הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שלום לכולם! אני מרים יעל, יוצרת הקומיקס 1:0 לבנות נעורים, וגם הקומיקס קופסה שחורה שמתפרסם בימים אלו בעיתון ילדים של משפחה.
אז על מה נדבר היום? כמו שניחשתם, אני אנסה לעשות לכם סדר בכל הנושא של כתיבת תסריט לקומיקס.
בתפריט: הרבה תסכול, עריכות, מחיקות, וגם סבתא עם עיניים זאביות. האם אתם מוכנים?
אני בטוחה שלרבים ממכם יש רעיון לסיפור, אבל אתם די אבודים בנוגע לכל השאר. רובכם יושבים עכשיו, מנקרים נקודות שחורות וזועקים "מי ייתן לי עט כתסריטאי ואדע איך להמיר את הסיפור שלי למופע ויזואלי מרהיב?" אז הצעד הראשון שאנחנו הולכים לעשות הוא לערוך את הסיפור לרשימה של אירועים.
ברשימת האירועים שלכם (טריטמנט בלע"ז) בכל סצנה כתוב:
1) מה מתרחש
2) מי משתתף
3) מה קורה בה בגדול.
ניקח לדוגמא את הסיפור הידוע מבעלי המוסר האחים גרים, בשם 'כיפה אדומה'. (צירפתי למאמר זה קובץ עם התסריט. ממליצה לקרוא אותו לפני שאתם קוראים את המאמר)
למי שלא מכיר (לא הפסדתם הרבה): בסיפור המקורי, כיפה אדומה נשלחת על ידי אמה לבית סבתה, תוך אזהרה לא לדבר עם זרים. הזאב שפוגש אותה מחלץ ממנה את כיוון הליכתה, וכך נכנס לבית, בולע את הסבתא, ומעמיד פנים שהוא היא (הגיוני בסך הכל). הילדה המסכנה שמגיעה מנהלת איתו דו שיח בסגנון "לא זכרתי שיש לך עיניים כל כך זאביות". לבסוף הזאב בולע את הילדה, ואז מגיע דאוס אקס מכינה- כן, הצייד, יורה בזאב ומחלץ את הסבתא ואת הילדה ממעיו.
נניח לכתיבה העלובה של העלילה הזאת, ולכך שיש לה יותר מדי גרסאות מכל רחבי העולם מכדי שלא אחשוב שיש כאן איזה מסר נסתר של אילומינטי, ובואו ננסה להמיר את הסיפור לסצנות.
ברשותכם, אני אוסיף אירוע אחד, זה המודגש.
חלוקת הסיפור לאירועים:
אירוע 1: כיפה אדומה משחקת ופוגשת בצייד, שמזהיר אותה מפני היער והשוכנים בו
אירוע 2: כיפה אדומה נשלחת על ידי אמא לסבתה
אירוע 3: כיפה נתקלת בזאב ומפטפטת איתו. הוא מגלה לאן היא הולכת, ונכנס לבית לפניה
אירוע 4: הזאב המחופש מנהל את שיחת ה- 'אני כל כך קריפי אוווהוו' עם כיפה, ולבסוף בולע אותה
אירוע 5: הצייד מופיע ואיתו הישועה
סיום
עכשיו כשיש לכם רשימת אירועים, ניגש לדיאלוגים:
גם כאן, ובמיוחד כאן, תקף הכלל 'מה שקורה קורה כי הוא חייב לקרות'. כל מילה שיוצאת מהפה של הדמות שלכם תופסת מקום על פני עמוד ומקום בתוך הפאנל, ומוסיפה מלל לקורא שבא לכאן בעיקר בשביל ויזואליות והתרחשות. מלל מיותר פשוט יהרוג את הקומיקס שלכם! מה הפתרון? למחוק, למחוק, למחוק.
אתן דוגמא מה לא לעשות:
במהלך הכתיבה, החלטתי לעבות קצת את מערכות היחסים בסיפור, כי הן היו שטחיות מדי. לקחתי בחשבון שהקהל שלי בוגר יותר. אז שימו לב: לכיפה אדומה יש אבא חורג אלים, ואמא שלה מעלימה עין. סבתא של כיפה אדומה היא בעצם לא סבתא שלה אלא האמא של אביה החורג, היא חולה סופנית ומשתפת פעולה עם הזאב בתמורה לחייה של כיפה אדומה כדי להאריך ימים, לזה לא ציפיתם הא.
עכשיו, נניח שהייתי פשוט עושה העתק הדבק מהפסקה הזאת לתוך בועות בעמוד הראשון של הקומיקס? זה היה ברור לקריאה, אבל ממש לא מתוחכם.
אל תיבהלו מלחסוך בהסברים. הקהל שלכם חכם, יותר ממה שאתם חושבים. כבר יצא לי לקרוא תאוריות של קוראים על הקומיקס שלי, תיאוריות כל כך טובות שאני בעצמי לא הבנתי למה לא השתמשתי בהן. הם רואים הכל, ואם הקומיקס שלכם יהיה טוב, הם גם ישקיעו תשומת לב כדי להבין הכל.
מה כן כותבים בטקסט? מה שיקדם את הסצנה ואי אפשר להביע באיור.
באירוע 2, אני מקווה שאתם מבינים שלא כל איור צריך להיות מלווה בבועת הסבר כגון "כיפה לוקחת את הסל ויוצאת לסבתא. היא קצת מוטרדת, למה אמא לא אוהבת את סבתא?" במקום זה, תנסו לשתול את זה בתוך הדו שיח בצורה טבעית. כשאתם כותבים את הטקסט, שימו לב למערכות היחסים בין הדמויות, ותנו לכך רמזים בתוך טון הדיבור ובחירת המילים שלהם. בצורה כזאת, גם בלי טקסטים ארוכים שמסבירים את הרקע לכל מעשה ובחירה, אתם יכולים לרמוז לקורא מדוע מתרחש מה שמתרחש. תאמינו לי, הקוראים יעריכו את זה שלא האכלתם אותם בכפית.
***
בועות טקסט של קריינות יכולות להצטרף כמובן, אבל בבקשה אל תכתבו בהן בדיוק את מה שמתרחש באיור. תנו לנו ערך מוסף, משהו שלא היינו יכולים לראות באיור. משהו שיגרום לנו להסתקרן, להתעמק, להתרגש. אולי איזה ניגוד בין מה שכתוב למה שקורה? אולי משהו שרומז לעתיד או לעבר? אתם מחליטים.
***
לגבי הוראות למאייר, אתם לא אמורים להאריך יותר מדי. זו לא העבודה שלכם. התפקיד של התסריטאי הוא לכתוב בגדול מה קורה בסצנה, איפה היא מתרחשת ובאיזה שעה ביום, ומי משתתף. הוראות בימוי קטנות כמו "דומעת" יכולות להצטרף, אבל בבקשה תמנעו מפסקאות מפורטות של כל תנועה של דמות, צבע בגדים והבעות פנים. חלק מהעבודה של מאייר היא להפוך טקסט כתוב להופעה ויזואלית, ואתם אמורים לסמוך על היכולת שלו לשדרג את הטקסט שלכם בעזרת המקצועיות שלו. אם תגישו לו רשימת הוראות מפורטת מדי, אתם רק תפסידו את נקודת המבט האומנותית של בעל המקצוע שאתם גם ככה משלמים לו.
עכשיו יש לכם את הבסיס, אבל אתם רוצים לשדרג את התוצאה. שבו ותחשבו: מה המסר של הסיפור שלי? אני לא מתכוונת ל- "תשמעו בקול אמא אחרת הזאב יאכל אתכם". זה גם טוב, אבל אנחנו עכשיו מדברים לקהל של בוגרים. המסר שאני בחרתי להעביר בסיפור שלי על כיפה אדומה הוא על בחירה. בחירה היא דבר שתמיד יהיה קיים, ולא משנה כמה מטשטשים הגבולות, וכמה דברים נלקחים מאיתנו, הבחירה עדיין קיימת.
ולמי מכם שיגיד "אבל המסר שלך לא כתוב בשום מקום בסיפור?" בבקשה צאו מהכיתה ותחשבו על מה שעשיתם
מה שאני עשיתי בשלב הזה- הוספתי voice over (קריינות) בקולו של הצייד, והפכתי אותו לדמות הראשונה שמופיעה בסיפור, כדי לשנות את הצורה שבה אנחנו רגילים לשמוע את כיפה אדומה המקורית. הפכתי את הצייד לדמות המנחה, שמזהירה אותנו מפני הרוע, ומדריכה לבחור בטוב. מהסאבטקסט בסצנות מובן שאביה החורג של כיפה מכה אותה, ואמה מתעלמת מכך. גם אם נדון אותה בנסיבות מקלות, היא בחרה לעצום עין. גם כיפה, בתורה, בוחרת לקצר את הדרך מכיוון היער, והסבתא שלה בחרה לכרות ברית עם הזאב הרע כדי להאריך ימים. בסיפור שלי, הבחירה הרעה של הסבתא הביא למותה, כי זה המסר שאני מאמינה בו: בחירה ברע תמיד תביא רע, גם אם זה לא תמיד נראה לעין.
השלב הזה מיועד לאלו מכם שבאמת רוצים לעלות שלב ולספק חומר איכותי יותר לקהל בוגר באמת.
סאבטקסט הוא מה שמסתתר בטקסט שהדמויות שלי אומרות. בסיפור, כמו במציאות, דמויות לא אומרות מה שהן חושבות או מרגישות. בספר כתוב, שימו לב למלכודת, זה קורה הרבה. לאו דווקא בדיאלוג, אבל בפסקות של תיאורי רגשות ומחשבות, ככה שכותבים שרגילים לסיפורת כתובה נופלים בפח הזה לעיתים קרובות כשהם מנסים להמיר סיפור לקומיקס או לסרט.
אף אחד בקומיקס שלכם לא ייאמר בשום מצב: "אני כל כך עצוב, אני שבור. חשבתי שאכפת לך ממני, אבל אחרי הכל את בדיוק כמו כולם. אני אלך לבכות בצד" אנשים לא אומרים דברים כאלה. בין אם זה מנימוס, או בגלל בושה ברגשות שלהם, או שהם מרגישים שזה לא מכבודם להודות בכך, או סתם בגלל שמירוץ החיים אפילו לא נתן להם זמן להבחין במה שקורה להם בלב. במקום זה, הם נעשים ציניים, או עושים דברים שמסגירים את הרגשות האמיתיים שלהם- תוך כדי שהם אומרים דבר אחר. הם אומרים את זה למראה או ליומן במקרה הטוב, או שומרים את זה לנצח בתוך התת מודע שלהם במקרה היותר נפוץ.
התפקיד שלכם ככותבים הוא להראות לקהל מה הדמות שלכם חושבת בלי שהיא תאמר את זה מילולית.
(עכשיו תגידו לי מה יותר מאתגר, לקרוא ספר שבו כל הרגשות מוגשים לכם על מגש של כסף, או לקרוא קומיקס בו אתם צריכים לפענח את הרגשות והמחשבות על פי ההתנהגות של הדמות? אני אחכה.)
כמה ספרים שאני ממליצה עליהם כדי לשפר את כתיבת התסריטים שלכם:
סיפור, רוברט מקי
Character, Robert McKee
להבין קומיקס, סקוט מקלאוד
לכתיבת קומדיה: The hidden tools of comedy, Steve Kaplan
ממליצה לחקור על שפת גוף ועל משחק (אם יש לכם זמן, קחו קורס קצר) כן, זה עוזר
קריאת ספרים על פסיכולוגיה התנהגותית תקפיץ אתכם כמה כיתות
אז על מה נדבר היום? כמו שניחשתם, אני אנסה לעשות לכם סדר בכל הנושא של כתיבת תסריט לקומיקס.
בתפריט: הרבה תסכול, עריכות, מחיקות, וגם סבתא עם עיניים זאביות. האם אתם מוכנים?
שלב 1: התאמה לפורמט
אני בטוחה שלרבים ממכם יש רעיון לסיפור, אבל אתם די אבודים בנוגע לכל השאר. רובכם יושבים עכשיו, מנקרים נקודות שחורות וזועקים "מי ייתן לי עט כתסריטאי ואדע איך להמיר את הסיפור שלי למופע ויזואלי מרהיב?" אז הצעד הראשון שאנחנו הולכים לעשות הוא לערוך את הסיפור לרשימה של אירועים.
ברשימת האירועים שלכם (טריטמנט בלע"ז) בכל סצנה כתוב:
1) מה מתרחש
2) מי משתתף
3) מה קורה בה בגדול.
ניקח לדוגמא את הסיפור הידוע מבעלי המוסר האחים גרים, בשם 'כיפה אדומה'. (צירפתי למאמר זה קובץ עם התסריט. ממליצה לקרוא אותו לפני שאתם קוראים את המאמר)
למי שלא מכיר (לא הפסדתם הרבה): בסיפור המקורי, כיפה אדומה נשלחת על ידי אמה לבית סבתה, תוך אזהרה לא לדבר עם זרים. הזאב שפוגש אותה מחלץ ממנה את כיוון הליכתה, וכך נכנס לבית, בולע את הסבתא, ומעמיד פנים שהוא היא (הגיוני בסך הכל). הילדה המסכנה שמגיעה מנהלת איתו דו שיח בסגנון "לא זכרתי שיש לך עיניים כל כך זאביות". לבסוף הזאב בולע את הילדה, ואז מגיע דאוס אקס מכינה- כן, הצייד, יורה בזאב ומחלץ את הסבתא ואת הילדה ממעיו.
נניח לכתיבה העלובה של העלילה הזאת, ולכך שיש לה יותר מדי גרסאות מכל רחבי העולם מכדי שלא אחשוב שיש כאן איזה מסר נסתר של אילומינטי, ובואו ננסה להמיר את הסיפור לסצנות.
ברשותכם, אני אוסיף אירוע אחד, זה המודגש.
חלוקת הסיפור לאירועים:
אירוע 1: כיפה אדומה משחקת ופוגשת בצייד, שמזהיר אותה מפני היער והשוכנים בו
הוספת האירוע הנ"ל נועד להכין את הקרקע לישועה, בגלל שבסיפור המקורי ההצלה של כיפה באה משום מקום ונראית קצת לא אמינה. כמו שאומרים, 'אקדח שהופיע במערכה הראשונה יירה בשלישית'. אתם חייבים להכין את הקרקע לפתרון, אחרת ההצלה לא תספק את הקוראים שלכם.
אירוע 3: כיפה נתקלת בזאב ומפטפטת איתו. הוא מגלה לאן היא הולכת, ונכנס לבית לפניה
אירוע 4: הזאב המחופש מנהל את שיחת ה- 'אני כל כך קריפי אוווהוו' עם כיפה, ולבסוף בולע אותה
אירוע 5: הצייד מופיע ואיתו הישועה
סיום
דרך טובה לבדוק אם הסצנה מיותרת היא לשאול "מה השתנה מלפני הסצנה הזאת לאחריה?" אם אין שינוי, תמחקו. ערך מסויים צריך להשתנות בעיניי הדמויות, הן צריכות לצבור ידע מסוים, להצליח או להיכשל, אבל נקודה קטנה של שינוי חייבת לקרות, אחרת הסצנה לא מקדמת את העלילה.
שימו לב שבסיפור טוב- כל דבר קורה בגלל סיבה מסוימת, וזה דבר שאתם חייבים להקפיד עליו, בעיקר בקומיקס. רוחב היריעה מוגבל, ואתם חייבים לקדם את העלילה במספר מסויים של דפים. בניגוד לסיפורת כתובה, בה אתם יכולים להפגין באין מפריע את כישורי הלהטטוטנות שלכם עם מילים, תיאורים ועוד קישוטים לנפש, בקומיקס פשוט אין לכם מקום ל'הדיאלוג הזה יפה אז אני אכניס אותו' או 'אני חייבת סצנה על חוף ים'. זה לא קורה. מה שקורה- קורה כי הוא חייב לקרות, כי אין דרך אחרת טובה יותר לקדם את העלילה שלכם.
שימו לב שבסיפור טוב- כל דבר קורה בגלל סיבה מסוימת, וזה דבר שאתם חייבים להקפיד עליו, בעיקר בקומיקס. רוחב היריעה מוגבל, ואתם חייבים לקדם את העלילה במספר מסויים של דפים. בניגוד לסיפורת כתובה, בה אתם יכולים להפגין באין מפריע את כישורי הלהטטוטנות שלכם עם מילים, תיאורים ועוד קישוטים לנפש, בקומיקס פשוט אין לכם מקום ל'הדיאלוג הזה יפה אז אני אכניס אותו' או 'אני חייבת סצנה על חוף ים'. זה לא קורה. מה שקורה- קורה כי הוא חייב לקרות, כי אין דרך אחרת טובה יותר לקדם את העלילה שלכם.
עכשיו כשיש לכם רשימת אירועים, ניגש לדיאלוגים:
שלב 2: טקסט
גם כאן, ובמיוחד כאן, תקף הכלל 'מה שקורה קורה כי הוא חייב לקרות'. כל מילה שיוצאת מהפה של הדמות שלכם תופסת מקום על פני עמוד ומקום בתוך הפאנל, ומוסיפה מלל לקורא שבא לכאן בעיקר בשביל ויזואליות והתרחשות. מלל מיותר פשוט יהרוג את הקומיקס שלכם! מה הפתרון? למחוק, למחוק, למחוק.
אתן דוגמא מה לא לעשות:
במהלך הכתיבה, החלטתי לעבות קצת את מערכות היחסים בסיפור, כי הן היו שטחיות מדי. לקחתי בחשבון שהקהל שלי בוגר יותר. אז שימו לב: לכיפה אדומה יש אבא חורג אלים, ואמא שלה מעלימה עין. סבתא של כיפה אדומה היא בעצם לא סבתא שלה אלא האמא של אביה החורג, היא חולה סופנית ומשתפת פעולה עם הזאב בתמורה לחייה של כיפה אדומה כדי להאריך ימים, לזה לא ציפיתם הא.
עכשיו, נניח שהייתי פשוט עושה העתק הדבק מהפסקה הזאת לתוך בועות בעמוד הראשון של הקומיקס? זה היה ברור לקריאה, אבל ממש לא מתוחכם.
אל תיבהלו מלחסוך בהסברים. הקהל שלכם חכם, יותר ממה שאתם חושבים. כבר יצא לי לקרוא תאוריות של קוראים על הקומיקס שלי, תיאוריות כל כך טובות שאני בעצמי לא הבנתי למה לא השתמשתי בהן. הם רואים הכל, ואם הקומיקס שלכם יהיה טוב, הם גם ישקיעו תשומת לב כדי להבין הכל.
מה כן כותבים בטקסט? מה שיקדם את הסצנה ואי אפשר להביע באיור.
באירוע 2, אני מקווה שאתם מבינים שלא כל איור צריך להיות מלווה בבועת הסבר כגון "כיפה לוקחת את הסל ויוצאת לסבתא. היא קצת מוטרדת, למה אמא לא אוהבת את סבתא?" במקום זה, תנסו לשתול את זה בתוך הדו שיח בצורה טבעית. כשאתם כותבים את הטקסט, שימו לב למערכות היחסים בין הדמויות, ותנו לכך רמזים בתוך טון הדיבור ובחירת המילים שלהם. בצורה כזאת, גם בלי טקסטים ארוכים שמסבירים את הרקע לכל מעשה ובחירה, אתם יכולים לרמוז לקורא מדוע מתרחש מה שמתרחש. תאמינו לי, הקוראים יעריכו את זה שלא האכלתם אותם בכפית.
***
בועות טקסט של קריינות יכולות להצטרף כמובן, אבל בבקשה אל תכתבו בהן בדיוק את מה שמתרחש באיור. תנו לנו ערך מוסף, משהו שלא היינו יכולים לראות באיור. משהו שיגרום לנו להסתקרן, להתעמק, להתרגש. אולי איזה ניגוד בין מה שכתוב למה שקורה? אולי משהו שרומז לעתיד או לעבר? אתם מחליטים.
***
לגבי הוראות למאייר, אתם לא אמורים להאריך יותר מדי. זו לא העבודה שלכם. התפקיד של התסריטאי הוא לכתוב בגדול מה קורה בסצנה, איפה היא מתרחשת ובאיזה שעה ביום, ומי משתתף. הוראות בימוי קטנות כמו "דומעת" יכולות להצטרף, אבל בבקשה תמנעו מפסקאות מפורטות של כל תנועה של דמות, צבע בגדים והבעות פנים. חלק מהעבודה של מאייר היא להפוך טקסט כתוב להופעה ויזואלית, ואתם אמורים לסמוך על היכולת שלו לשדרג את הטקסט שלכם בעזרת המקצועיות שלו. אם תגישו לו רשימת הוראות מפורטת מדי, אתם רק תפסידו את נקודת המבט האומנותית של בעל המקצוע שאתם גם ככה משלמים לו.
אני די בטוחה שמישהו אחד לפחות שקרא את שלב 2, אמר לעצמו: "אבל כל ההתפתלויות האלו מאריכות את הסיפור בכמה עמודים, אפשר לחסוך את זה בבועת הסבר אחת". ובכן, לא ידעתי שהתכנסנו פה עבור תחרות הסיפור הקצר ביותר, סליחה. חשבתי שאנחנו כאן כדי לכתוב סיפור מעניין שימשוך את הקורא ויגרום לו לרצות לצרוך עוד ועוד ממנו, אבל אם זה הכל עניין של הספקים אז למה שלא נכתוב את זה בראשי תיבות ונסגור עניין.
שלב 3: לעלות כיתה
עכשיו יש לכם את הבסיס, אבל אתם רוצים לשדרג את התוצאה. שבו ותחשבו: מה המסר של הסיפור שלי? אני לא מתכוונת ל- "תשמעו בקול אמא אחרת הזאב יאכל אתכם". זה גם טוב, אבל אנחנו עכשיו מדברים לקהל של בוגרים. המסר שאני בחרתי להעביר בסיפור שלי על כיפה אדומה הוא על בחירה. בחירה היא דבר שתמיד יהיה קיים, ולא משנה כמה מטשטשים הגבולות, וכמה דברים נלקחים מאיתנו, הבחירה עדיין קיימת.
ולמי מכם שיגיד "אבל המסר שלך לא כתוב בשום מקום בסיפור?" בבקשה צאו מהכיתה ותחשבו על מה שעשיתם
מה שאני עשיתי בשלב הזה- הוספתי voice over (קריינות) בקולו של הצייד, והפכתי אותו לדמות הראשונה שמופיעה בסיפור, כדי לשנות את הצורה שבה אנחנו רגילים לשמוע את כיפה אדומה המקורית. הפכתי את הצייד לדמות המנחה, שמזהירה אותנו מפני הרוע, ומדריכה לבחור בטוב. מהסאבטקסט בסצנות מובן שאביה החורג של כיפה מכה אותה, ואמה מתעלמת מכך. גם אם נדון אותה בנסיבות מקלות, היא בחרה לעצום עין. גם כיפה, בתורה, בוחרת לקצר את הדרך מכיוון היער, והסבתא שלה בחרה לכרות ברית עם הזאב הרע כדי להאריך ימים. בסיפור שלי, הבחירה הרעה של הסבתא הביא למותה, כי זה המסר שאני מאמינה בו: בחירה ברע תמיד תביא רע, גם אם זה לא תמיד נראה לעין.
כתיבה טובה דורשת עריכה, עריכה, ועוד עריכה. אף פעם אל תלכו עם הרעיון הראשון שלכם, לא משנה כמה הוא נראה לכם מדהים. שבו ותעלו עוד שלושים רעיונות, וגם אם בסוף תבחרו בראשון, התסריט שלכם יהיה טוב יותר בגלל הראש הפתוח שאתם מתרגלים. מהנסיון שלי ברוב המקרים הרעיונות הבאים יהיו טובים יותר
שלב 4: מה זה סאבטקסט ולמה אנחנו צריכים אותו?
השלב הזה מיועד לאלו מכם שבאמת רוצים לעלות שלב ולספק חומר איכותי יותר לקהל בוגר באמת.
סאבטקסט הוא מה שמסתתר בטקסט שהדמויות שלי אומרות. בסיפור, כמו במציאות, דמויות לא אומרות מה שהן חושבות או מרגישות. בספר כתוב, שימו לב למלכודת, זה קורה הרבה. לאו דווקא בדיאלוג, אבל בפסקות של תיאורי רגשות ומחשבות, ככה שכותבים שרגילים לסיפורת כתובה נופלים בפח הזה לעיתים קרובות כשהם מנסים להמיר סיפור לקומיקס או לסרט.
אף אחד בקומיקס שלכם לא ייאמר בשום מצב: "אני כל כך עצוב, אני שבור. חשבתי שאכפת לך ממני, אבל אחרי הכל את בדיוק כמו כולם. אני אלך לבכות בצד" אנשים לא אומרים דברים כאלה. בין אם זה מנימוס, או בגלל בושה ברגשות שלהם, או שהם מרגישים שזה לא מכבודם להודות בכך, או סתם בגלל שמירוץ החיים אפילו לא נתן להם זמן להבחין במה שקורה להם בלב. במקום זה, הם נעשים ציניים, או עושים דברים שמסגירים את הרגשות האמיתיים שלהם- תוך כדי שהם אומרים דבר אחר. הם אומרים את זה למראה או ליומן במקרה הטוב, או שומרים את זה לנצח בתוך התת מודע שלהם במקרה היותר נפוץ.
התפקיד שלכם ככותבים הוא להראות לקהל מה הדמות שלכם חושבת בלי שהיא תאמר את זה מילולית.
(עכשיו תגידו לי מה יותר מאתגר, לקרוא ספר שבו כל הרגשות מוגשים לכם על מגש של כסף, או לקרוא קומיקס בו אתם צריכים לפענח את הרגשות והמחשבות על פי ההתנהגות של הדמות? אני אחכה.)
לפעמים הדמות כן אומרת מה שהיא חושבת, אבל צריכה להיות לזה סיבה טובה. האם הדמות שלכם סובלת מדוגריות פטאלית? כי זו בעיה, וזה גם מצחיק רצח. העניין הוא שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, אבל חייבת להיות לכך סיבה טובה מאד.
שלב 5: למיטיבי לכת בלבד
כמה ספרים שאני ממליצה עליהם כדי לשפר את כתיבת התסריטים שלכם:
סיפור, רוברט מקי
Character, Robert McKee
להבין קומיקס, סקוט מקלאוד
לכתיבת קומדיה: The hidden tools of comedy, Steve Kaplan
ממליצה לחקור על שפת גוף ועל משחק (אם יש לכם זמן, קחו קורס קצר) כן, זה עוזר
קריאת ספרים על פסיכולוגיה התנהגותית תקפיץ אתכם כמה כיתות
נערך לאחרונה ב:
)
