בקשה סיפורים נדירים בנושא כיבוד הורים

[מה אשיב]

אשמח לקבל סיפורים עם מסר חזק של כיבוד הורים.
עדיפות לכלי ראשון
תודה רבה

 

[Sara Rivka]

אשמח לקבל סיפורים עם מסר חזק של כיבוד הורים.
עדיפות לכלי ראשון
תודה רבה

בקו שלהבת אש, יש סידרה שמדברת על כיבוד הורים.
יש שם ממש הרבה סיפורים.
מספר הקו: 0722704036

 

[מה אשיב]

אשמח לחומר כתוב
אפשר כמובן גם סיפורים ומעשיות קטנים כביכול, העיקר עם מסר

 

[מצלמה חדשה]

.

 

[מה אשיב]

יש למישהו?
יעזור לי מאוד!

 

[גם זו]

משה וואלקין, תלמיד ישיבת מיר, רצה להגיע בליל ל"ג בעומר לציון הרשב"י במירון. הוא התקשר לאביו, הרב אהרן וואלקין מליקווד, וסיפר לו כי חברו דובי שטינמץ (ז"ל) קיבל מספר כרטיסים למעמד ההדלקה, ונתן לו את אחד מהם. הם תכננו לעלות למירון בתחילת הערב, ולאחר התפילות והשמחה – להמשיך לצפת ולשבות שם בשבת.

אביו, הרב אהרן וואלקין השיב לו כי בעקבות הקורונה הוא לא היה בישראל בשנה וחצי האחרונות, וכעת הוא חפץ להגיע בערב ל"ג בעומר לבקר את אביו, המשגיח רבי חיים וואלקין, המתגורר בירושלים. "בוא איתי לבקר את סבא", ביקש ממנו, "ובשעות המאוחרות של הלילה ניסע למירון. אחר כך נחזור לשבת בירושלים".

משה שמע את דברי אביו, ולמרות שקיבל כרטיס לצקת שמן במעמד ההדלקה, וכבר סיכם עם חבריו שיגיעו יחד למירון בתחילת הלילה, וכבר שכרו דירה בצפת לשבות שם בשבת. אך בשל מצוות כיבוד אב, החליט לוותר על כל התוכניות, וימתין לאביו להצטרף אליו לכל תוכניותיו.

"כך היה", מספר ר' אהרן וואלקין. "הגעתי לארץ ישראל בערב ל"ג בעומר אחר הצהריים, ובני משה המתין לי בשדה התעופה. נסענו יחד לאבי מורי שליט"א, שם שהינו כמה שעות וגם שמענו 'וועד' שמסר אבא לבחורים מישיבתו, ורק בשעת לילה מאוחרת יצאנו לכיוון מירון. כשהגענו סמוך ונראה להר מירון, עצרו אותנו השוטרים והורו לנו להסתובב חזרה, כי אירעה ר"ל טרגדיה במירון וסגרו את כל ההר למבקרים, ואף אחד לא יכול להיכנס לשם.

"התאכזבתי קשות", מספר ר' אהרן. "סוף סוף הגעתי לארץ ישראל, וכבר אני סמוך להר מירון. ואיני יכול אפילו להיכנס ולומר פרק תהילים אחד. גם משה היה מאוכזב מאוד, אך בלית ברירה הסתובבנו וחזרנו לירושלים כלעומת שבאנו, מתוך תקוה ואמונה שהכל לטובה".

כשהגיעו השמועות המחרידות ביום שישי בבוקר, לא מצא משה מנוח לנפשו: שני חבריו הקרובים, הבחור דוב שטיינמץ ז"ל והבחור יוסף יצחק קאהן ז"ל, שהיה אמור להיות איתם ביחד בזמן ההדלקה – נסתלקו בחטף בטרגדיה הנוראה.

"עמדנו משתוממים, נרעשים ונפחדים לראות עין בעין כיצד הגנה עלינו מצוות כיבוד אב הכפולה. אני כיבדתי את אבי ונסעתי לבקרו, ובני משה וויתר על כל התוכניות שלו כדי לקיים מצוות כיבוד אב, והשתתף עימי בכל המסעות שלי אצל אבי והעלייה למירון – ובזכות כך ניצלו חייו תודה לה' יתברך.

"חשבתי שאני נוסע לצורך אבי", ממשיך ר' אהרן ואומר, "אבל באמת נסעתי למענו של בני, להציל את חייו. ראינו עין בעין את קיום הבטחת התורה (שמות כ', יב): 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך'".

 

[גם זו]

@מה אשיב יישר כח על האשכול!

 

[מה אשיב]

היה זה ביום בהיר, במעונו של הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, מי שנודע בכינויו הסטייפלער. הבית ההומה בדרך היה שקט בשעת בוקר שלווה זו. אל הסטייפלער נכנסה בתו, הרבנית ברזם, וסיפרה לאביה כי 'לר' חיים כואב הגב, יש לו כאבים חזקים ובלתי נסבלים, אולי יש לאבא רעיון?'

מיד כששמע זאת הסטייפלער, יצא בהליכה מהירה לעבר ביתו של בנו, הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א. רבי חיים היה המום מהביקור הפתאומי – ומיהר לקום מלוא קומתו. 'אוי, אל תקום', אמר הסטייפלער, 'ההיפך, שכב נא על המיטה…'

רבי חיים מיהר לשכב, ואביו ניגש וביד רחמנית עשה לו טיפול מסאג' בגב. לחץ על החוליות הנכונות, הידק את הפרקים, טפח במקומות מסויימים וליטף באחרים. כשסיים, הורה לבנו להישאר לשכב בתנוחה מסויימת עד שעה פלונית, ומשעה זו לשכב בתנוחה שונה עד שעה אחרת.

הסטייפלער סיים את הביקור ושב לביתו. והנה, בשעת ערב, שבה ונכנסה אליו בתו הרבנית ברזם. הוא הניח שהיא הגיעה לספר כי רבי חיים מרגיש טוב יותר בעקבות הטיפול, אך מה רבה היתה הפתעתו כשפנתה אליו בהתנצלות: 'אבא בטח שכח, הייתי כאן בבוקר. ביקשתי שתיכנס לר' חיים ותעשה לו מסאג', והוא ממתין משעות הבוקר ואבא לא הופיע'.

'מה זאת אומרת?!' – שאל האב בהפתעה, 'הרי הייתי אצלו מיד אחרי שדיברת עמי, עשיתי לו טיפול ונתתי לו הוראות מדוייקות כיצד לשכב! איך זה יתכן?!'

הטעות התבררה מיד: כששמע הסטייפלער כי 'לר' חיים כואב הגב', הבין שהכוונה לבנו – רבי חיים, בעוד בתו הרבנית ברזם התכוונה לחתנה – הגאון רבי חיים קלופט שליט"א. וכך, רבי חיים אחד ישב וציפה לאבי חמותו, בעוד רבי חיים השני מקבל מסאג', ללא כל צורך, ואינו פוצה פה!

מיד מיהרה הרבנית ברזם לבית אחיה, רבי חיים קנייבסקי שליט"א, להתנצל על הטעות. לנוכח עיניה המופתעות נגלה מחזה מדהים: רבי חיים עודו שוכב במיטה באותה תנוחה, כאשר ציווה לו אביו!

נכון, לא כואב לו הגב, הוא בריא לחלוטין ואין לו כל בעיה רפואית. גם זמנו אינו בידו – רבי חיים מסיים כל שנה את כל התורה, ולכל דקה ושעה ביומו יש תפקיד והספק מוגדר, והוא לא מהאנשים שיכולים לשכב שעות ארוכות במיטה ללא מטרה. אך אביו היה כאן, ביקש לטפל בו והורה לו לשכב בתנוחה כזו. ואם אבא אומר – זה מה שעושים, בלי להבין, בלי להקשות, בלי לנסות להתחכם, בלי תירוצים שאין זמן!

כי כיבוד אב אינו תלוי בכאבי גב, אם ישנם – מכבדים את בקשות האב, ואם לאו – מוותרים עליהן. כיבוד אב זה עובדה, וכשאבא מבקש, ממלאים את הבקשה.

 

[מה אשיב]

דבר מאוד מעניין: חמיו של מרן שליט"א, מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, היה קורא לבתו הרבנית ע"ה 'שבע', קיצור לשמה 'בת שבע', וכך גם מרן שליט"א היה קורא לרבנית. מספר רבי יצחק שאול: "אבא לא הרשה לנו לומר את השעה שבע, כי זה שם של אמא. עד היום זה מושרש לנו, אנחנו לא אומרים את השעה הזו. אבא החדיר לנו את המושג הזה".

 

[מה אשיב]

רבינו האר"י הק' זי"ע אומר, שמפתח ההצלחה והבריאות והפרנסה וכל שאר הדברים הטובים של האדם נמצאים אצל אביו, וככל שהאדם מכבד את הוריו יותר, כך הוא יהיה מוצלח ומבורך הרבה יותר, וההיפך ג"כ. ורבי דוד אבוחצירה שליט"א אמר לאחד הרבנים, שתשעים אחוז של האנשים שבאים אליו עם צרות, זה בגלל חוסר כיבוד אב ואם…

 

[כנרית ומורה לכינור]

מדי חודש בחודשו, נראו בשערי בית החולים אב ובנו, כשהבן צועד במסירות לצד אביו ותומך בו, בדרכו לביקורת החודשית אצל הרופא. היה זה רק קצה הקרחון של מסירות הענק של הבן לטובת אביו, שהיה חולה דיאליזה המטופל בטיפולים קשים ומייסרים. האב, הלא הוא הרה"ג רבי אברהם ישראל הרשלר זצ"ל, והבן הוא יבלחט"א הרה"ג רבי משה שליט"א, אשר ממנו שמענו את הסיפור.

באחד הימים חש הבן רבי משה נפיחות קלה בעינו. הוא מיהר לרופא, אשר פסק מיד כי מדובר ב'שעורה', והורה לו ליטול תרופה מתאימה. רבי משה עשה כדבריו, אולם לא רק שהנפיחות לא נעלמה, אלא היא הלכה והתגברה, ועמה הכאבים הנלווים לה. כעבור יומיים בלבד חש כאב נורא מפלח את עינו, הוא מתקשה לראות באותה עין, המנופחת כמו כדור…

רבי משה מחשב צעדיו לשוב אל הרופא, אולם הוא מביט ביומנו האישי ורואה כי היום הוא יום הביקור החודשי אצל הפרופסור המטפל באביו.

במחשבה ראשונה הרהר, כי אמנם מדי חודש בחודשו הוא מקפיד להתלוות לביקור הזה, להיות לאביו לחברה נעימה ולשרתו נאמנה בדרך לביקור וממנו, אולם הפעם – הרי הוא בעצמו נזקק ללכת לרופא, אז הביקור של אביו יידחה או שיימצא פתרון אחר… הוא כבר כמעט החליט לעשות כך, ואז החליט אחרת. לא! אבא יותר חשוב.

הנפיחות בעין אמנם כואבת, אפילו כואבת מאוד, אבל קשה להאמין שמשהו נורא יקרה אם היא תמתין כמה שעות. מנגד, הוא יודע שאביו נהנה הרבה יותר כשהוא זה שמתלווה אליו לביקור החודשי, והוא לא חפץ לוותר על הזכות לשרת את אביו נאמנה גם בחודש הזה.

לפיכך, גמר אומר כי כאביו שלו ימתינו קמעא, ויצא לבית אביו – על מנת לקחתו לבית החולים לביקורת החודשית. עודו ממתין בבית החולים, והנה הוא נפגש באנשי הצוות – המכירים אותו מביקורים קודמים – וכאשר ראוהו הם מיד נזעקו לנוכח הנפיחות בעינו, הניכרת היטב ומעוררת דאגה. רבי משה מרגיע כי היה אצל הרופא אשר פסק שמדובר ב'שעורה', ואמנם כבר יומיים חלפו ודבר לא השתנה – ולפיכך הוא מתעתד לשוב אל אותו רופא. ובינתיים, קודם כל הוא מבקש לטפל באביו טיפול מיטבי, כי אביו קודם לו…

כמה דקות חולפות, ובפרוזדור עבר מנהל מערך הנפרולוגיה, מומחה לרפואה פנימית, הפרופסור בניה רוזן הי"ו. הוא מביט באיש הממתין ובעינו הנפוחה, ומזנק כנשוך נחש: 'עזוב הכל. רוץ מיד למיון!'.

רבי משה מתקשה לקבל את הגזירה, הן הוא עם אביו הממתין לביקורת החודשית! אולם הפרופסור מתעקש: 'אתה אומר שזה 'שעורה', ואני אומר לך שתרוץ הרגע למיון, ותן להם את המכתב שאני כותב לך עכשיו. אתה חייב להיכנס לטיפול דחוף, יש לך הרפס בעין שאם לא יטופל מידית – עלול לגרום לעיוורון בעין'! לאחר שאמר את דברו, מיהר הפרופסור לכתוב בכתב ידו הפניה, הוסיף את המילה 'דחוף' פעמיים, ושלח את רבי משה מיד אל חדר המיון…

רבי משה רק ווידא שמנהל המחלקה מינה אנשים מתאימים לשמור על אביו בזמן שלא יהיה עמו, ומיהר לעשות כדבר הפרופסור. הוא הגיע לחדר המיון, ואכן – התברר שמדובר בהרפס מסוכן, אשר אם לא היה מטופל מיד – בתוך כמה שעות היה עשוי לעוור את העין לעולם! – והודות לאבחנה המדויקת של הפרופסור והיותו בתוככי בית החולים – ניצלה עינו מעיוורון!

אם נסתכל על הדברים אחרת, הלקח הוא מדהים. הרי רבי משה תכנן בכלל לחזור לרופא המשפחה, אשר ספק אם היה מאבחן את ההרפס הזה כיאות, וספק מתי היה מגיע אליו לאחר הבדיקות של אביו, ומה היה מצבה של העין עד שיגיע אליו, ובוודאי לא היה מצליח לזרז את הטיפול בחדר המיון כמו הפרופסור המכובד! כלומר, בגלל מה ניצלה העין? דווקא בגלל שרבי משה בחר לוותר על נוחיותו האישית והטיפול בעינו הנפוחה והכואבת, לטובת ליווי אביו! הואיל וליווה את אביו לבית החולים, למרות שסבור היה שבגין זאת ייאלץ לסבול כאבים עוד זמן מה – דווקא זה מה שהציל את עינו, והביא אותו לטיפול הרפואי הנכון ביותר במהירות שיא!

סיפור נפלא זה, אשר קיבלנו מגיבורו – רבי משה הרשלר שליט"א, יש בו כדי להאיר וללמד: פעמים רבות נראה שהאדם מוותר על נוחיותו האישית, על שעות הפנאי שלו, או על דברים שרצה לעשות – לטובת כיבוד הורים. גם אם הדבר לא היה מניב תוצאות כה ברוכות – עדיין היינו מחויבים לכבד הורים עם כל הלב. על אחת כמה וכמה, כאשר אנו יודעים שברכת שמים ניתנת למכבדי הורים, כאשר חז"ל מגלים לנו כי השפע שלנו מותנה בקשר וחיבור הדוקים עם כיבוד ההורים.

(הרה"ג רבי אשר קובלסקי שליט"א גיליון 'פניני בית לוי')

 

[צילום בכיף]

דבר מאוד מעניין: חמיו של מרן שליט"א, מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, היה קורא לבתו הרבנית ע"ה 'שבע', קיצור לשמה 'בת שבע', וכך גם מרן שליט"א היה קורא לרבנית. מספר רבי יצחק שאול: "אבא לא הרשה לנו לומר את השעה שבע, כי זה שם של אמא. עד היום זה מושרש לנו, אנחנו לא אומרים את השעה הזו. אבא החדיר לנו את המושג הזה".

ואללה
חדש לי.
לכן כנראה כמה וכמה צאצאים של ר' חיים מכנים את בת שבע - שבע

 

[s.y]

אדם מבוגר, כשהיה בבית אבות, הגיע בנו לבקרו באחד הימים. האב לא היה דברן גדול, והבן הגיע להעביר אתו את הזמן, שעה בערך, כדי לסמן ויש שביקר את אביו. הם ישבו בחצר בית האבות, והבן הביא עמו עיתון ספורט כי אין לו על מה לדבר עם אביו. הבן קרא בעיתון הספורט והיה שקוע כולו בעיתון, בעוד אביו מסתכל מסביב. לפתע, הבחין האב בציפור ופנה לבנו: "בני, מה זה?" שאל אותו כשהוא מצביע לעברה. הבן, בחוסר חשק, מוריד את העיתון, מתבונן לכיוון אליו מצביע אביו ומשיב: "ציפור דרור". וחוזר לקרוא בעיתון. שקט. עוברות עוד דקה או שתיים, ושוב מצביע האב לכיוון כלשהו ושואל את בנו: "בני, מה זה?", ושוב מוריד הבן בחוסר חשק את העיתון והפעם משיב בקוצר רוח לאביו: "אבא, ציפור דרור. ציפור דרור". ושוב חוזר לקרוא לעיתון. עוברות כמה דקות נוספות והאב פונה לבנו שוב: "ושם, מה זה שם?" כשהוא מצביע לכיוון אחר. שוב מוריד הבן בחוסר חשק את העיתון והפעם כשהוא רואה על מה הצביע אביו הוא צועק לו בתגובה: "דרור! ציפור דרור!!! אתה לא מבין? זו! ציפור! דרור!!". ושוב חוזר הבן לקרוא את העיתון. האבא קם והלך. הבן שראה כי אביו הולך ונכנס אל בית האבות, היה אובד עצות. כעבור כמה דקות חזר האב ובידו מחברת ישנה מאוד. התיישב האב ליד בנו, פתח את המחברת הצביע לתוכה וביקש מן הבן: "קרא בקול בבקשה, אני רוצה לשמוע אותך קורא". מדובר היה ביומן שכתב האב והתאריך בראש הדף היה מלפני עשרות שנים, הבן החל בקריאה: "היום הייתי בגינה עם הבן שלי. הבן היחיד שלי, בני אהובי שהוא בן שלוש. הוא שאל אותי היום על ציפור דרור, 'מה זה אבא?'. הוא שאל אותי אותה שאלה עשרים ושבע פעמים, וכל פעם השבתי לו 'ציפור דרור' ונישקתי וחיבקתי אותו. לא התעצבנתי עליו. לא כעסתי עליו. כל פעם ששאל אותי: 'אבא, מה זה?', השבתי לו: 'בני, ציפור דרור'. ונישקתי וחיבקתי אותו". כשהבן קרא את המילים, החל לבכות. הוא חיבק את האב וביקש ממנו סליחה.

 

[s.y]

בחור אחד לקח את אביו הזקן למסעדה לסעוד את ארוחת הערב. האב היה קשיש ומאד חלש. תוך כדי אכילה נפל דבר מאכל מפיו על בגדיו. הסועדים במסעדה נעצו מבטים באב, הדבר הגעיל אותם, הזיקנה שלו הגעילה אותם, אך דווקא בנו היה שלו ורגוע. לאחר שהאב סיים לאכול לקחו בנו בשקט לשירותים, ניגב את שאריות המזון מבגדיו ועשה כמיטב יכולתו על מנת להוריד את הכתמים. בהמשך סירק בעדינות את שיערו האפור, ורחץ את פניו. בדרך החוצה מהשירותים, השתררה במסעדה דממה, אף אחד לא הבין איך הבן יכול היה לעשות דברים דוחים כאלו. ניגש הבן לשלם את החשבון. כשסיים והתכוון לעזוב, אדם מבוגר עצר אותו ושאלו: "אמור נא לי, אתה לא חושב שהשארת כאן משהו?" הבן לא הבין את כוונתו והשיב: "לא, לא השארתי כאן כלום". אמר לו האיש: "השארת! השארת כאן שיעור חשוב מאד, מוסר עבור כל ילד תקווה עבור כל אב". במסעדה שוב השתררה דממה, אותם האנשים שנגעלו מהבן והאב, נגעלו מעצמם... כיבוד הורים זו אחת המצוות החשובות של בין אדם לחברו, אך לא רק מצווה, אלא יסוד, בסיס ודרך חיים. ההורים יורידו לילדיהם את הכוכבים מהשמים, אך מתישהו, הידיים שלהם ייחלשו, הזיקנה לא תפסח עליהם. דווקא אז אנו צריכים להיות שם, להיות השרירים שלהם, להחזיק להם את החיוך עם הידיים שלנו, לתת להם עוגן ותמיכה, לתת להם מעט ממה שהם נתנו לנו, להיות שם כמו שהם היו שם אז, עבורנו... אם תכבד את הוריך גם כשלא נוח לך, גם כשלא מסתדר לך, גם אותך יכבדו כשתהיה נצרך, גם לך יסייעו ויעלו חיוך על פניך, ילדיך ילמדו ממך, כפי שאתה היית עם הוריך, כך הם יהיו איתך...

 

[מה אשיב]

בחור אחד לקח את אביו הזקן למסעדה לסעוד את ארוחת הערב. האב היה קשיש ומאד חלש. תוך כדי אכילה נפל דבר מאכל מפיו על בגדיו. הסועדים במסעדה נעצו מבטים באב, הדבר הגעיל אותם, הזיקנה שלו הגעילה אותם, אך דווקא בנו היה שלו ורגוע. לאחר שהאב סיים לאכול לקחו בנו בשקט לשירותים, ניגב את שאריות המזון מבגדיו ועשה כמיטב יכולתו על מנת להוריד את הכתמים. בהמשך סירק בעדינות את שיערו האפור, ורחץ את פניו. בדרך החוצה מהשירותים, השתררה במסעדה דממה, אף אחד לא הבין איך הבן יכול היה לעשות דברים דוחים כאלו. ניגש הבן לשלם את החשבון. כשסיים והתכוון לעזוב, אדם מבוגר עצר אותו ושאלו: "אמור נא לי, אתה לא חושב שהשארת כאן משהו?" הבן לא הבין את כוונתו והשיב: "לא, לא השארתי כאן כלום". אמר לו האיש: "השארת! השארת כאן שיעור חשוב מאד, מוסר עבור כל ילד תקווה עבור כל אב". במסעדה שוב השתררה דממה, אותם האנשים שנגעלו מהבן והאב, נגעלו מעצמם... כיבוד הורים זו אחת המצוות החשובות של בין אדם לחברו, אך לא רק מצווה, אלא יסוד, בסיס ודרך חיים. ההורים יורידו לילדיהם את הכוכבים מהשמים, אך מתישהו, הידיים שלהם ייחלשו, הזיקנה לא תפסח עליהם. דווקא אז אנו צריכים להיות שם, להיות השרירים שלהם, להחזיק להם את החיוך עם הידיים שלנו, לתת להם עוגן ותמיכה, לתת להם מעט ממה שהם נתנו לנו, להיות שם כמו שהם היו שם אז, עבורנו... אם תכבד את הוריך גם כשלא נוח לך, גם כשלא מסתדר לך, גם אותך יכבדו כשתהיה נצרך, גם לך יסייעו ויעלו חיוך על פניך, ילדיך ילמדו ממך, כפי שאתה היית עם הוריך, כך הם יהיו איתך...

תודה @s.y , ריגש באמת!!!

 

[s.y]

תודה @s.y , ריגש באמת!!!

בשמחה רבה
יש לי עוד אם צריך

 

[מה אשיב]

בשמחה רבה
יש לי עוד אם צריך

כמובן, אשמח מאוד

 

[s.y]

כשהיה הרב ברוך טולדנו ילד קטן הוא חלה במחלת מעיים. כאבים עזים פיתלו את גופו. באחד הימים ישב ברוך הקטן בחדרו וזעק מכאבים, הרב שלום מאשאש ישב לצידו וניסה להקל על כאבו. בחלוף רגעים מספר שמע ברוך הקטן את צעדיו של אביו. תכף ריסן את קולו, סתם את כאבו והתנהג כאילו הוא חש בטוב. נכנס אביו ושאלו: "ברוך, מה שלומך? איך אתה מרגיש היום?" "ברוך ה' טוב יותר, יום יומיים אני אחזור בעזרת ה' לישיבה" השיב בנו. נשק לו אביו על מצחו ויצא מהחדר. רק נסגרה הדלת תפס ברוך הקטן את בטנו והחל לזעוק מכאב. הרב שלום מאשאש שישב בחדר שאל את ברוך: "מדוע שתקת? מדוע לא סיפרת לאביך על הכאבים העזים שיש לך?" השיב לו ברוך: "מספיק שאני בצער, איני רוצה שגם אבי הצדיק יהיה בצער..." אחת המצוות השכליות ביותר היא מצוות כיבוד הורים. מצווה שהשכל מחייב שהרי ההורים שלנו נתנו לנו לפעמים את חייהם, גידלו אותנו, חינכו אותנו והעניקו לנו צידה לדרך... לכבד את ההורים הוא לא רק להכין להם כוס תה או לקנות להם דבר מה, עיקרו של כיבוד ההורים הוא לעשות להם נחת רוח... אחת הבקשות של ההורים מאיתנו היא: "ילדיי, עשו לנו נחת, אל תצערו אותנו..." אולם לעיתים בשעת צרה ומצוקה הראשונים שאנו פונים אליהם הם ההורים שלנו, שופכים את ליבנו ומבקשים עזרה ועצה. אין הורה שלא רוצה לראות את ילדיו מצליחים בחייהם, מתקדמים, בונים את ביתם ואישיותם, אולם החיים אינם פשוטים ולא פעם הילדים נמצאים בכיוון ההפוך מרצון ההורים. רבי ברוך טולדנו מלמד אותנו יסוד בכיבוד ההורים שלנו - לנסות להראות להם את הצלחותינו ולא את כישלונותינו, את המידות הטובות שבנו ולא את אלו שאנו צריכים לתקנן. אם חלילה נפלת לקושי נסה לפתור זאת בעצמך, או באמצעות חברים ומשפחה, רק לאחר שניסית הכל ולא הצלחת שתף את הוריך ונסה בכל כוחך לא לצערם. צער ההורים גדול יותר מצער הקב"ה, עד שאמר הבורא: "מוטב יכבדו את הוריהם ולא אותי..." כשאתה מכבד את הוריך אתה מכבד בעצם את עצמך ואת בוראך, וכשאתה מכבד את בוראך אתה מאיר את נשמתך... כיבוד הורים היא מצווה הטומנת בתוכה "בית חרושת" למצוות ומעשים טובים, אל תהפוך את "בית החרושת" הזה למקום שומם ולא מנוצל...

 

[s.y]

היה זה בשנת תש"ח, בעיצומם של ימי המלחמות והקרבות בין היהודים לישמעאלים בארץ. כראש ישיבת בעלזא בירושלים, כיהן באותה עת הגאון רבי משה שובקס זצ"ל. הוא היה דמות מופת של התמדת התורה ועמלה ביגיעה, לוח הזמנים שלו היה מוקפד וגדוש בסדרי לימוד, ולצידם היה סעיף אחד בסדר יומו, עליו שמר מכל משמר: מדי ערב, בקיץ כבחורף, בזמני עומס כבזמני שגרה, בתחילת שנה כבסופה – היה רבי משה עולה לבקר בבית אמו המבוגרת. היה משאיר מאחוריו את הישיבה הקדושה ועיסוקיו החשובים בה, ועולה לבית אמו לביקור יומי קבוע, להרנין את ליבה ולשמח את נפשה. בעד כל הון שבעולם לא ויתר על ביקורו זה, עבור כל מטרה חשובה לא ביטל את הביקור היומי. אחת היא לו – ביקור מדי ערב אצל אמו, זה הכי חשוב! גם בימי המלחמה הנוראיים שעברו על ירושלים הנצורה, גם כשפגזים התעופפו מכל עבר ואנשים מיעטו לבקר בחוצות, לא נסוג רבי משה ממנהגו זה. פגזים שרקו סביבו בעוז, פצצות נפלו ברחובות בהם עבר בדרכו, אך דבר לא הניא אותו מכיבוד אמו בביקורו היומי במעונה. מדי יום ביומו, למרות הסכנה והחרדה, הוסיף לצאת ולבקר בבית אמו, בכל מחיר שבעולם! באחד הימים בעיצומה של המלחמה, שהה רבי משה בבית אמו כדרכו, וכשביקש לצאת – קירב את אוזנו לחלון הבית לוודא שאינו שומע קול שריקת פגז. כשחש שהמצב שליו ורגוע, קם לצאת מן הבית, ואז שאלה אותו אמו: 'לאן אתה ממהר היום, בני יקירי? הרי עוד לא טעמת מהעוגות הטעימות שהכנתי במיוחד עבורך?' רבי משה הביט בשעון ובמגש העוגות שעל השולחן, ומלחמה התחוללה בלבו. מצד אחד, הוא יכול בהחלט להסתדר בלי העוגות הללו, וסדר יומו המוקפד זועק לו להמשיך ליעד הבא, כי הוא ממהר. מצד שני, הרי אמו עומדת לפניו ומבקשת שיטעם מהעוגות, הוא יודע שהדבר ישמח את ליבה אם יתעכב עוד קצת, יטעם משהו, וגם יחמיא לה על העוגות הנפלאות. מה עושים עכשיו? חולפות שניה או שתיים של התלבטות, ואז מכריע רבי משה בגבורה: כבוד אמו עדיף. סדר היום יכול להמתין, המשימות הדחופות לא בוערות לעכשיו, הכל יכול לחכות. כעת הוא בבית אמו ומרוכז בתפקידו האחד והיחיד: לכבד את אמו! שניה לאחר קבלת ההחלטה, נשמע לפתע קול פיצוץ עז, שהחריד את השכונה כולה – – – בום! פגז ענק והרסני, נחת על מפתן דלת בית הוריו, בקול רעש עוצמתי ומחריד. ענן אבק היתמר צמוד לדלת הבית, ור' משה ואמו נפלו המומים, כמאובנים, על מקומם. רק אחרי כמה רגעי התאוששות הצליח רבי משה לקום מהכסא, ולצאת לבחון את מימדי ההרס… הוא מביט החוצה, ומגלה כי גרם המדרגות בו היה אמור לרדת באותן שניות גורליות – התפרק לרסיסים, נהרס ונחרב עד היסוד. שיירי הפגז עוד העלו עשן סמיך, רסיסיו התפזרו לכל עבר. 'נס!' – שאג ר' משה בהודאה עמוקה לבורא עולם, 'נס שלא יאומן!' דקות ארוכות עמד ובחן את ההרס הרב שגרם הפגז, והבין כי לו היה ממהר לדרכו ולא נותר בבית אמו כבקשתה – היתה גופתו פזורה בין חלקי הרסיסים רח"ל. באותן שניות גורליות בהן קיבל את ההחלטה הנכונה, עשה הפגז את דרכו הישר אל המקום אליו היו מועדות רגליו, ולו היה יוצא את דלת הבית – כי אז מי יודע אם היה ניתן עוד להצילו… את סיפור נס הצלתו האישי, היה רבי משה מרבה לספר לתלמידיו, למען יידעו ויבינו עד כמה גדול כוחו של כיבוד ההורים, המצוה שהגנה עליו והצילה את חייו. תלמידו, הרה"ג רבי ישראל חיים אושרי שליט"א ששמע ממנו את הדברים לאשורם, סיפר את הסיפור בשמו למען נדע ונבין: נכון, כולנו עסוקים, טרודים במגוון משימות, לחלקנו יש כבר משפחות ברוכות, ואיש איש שקוע במעשיו ובמשימותיו. למרות כל זאת, חשוב לזכור את הזכות והחובה לעלות לביקור בבית ההורים, גם אם זה לוקח זמן, גם אם זה דורש מאמץ, למרות שזה נוטל נתח מסדר היום שלנו. ביקור בבית ההורים, הוא שעת פז (-ואולי פגז) של הוקרה נלבבת, על השעות, הימים והלילות שהקדישו לנו הורינו מהרגע שנולדנו ועד לרגע הנוכחי. ואם אנו נורא עסוקים – נראה לנגד עינינו את תמונתו של רבי משה רץ בין הפצצות והפגזים לבקר את אמו במסירות נפש, ודווקא הזכות הזו היא שעמדה לו והגנה על חייו!

 

[s.y]

בביקור של משלחת צעירי חב"ד פגשתי באשקלון בחור חמד שביתו ספג פגיעה ישירה של טיל לתוך מיטתו… וניצל. הוא מתגורר ביחידה נפרדת בחצר בית הוריו באשקלון. בהישמע האזעקה הוא חשב לעצמו כמו תמיד במהלך השנים בהם נשמעה אזעקה באשקלון, להמשיך בשגרה ולא לרוץ לחדר מוגן. אך הפעם, בהחלטה של רגע הוא שינה את דעתו ורץ לבית הוריו, כדי להיות עם אימו ששהתה לבדה בביתה. ויחד הם רצו לחדר מוגן. רגעים ספורים לאחר מכן, נשמע פיצוץ עז שהרעיד את ביתם. כאשר יצאו מהממ"ד הם גילו הרס וחורבן בביתם מפגיעה ישירה של טיל שהתפוצץ בתוך יחידת הדיור שלו בו שהה אך כמה רגעים קודם וחייו ניצלו בזכות הדאגה לאימו וקיום מצוות "כיבוד הורים". שכאמור בתורה זאת מצווה מיוחדת שיש בה סגולה לאריכות ימים.