סדנת כתיבה

[אשר שרבר]

אני מצרפת כאן קובץ שמסכם די בבהירות עקרון מסוים בכתיבה. (למרות שזה בכל אופן בקצרה, ושונה לחלוטין, כמובן, מהשתתפות בסדנה)

קראתי מקסים, ובהחלט נותן כיוון.
אולי נייצר סדנא אינטרנטית, (כשרה כמובן) אני מאמין שאנשים יצטרפו,
(ברוח הסיפור שלך בקובץ אני אתאר כמה קשה לצאת לסדנאות באמצע החיים, מה אנחנו עושים כדי להוסיף את זה לסדר היום, וכמה טוב או לא טוב זה עושה לנו...)

 

[מה הענינים]

נכתב ע"י הניקית @רפקי
למדתי אצל נחל, והיא מעשירה בהמון המון ידע.
כללים עבור סופר, הם לא פחות מחומרי בנייה בשביל בנאי.
ובשביל ללמד כתיבה - לא מספיק להיות סופר טוב, צריך לדעת ללמד.
מבחינתי - שרי מוכשרת בזה שהיא יודעת לזהות את הכללים הרלוונטים לכתיבה ולהנגיש אותם בצורה מובנית.
אישית - כתבתי בסדנא שלה בהכוונתה סיפור בהמשכים, לראשונה, והוא הולך להתפרסם אי"ה.

 

[נחל]

@גדי ישראלי, אני ממש מסכים איתך. רק שלדעתי, בכל המודעות והפרסומים על סדנאות הכתיבה השונות, לא מספיק ברור שזה מיועד לאלו שכבר בעלי יכולת בתחום.

ואני תמה... האם אין כאן 'חשש' של 'אבק' גנבת דעת? בניגוד לציור / נגינה וכדו' - שאף הם תלויים בכשרון - אך יש דברים פשוטים ומדוייקים שניתן ללמד. ואמנם, לא כולם מגיעים לאותה רמה, וזה מאוד תלוי בכשרון הטבעי. לעומת זאת, בכתיבה, נראה לי שאין כ"כ מה ללמד. אין תווים לכתיבה... ולא נראה לי שאפשר לכתוב ספר בנושא, דוגמת הספר של דבורה בנדיקט לציור...

בגדול בכתיבה באים לידי ביטוי כמה חלקים:
1. יכולת של אדם לבטא את עצמו ואת רגשותיו, גם אם הסיפור לא קשור אישית לחיים של הסופר.
אדם שמסוגל לבטא את הרגשות שלו, ועוד לפני זה - להיות מחובר לעצמו ולהרגיש, יכול גם לחוש ולבטא חיים של אחרים.
זה לא מוגדר ככשרון, אבל זה בהחלט חלק מהענין, וזה גם ניתן לפיתוח. בכל מיני טכניקות, כמו כתיבת דפי בוקר - שזה אומר כתיבה של זרם התודעה כל בוקר (או לאו דווקא בבוקר) במשך כעשרים דקות
לתירגולים כאלה בדרך כלל לא יקדישו זמן לסדנאות כתיבה, בהן הציפיה של המשתתפים היא ללמוד חומר מקצועי, אבל לדעתי נכון לכוון אליהם, ולתת לבצע בבית, כי זה חשוב ומשמעותי.
2. יכולת של תכנון עלילה ובניית סיפור - אולי יש אנשים שיש להם את היכולת הזו ברמה האינטואטיבית, אבל בגדול רובנו צריכים ללמוד את זה. וגם מי שפחות מוכשר לענין - אם הוא נמשך לכך, כנראה שיצליח.
בנושא הזה, מה שקורה בפועל, שלפעמים מלמדים את הידע התיאורטי, ולא משקיעים מספיק בחיבור למעשה. למשל - שיעורים על מבנה עלילה, שזה אחד הנושאים הבסיסיים והחשובים, יש קורסים שמקדישים לכך רק שיעור או שניים. רוב האנשים זקוקים לטווח זמן רחב הרבה יותר שיאפשר תרגול ודיון על רעיונות של סיפורים, כדי להפנים את החשיבה של כתיבת סיפור לפי דגם של מבנה סיפור קלאסי.
כי הרעיון התאורטי, ככל שהוא אולי פשוט להבנה, הוא מצריך הרבה הכוונה, לפחות בדרך כלל, כדי להצליח ליישם אותו למעשה.
3. צורת הכתיבה - האם הכתיבה שוטפת, מסורבלת, נראית מנוסה או בוסרית, מענינת, וכו'.
גם בזה יש הרבה מה ללמוד, אם כי להתרשמותי זה יותר ענין של נסיון והשתפשפות בכתיבה. (גם באופן כללי, המורה הכי טוב לכתיבה, זו הכתיבה עצמה. מי שכותב הרבה, ויש לו איזושהי נטיה, בדרך כלל יתפתח המון גם בלי ללמוד כלום. ועדיין, הלימוד חשוב ומוסיף.)

יש גם מורכבות בלימוד כתיבה,
כי בקלות המורה עלול ליצור חסמי כתיבה אצל התלמידים, במקום לעזור להם ליצור.
לכתוב ולהתבטא זו יכולת שברירית באיזשהו מקום. לא רק ביקורת חוסמת, אלא אפילו מדי הרבה הכוונה בשלב שעדיין לא בשל, כי אז הכותב מאבד את הספונטניות (המבורכת) שלו, ובוחן מדי שכלית את מה שהוא רוצה לכתוב.
נדרש פה איזון דק.

בכל אופן, מבחינת הפוטנציאל של מי שמתענין ונמשך לתחום, לי זה כן נראה די דומה למי שמתענין לציור.
לדעתי גם חשובה יותר השאלה האם אנשים נמשכים לכתיבה, מאשר האם הכתיבה שלהם כרגע מבריקה. מי שאוהב את התחום, ויש לו אמביציה להשקיע הרבה בכתיבה, יכול בסיעתא דשמיא להגיע לכתיבה מעולה ממש. גם אם הוא לא כוכב כשרון.

 

[נחל]

קראתי מקסים, ובהחלט נותן כיוון.
אולי נייצר סדנא אינטרנטית, (כשרה כמובן) אני מאמין שאנשים יצטרפו,
(ברוח הסיפור שלך בקובץ אני אתאר כמה קשה לצאת לסדנאות באמצע החיים, מה אנחנו עושים כדי להוסיף את זה לסדר היום, וכמה טוב או לא טוב זה עושה לנו...)

בעיקרון זה רעיון מעולה. מבחינתי לפחות כרגע זה לא יתאים.

נכתב ע"י הניקית @רפקי
למדתי אצל נחל, והיא מעשירה בהמון המון ידע.
כללים עבור סופר, הם לא פחות מחומרי בנייה בשביל בנאי.
ובשביל ללמד כתיבה - לא מספיק להיות סופר טוב, צריך לדעת ללמד.
מבחינתי - שרי מוכשרת בזה שהיא יודעת לזהות את הכללים הרלוונטים לכתיבה ולהנגיש אותם בצורה מובנית.
אישית - כתבתי בסדנא שלה בהכוונתה סיפור בהמשכים, לראשונה, והוא הולך להתפרסם אי"ה.

תודה תודה, וד"ש לרפקי המסתורית...

 

[נחל]

ודווקא לגבי כללים, אני סבור שהם נותנים ליוצר כיוון טוב ליצירה מוצלחת ומקובלת על הקוראים. כמובן שלא צריך לראות אותם כתורה מסיני.

בעיני זה פחות ענין של כללים, אלא יותר ענין של הבנה ממה סיפור טוב מורכב ומדוע, ואיך ליצוק את הרעיון שיש, או את המשיכה לכתוב על נושא מסוים, לתוך מבנה של סיפור קלאסי.
כי הכללים לא שרירותיים. אלה הבנות שהתפתחו עם השנים, מה עושה סיפור לסיפור טוב.
זה מתבסס מאד על הבנה בנפש האדם, גם מצד הארועים שקורים לגיבור, וגם מצד החוויה של הקורא.

 

[גדי ישראלי]

גב' @נחל תודה רבה!

 

[בן מיכאל]

קראתי מקסים, ובהחלט נותן כיוון.
אולי נייצר סדנא אינטרנטית, (כשרה כמובן) אני מאמין שאנשים יצטרפו,
(ברוח הסיפור שלך בקובץ אני אתאר כמה קשה לצאת לסדנאות באמצע החיים, מה אנחנו עושים כדי להוסיף את זה לסדר היום, וכמה טוב או לא טוב זה עושה לנו...)

מצטרף ליוזמה בכל לב, מי מרים את הכפפה?

 

[Ammo]

בלתי אפשרי להסביר את זה יותר טוב ממי שקדם לי כאן. האמת היא שמדובר פה יותר על עצם הצורך ללמוד את התחום, לא משנה איך תבחרו לעשות את זה. מה שאמרו בעניין סדנאות והזהירות הנדרשת - מוסכם עלי, למרות שאפשר גם להירפא מהמוגבלויות שמורים בלתי זהירים עלולים להשית עליכם. גם אם תהיו מקובעים לכללים בהתחלה, עם הניסיון יבוא גם ה'קליק'. יום אחד תגלו, שאתם יכולים לשחק עם הכללים כמו בפלסטלינה, במקום להיטבע בהן.

אז אני רק אוסיף את דעתי (כי אהבתי אותה. ויש לי כאן מקלדת ממושמעת להפליא. אז למה לא?):

כישרון VS כישורים

אתם יודעים כמה אנחנו על גבי הכוכב לכת זה?
7,632,819,325 נשמות

יצירה, בכל תחום, היא כלי בה אנחנו משתמשים כדי לתקשר עם הסביבה.
אתם יודעים כמה מתוכנו בוגרים מספיק להביע את עצמנו באופן נהיר בעזרת כלי היצירה המגוונים?
4,458,411,534 נפשות

אתם יודעים כמה מתוך אלו מוכשרים בתחום הכתיבה ספציפית?
טוב, אין לגוגל מושג =_=.
תדמיינו. הסתברות וכל זה.
אם נניח לכל אחד יש כישרון במשהו, סביר שפלח אוכלוסייה גדול מספיק ניחון בכישרון הזה. (גם אם נחסיר מדינות אנאלפבתיות או עסוקות מדי ב...דברים אחרים. עדיין הרבה.)

בואו נכליל את כל אלו שחיו ומתו ב2418 השנים שבהם ידוע שאדם עסק בכתיבה לשם יצירה.
בואו נכליל את כל הידע שלהם. שהם בנו נדבך על גבי נדבך. אתם יכולים להיות בטוחים שאריסטו הבין לפחות את כל מה שאתם יודעים ומרגישים על סמך הכישרון שלכם. אחריו הגיעו עוד יוצרים שהפנימו את כל מה שכתב והוסיפו עליו. עוד ועוד. דור אחר דור של כותבים שמסתמכים על הדור הקודם. פאר היצירה.
אתם באמת חושבים שהכישרון שלכם יכול לכסות על פני 2418 שנות כישרון מצטבר? לא מדובר פה על כללים בכלל. אנו רוצים לצבור ידע וכלים שאחרים עמלו עליהם יותר שנים מכפי שאהיה חי, גם אם אזכה לחיות 10 פעמים!

נניח שאני מתכנת טוב. נניח שאני הייתי הטופ שבקבוצה. האם בגלל זה אוכל לבנות מערכת הפעלה שלימה מאפס? נכון, התוכנות הראשונות לא היו יותר מפיסות קרטון מחוררות שנתחבו לתוך לוע של מפלצת שתפסה חדרים שלמים. אבל מיליונים מהגזע האנושי בנו על הגב של קודמיהם והגענו לקופסא הזאת שבוודאי תפסה מיגרנה מכל ההיקשים שלי על גביה בשעה האחרונה.

אם יורשה לי לשכתב את רוברט מקי:
'אם חלומכם הוא להלחין מוזיקה, האם הייתם אומרים לעצמכם: "שמעתי הרבה סימפוניות...אני גם יודע לנגן בפסנתר...אני חושב שארביץ לי איזו יצירה ביום החופשי הקרוב"?
לא.
אז למה כל כך הרבה סופרים חושבים שהם יכולים לעשות את זה?'
'"קראתי הרבה ספרים, חלקם טובים, חלקם לא... קיבלתי ראוי לשבח בהבעה...אני חושב שאכתוב לי איזה ספר"'
[ולמה כל כך הרבה ציירים חושבים כך גם? אה. לא קשור אליכם. סליחה.]

לדעתי, כישרון הוא בשורה. הוא הסקרנות, הדחף לגלות עוד ועוד על התחום. אם יש לכם כישרון הוא אמור להורות לכם כמה התחום עדין ורגיש ומורכב.
לכל הפחות כמו הלחנת סימפוניות. בכל יום אתם מגלים בעזרת הכישרון כמה עליכם להוסיף כלים וידע. ואם אתם חכמים תמצאו אדם מנוסה בעל כושר הסבר וניסיון שיוכל להוביל אתכם בשביל הפתלתל בין מעיינות הידע האלה. לא שחושבני שזו הדרך היחידה, אבל זו דרך בהחלט פופולרית ונגישה ללמוד את השיטה.

בעצם, אם אתם אומרים שאתם מסתמכים על מה שאתם לבדכם מסוגלים להגיע אליו, בלי עזרה של מנוסים מכם, אתם מבזים את היצירה. אתם טוענים ,שזה כל כך פשוט שאפילו אתם עצמכם יכולים להגיע לזה. אם כן, באיזה זכות אתם טוענים שרק אותם יחידים בעלי אותו מוצר מיסתורי שאתם קוראים לה "כישרון" ראויים להיכנס למועדון?

אמשיך לצטט אותו, ברשותכם:
'[...]מדובר פה בשיטות. לא בכללים.
כלל אומר, "חובה לעשות כך."
שיטה אומרת, "זה עבד... ותמיד עבד לאורך כל ההיסטוריה האנושית [...]
סופרים חרדים וחסרי ניסיון כופים על עצמם כללים. סופרים מרדנים וחסרי השכלה שוברים את הכללים. סופרים מקצועיים - מושלים על הכללים.'

אם אתם רוצים להגיע למשהו, בתוך מיליוני הסופרים האחרים שמסביבכם, אם אתם רוצים שתהיה משמעות לשלהבת היחידה שאתם מרימים, עליכם ללמוד את השיטה, לכבוש אותה,
ולכופף אותה לרצונכם.

 

[חגי פאהן]

ב2418 השנים שבהם ידוע שאדם עסק בכתיבה לשם יצירה.

הערה צדדית: מה עם "נשי למך האזנה אמרתי", שמוקדם ביותר מאלפיים שנה מהתאריך הנ"ל? וספר תהלים שקדם לו במאות שנים?
(את התשובה אני יכול לנחש, זה רק העתק-הדבק)

 

[Ammo]

@חגי פאהן, נכון מאוד. מה שלמעלה אלו נטו דברי דוקטור גוגל האסופים וערוכים לפי הדעה שלי. חשבתי שהזהרתי אתכם.

הייתי מאוד רוצה לשמוע על "נשי למך האזנה אמרתי". מעולם לא שמעתי דבר כזה לפני כן. ואין לי שמץ של מושג במה מדובר.

ספר תהילים אני בשום פנים ואופן לא רוצה לספור. לא הכללתי שום מקורת יהודיים בכוונה תחילה.
אין ספק שבהיסטוריה שלנו יש ספרות מדהימה שאין לי את הזכות להביע בכלל את דעתי עליה.
זהו יצירה מכיוון שונה לגמרי. אתם יודעים למה צריך עוד אלף הבדלות על כל האלף הראשונים?
כי יצירה יהודית ויצירה גויית מקבילים כל כך זה לזה, שקשה להבהיר מהו המרחק ביניהם. הם לעולם לא ייפגשו.

כדי להבהיר את הדעה שלי, שכישרון של אדם אחד, לא יכול לעולם להגיע לכשרון של כמה דורות של אנשים- שהחיים שלהם עסקו בלגלות את את סודותיה וחוקיה של תחום האומנות היה עלי להביא מקורות מהעולם הגויי.
לכן ספרתי את השנים המשוערים מאז שהתרבות היוונית התחילה לחקור בצורה מתמטית את צורת הכתיבה הדרמטית.

היות שאנחנו עדיין עוסקים ביצירה יהודית (אני מקווה, רוב הזמן לכל הפחות), אפשר לסתור את כל המהלך שלי עם כמה טיעונים מכוונים.
אם תרצו לפתוח דיון על הנושא אשמח מאוד!

 

[תמר21]

אפשר לומר לך את האמת, גב' נחל / שרי?
שאלת מה מענין יותר.
אני בטוחה שרוב - ומאמינה שכל - התגובות שקיבלת עד עתה, היו - השני, ברור!
אבל - ואני יודעת שזה די מוזר או חריג בנוף - אני יותר במתח מהראשון...
ועכשיו לשאלת המאה - למה...
זה פשוט בעיני - אביעד, מהסיפור השני, יכול להסתדר - הרי הם מסתכלים ישר ורואים לקראת מה הם הולכים ו - 'הופ, תיזהרו לא להחליק פה' ושם. בסוף הוא יגמל מהפחד וכו' וכו' או ילך ליעוץ ושוב כו' כו' כו' וכל זה...
אבל הסיפור הראשון...
האבא הולך, עם עוד 4 מאחוריו (או מסביבו), בלי פנסים, והם מסתכלים לירח- כלומר - למעלה!! ולא לפסיעות הבאות שלהם!
נו, עכשיו תגידו אתם -
מה יותר מלחיץ?...

 

[חגי פאהן]

הייתי מאוד רוצה לשמוע על "נשי למך האזנה אמרתי".

השירה הראשונה המוזכרת בתנ"ך. (כמובן שכל הבריאה אומרת שירה ואדם אמר שירה, אבל זו הראשונה שמפורשת בכתוב)
בראשית ד כג-כד:
"וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו: עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי, נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי, כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי: כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה:

וכנראה פספסתי את הנקודה, מה החילוק בין היצירה היהודית לגויית, לעניין לימוד שיטת כתיבה.

 

[אשר שרבר]

אפשר לומר לך את האמת, גב' נחל / שרי?

תתייגי אותה, אולי היא תגיב

מעניינת המחשבה שלך.

 

[תמר21]

תודה!
איך מתיגים?

 

[אשר שרבר]

@תמר21
@ושם

 

[תמר21]

אנסה בע"ה. תודה על ההדרכה

@נחל
תוכלי לענות לשאלתי?

 

[תמר21]

הו, הצליח ב"ה!
איזה יופי.

 

[Ammo]

@חגי פאהן ,
טעיתי בדבר אחד: מסתבר ששכחתי את כל לימודי כיתה א' =_=
הנני לקבל על עצמי לחזור ללמוד חומש ורש"י כל שבוע ברגע זה.

לגבי שאלתך :
לפי נסיוני, הגויים עוסקים ביצירה לשם היצירה עצמה, ליתר דיוק לשם טובות ההנאה שהם מפיקים מהיצירה.
טובות הנאה גשמיות כמו כסף נניח, או, לדעתי לעיתים קרובת יותרכבוד, הכרה, ו"מימוש עצמי". זה לא משנה. בסופו של דבר היצירה הגויית נובעת מאגואיזם.

אנחנו תמיד עסקנו ביצירה לכבודו יתברך. כיום, אנו לכל הפחות שואפים לכך.

זה הבדל קטן שמוביל לעולמות רחוקים מאוד זה מזה.
בסופו של דבר הם מקדשים את עצם היצירה עצמה, ואין זה משנה מהי דרגת הטוב שהיצירה משפיעה. אין זה משנה כמה הדמות שיצרה את היצירה שלילית.
עבורנו אין דבר יותר משמעותי, אין ערך שנלקח בחשבון רב יותר, מאשר ההשלכות שיש ליצירה על הנפש. (אמנם כיום ניתן להתווכח שאנחנו מאוד מושפעים מהם בנושא הזה.)

לא זה היה השאלה שלך, אבל הבאתי את זה כאן כדי להסביר שהרבה יותר קל ונגיש בשבילי, בגלל כל מיני נסיבות, ללמוד איך ליצור מהשיטות של גויים, מאשר לחקור את העבר של האומנות היהודית, היות שהם השקיעו את כל התכלית שלהם בלחקור כיצד יוצרים אומנות שתשפיע.

מסתבר שמלבדי יש עוד שסבורים כך, כי סדנאות וחוגים בנושאים אלו מביאים לרוב את שיטותיהם מהם.

זה פשוט יותר קל.
לא יותר טוב.
וודאי לי שהכי טוב ללמוד מהמקור, מאיתנו, ואני מקווה להיעזר לשם כך בקהילה הזו.
היות שכרגע הבקיאות שלי בנושא שואף לאפס (כפי שמוכח מההצהרה שלי לעיל), לא היתה לי ברירה אלא להסביר את הפוינט שלי כך.

גם אמרתי:
"היות שאנחנו עדיין עוסקים ביצירה יהודית (אני מקווה, רוב הזמן לכל הפחות), אפשר לסתור את כל המהלך שלי עם כמה טיעונים מכוונים.
אם תרצו לפתוח דיון על הנושא אשמח מאוד!"

 

[נחל]

אפשר לומר לך את האמת, גב' נחל / שרי?
שאלת מה מענין יותר.
אני בטוחה שרוב - ומאמינה שכל - התגובות שקיבלת עד עתה, היו - השני, ברור!
אבל - ואני יודעת שזה די מוזר או חריג בנוף - אני יותר במתח מהראשון...
ועכשיו לשאלת המאה - למה...
זה פשוט בעיני - אביעד, מהסיפור השני, יכול להסתדר - הרי הם מסתכלים ישר ורואים לקראת מה הם הולכים ו - 'הופ, תיזהרו לא להחליק פה' ושם. בסוף הוא יגמל מהפחד וכו' וכו' או ילך ליעוץ ושוב כו' כו' כו' וכל זה...
אבל הסיפור הראשון...
האבא הולך, עם עוד 4 מאחוריו (או מסביבו), בלי פנסים, והם מסתכלים לירח- כלומר - למעלה!! ולא לפסיעות הבאות שלהם!
נו, עכשיו תגידו אתם -
מה יותר מלחיץ?...

אם הבנתי אותך נכון, את בעצם אומרת שהסיפור הוא עלילתי יותר, והשני, על אביעד, הוא יותר בכיוון פסיכולוגי - טיפולי, ולכן מעניין פחות. כן?
(אם לא, תקני אותי כמובן...)
מסכימה איתך ברעיון, אם זה היה ככה.
סיפור לא אמור להיות תאור של תהליך טיפולי, וסיפור טוב הוא גם עלילתי ולא רק רגשי.
הכוונה שלי הייתה אחרת: אם נניח שהעלילה היא אותה עלילה עצמה. שני הגיבורים הללו נתקעו בחושך. אחר כך, נניח, הם הסתבכו בדרך. נכבה הפלאפון סופית, מכונית עברה והם לא ידעו אם להעז לקרוא לעזרה, או שאולי זה ערבי שם במכונית...
וכו' וכו'.
אבל בהבדל אחד - אצל אחד הגיבורים כל הנ"ל עבר בקלות. סוג של חוויה קצת מלחיצה, הרבה מגוונת, עם ריגושים. היה ונגמר.
אצל האחר - הלילה הזה הפגיש אותו עם פחד מודחק.
איזה סיפור חזק יותר?

ברשותכם משתפת מנסיון שלי-
סיפור שכתבתי אחרי שהפנמתי את הגישה הנ"ל, הוא 'מסתורין בחצר'.
בספר הזה התחלתי מכיוון של מחשבה על עלילה, ואחר כך חפשתי דמות מתאימה.
אז העלילה היא על הסתבכות משפטית לפני כ270 שנה, בימים בהם חיו בשכנות ובידידות עם הערבים, ועמדו למשפט אצל הקאדי.
הגיבור הוא עזרא, נער בן 14. אביו של עזרא נחשד בגניבת תכשיט יקר שהופקד אצלו, ואחרי תהליך משפטי - נאסר.
עזרא, הבכור במשפחתו, נאלץ לקחת אחריות על המצוקה הכלכלית אליה המשפחה נקלעה. עם התפתחות הסיפור הוא מחליט גם לחקור מיהו באמת הגנב.
זה סיפור עלילתי מאד. בחלקו הגדול - סיפור בלשי.
אם הגיבור היה נער שמתאים לו מטבעו להיות פעיל, ואמיץ, ולעשות כל מה שנדרש בתרחיש הנ"ל, הסיפור היה שטחי יחסית.
ברגע שהגיבור הוא ההיפך הגמור של זה, וההתפתחות העלילתית דוחפת אותו שוב ושוב עד לקצה היכולת שלו, הסיפור מקבל עומק.
הגיבור מתמודד בכל פעם מחדש עם קשיים שעד אתמול חשב שהוא אינו מסוגל להם. הוא מתבגר, מקבל אומץ, מכיר ביכולות שלו.
המילים הנ"ל לא כתובות בסיפור. אין פסיכולוגים, כמובן. ( אבל לא רק בגלל שאז המילה הזו טרם הומצאה...) אין תהליכים טיפוליים מוגדרים, אבל הסיפור הוא יותר מאשר סיפור בלשים.

בסיפור טוב הגיבור אמור לעבור תהליך של שינוי. אבל לא על ידי שיחות נפש וטיפול פסיכולוגי, או לפחות ממש לא בעיקר על ידי זה, אלא על ידי מציאות החיים שמכריחה אותו לצאת מנקודת הנוחות שלו, ולהתמודד. התהליך יכול להיות עמוק ומורכב ומשמעותי, אבל הוא לא אמור להתרחש על ספת הפסיכולוג. לפחות ברובו המכריע לא.

סיפור כזה הוא לא רק מספק יותר בקריאה, אלא עונה על צורך נפשי עמוק שלנו, להאמין בזה שאנחנו יכולים להשתנות, ושאנחנו מסוגלים ליותר ממה שאנחנו רגילים לחשוב שאנחנו מסוגלים.

ותודה, תמר, על המשוב...
אם לא מתקבל על דעתך, אשמח לשמוע.

 

[מה הענינים]

אם הבנתי אותך נכון, את בעצם אומרת שהסיפור הוא עלילתי יותר, והשני, על אביעד, הוא יותר בכיוון פסיכולוגי - טיפולי, ולכן מעניין פחות. כן?
(אם לא, תקני אותי כמובן...)
מסכימה איתך ברעיון, אם זה היה ככה.
סיפור לא אמור להיות תאור של תהליך טיפולי, וסיפור טוב הוא גם עלילתי ולא רק רגשי.
הכוונה שלי הייתה אחרת: אם נניח שהעלילה היא אותה עלילה עצמה. שני הגיבורים הללו נתקעו בחושך. אחר כך, נניח, הם הסתבכו בדרך. נכבה הפלאפון סופית, מכונית עברה והם לא ידעו אם להעז לקרוא לעזרה, או שאולי זה ערבי שם במכונית...
וכו' וכו'.
אבל בהבדל אחד - אצל אחד הגיבורים כל הנ"ל עבר בקלות. סוג של חוויה קצת מלחיצה, הרבה מגוונת, עם ריגושים. היה ונגמר.
אצל האחר - הלילה הזה הפגיש אותו עם פחד מודחק.
איזה סיפור חזק יותר?

ברשותכם משתפת מנסיון שלי-
בספר 'מסתורין בחצר', התחלתי מכיוון של מחשבה על עלילה, ואחר כך חפשתי דמות מתאימה.
אז העלילה היא על הסתבכות משפטית לפני כ270 שנה, בימים בהם חיו בשכנות ובידידות עם הערבים, ועמדו למשפט אצל הקאדי.
הגיבור הוא עזרא, נער בן 14. אביו של עזרא נחשד בגניבת תכשיט יקר שהופקד אצלו, ואחרי תהליך משפטי - נאסר.
עזרא, הבכור במשפחתו, נאלץ לקחת אחריות על המצוקה הכלכלית אליה המשפחה נקלעה. עם התפתחות הסיפור הוא מחליט גם לחקור מיהו באמת הגנב.
זה סיפור עלילתי מאד. בחלקו הגדול - סיפור בלשי.
אם הגיבור היה נער שמתאים לו מטבעו להיות פעיל, ואמיץ, ולעשות כל מה שנדרש בתרחיש הנ"ל, הסיפור היה שטחי יחסית.
ברגע שהגיבור הוא ההיפך הגמור של זה, וההתפתחות העלילתית דוחפת אותו שוב ושוב עד לקצה היכולת שלו, הסיפור מקבל עומק.
הגיבור מתמודד בכל פעם מחדש עם קשיים שעד אתמול חשב שהוא אינו מסוגל להם. הוא מתבגר, מקבל אומץ, מכיר ביכולות שלו.
המילים הנ"ל לא כתובות בסיפור. אין פסיכולוגים, כמובן. ( אבל לא רק בגלל שאז המילה הזו טרם הומצאה...) אין תהליכים טיפוליים מוגדרים, אבל הסיפור הוא יותר מאשר סיפור בלשים.

בסיפור טוב הגיבור אמור לעבור תהליך של שינוי. אבל לא על ידי שיחות נפש וטיפול פסיכולוגי, או לפחות ממש לא בעיקר על ידי זה, אלא על ידי מציאות החיים שמכריחה אותו לצאת מנקודת הנוחות שלו, ולהתמודד. התהליך יכול להיות עמוק ומורכב ומשמעותי, אבל הוא לא אמור להתרחש על ספת הפסיכולוג. לפחות ברובו המכריע לא.

סיפור כזה הוא לא רק מספק יותר בקריאה, אלא עונה על צורך נפשי עמוק שלנו, להאמין בזה שאנחנו יכולים להשתנות, ושאנחנו מסוגלים ליותר ממה שאנחנו רגילים לחשוב שאנחנו מסוגלים.

ותודה, תמר, על המשוב...
אם לא מתקבל על דעתך, אשמח לשמוע.

מקסים מה שכתבת
ואת מנצנצת לי משהו - - -
הספר מסתורין בחצר היה אצלנו לפני תקופה והילדים ואני קראנו בשקיקה
תקופה קצרה אח"כ היתה צריכה הבת שלי לעשות איזו פעילות והיא התביישה, ואז אמרה לי: אני מרגישה ממש כמו עזרא... ומיד הגיבה, אבל בעצם הוא כן עשה את מה שהיה לו קשה...