שיתוף - לביקורת סבתא בישלה קובה

[Beeing]

אם הייתם יודעים מי הם באמת- הייתם בהלם.
הם נראו רגילים כל כך, משפחה נורמלית ומקובלת בשכונה, ממש כמו כולם.
אף אחד מסביב לא חשד אפילו שזה הסטטוס שלהם.
עד שהיא הגיעה לבקר, ומאז- התהפך עליהם הגלגל.

מאז ומעולם הם היו כל כך בסדר, התנהגו לפי כל הכללים הכתובים והלא כתובים.
אבא התפלל 3 פעמים ביום במניין אברייכים מצויונים,
למד חברוסֵא עם הרושיב'ע פעמיים בשבוע, (הרושיב'ע מחזיק ממנו!)
ודאג לבחור לסמסונג אברייכים שלו רינגטון מתאים במנגינת "כי הרבֵּייסו".
אמא הקפידה לסרק את הפאה רק אצל פאנית מאנ"ש,
היא גם דאגה למרוח את פניה של חני (סבתא נתיבות מתעקשת לקרוא לה אודליה חנה) מידי בוקר במייקאפ בגוון 000.
הם הקפידו לשיר בשבת "קו אכסויף" ו"השוימר שבוס" בכל סעודה וסעודה בדציבלים גבוהים
מול חלון פתוח לרשות הרבים, למען יישמעו וייראו.
אבא ברך את כל השכנים בגיטשאבעס לבבי וכל שתי מילים שילב את הביטויים "שכויח", או "צוזאמן" או שניהם ביחד. אמא מצידה הגישה באדיקות געפילטע פיש חיוור ורוטט לשולחן השבת.

ב"קובה" ששלחה מידי פעם סבתא נתיבות היו מאביסים את דגי הזהב שבאקווריום,
הם דווקא הסתדרו מצוין עם הכמון והבהרט, והעניין סודר לשביעות רצון שני הצדדים,
אבל אחרי תקופה טען אבריימי הישיבע בוחער (סבתא נתיבות קוראת לו אברם)
שאולי יש כאן נפקֶא מינֶא של חשש מראית עין לפי התויספ'ס,
ומאז הם דאגו שסבתא לא תשלח יותר מאכלים מסגירים.

על קיר הסלון, מול דלת הכניסה תלויה תמונת ענק של כל הגדוילים זצוק"ל ושליט"א,
על תיבת הדואר מתנוססת מדבקה צהובה זרחנית עם הכיתוב: גם אני מנוי של יתד נאמן,
ועל סורגי המרפסת תלה שלויימי (סבתא קוראת לו מומו) כרזת ענק של גימל.
כשנולד הקטנצ'יק בשעה טובה, לא ערכו לו "ברית יצחק" חלילה,
אלא קראו לכל ילדי אנ"ש ל"קרישמעליין" סביב העריסה והארבע'ס נשפך שם כמים.
(אגב- שמו בישראל נקרא לייזר ע"ש מורון הרב שך זצוק"ל,
ועוד אגב- סבתא נתיבות בטוחה שזה בכלל על שם בבא אלעזר... נו שוין.)

הכל היה טוב ונעים ושלו... עד שביום אחד מר ונמהר הפתיעה סבתא נתיבות.

הרבה זמן לא ביקרה אצל הנכדים כפרה עליהם בן פורת יוסף.
בעצם, כמה שנים טובות... תמיד הם באים אליה, לא רוצים להטריח.
סבתא אספה את עצמותיה הזקנות, היטיבה את מטפחתה,
הכניסה בסיר קטן כמה קובות מהבילות בשביל אברם, ומומו ואודליה חנה ואלעזר, כפרה עליהם,
הוסיפה לסל גם קופסת חילבה שהכינה בשבוע שעבר,
ודיסק פיוטים של רבי משה חבושה ועלתה לירושלים. (יענו נסעה.)

כל הדרך ישבה וקראה תהילים, מתוך הספרון הקטן שחילקו פעם בתנועת "אל המעיין".
כמה מזמורים, ככה, מכל הנשמה, על אברם ומומו ואודליה חנה ואלעזר בני רוחמה,
שיהיו חזקים ובריאים וצדיקים בלי עין רעה בזכות כל התנאים והאמוראים זכותם יגן עלינו.

כמעט שכחה איפה הם גרים, היתה צריכה לשאול כמה אנשים בדרך,
משפחת אבוקסיס? אף אחד לא הכיר. אולי בכלל התבלבלת גברת,
ואת מחפשת מישהו משכונת אום אל פאחם? ככה אמרו לה.
מה שכן, החמסה המחוברת למחזיק המפתחות המחובר לתיק של סבתא נתיבות- משכה הרבה תשומת לב.
סבתא נתיבות ניסתה להסתדר לבד. היא והסל הלכו הלוך וצעוד,
כשמטפחת הבד הצבעונית שלראשה מתנופפת ברוח.

ואז ראתה את אודליה חנה.
מתקרבת מולה ולצידה חברה מהכיתה.
או!!! אודליה חנה! התרגשה סבתא: כמה גדלת כפרה! ולמה את כל כך לבנה?
בואי תראי איזה חילבה הבאתי בשבילך, ייתן לך צבע לפנים!
חני הסמיקה בין רגע.
בליבה התפללה שתפתח האדמה את פיה ותבלע את סבתא ואת החילבה גם יחד.

אמאל'ה! מי זאת? לחשה פייגי באוזניה, אחרי רגע הבינה בעצמה.
אה! זאת העוזרת שלכם! לא מצאתם אחת יותר?...
חני לא ענתה, והעוזרת המשיכה לפסוע לצידה ולצד פייגי.
נו, אז איך בבצ'פר? כיתה ח' כבר, הא? איך הזמן עובר...
הנהנה בתנועה לא מחייבת. אויש, הח' היתה גרונית ועמוקה כל כך, איזה בושות!
בסוף איכשהו הלכה לה פייגי,
מבטיחה לעצמה לברר עד הסוף את זהות העוזרת התימהונית שקוראת לחני אודליה.

סבתא נתיבות עלתה אט אט במדרגות ולא הבינה למה אודליה חנה נעצרת מול שלט "וייס",
פותחת את הדלת ומנשקת את המזוזה האלכסונית.
היחידים ששמחו באמת מביקורה של סבתא נתיבות היו דגי הזהב שבאקווריום.
וכאשר חזרה סבתא לנתיבות, הגיפו אבא ואמא וייס את החלונות והתריסים וישבו להערכת מצב במטבח.
באפם עלה ניחוח הקובה, הם הריחו צרות.

ואשר יגורו- בא.
המכתב השלילי מסמינר "בנות אנ"ש" לא בושש מלהגיע.
לצערנו, אודליה חנה וייס לא תוכל ללמוד בסמינרנו בשנת הלימודים הבעל"ט.

---
אבות אכלו קובה...
הכל בגלל סבתא.

 

[אנטיפטרוסה]

וואו. איזה כתיבה!!! ממש נהניתי. רק מה נסגר היום עם האפליות שכנזים-ספרדים?

בס"ד

אחרי מעריב של מוצאי שבת, ב "היכל יוסף שלום" הסמוך לביתי, ניגש אלי אברך, חצי מוכר. מרושל כמו כולם, סתמי עם משקפיים, זקן צמוד ופנים ליטאיות סבר.

"אגוט וואך ר' מיכואל. אני רוזנקוורץ מהרחוב פה למטה, שמעתי שיש לכם בחור בבית".

"בחור?" תמהתי. מנסה להבין אם הוא פנה למיכואל הנכון.

"הבן שלכם לא עולה שנה הבאה לגן חיידר?"

"אהה... אתה מתכוון ליוסי שלי? כן כן. הבחור שלי משחק עכשיו בקליקס." הצהלתי לו פנים.

"אז תשמע!" חתך רוזקוורץ את הבדיחותא. "בטח יקפצו עליכם מכל החיידרים. כל השמות הנוצצים אולי אפילו חידרים מרמה ד' או ו'. תדע לך, אין כמו החיידר הוותיק "קהילת הרמה". אני לא רשם, אבל מנסיון אישי אין כמוהם".

מבטו הממושקף התיישר לכיווני, "בכלל אני לא רוצה לדבר על אחרים. אבל כשיש מקומות תת רמה בלי להזכיר שמות, ויש חיידר על רמה. אז אין התלבטות. ניסיון בחינוך, התמסרות ושלא נדבר על המבצועים".
בשלב זה, עבר לתנוחת המתקת הסודות. "גם מבחינת אוכלוסיה מתעקשים על הצביון. נכון שאצל אחרים על כל ספרדי יש שלושה אשכנזים ואצלנו רק שניים, אבל. כולם השפיצים של עולם הישיבות. בלי פשרות".

הייתי מפותע למדי, לא היית מוכן לכבוד הזה. במיוחד התרשמתי מהסינון הקפדני בנוגע לעדות המזרח.
"נראה, נראה." מלמלתי. "שבוע טוב".

בקושי עיכלתי את הסיטואציה החדשה, וכבר חיכה בשולי סדר ב' רשם אמיתי, פרצוף מוכר. כובע עגול, זקן תיש, צרור מפתחות, בלוטוס ועודף דמגוגיה. "שמע נא ר' ייד", ידיו נכרכות אל שכמותיי. "על 'תפארת ילדים' בירושלים בטח שמעת. החיידר ביידיש שעשה מהפכה בעולם החינוך. אז עכשיו הבשורה באה אלינו. המפקח הנודע הרב זלזניק, נעתר להקים סניף ממש כאן ברמה ו'. עם הברען עם הפריילאך".

קולו מתחמם, "אצלנו כל הטייערע קינדרלעך יצאו הייליכער יידן . הסינון קפדני, ואתה מתאים לנו כמו גאלע ליאפצ'וק".

"רמה ו' זה לא ממש כאן זה ממש שם." עניתי. מתעלם לחלוטין שאנחנו לא מדברים אפילו מילה ביידיש.

"נכון" לא התבלבל הרשם. "אבל יש לנו הסעה עם נהגים היימיש שבהיימיש. רגע בטח שמעת על ההפקות במסיבות חומש. אל תשכח שהמרא דאתרא שולח את הבנים שלו אלינו".
"ובכלל" קרץ אלי. "אל תשכח שכבר יש לנו הבטחה למבנה מרווח וממוזג דווקא ברמה ה' אצלכם".

לפתע התחוור לי גודל מעמדי החדש. זחיחות השתלטה עלי. "תראה רב... רב.. תזכיר לי את השם".

"נוכרמן, שעפסיל נוכרמן" הפליט תוך חיטוט בספר הטלפונים. להראות לי מי בדיוק השמות הנוצצים לשיעור א' של גן חיידר.

"תראה ר' שעפסיל נוכרמן.. נראה לי שההשקפה שלנו לא מתאימה בדיוק. והראיה שאתם קיבלתם מבנה, כי הנציג שלכם יושב בדיוק איפה שהנציג שלנו צריך לשבת" חבטתי בו תיסכול ישן. "כל טוב"



בימים הקרובים, קיבלתי ד"שים מכל החדרים בסביבה. פנו אלי דרך החברותא מ'תנא דבי חזקיה'. התקשרו מחסום מ'כאילו ילדו'. אפילו מרמה ב' שלחו מייל עם הצעה לשמש מיישיב בסדר ב' בכיתה ז', תמורת שליחת הילד לחיידר ההולך ומזדקן 'בני בנים'.

העניין החמיא לי והתאים לאישיותי הבכירה.
קניתי פראק. הסברתי לאשתי שתמיד ידעתי שיבוא היום. ליתר ביטחון הסתובבתי תמיד עם שקיות של ספרי 'קרינא דאיגרתא' ובתוכם 'שיעורי ר' שמואל –מכות'.

בתוך כל התהילה. התקשיתי להבין מדוע דווקא השכן והחבר מהכולל. מוטק'ה שטרן, לא פנה אלי. כידוע ליודעי חן, מוטק'ה משמש כאחראי הרישום בחיידר החדש והמצליח 'שמחת הלימוד'. ודווקא ממנו, דממה.
הוטרדתי קלות. אבל לא נתתי למוטק'ה חשוב ככל שיהיה, להרוס את תהילתי.



בוקר סתמי אחד, בתור לחיסון שפעת עבור יוסי חתן השמחה, פגשתי את אביאל עטיה חבר ילדות. מזכיר של תלמוד תורה ספרדי נחשב, ונציג התנועה בעירייה. "אהה מיקי אשכנזי מה ענינים?" פנה בסחבקיות עממית ונטולת גינונים.

"שהההה..., לחשתי בבהלה, תוך כדי פזילה לצדדים.

"מה נהיה? ומה זה הפראק הזה?" התקשה עטיה לזרום עם מעמדי החדש.

"אל תשאל" הסברתי. "אני מחוזר אצל כל החדרים הנחשבים. אני מבין אותך שאתה לא מבין. זה לא שאתה לא בסדר אתה מושלם. אבל הצביון חשוב, לכן פנו אלי ולא אליך. דור העתיד על כף המאזניים".

"פחחחחח...." גיחך עטייה. "ידידי אתה חי בקליפ. שום חיידר אשכנזי לא רוצה אותך. ברור לי שיש להם טעות. ברגע שהם ידעו שאתה מיקי אשכנזי מנתיבות, שלומד בכולל רבנות אצל הרב טוויטו, מהר מאד אתה תהיה ברשימת הדחיה".
"בכל אופן אם תתקע", חייך חיוך מלא חום. "תפנה אלי. אני אסדר אותך ב'מסורת אבות' אל תתבייש בצביון שלנו".

התפנצ'רתי קלות. אבל שמרתי על ארשת כבוד הנהנתי בראשי, ופיזמתי ניגון חסידי שורשי.



תוך כמה ימים התגשמה הנבואה. כל הרשמים קיבלו עידכון. שמי הועבר אותי מרשימת בני אשכנז. לדרג ב'.
החדרים הנחשבים נעלמו בעשן הבטחותיהם. במקומם עלו ובאו הרב נזרי מ'בני אברכים מצוינים', בהכוונת הגאב"ד. הרב קדוש 'מחניכי הישיבות המפוארים', בנשיאות מרן ראש הישיבה. והרב בן שושן מ'החדר הספרדי המרכזי'.

הסתגרתי בבית ליומיים.
בחלוף יומיים התעשתתי, רצתי למוטק'ה השכן והחבר, הרשם של 'שמחת הלימוד', זה שלא רצה אותי בשום שלב.

"מה קורה כאן?" התפלאתי. "תרחמו ר' מרדכי, תקבל אותי אצלכם".

"תראה אשכנזי..." הבהיר בחדות. "אני לא יכול לקבל אותך... המכסה התמלאה. זה לא שאתה לא בסדר אתה מושלם. אבל הצביון חשוב. דור העתיד על כף המאזניים".

"אני אגלה לך סוד". הטעים למול פרצופי המאפיר. "כולם פנו אליך מתוך בלבול. יש שני אשכנזים. חשבו שאתה אשכנזי האשכנזי, הוא אברך יקר שגר ברמה ג'. חצי יום עובד, אבל חושובער. בינתיים התבזבזו עליך, אשכנזי הספרדי".

"למה שהם יחשבו ככה?" לחשתי.

"כי אני אמרתי להם". גיחך מוטק'ה. "רציתי שיתעסקו אתך, בינתיים סגרתי עם אשכנזי השני. עכשיו הם פיספסו. גדול הא?"

"אני יצאתי פיסטוק", כמעט יבבתי.

"יודע מה ר' מיכאל. זרזיף רחמים חדר לליבו הליטאי. "אני אעשה לך הנחה. במקום שלושה, נקבל את יוסף חיים שלך, אם תביא אתך שני אשכנזים.

והערה קטנה- הייתי מסיימת עם הקטע של המכתב.
זה-

---
אבות אכלו קובה...
הכל בגלל סבתא.

לדעתי מיותר , ומקלקל את הפאנץ' היפה.

 

[קופי 100]

שוב הדילמה אם להתלהב מהכתיבה הקולחת ושופעת פנינים וניואנסים שמתפצפצים בפה בעונג, טו לבכות את הכאב והעוולה שעולים מהתוכן הצורב.
מה שכן יש דבר אחד קריטי שמשדר חוסר אמינות משווע. מי לכל הרוחות מסוגל לוותר על קובה בשביל סמינר??

 

[הנף מקלדת]

וואו. איזה כתיבה!!! ממש נהניתי. רק מה נסגר היום עם האפליות שכנזים-ספרדים?

עכשיו זה עונת הציד של הרשמים רישומים.

ושוב צפה ועולה המציאות המובנת מאליה וחסרת כל רציונל.

וגם אני נהניתי. עד למאד.