הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
סוף טוב הכל טוב
אחד הדברים החשובים ביותר בכתיבת ספר זה לכתוב סוף מתאים לסיפור.
איך אפשר לדעת לכתוב את הסוף האולטימטיבי והמתאים ביותר?
כמה עצות:
1. להכניס תקווה (עדיף שהתקווה תהיה איכותית, עם משמעות מעניינת ומאתגרת).
2. להשתדל שמרבית הדברים הלא פתורים יפתרו.
3. לא לתת לקורא לצאת בתחושת 'אכזבה' הכוונה לא לתת לקוראים את התחושה: אוף, הכל היה לשווא?
4. עדיף לשלב הומור.
5. לא לפגוע בגיבור הספר, וגם לא בגיבורים משניים, ולא לרמוז על פגיעה אפשרית, להיפך, לתת תקווה והגנה ולהציג ש'הכל היה כדאי'.
6. אפשר לרמז שלא הכל מושלם, להשאיר בעיה קטנה או לפתוח בעיה קטנה חדשה, אבל שהיא תהיה זניחה, ולפתור את הבעיה הגדולה, הכוונה לתת פתרון לבעיה הגדולה באופן משביע רצון.
לדוגמה (וסליחה שהדוגמאות דווקא מתוך הספרים שלי..): בספר שלי "קוד נפוליאון" גיבור הספר בכל מהלך הספר חושש להכנס לכלא, בסוף הספר בית המשפט גוזר עליו מאסר, אבל ממש לא ארוך, ותומר מוכיח בגרות ומקבל את המאסר באמירה יפה: "גם במאסר אתה יכול למצוא את החופש בתוך ליבך".
בספרי הצעה לסדר – יש אכזבה מסוימת כי הגיבור לא הוכתר למלך על מדינת ישראל, אבל גיבור הסיפור חזר לעבודתו במשכן הכנסת, לאחר כל המסע שעובר עליו, הוא נשאר באותו מקום אבל עם תובנות חדשות, שזה סוג של הומור מסוים, לדעתי.
בספר "סדר הפוך" הסוף מגיש תקווה שהגיבור מצא את השידוך שלו, אבל הגיבור הפרנואידי מזהה שיש אחריו מעקב חדש, והקוראים מנחשים מי עוקב אחריו.
אני זוכרת שפעם קראתי ספר והייתי בטוחה שזכיתי "בספר חלומותי". הוא התחיל כל כך טוב, למרות המאורעות הלא פשוטים, חשבתי שהכל יסתדר, והכתיבה היתה נהדרת ממש. אבל ככל שהעלילה התקדמה הכל הפך להיות גרוע עד שהסוף גרם לי לאבד אמון בסופרת, הוא גרם לי לתחושה קשה ומרירה, כאילו והכל היה לשווא. יותר לא הייתי מסוגלת לקרוא את הספרים של הסופרת הזו, אולי התגובה מעט קיצונית, אבל זה הוכחה עד כמה הסוף חשוב, וצריך לשים לב לכתוב אותו כראוי.
אני מנסה לחשוב אם יש ספרים שה'סוף' שלהם גרם לי לחשוב שהקריאה היתה שווה.
קצת קשה לי להזכר בספר ספציפי שהסוף שלו היה מאוד שווה, אני חושבת שאם הספר זכור לטובה סימן שהסוף שלו נכתב מעולה, וכן להיפך.
סוף נורמלי, לדעתי, אמור להביא משמעות, אכזבה או עקיצה קלילה ובלתי מורגשת (ורק אם היא משרתת את העלילה), ועדיף גם תקווה ואפילו חיוך.
סוף כזה שימלא את הלב בתחושה של: וואו, איזה מסע, איזה יופי, איזה דמויות, הכל היה שווה.
אחד הדברים החשובים ביותר בכתיבת ספר זה לכתוב סוף מתאים לסיפור.
איך אפשר לדעת לכתוב את הסוף האולטימטיבי והמתאים ביותר?
כמה עצות:
1. להכניס תקווה (עדיף שהתקווה תהיה איכותית, עם משמעות מעניינת ומאתגרת).
2. להשתדל שמרבית הדברים הלא פתורים יפתרו.
3. לא לתת לקורא לצאת בתחושת 'אכזבה' הכוונה לא לתת לקוראים את התחושה: אוף, הכל היה לשווא?
4. עדיף לשלב הומור.
5. לא לפגוע בגיבור הספר, וגם לא בגיבורים משניים, ולא לרמוז על פגיעה אפשרית, להיפך, לתת תקווה והגנה ולהציג ש'הכל היה כדאי'.
6. אפשר לרמז שלא הכל מושלם, להשאיר בעיה קטנה או לפתוח בעיה קטנה חדשה, אבל שהיא תהיה זניחה, ולפתור את הבעיה הגדולה, הכוונה לתת פתרון לבעיה הגדולה באופן משביע רצון.
לדוגמה (וסליחה שהדוגמאות דווקא מתוך הספרים שלי..): בספר שלי "קוד נפוליאון" גיבור הספר בכל מהלך הספר חושש להכנס לכלא, בסוף הספר בית המשפט גוזר עליו מאסר, אבל ממש לא ארוך, ותומר מוכיח בגרות ומקבל את המאסר באמירה יפה: "גם במאסר אתה יכול למצוא את החופש בתוך ליבך".
בספרי הצעה לסדר – יש אכזבה מסוימת כי הגיבור לא הוכתר למלך על מדינת ישראל, אבל גיבור הסיפור חזר לעבודתו במשכן הכנסת, לאחר כל המסע שעובר עליו, הוא נשאר באותו מקום אבל עם תובנות חדשות, שזה סוג של הומור מסוים, לדעתי.
בספר "סדר הפוך" הסוף מגיש תקווה שהגיבור מצא את השידוך שלו, אבל הגיבור הפרנואידי מזהה שיש אחריו מעקב חדש, והקוראים מנחשים מי עוקב אחריו.
אני זוכרת שפעם קראתי ספר והייתי בטוחה שזכיתי "בספר חלומותי". הוא התחיל כל כך טוב, למרות המאורעות הלא פשוטים, חשבתי שהכל יסתדר, והכתיבה היתה נהדרת ממש. אבל ככל שהעלילה התקדמה הכל הפך להיות גרוע עד שהסוף גרם לי לאבד אמון בסופרת, הוא גרם לי לתחושה קשה ומרירה, כאילו והכל היה לשווא. יותר לא הייתי מסוגלת לקרוא את הספרים של הסופרת הזו, אולי התגובה מעט קיצונית, אבל זה הוכחה עד כמה הסוף חשוב, וצריך לשים לב לכתוב אותו כראוי.
אני מנסה לחשוב אם יש ספרים שה'סוף' שלהם גרם לי לחשוב שהקריאה היתה שווה.
קצת קשה לי להזכר בספר ספציפי שהסוף שלו היה מאוד שווה, אני חושבת שאם הספר זכור לטובה סימן שהסוף שלו נכתב מעולה, וכן להיפך.
סוף נורמלי, לדעתי, אמור להביא משמעות, אכזבה או עקיצה קלילה ובלתי מורגשת (ורק אם היא משרתת את העלילה), ועדיף גם תקווה ואפילו חיוך.
סוף כזה שימלא את הלב בתחושה של: וואו, איזה מסע, איזה יופי, איזה דמויות, הכל היה שווה.
)
