פונט נרקיסים לינוטייפ

[eliezer]

שהייתה לה נציגות בישראל, והיא נסגרה בסוף שנות ה-90.
היא הציגה גרסאות לפונטים הקלאסיים (נרקיס לינוטייפ, פרנק ריהל, דוד ועוד).
העיתונים הגדולים משתמשים בפונטים של אוטולוג'יק, וגירסת הפרנק ריהל
שמשמשת את ארבעת העיתונים הגדולים - היא שלהם.
לאחר שהחברה נסגרה, קנתה חברה אחרת את הזכויות על הפונטים.
אני מנסה לברר בימים אלו, האם היא אכן עדיין משווקת אותם.

תודה!
מאד נודה לך על שיתוף תוצאות הבירור.

 

[GOLDRING]

בעקבות דבריך עשיתי קצת חיפוש על הגופן כסלו

ומצאתי מאמר יפה מאוד שממנו למדתי שהגופן המפורסם שבעקבותיו צנחו מכירות מעריב, כידוע.... לא היה אחר אלא מיודענו כסלו.

להלן המאמר המאלף.​

רפאל פרנק, יחד עם אלמוני אחר, אוטו ריהל, עיצבו, יצרו והפיצו בשנת 1910 גופן עברי הנקרא על שמם, גופן שנקלט מהר והדיח את אותיות הסדר המסורתיות ממעמדן כאותיות הקריאה בעברית

​

רפאל פרנק (צילום: משפחת פרנק, אתר סיון טולדו, cc--by-sa-3.0)
​

ספק אם מישהו, גם מאנשי המקצוע, מכיר את רפאל פרנק, החזן מלייפציג. אין רחוב על שמו, וב"גוגל" יש פחות מעשרה איזכורים לקיומו. זאת על אף שטביעת חותמו על תרבות הקריאה העברית מצדיקה שתי שדרות פרנק, לפחות, בשתי בירות הפרנקריהל העולמיות, ירושלים ותל־אביב.

רפאל פרנק, יחד עם אלמוני אחר, אוטו ריהל, בעל ידע טכנולוגי ואמצעי ייצור, עיצבו, יצרו והפיצו בשנת 1910 גופן עברי הנקרא על שמם, גופן שנקלט מהר והדיח את אותיות הסדר המסורתיות ממעמדן כאותיות הקריאה בעברית. פרנק הוא שותף סמוי, אך חשוב, במהפכה של אליעזר בן־יהודה. גופן פרנקריהל החדשני שעיצב נובע מאותיות הציפורן הקליגרפית, אך במקום הילת קדושה יש בו אסתטיקה של כלי שימושי, גמיש וקריא בכל גודל ומבנה. פרנקריהל סימן מראשיתו רף של שלמות צורנית, שעדיין לא הוגבה.

דורות של דוברי עברית הם קוראי פרנקריהל מלידה, בספרות, בעיתונות ובחיי יומיום. מיליארדי אותיות פרנקריהל, בכל אמצעי דפוס, מעצבות מאז את חיינו. פרנקריהל היתה ועודנה אות הקריאה השלטת בעיתונות (ובה מסודר גם הטקסט הזה). גופן שחצה, ללא שריטה, את כל מהפכות הטכנולוגיה, מאז יציקות העופרת, דרך הלֶטרַסֶט וסדר־הצילום ועודנו מרכיב מרכזי בחבילת הגופנים שבכל תוכנת כתיבה ועיצוב.

רק ניסיון אחד, נועז ושמא נמהר, לשבור את המונופול של פרנקריהל כאות קריאה בעיתון נעשה עד כה. בשנת 1987 ביקשו עורך "מעריב" עידו דיסנצ'יק והמעצב שמעון (ג'וגול) זנדהאוס לחולל מהפכה עיצובית ב"מעריב" ברוח עיתוני הפורמט הרחב, הברודשיט, הבריטיים והאמריקאיים המתקדמים ביותר. העיצוב החדש כלל מרכיב דרמטי: אות קריאה חדשה, גופן שנקרא "כסלו", וריאציה על אות הנרקיס שעיצב גדול הטיפוגרפים, צבי נרקיס. אות בהירה, שבגושי טקסט רציפים עלולה להפוך משטח אחיד מדי, דקורטיבי, שרמת הקריאות שלו פחותה בהתאם. ואכן, הקוראים - ספק שמרנים, ספק דקדקנים - דחו בהמוניהם את העיצוב החדש, ובמיוחד את אות הקריאה. כעבור שנתיים וחצי נאלץ דיסנצ'יק להחזיר את הטקסט של "מעריב" לפרנקריהל.

והנה, על אף הדומיננטיות של פרנקריהל כאות הקריאה בעיתונות, חלה נסיגה מתמשכת במעמדה כאות כותרת בעיתונים, שהיא בעצם מגדירה את חזותו של עיתון. עם היעלמם של עיתוני התנועה והמפלגה נשאר "הארץ" עיתון שבו פרנקריהל ממשיך להבהב כאות הכותרת הראשית. העיתונות המסחרית, הטבלואידית, חיפשה משהו חזק יותר - ומצאה תשובה ב"חיים". אות מרובעת, עשויה קורות עבות וזוויות פשוטות, ללא קשת או עיקול, זיז או מגרעת.

חיים היא אות צעירה מעט מפרנקריהל, וגופניה עוצבו בוורשה בראשית שנות השלושים בידי יאן לויט. אבל לויט, מתברר, סיגנן אות שכבר חדרה לתודעה. דוד טרטקובר מראה כי באות דמוית חיים השתמש, עוד בשנות העשרים, המודרניסט יוצא הונגריה פסח עיר־שי, ששלח ידו בכל תחומי האמנות, ובין השאר עיצב גם לוגו לחברות מסחריות. לוגו בעל אותיות מרובעות, כמו זה שצייר ל"יכין" בסוף שנות העשרים, יכול להיחשב לאביו של חיים הצועק היום מעיתוני הדוכן. חיים, כך נראה, נולד כהתרסה - גם אם, בחלוף השנים, יקהה הממד הבאוהאוסי, המרדני, הנסיוני, הסגפני, שעומד ביסודו, והשימוש בו ייעשה לתכלית ישירה. פשטותו תנוצל להעברת מסר פשטני, שמשרת אמירה בוטה. אם פרנקריהל הוא אריג המרקם של העברית החדשה, חיים הוא הפטיש שלה.

את חיים, כקורנס להפקת מהלומות, הטמיע בישראליות המתפתחת אבי העיצוב הטבלואידי העברי - מגזינאי ולא עורך יומון - אורי אבנרי. קדם לו אמנם הטבלואיד "דואר היום" של איתמר בן אב"י, אשר שגשג בשנות העשרים, אבל למרות קולניותו, עיצובו היה סתמי ומבוסס כולו על פרנקריהל. אבנרי יצר ב"העולם הזה" במו ידיו גרפיקה דינמית מן הכלים הפשוטים שעמדו לרשותו, אותיות עופרת וגלופות אבץ, והעמיד צורות גרפיות שנוכחותן שולטת עד היום בכל עיתוני הדוכן. הוא היה הראשון שהבין את העוצמה שבאותיות חיים ולא רק שהִרבה להשתמש בהן, אלא אף העסיק גרפיקאי שצייר לו בו־במקום גרסאות של חיים, מוצרות או מורחבות, מלאות או חלולות, על־פי צורכי העמוד. אבנרי היטיב לנצל את הצבע הנוסף, האדום, ויחד עם שימוש יעיל בנגטיבים ייצר שערים מגוונים, המשלבים פוזיטיב ונגטיב, קווי הפרדה עבים, וצירופים של שחור־אדום־לבן, על מגוון האפורים והוורודים שהן מייצרים. כך נוצר המרשם המנצח לעימוד שערוריות, פרשיות פוליטיות וכו', ששולט עד היום בעמודים הראשונים של עיתוני הדוכן.

וזהו עץ היוחסין העיצובי של העיתונות: את המוטיבים של אבנרי משנות השישים והשבעים הטמיעו תלמידיו בעיצובו של "חדשות" (1948-1993) ומשם, עם סגירתו, נדדו ל"מעריב" (ששינה פורמט לטבלואיד), בעוד ש"ידיעות", כהרגלו, מתגונן ביישור קו. לא רק צבע מלא, קווים עבים וכותרות חיים ארוזות בתיבות ומסגרות, כי אם כל מה שנגזר מכך. תחביר פשטני, בוטה בצורתו, משלהב ומתלהם בתכניו.

שיא התחרות בין "ידיעות אחרונות" (של משה ורדי) ל"מעריב" (של עופר נמרודי ויעקב ארז) היתה בימי פיגועי ההתאבדות. הטבלואידיות הועצמה. כותרות הפכו מאינפורמטיביות להצהרתיות, לכרזות מחאה, זעקה או תוכחה. מספר המלים בכותרת ירד מעשר לשתיים, לעתים לאחת. ומה התאים לכותרת של מלה אחת יותר מחיים שמן? אות עבה כקורה, לא רק בצורתה כי אם גם באמירה שלה. המלה "תופת", למשל, שהופיעה בכותרות בצירופים שונים, נכתבה תמיד בחיים, שחור או נגטיבי. כשבוחנים את עיתוני התקופה, קשה לדעת מה היסטוריה ומה היסטריה. האם התופת יצר את חיים, או שמא חיים העצים את התופת?

בגליון 5 בינואר 2002, רעמה הראשית של "ידיעות אחרונות": "כמו בסרטים", בחיים אדום על רקע כחול; גם הראשית של "מעריב" צהלה: "נתפסו על חם", בחיים אדום על כחול. מנגד, "הארץ" המשיך בשלו ונתן ללכידת ספינת הנשק הפלסטינית "קארין איי" כותרת פרנקריהלית בת עשר מלים: "תקרית הברחת הנשק: ערפאת אישר את הרכישה והקשר עם איראן". שתי דרכים שונות - כשוני שבין חיים לפרנקריהל - לתאר את רגע המפנה המדיני באינתיפאדת אלאקצה.

ד"ר צבי רייך הוא חוקר תקשורת באוניברסיטת בן־גוריון, ששימש כעורך חדשות בעיתון יומי. הוא דיבר בגילוי לב בכנס "האות העברית - דו"ח מצב" שנערך בתחילת דצמבר בבצלאל, על חלקו בהשחתת חוש המידה של קורא העיתונים בישראל.

ד"ר רייך מתאר כיצד בתהליך החיול האדיטוריאלי שלו קיבל את הציוד הדרוש לעיצוב דעת הקהל: סרגל מידות דפוס שחוק, סרגל חישוב להגדלות, קטלוג אותיות המסדרה, בלוק תרשימי עמודים ומשפט אחד, "מפי עורך ותיק, שמסכם את כל התורה הטיפוגרפית הדרושה לך על רגל אחת: 'טקסט ומשנה נותנים אצלנו בפרנקריהל, כותרות בחיים צר, כיתובי תמונה בדוד'".

רייך מתייחס לימי ראשית המהפכה בטכנולוגיות העימוד והעיצוב, אך גם היום, כשהכל דיגיטלי, נשאר העיצוב "תלוי־חיים", בעוד שגופנים אחרים נעקפו ונזנחו. למשל, הגופנים המהפכניים שייצרו בשנות השבעים צבי נרקיס (נרקיס) ואשר אורון (אורון), שנקלטו היטב בשוק הפרסום, בבטאונים השונים ובמגזיני הכרומו, אך נדחו לחלוטין מן העיתונות היומית. מתברר כי העידון ועיצוב היתר היו דווקא בעוכריהם. כפי ששפת עורכי־הדין ומערכת המשפט התגבשה סביב אותיות דוד הטכנוקרטיות, כך דבקה העיתונות בחיים לסוגיו.

כדי להמחיש את דרגת הקיבעון של העיתונות המודפסת סביב התבניות הישנות, די לבחון את המצטרף הצעיר ביותר למועדון הטבלואידי: עיתון החינם "ישראלי". עיתון, שלאחר תקופת הרצה שבה ניסה לשוות לעצמו מראה אינטרנטי, חזר לדפוס הנושן, הבטוח. תיבות של חיים וחיים צר ומסגרות נגטיביות, במיטב צבעי הכחול־אדום־שחור־לבן. השוואה ל"חדשות" מלפני שלושים שנה בדיוק לא מראה שום התפתחות מאז. מתברר כי הדינוזאור המאובן ביותר בחברה הישראלית היא העיתונות עצמה. כדאי שכל גוף המבוקר על־ידה על שמרנות, קיפאון וסטגנציה יזכור זאת.

האם נישאר לעולם עם פרנקריהל כאות קריאה ועם חיים ככותרת? ובכן, לא. בעוד הטבלואידים מקובעים אל הורדת ידיים בינם לבין עצמם, הגיחה בת הים הקטנה ממעמקים והיא עומדת להטביע אותם בצמר גפן מתוק. הנסיכה החדשה שתדיח, בלי ספק, את חיים הנפח ופרנק החזן, היא אריאל. הגופן העברי הגנרי של וורד, מעבד התמלילים העולמי. אריאָל, ליתר דיוק.

את ההחלטה מהו גופן העתיד של קוראי העברית קיבלו אמריקאים. מפתחי התוכנה והיישומים של מיקרוסופט הם ששיבצו גרסה מותאמת מסך של "נרקיס חדש" לחבילת הגופנים המוצעים למשתמשי וורד, ובכך הכתירו את האות העברית של הדור הבא. צבי נרקיס מספר כי גילה במקרה את דבר קיומו של הגופן החדש ופנה למיקרוסופט ותבע את זכויותיו. רק אחרי שבע שנות משפט ויתר הטיפוגרף הוותיק וחתם על הסדר פשרה שבמסגרתו תרכוש ממנו מיקרוסופט את הזכויות לגופן אריאל תמורת 25,000 דולר. הסדר מביש כשלעצמו, ועדיין מרשים, בהשוואה לתמלוגיו של רפאל פרנק.

דור חדש גדל היום על ספרי לימוד נטולי פרנקריהל, ורואה עברית דרך גופנים כנרקיסים, מרים, ובעיקר אריאל. הנה, דווקא בימי התחייה של עיצוב גופנים חדשים, גדל הדור הבא על גופן עולמי אחד ויחיד. גם אתרי העיתונים נראים היום כמשובטים גנטית: אריאל, אריאל ואריאל. איך תיראה חברה שצורכת פונט אחד? האם תהיה מכנית, סטרילית, אדישה? או שמא תשגשג סביבו תעשייה אלטרנטיבית?

"ידענו מעט על מה שעשינו", סיכם ד"ר רייך. "איש לא הסביר לנו את הדקדוק של השפה שבה דיברנו, ואולי לכן לא היתה לנו בעיה לדבר בה ללא היסוס, ובקול רם. רם מדי". האם אלה שעושים היום יודעים יותר?



חנוך מרמרי הוא ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, והרשימה הזאת מבוססת בעיקרה על הרצאה שנשא בכנס "האות העברית - דו"ח מצב", שנערך בבצלאל ב־5 בדצמבר

 

[בגולה]

למעשה, היכן ניתן להשיג את נרקיס ליונטייפ?