלה קורם עור וגידים! הנה, היא הגיעה למטבח המלכותי, למעונם של בני משפחת המלוכה האצילית, ועוד מעט היא תשביע נפש אצילית רעבה, היא תתעכל בגוף נעלה וחשוב, ותכנס למחזור של דם אצילי וטהור! פניה התקבעו לחיוך מאוזן, עיניים רחבות ופה פעור מהתלהבות והשתוממות.

"רוזי", שיתפה את חברתה הטובה בהתלהבות, "הנה בא היום הגדול! סוף טוב הכל טוב!"

רוזי גם היא הייתה אחוזת התפעלות מההדר שנִגלה לנגד עיניה. "כן" ענתה פזורת דעת, "זה באמת נפלא"! מי לא רוצה למלאות את תפקידו בארמון מדהים שכזה. הנקניקיות כולם שמחו וצהלו, משתפים זה את זה ברגשות התפעמות. כולם, מלבד ראש החבילה המבוגר, שרק חייך למראה ההתלהבות של הנקניקיות ולא היה שותף לריגוש הגדול.

"ראש, תשחרר קצת, מותר לך להתלהב מהארמון" אמרה לו המעושנת וקרצה עין. "כן", אמר גם רון, "תהנה קצת, מה יש?"

ראש החבילה חייך בסלחנות. "זה הכל תפאורה חיצונית" אמר ברוגע, "יש גיל שבו כבר מבינים שהמעטפת היא הדבר הכי פחות משמעותי".

הטבח שבא להתחיל לעבוד על ארוחת הצהריים הפסיק את השיחה, ולאחר דקות-מספר שכבו הנקניקיות בנחת בתבנית בתוך תנור והתבשלו להם להנאתן. "וואו", אמרה הילה בהתרגשות, "אנחנו מתקרבות לרגע הגדול!" היא שמחה כל כך על הזכות להיות ארוחה למשפחת המלוכה. "אולי אפילו אצליח להשתחל לצלחת של המלכה בכבודה ובעצמה" שחה בעיניים בורקות לַנקניקיות, "זה יהיה פנטסטי!"

"אבל למה את בטוחה שתגיעי לצלחת של בני המשפחה, אולי יגישו אותך לאחד מהמשרתים או הפקידים שעובדים בארמון?" חקרה טליה.

"אל תדאגי לזה", חייכו עיניה של הילה, "יש לי תוכנית".



פרק 6

אחד הטבחים פתח את דלת התנור. "אוהו, הנה זה בא!" קראה עדי בעליצות, ולאחר שהטבח בדק אם הנקניקיות נראות מוכנות הוא הוציא את התבנית והניח אותה על השיש הגדול.

"שף, הנקניקיות בחוץ!" קרא הטבח בקול רם.

השף הופיע עד מהרה, למרבה ההתרגשות של הנקניקיות, והיה נראה בדיוק איך שהם דמיינו אותו; נמוך וגוץ, כרס נכבדה שרמזה על האהבה הגדולה שלו לתפקיד כשסינר לבן מנסה לשווא להסתיר את הדומיננטיות העליזה שלה, וכמובן- כובע שפים לבן וגבוה, שהיווה משקל נגד לנמיכות הקומה של הלובש אותה.

הוא גלגל את שפמו הארוך סביב אצבעו בטרם פתח במחול בישולים; חתיכות בשר אוסאדו נוטפות שומן על הגריל יחד עם פרגיות עסיסיות ברוטב מתקתק, אורז לבן מעורב באפונה ובנוסף קוביות בטטה מבושלות, בצד גזר ופלפל עם פטריות מטוגנות יחד במחבת, צ'יפס אפוי בתנור, והכי חשוב- נקניקיות משובחות, אפויות היטב ומדיפות ריח מעורר תאבון.

"טום, תערוך לי פה סטים של צלחות" הורה השף לאחד מעוזריו. "היום אני מנסה שילוב חדש. אוסאדו על מצע של רוטב טרימפול ממוזג בתמצית דובדבנים מתוק, בשילוב מעט חמאה ויין לבן", שח השף לטום תוך שהוא מוסיף מלח פה ושום כתוש שם, תוחב אצבע שמנמנה לתערובת וטועם בסקרנות.

"וואי, יצא חבל על הזמן!" התמוגג השף על התוצאה. "תטעם גם אתה", הציע בנדיבות לטום.

טום היה עובד חדש במטבח, איש צוות נוסף שהגיע לאחר שאחראי המטבח התלונן על מחסור בידיים עובדות. הוא היה צעיר נחמד ותמים, ביישן במקצת, מסור מאד לעבודה ומלא בהתרגשות בשל העובדה שנבחר לשמש בארמון המפורסם. גם הוא הכניס את אצבעו לרוטב, במבוכה לא מבוטלת. אמא חינכה שלעולם לא אוכלים עם הידיים, כל שכן שלא עושים טעימות עם אצבע מהסיר. אבל הטעם היה באמת נפלא!

גם הנקניקיות פִנטזו על טעימה. "הריח מגרה נורא", לחש פיקנטי לרון בתאוותנות.

סטים של צלחות הובאו, והשף הדגים לטום איך להכין את המנות; ראשית הוא סידר את האורז בצלחת עמוקה ורחבה, יוצר מצע רחב, על גביו פרס חתיכות ארוכות וצרות של האוסאדו יחד עם מנת פרגית, ומעל כל זה יצק בנדיבות מהרוטב המיוחד שהכין. בצד הצלחת לא נפקדה תערובת הירקות המטוגנים.

בצלחת שטוחה קטנה יותר ערימת צ'יפס קטנה עם שלושה נקניקיות אדומות וריחניות, ובצלחת מטבלים הוא פינק ברוטב צ'ילי מתוק, רוטב אלף האיים וקטשופ.

"אני הולך לארגן עכשיו את ההגשה של הדגים במנה הראשונה והסלטים" אמר השף, "אתה לבינתיים תכין מנות לכל הסועדים". הוא הצביע על ערמת הצלחות, "את כל המנות תכין בצלחות האלו, אבל עוד חמש מנות תכין בסטים המוזהבים שעומדים שם בפינה, זה בשביל משפחת המלוכה".

"ככה זה תמיד?" התפלא טום, "מגישים להם אוכל בצלחות שונות"?

"אה", גיחך השף, "זה שגעון שנכנס לאחרונה לאשתו של הנסיך, היא החליטה שכבוד המלכות מחייב שגם בזמן הארוחה יהיה היכר ברור מי מהסועדים הוא מהמשפחה".

***

'עכשיו הזמן לפעול' חשבה הילה כאשר השטח היה ריק מעובדים.

הצלחות כולם היו מאורגנות כבר להגשה, מעלות אדים ומדיפות ניחוח מטריף חושים. הילה שכבה יחד עם עוד שני נקניקיות בצלחת המיועדת, אבל היו לה תוכניות אחרות. היא שמה לב להבדל בין סוגי הצלחות והבינה את המשמעות של הדבר.

'זה עכשיו או לעולם לא', חיזקה בליבה את ההחלטה המקורית, והשליכה את עצמה מהצלחת בגילגול מרשים. היא נחתה על השיש האפור, מתגלגלת הלאה ועוקפת צלחות עמוסות. "הֵי רוזי", לחשה כשעברה לידה, "שיהיה בתאבון למי שיזכה בך!"

עוד עקיפה ועוד גילגול, ניתור קטן וקפיצה מרשימה ו-הופ! הילה מצאה את עצמה אחר כבוד בצלחת מוזהבת, והצטרפה לשלושת הנקניקיות שכבר היו שם. היא שמחה לפגוש שם את ראש החבילה יחד עם עדי וטליה.

"אפילו הטבחים ידעו לשים אתכם ביחד", צחקה הילה. כעת היא כבר הייתה רגועה, ידעה שהגיעה אל המקום הנכון.

תכונה הורגשה ומיד הופיעו צוות המטבח בראשות השף, נכונים להגיש את המנה העיקרית לשולחן.

השף העיף מבט בוחן על המנות והזעיף את פניו. "טום! חסרה כאן נקניקיה!" הוא המשיך לבחון את המנות וגילה על צלחת נוספת כמות לא מתואמת של נקניקיות. הוא העביר נקניקיה אחת מכאן לשם והנהן בשביעות רצון. האישור ניתן והמנות החלו מוגשות אחר כבוד אל הטרקלין הגדול.

 

[בובה בובה]

הפרק האחרון חסום בנטפרי...

 

[איזה אחד]

הפרק האחרון חסום בנטפרי...

מה אפשר לעשות בעניין? ומה הקשר שהוא נחסם?

 

[ST.R]

מה אפשר לעשות בעניין? ומה הקשר שהוא נחסם?

כנראה יש שם מילה שחסמה את זה,
צילום מסך אמור לעזור..

 

[איזה אחד]

כנראה יש שם מילה שחסמה את זה,
צילום מסך אמור לעזור..

מה הכוונה צילום מסך, לפרסם שוב את הפרקים האחרונים בצורה של תמונת צילום מסך?

 

[ST.R]

מה הכוונה צילום מסך, לפרסם שוב את הפרקים האחרונים בצורה של תמונת צילום מסך?

בדיוק, רק את הפרק האחרון

 

[מימיי]

מה אפשר לעשות בעניין? ומה הקשר שהוא נחסם?

יכול להיות שנטפרי חסם בגלל התיאור של הבשר עם החמאה.
נראה לי פשוט הכי הגיוני..

 

[איזה אחד]

פרק 7

חדר האוכל המלכותי הוא אחד החדרים הגדולים בארמון. כאשר הדוכס מבקינגאהם בנה את המקום כבית אחוזה בשנת 1703 היה חשוב לו במיוחד להוציא את העיניים של האורחים הרבים שתכנן לארח שם.

בהתאם לכך, עיצוב החדר היה מיזוג של סגנון כבד-עתיק לצד פאר והדר שמשדרים יוקרה. החדר היה גבוה במיוחד, כשתקרתו מעוטרת בריקועים שמזכירים שמשות וכוכבים. חלות צרים וגבוהים השקיפו על הגן הגדול, ווילונות כבדים בצבע ארגמן השתלשלו מן התקרה, משתלבים בצבע העץ של השולחן והכיסאות.

לארוחה מוזמנים מידי יום אורחים רמי-דרג, נציגים מדיניים מרחבי הגלובוס יחד עם שועי-עולם. אחדים מבני המשפחה המלכותית מכבדים את הנציגים בהשתתפותם, ולעיתים קרובות גם המלכה תופיע במקום במלא הדרה המלכותי.

כעת ישב הנסיך סמוך לשגריר צרפת והקשיב לפטפוטיו של זה.

"אז מה הוא ענה לו"? התעניין הנסיך בנימוס אנגלי כאשר השגריר עצר ללגימה מכוס הקריסטל המרשימה שניצבה לידו.

"אתה לא תאמין", הניף השגריר את הכוס בדרמטיות, "הוא פשוט שתק ולא הוציא הגה מהפה!" צחק השגריר. "איזה בידור זה היה!"

"חה חה חה, זה טוב", צחק גם הנסיך. ואז הוא זז אחורנית כדי לאפשר למלצר להניח לפניו מן הצלחות המונחות על המגש הגדול שמוחזק בידו.

המלצר, שתווית הענודה על דש חולצתו גילתה כי שמו הוא טום, הוריד את צלחת הנקניקיות בידו האחת בעוד ידו השניה מחזיקה את המגש.

הוא לא שם לב שבדיוק באותו רגע מלצר נוסף התכוון להניח צלחת עמוסה לפני השגריר, וכשהוא הוריד את המגש מעט מטה כדי להוריד ממנה צלחת בשר לנסיך התוצאה הייתה מפגש קטלני של המגש שלו עם המגש שנשא המלצר שלידו.

התוצאה לא הייתה יכולה להיות גרועה יותר גם אילו מרפי בעצמו היה מארגן אותה. תכולה של שני מגשים צנחה על הנסיך והשגריר שלידו, לא מותירה להם סיכוי להתחמק.

תערובת של רצועות בשר, רוטב אדמדם, אורז ואפונה ועוד חתיכות ירקות חסרות צורה ברורה עטו את הנסיך בשכבה נוזלית דביקה ומסריחה, כאשר כוס הקריסטל שנשמטה מידי השגריר המופתע הצטרפה לחגיגה והתנפצה לרסיסים, היין שבתוכה ניתז לכל עבר, תורם את חלקו לבגדים המכובדים.

שקט סמיך השתרר באחת בחלל הטרקלין. עשרות עיניים נפערו לגודל מקסימלי, ואז השקט נקטע, כשכולם קמים ממקומותיהם ומנסים להושיט עזרה, בעיקר בעצות חשובות ומועילות של חכמה שלאחר מעשה.

הנסיך והשגריר היו מטונפים מכף הנעל השחורה הבוהקת של השגריר ועד הפונפון הכחול של הנסיך.

לאחר רגע ההלם הראשוני הנסיך האדים כולו מזעם וצווחות רמות נשמעו בכל רחבי החדר הגדול.

"תתבייש לך! אתה נורמלי?!" צעק הנסיך על טום האומלל שלא ידע מאיפה זה בא לו. "שלומיאל שכמוך! מי קיבל אותך לעבודה בארמון?! מתאים לך יותר לעבוד בזבל!" הנסיך השתולל, שוכח כליל את נימוסיו האנגלים ואת אצילותו המלכותית.

מראה חליפתו שבעבר הייתה כחולה וחולצתו המנוקדת באדום-כתום-חום היה הרבה מעבר ליכולת הסיבולת שלו.

"די, תירגע", ניסה להרגיע אותו השגריר, בעודו מנער מעצמו שאריות אורז, "הכל בסדר, לא קרה כלום".

"מה לא-קרה-כלום" צרח הנסיך, "תראה איך אני נראה!! איזה בזיון לבית המלוכה!!" קצף עלה בשפתיו, עיניו כמו יוצאות מחוריהן וכל כולו סמוק מזעם. "והכל בגלל המלצר עלוב הנפש הזה, בושה וחרפה!! אתה תפוטר עוד היום!!" הטיח במלצר בעיניים יורות גיצים, "לא יוצלח שכמוך! לך, לך מפה, תסתלק לי מהעיניים!!"

טום המסכן לא ידע את נפשו. הוא חש מושפל כפי שמעולם לא הרגיש, הלום מעוצמת ההתפרצות של הדמות המלכותית, ולמול הצעקות רק רצה שהאדמה תפצה את פיה ותצרף אותו לקורח ועדתו.

הוא ניסה למלמל התנצלות אבל לא הצליח לפתוח את פיו. מעולם, אפילו לאחר שמרח את כסא המורה שלו בממרח שוקולד, הוא לא היה במעמד כזה, בו משפילים אותו בצורה כזאת, ובפומבי, ועוד כשהנסיך החשוב והמוערך הוא שאחראי על העניין.

דמעות עלבון בצבצו בזויות עיניו. הוא השפיל את ראשו ויצא בראש מורכן מהאולם, רץ לפינה חשוכה ונתן דרור לדמעותיו.

הנסיך קילל ורטן, תוך כדי שצוות הנקיון ניסה להחזיר את המצב לקדמותו.

"עזוב, תשחרר", ניסה השגריר להרגיע את רוחו. השגריר היה נראה גם הוא כמו מקבץ נדבות, כולו מרוח ברטיבות אדמדמה דביקית, אבל הוא זרם עם זה, כאילו הדבר אינו נוגע לו. הוא הרגיע את הנסיך, הזכיר לו את מעמדו ואת המצופה ממנו.

פרק 8

בצלחת הקטנה שהונחה לפני הנסיך רגע לפני שהכל החל, צפתה הילה במתרחש בעיניים קרועות לרווחה. יחד עימה שהו טליה וראש החבילה, וגם הם בהו במתרחש בעיניים גדולות. זה מחזה מעניין ולא שגרתי, לא כל יום קורה בלאגן שכזה ולא בכל עת רואים התפרצות שכזו ממי שאַמון על הנימוס והאיפוק האנגלי. אבל הילה, בשונה מהם, הייתה מזועזעת ממה שראתה.

כבר במטבח היא שמה לב לעדינותו של טום, לביישנות וחוסר הביטחון של עובד חדש, והיא ראתה היטב כיצד נשפך דמו ברבים. היא ריחמה עליו בכל ליבה, הרגישה את ההשפלה שעבר, את חוסר האונים שמביא עימו עלבון פומבי.

"זה בכלל לא היה באשמתו", אמרה בכעס לטליה, "המלצר השני התקרב אליו מידי. הנסיך סתם הוציא עליו את העצבים!" הוציאה היא את עצביה שלה באוזני חברתה. "ככה לצעוק עליו בפני כל הסועדים, ואף אחד לא יצא להגנתו!"

הילה התאכזבה מאד מהתלהמותו של הנסיך. לא כך אמור להתנהג איש אצילי, נצר לשולשלת טיודור המפוארת. כמה שהזדהתה עם השפלתו האומללה של טום כך זעמה על התנהגות הנסיך. "אם כך מתנהג נסיך, איזה ערך יש לדמו האצילי? במה נחשב הוא מעל כולם?", התמרמרה בקול. למען האמת, היא כבר לא הייתה בטוחה שהיא עדיין משתוקקת להיות ארוחה לנסיך.

כמה חלמה על הרגע הזה, דמיינה אותו בזמני ערות ושינה. כמה שאפה להגיע לארמון, פינטזה ללא הרף על לענג איש מבני המלוכה. כספה לכך מיום היותה, לא הסכימה לוותר על החלום גם כשנראה היה שאין לכך סיכוי. הרי לא ראתה משמעות לחייה אם תצא מאנגליה, אם תיוצא לצרפת. הרגישה בדמה שהתפקיד שלה בעולם הוא להזין גוף חשוב ונעלה, להיכנס למחזור דם טהור ואצילי.

והנה, בצירוף מקרים מופלא וכנגד כל הסיכויים אלוקים הביא אותה הֶנה, להגשים את המטרה אליו ייחלה תמיד. היא הייתה אמורה כעת להתמלא באושר צרוף, להתכונן בחדווה למלא את תפקידה באופן הטוב ביותר, להשלים את אשר התאוותה לו כל כך. אין שמחה כהגשמת חלום, וכגודל הציפיה אמורה להיות גדולה השמחה. אבל האם באמת היא מרגישה את כל זה? האם הדם שלה שוצף בריגוש עז, בציפייה לסוף הטוב?

לא. אין היא מרגישה בליבה מאום מכל זה. רק אכזבה, אכזבה גדולה ועצומה, שבולעת אותה אל תוך תהומות של ריק וממלאת את כל ישותה בריקנות גדולה ומרירה.

לא לזה ציפתה, לא על זה חלמה. בן למשפחת המלכות, אולי מי שיהיה בעצמו למלך יום אחד, אמור גם להתנהג בהתאם. לנהוג באצילות, בחן ובחסד, להקרין טוב על סביבתו, למלא את העולם באור וטוהר. ודאי שלא להתנהג בצורה הפוכה מכל זה, להתפרץ על אדם ולכלות בו את זעמו בצורה כזו, לנהום כחיה טורפת החושפת טלפיים חדות ואכזריות.

אין היא מבקשת להיכנס לגוף בהמי כל כך, לזון אדם שלא מסוגל לראות אלא את עצמו. אין כאן לא חשיבות ולא הוד-רוממות, לא נעלה ולא אצילי. לא אל הנער הזה קיוותה, לא אדם כזה יכבד את זיכרונה של סַבַתה, לא זה האיש ולא זהו המקום.

זה היה משבר של ממש עבור הילה. ניפוץ אכזרי של כל האמונה שליוותה אותה כל חייה.

ראש החבילה החכם שמע את התסכול שלה, ראה את הדמעות המאיימות לפלוש החוצה. והוא הבין, שיער מה המחשבות שעוברות בראשה.

"הילה, ככה זה", פנה אליה ראש החבילה בְרוֹך. "אין ביטוח לאף אחד. מיטת אפיריון מלכותית שבה אדם נולד לא מבטיחה לו טוהר מידות יותר מלכל אדם אחר. זה לא משנה מה התנאים הסביבתיים או החיצוניים, המעלה והחשיבות האמיתית יבואו לאדם רק מתוך-תוכו, רק כתוצאה מהבחירות האישיות שלו". הילה האזינה לו בקשב רב, ולמרות שפעמים רבות שמעה את הדברים בעבר מרוזי ומשאר הנקניקיות, דומה שהמחזה שארע לנגד עיניה היה בגדר תמונה אחת ששווה יותר מאלף מילים.

"הנה, תיראי את הצרפתי", המשיך הנקניק לאחר שתיקה קלה והניד את ראשו אל עבר השגריר, "דווקא הוא נראה איש עממי, אבל תראי את אצילות נפשו, איך לא כעס ולא התלונן. הוא רק ניסה לרסן את הנסיך. אצילות של אמת תלויה רק באדם עצמו ותו לא".

הילה שתקה והרהרה בדברים. אכן, כמה בזה לצרפתים שאין בהם נצנוץ מלוכה, העדיפה למות מלהישלח אל מדינתם, אבל הנה, המציאות מנפנפת את התֶּזות שלה לכל רוח. והיא לא אחת שתטמון את עיניה בחול רק כדי לא להודות בטעות.

מחשבה מרפרפת במוחה. "אז אולי עדיף שאנסה לעבור לצלחת השכנה", אמרה לראש החבילה. היא העיפה מבט אל עבר הצלחת הקטנה הניצבת לא רחוק, מבחינה ברוזי ששוכבת שם, מלוכלכת באפונה ירוקה ורוטב חום. "כך אזכה שהשגריר יהנה ממני, הרי זה מה שחיפשתי- שאדם נעלה ואצילי יאכל אותי".

ראש החבילה הביט בה בחיוך טוב לב, "אני מתפעל מהיכולת שלך לחזור בך לגמרי מכל מה שחשבת תמיד", אמר לה. אבל הילה שהביטה בעיניו המחייכות הבחינה בהן בציפיה, בהפצרה שתבין שלא זה מה שהוא היה ממליץ לה. אבל למה? מה היא אמורה להבין כעת?

היא התבוננה שוב בנסיך ובשגריר שכבר לבשו כעת בגדים חדשים ונקיים, העיפה מבט מלוכסן אל רוזי חברתה הטובה, ואז היא הבינה.

'אצילות של אמת תלויה רק באדם עצמו ותו לא', אמר לה מקודם ראש החבילה. 'המעלה והחשיבות האמיתית יבואו לאדם רק מתוך-תוכו, רק כתוצאה מהבחירות האישיות שלו'. גם האצילות שלה לא תימדד לפי התפקיד הסופי שהיא תמלא, לפי סוג הקיבה שאליה תיכנס. לא האדם שיאכל אותה הוא זה שיקבע את המעלה שלה עצמה. רק היא, הבחירות שביצעה כל ימיה והערכים שבהם היא דוגלת ומתנהלת על פיהם, הם אלו שקובעים את מהותה.

כן, היא חשובה באמת. היא מרוממת בעצמה, ועם זאת תאלץ להסכים גם הסבתא הסקוטית עליה השלום. כי היא השתדלה תמיד לבחור בנכון, לעשות את מה שהיה נראה לה הטוב והראוי. אז לא משנה מה יהיה בסוף, אם תשב בצלחת כסופה או מוזהבת, אם אדם שנולד בארמון אנגלי יאכל אותה או דווקא יליד פריז או מַָרסיי, כל אלו דברים שולים וחיצוניים, אין להם משקל בכלל. מה שחשוב זה רק היא והבחירות שלה.

הילה חייכה חיוך גדול ורחב, ולראשונה מזה זמן רב חשה שלווה פנימית, אמיתית. הבינה שהיא כבר הגיעה אל המטרה, אל היעד הסופי.

---סוף---