דרוש מידע סיפורים על צדיקים שהפליגו באניה

[ופרצת]

בבקשה:
המקור הוא מסיפורי חסידים של הרב זוין.

בהצלחה רבה!

 

[רחשי הלב]

שמחו- זכור לי חלק מהסיפור, אך מהר"ת לא ברור לי על מי הסיפור, אשמח לעדכון
אשמח לעוד

רבי ישראל משקלוב, בעל 'פאת השולחן' ושאר ספרים, היה מגדולי תלמידיו של הגאון מוילנא. באחד המסעות שלו לארץ ישראל, בעת ששהה על סיפונה של אנייה, פרצה לפתע סערה גדולה בים. גלי ענק הקיפו את הספינה וטלטלוה כקליפת אגוז, והנוסעים היו נתונים בחרדה עצומה מחשש שהנה קרב קיצם.

אותו יום היה יום ראשון של סליחות. אמר רבי ישראל לסובבים אותו, שאם יתוודו על חטאיהם בקול, אולי יעזור הדבר לעצירת הסערה ונפשם תהיה לשלל, החליטו הסובבים אותו לקבל את דבריו והצעיר שבחבורה 'התכבד' להתחיל בווידוי…

אותו צעיר שהיה תלמיד חכם ובר אוריין, שעשה את שנותיו בלימוד התורה, פתח את וידויו ואמר שבמשך שנתיים שיקר לאביו ולאמו! הנוסעים נדרכו לשמע דבריו וחיכו לשמוע מה היה אותו שקר נורא שעליו מתוודה העומד לפניהם?

"היינו גרים בשכנות לגאון מוילנא", סיפר, "ושרק קיר דק מפריד בינינו. עול הפרנסה היה מוטל על אבי שהיה תלמיד חכם וניצל כל רגע ללימוד. יום אחד הודיעה אמי לאבי שראתה את גודל אהבת התורה שלו, שמעתה ואילך דאגת הפרנסה עליה והוא יכול לשבת וללמוד מבלי הפסקה. לא היה אדם מאושר יותר מאבא", סיפר הצעיר, "והוא אכן כל בוקר היה הולך לבית המדרש וחוזר בשעת ערב מאוחרת, ואמא, היא עמלה קשות כדי להשיג טרף לעולליה, אך כמובן שהעניות שלטה בכל פינה ופינה בבית, והחלטתי לוותר על מנת האוכל הדלה שאמא הצליחה להשיג במאמץ רב, כדי שיהיה מעט יותר אוכל לאחי ואחיותי. לעצמי הייתי משיג שיירי לחם מהמאפיה המקומית, שנפלו על הרצפה, ובמשך שנתיים ימים אמרתי לאבי ואמי שאני מקבל אוכל בישיבה, בזמן שלא נתנו שם אוכל כלל לתלמידים – וזה השקר שרציתי להתוודות עליו", סיים הצעיר, כשהוא אוחז בדפנות הספינה המטלטלת בין הגלים הסוערים כמחשבת להישבר.

עמד רבי ישראל ואמר: "אומרים אנו בסליחות 'פנה נא אל התלאות ואל לחטאות', ואני ישראל משקלוב מבקש ממך: 'רבונו של עולם אנא ממך, פנה נא עכשיו לחטאות וראה אלו הן החטאות שלו'". וכשסיים ר' ישראל את דבריו שקט הים ונעלמה הסערה כלא היתה.

מקור:http://www.dirshu.co.il/אני-ישראל-משקלוב-מבקש-ממך-רבונו-של-עול/

עריכה: נוסף קובץ ובו הסיפור עם יותר 'מלח ופלפל'.

 

[יעלולה]

תודה רבה לכל נותני הסיפורים והמעדכנים,
תזכו למצוות
ולמי שיש מה להוסיף אשמח מאוד!!

 

[שורי פלד]

הבעל שם טוב בקושטא.

בשביעי של פסח אחר הצהרים, נהגו בקהילות ישראל ההולכים בדרך רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זיע"א לערוך סעודה, הנקראת "סעודת הבעל שם טוב", לזכר הצלתו של הבעל שם טוב שהייתה בשביעי של פסח, בנסיעתו – שלא באה לסיומה – לארץ ישראל.


להלן סיפור נסיעתו של הבעל שם טוב לארץ ישראל, בנוסח המקובל אצל אנשי שלומינו חסידי ברסלב, מדור דור.


* * *


הבעל-שם-טוב היה נוהג שלא להשהות אצלו כספים מיום לחברו, וגם בנסיעתו לארץ ישראל נהג כך, ודאג כל יום לכסות את כסף הוצאותיו לאותו יום אבל לא הותיר מאום ליום המחרת. וכך נסע מכפר לכפר ומעיר לעיר, כי לא דאג אלא לכסות את הוצאות הנסיעה לכפר ועיר הסמוכים, ושם בטחונו בהשם שיעזרו בכל הוצאותיו וצרכי נסיעתו ממקום למקום.


לנסיעתו זו, לארץ ישראל, נסעו עמו בתו אדל ושמשו רבי הירש סופר, וכך נסעו מעיר לעיר ומכפר לכפר עד שהגיעו בערב חג הפסח לעיר איסטנבול.


הרחק משם, בברלין, גר יהודי שהיה עשיר גדול. והיה חשוך בנים, רחמנא לצלן, רבות בשנים, משהגיע לאוזניו שמע הבעל-שם-טוב ומופתיו, יעצו לו אוהביו והפצירו בו שיסע אליו ויבקש ברכה שיזכה לבנים, וכך עשה. הכין לו עגלה, סוסים טובים, כסף רב להוצאות הנסיעה, ונסע עם זוגתו למעז'יבוז'. אולם, כאשר בירר, בהגיעו לשם, היכן שוכן הבעל-שם-טוב, אמרו לו בני הבית שהנה, זה עתה נסע הבעל שם טוב מכאן בדרכו לארץ ישראל. בירר העשיר את מסלול נסיעתו ונסע אחריו. אבל, בכל מקום שהגיע שמע תשובה אחת: הנה, עתה נסע מכאן הבעל שם טוב...


עד שהגיע גם הוא לאיסטנבול בערב חג הפסח. והנה, העשיר, מחמת גודל עשירותו שכר לו חדר נאה בקומה העליונה שבמלון ודאג לכל מחסורו ביד רחבה, כדי שיוכל לערוך את הסדר כדבעי, ואחר שסדר לעצמו כל מחסורו, הלך לחפש אחר הבעל-שם-טוב, והרהר בדעתו שבעיר גדולה כאיסטנבול בוודאי יהיה לו קשה למצאו. משכך, החליט בדעתו כי ילך לחוף הים, לנמל אליו מגיעים נוסעי האניות, על מנת לברר אצלם שמא ראו הם את הבעל-שם-טוב או שמא יודעים הם היכן הוא מתאכסן.



הבעל-שם-טוב, שהגיע אף הוא לאיסטנבול, לפני אותו עשיר, הלך גם הוא לבית מלון זה, אלא שמחמת עניותו הגדולה שכר לעצמו חדר קטן וזול במרתף המלון. על שאלות בתו אדל: "מה יהיה לנו לסדר הפסח? והיכן נאכל? לא ענה לה אביה, הבעל-שם-טוב, כלום מלבד: "ה' יעזור! ה' יעזור!". בערב החג, הלך הבעל שם טוב לבית הכנסת, על מנת להתכונן לחג הקדוש, ושהה שם. והיא, אדל, מרוב בטחונה בדברי אביה שוב לא דאגה כלל ויצאה לכבס את הבגדים הצריכים כיבוס לכבוד החג, בחוף הים.


הגביר, שכל אותו העת שאל למגורי הבעל שם טוב, נגש גם אליה לשאלה אם היא מכירה את הבעל שם טוב, ואם היא יודעת היכן הוא מתאכסן. ענתה לו אדל: "כן, הבעל-שם-טוב הוא אבי, והוא מתאכסן בבית מלון פלוני בקומה התחתונה", שמח הגביר לשמע זה ואמר לה שיחזרו לעיר, ויתאכסנו אצלו בחג כי כבר הכין מכל טוב לעריכת הסדר גם עבורם. כאשר חזרה אדל, וספרה לאביה בשמחה רבה על הנס שהקרה להם ה', שהזמין להם מקום נאה לעריכת הסדר, לא ראתה שום שנוי בפני אביה.


לאחר תפילת ערבית נכנס הבעל-שם-טוב לחדר הגביר, לא דיבר כלל, אלא ניגש מיד לערוך את הסדר. באמצע הסדר, פנה הבעל שם טוב אל העשיר ורעייתו ואמר להם: "יודע אני עבור מה באתם הנה, וכבר נושעתם!".


מיד לאחר מכן, היטה הבעל שם טוב ראשו לאחור, ועלה בעליית נשמה בדבקות נפלאה, פניו האדימו והוא נראה כמתאמץ מאוד, עד כי בתו אמרה שלמרות שראתה את אביה ב'עליית נשמה' פעמים רבות, כך לא ראתה אותו מעולם... בתוך כך, שמעוהו אומר לפתע: "אם כן, אעבוד את ה' יתברך בלי עולם הבא!" ומיד אחר כך ראו שמחה ואור גדול על פניו ונתעורר מדביקותו. וסיפר, שבעת שברכם שיזכו בבנים התעורר עליו קטרוג גדול בשמים, היות שבני הזוג האלה, עקרים היו מטבעם ולא היה באפשרותם כלל ללדת, אולם כעת, בגלל ברכת הבעל-שם-טוב – ואין ברכתו שבה ריקם – צריכים לשנות עבורם את הטבע לגמרי, ומשום קטרוג זה גזרו למעלה שיאבד הבעל-שם-טוב את שכר עולם הבא שלו לגמרי. וכששמע זאת הבעל-שם-טוב נענה ואמר בשמחה, "אם כן אעבוד את ה' מעתה ללא שכר עולם הבא!" וכך אוכל לעבדו ללא שום פניה כלל וכלל. הבעל-שם-טוב המשיך בעריכת הסדר בהתלהבות נוראה, כדרכו וללא שום דיבורים יתירים, וכשהגיע לתיבות "לעושה נפלאות גדולות לבדו" חזר הרבה על התיבות "לבדו" "לבדו" בהתעוררות גדול מאד ובניגון (המקובל אצלנו).


באותה עת, באיסטנבול, גזר הסולטאן בהתייעצות עם שריו, גזירת כליה על היהודים, ועל מנת שלא לאפשר ליהודים להפעיל שתדלנות להצלתם, השביעו השרים אחד את השני שלא יגלו את הגזירה לאף אדם. אולם, בין השרים היה שר אחד אוהב ישראל שלא הסכים לגזירה, ובא בבהלה בליל הפסח אל פרנס היהודים וגילה לו בסוד על הגזירה ואמר לו: "אם ידע הסולטאן כי יודעים אתם מגזירה זו, ולכן אין לי שום עצה לומר לך. אולם באתי רק להודיעך שתדע על גזירה זו, על מנת שתוכל לטכס עצה לבטלה". קרא הפרנס לרבני העיר להתייעץ ביניהם מה לעשות, והחליטו שהיות שאם הסולטאן היא אוהבת ישראל, ילכו אליה ויתייעצו איתה מה לעשות על מנת לבטל את הגזירה בלא שייוודע שמישהו גילה אותה ליהודים.


הפרנס ורבני העיר יצאו מיד לבית אם הסולטאן, ובהליכתם עברו ליד בית מלונו של הבעל-שם-טוב, אותו לא הכירו ואת שמעו לא שמעו, ושמעו שחוזר פעמים רבות על המילים "לעושה נפלאות גדולות לבדו", נענו ואמרו זה לזה: 'אילו ידע יהודי זה מהגזירה המרחפת על יהודי העיר, לא היה מתלהב כל כך..."


כשהגיעו לבית אם הסולטאן, וביקשו להיכנס אליה בשעה מאוחרת כזו הבינה האם כי דבר מה חמור אירע, עד כי הוכרחו לבוא אליה בשעת ליל מאוחרת שכזו. היא קיבלה אותם בסבר פנים יפות, והם סיפרו לה על הגזירה שגזר בנה על תושבי העיר היהודים, והזהירוה שתחשוב היטב ובחכמה גדולה איך לבטל הגזירה, כדי שלא ייוודע לבנה הסולטן שהם יודעים מהגזירה והם אלו שביקשוה לבטלה. ובחסד ה', עלה במוחה רעיון: היא הלכה מיד, באמצע הלילה, לארמון הסולטאן, העירה אותו משנתו בבהלה גדולה וסיפרה לו שבעלה, הסולטאן המנוח, אבי הסולטאן הזה, בא אליה בחלום הלילה בפחד גדול, ואמר לה שאין לו בעולם האמת מנוחה ומרגוע משום שעד הבוקר לא תישאר שום שארית מבניו ונכדיו ויאבדו לעד ולנצח.


שאלה אם הסולטאן את בנה: איזה דבר נוראי עשית, שעל ידו באה על משפחתנו גזירת כיליון נוראה כזו? והתחיל למנות לה אי אלו עוולות, שאולי בגללם נגזרה עליהם גזירה זו, ועל כל עוולה שאמר, אמרה לו "לא, לא זו הסיבה, לא יתכן שבגלל דבר כזה תיגזר עלינו גזירה שכזו". עד שסיפר לה בעצמו על הגזירה, שהחליטו לגזור גזירת גירוש ואבדון על היהודים למחרת היום. ומיד כשאמר זאת הסולטן, פנתה אליו אמו בצעקה: "ודאי! ודאי עבור זה נגזר על משפחתנו גזירה זו!", ואמרה לו בכעס "עם היהודים הנך מתחיל? וכי לא ידעת שכל מי שהציק להם לא יצא בשלום מזה?!" נבהל הסולטן, קפץ, קרע את הגזירה וביטלה.


חזרה אם הסולטן לביתה והודיעה לראשי הקהילה, שהמתינו לה בביתה, שכבר התבטלה הגזירה, ויכולים הם לחזור לביתם ולהודיע ליהודים שיודו לה' על חסדיו הטובים שגמל עמהם ללא ידיעתם.


כמה שעות חלפו מאז שיצאו לבית אם הסולטאן ועד ששבו, ובדרכם חלפו שוב על פני המלון בו התאכסן הבעל שם טוב, ושמעו שעדיין הוא אוחז באותו מקום בהגדה, ועדיין הוא חוזר על התיבות "לעושה נפלאות גדולות לבדו", אולם עכשיו, נראה היה להם שאומר זאת בשמחה ובהרחבת הלב יותר ממה ששמעו אותו בראשונה. למחרת סיפרו ראשי הקהילה בבית הכנסת את הנס העצום שהיה בליל זה, ובדרך אגב סיפרו על היהודי המשונה הזה שחזר הרבה על התיבות "לעושה נפלאות לבדו", ואמרו שחשבו לעצמם, שאם היה היהודי הזה יודע על הגזירה הנוראה המרחפת על הקהילה, לא היה שר כל כך... נענה להם הבעל שם טוב בעצמו – והם, כאמור, לא הכירוהו - ואמר להם: "אם לא היהודי הזה, לא היה מתרחש לכם הנס המופלא זה".



ביום ראשון של חול המועד, טרם ביקשו בני הזוג לשוב למקומם רצו בני הזוג לתת להבעל-שם-טוב סכום כסף עבור ברכתו שברכם, ולא רצה. הוא הסכים רק שיממנו לו ולאדל בתו ולרבי הירש שמשו כרטיסים באונייה הנוסעת לארץ ישראל, ונתנו לו ומיד שכרו מקומות באונייה הנוסעת לארץ ישראל.


הבעל-שם-טוב לא השתהה כלל בעיר, אלא מיד ביום א' של חול המועד המשיך בנסיעתו ועלה לספינה הנוסעת לכיוון ארץ ישראל. בדרך החל הים לסעור. הסערה הייתה גדולה עד שהיו כל נוסעי הספינה בסכנת חיים, והתחילו הנוסעים לזרוק מהספינה את כל חפציהם, כדי שלא תטבע הספינה מרוב המשא, בגלל המים הרבים שחדרו לתוכה, נענה הבעל-שם-טוב ואמר שיודע הוא מדוע רועש עליהם הים כל כך: משום שיש גזירת כליה מלמעלה או על כתבי תורתו, שאין חפצים מלמעלה שיתגלו בעולם, או על בתו. נענתה בתו ואמרה שהיא מוכנה למסור נפשה עבור הצלתם, ולקחוה והורידוה כבר סמוך לים, אך לפתע אמרה להם שיעלוה שוב. ואמרה, שטוב יותר שיזרקו את כתביו לים כי עתיד לצאת ממנה נכד כזה, שיכתוב ספרים יפים יותר מאביה הבעל-שם-טוב, וכך עשו. זרקו את הכתבים לים, ונח הים מזעפו. בתוך כך, ראו שקרובים הם לאי אחד. וקירב רב החובל את האונייה לאי על מנת להניח לנוסעים לפוש מנסיעתם הקשה.


הבעל-שם-טוב ירד מהאונייה עם בתו ושמשו, ויצא לנוח מעט באי, כשלפתע התנפלו עליהם רוצחים, קשרו את ידיהם ורגליהם וביקשו להרגם.


"מדוע אתם שותקים?", פנה רבי הירש בבהלה לבעל-שם-טוב, ענה הבעל-שם-טוב ואמר: "אין לי כעת שום מוח, איני יודע כלום". משהתקרבו הרוצחים, מחדדים סכיניהם על מנת להוציא זממם אל הפועל, צעק שוב רבי הירש לרבו הבעל-שם-טוב, "מדוע שותקים הנכם?" והבעל שם טוב עונה לו שוב: "איני יודע כלום..." ופונה אליו, לר' הירש: "אולי יודע אתה משהו?", ענה לו רבי הירש: אני איני זוכר כלום, כי אם את אותיות ה'אלף-בית'". "אמור!" ענה לו הבעל שם טוב, "אמור את האותיות!". החל רבי הירש לומר את אותיות האלף-בית, כשהבעל שם טוב אומר אחריו, חוזר אט אט להשגותיו, ומיד לאחר מכן נשמע מרחוק קול עגלה נוסעת. הרוצחים, ששמעו את קול העגלה, נבהלו וברחו להם.


משהגיעה העגלה, ונוסעיה ראו את האנשים השוכבים כפותים על הארץ, התירו את קשריהם, העלו אותם לעגלה, והחזירו אותם אל חוף האי. אונייתם כבר נסעה, כנראה, והם עלו לאונייה אחרת שהחזירה אותם לאיסטנבול.


בשביעי של פסח, עגנה האונייה בחוף איסטנבול, והבעל שם טוב, שראה את גודל העיכובים העומדים בדרכו לארץ ישראל, הבין כי מן השמים אין רוצים בנסיעתו ושב לעירו, למז'יבוז'.


ומשום נס הצלתו, שהסתיים בשביעי של פסח, נהגו בכל פזורי ישראל ההולכים בדרך הבעל-שם-טוב לערוך סעודה בשביעי של פסח אחר הצהריים, להודות להשם על הצלתו וחזרתו בשלום מנסיעתו. והיו מסיימים בסיומו: ומסתמא היה בעל הספינה אליהו הנביא

 

[אפשוטער איד]

יש את הסיפור בזמן השואה על הבריטים שגרשו פליטים יהודיםשהגיעו מגרמניה לאוסטרליה והמלחים שהיו אסירים משוחררים התעללו קשות ביהודים ובין השאר השליכו את כל חפציהם האישיים לים לאחר שנים התברר הנס שצוללת גרמנית הייתה מתחת המים ותכננה להפציץ אותם אך לפתע ראו מסמכים בגרמנית צפים במים ונתנו הוראה לא להפציץ (סבי היה באניה זו)

 

[יעלולה]

שלום לכולם,
הסיפורים מדהימים
אולי יש לכם להוסיף?

 

[אפשוטער איד]

יש את הסיפור על ר' משה מלעלוב זצ"ל שמסר נפשו להגיע לא"י כדי להגיע ליד הכותל ולתקוע בשופרו ולהביא לביאת המשיח, הסיפור מלא בפרטים ואחד מהם הוא על הפלגתו בים מאירופה לא"י הוא עלה לאניה בט"ו אלול ולקח עימו ארבע מינים לסוכות ובהגיע חג הסוכות ראה כי הערבות כמשו ולא ניתן לברך על הד' מינים, הלך לרב החובל ותמורת סכום עצום של כסף שכנעו לעבור ליד אי כדי לקטוף 'ענפים ירוקים', לאחר מכן נפרד מסכום עצום נוסף כדי שיותר לו לבנות סוכה בסיפון האניה.
(המשך הסיפור שהוא הגיע לא"י ושהה בדיוק 40 יום וכל הזמן עשה את מירב המאמצים להגיע לכותל ולהביא את המשיח בימיו האחרונים נפל למשכב ובכוחותיו האחרונים ציוה לתלמידיו לשאת אותו במיטתו לכותל רק החלו ללכתומטר אבנים ענקיות הומטר עליהם ע"י הערבים ונאלצו לשוב על עקבותיהם, לפני פטירתו אמר שאם תהיה עצירת גשמים בארץ הוא מבטיח שביום היארצייט שלו ירד גשם, ומאז - יותר ממאה שנה אכן כך , יום פטירתו הוא י"ג טבת, מקום קבורתו בהר הזיתים נעלם אחרי מלחמת השחרור)

 

[אפשוטער איד]

סיפור נוסף על ר' משה לייב מסאסוב וצדיק נוסף שאיני זוכר את שמו שהלכו להשתדל אצל הקיסר האוסטרי לביטול גזרה, והגיעו לנהר לפני וינה והיה זה בזמן הפשרת שלגים והנהר היה מלא בגושי קרח ומסוכן מאוד להפלגה, וכמובן אף בעל סירה לא הסכים לקחתם, שכרו הצדיקים סירה קטנה והחלו בהפלגה תוך שרבים מצטופפים ומביטים בהשתאות כיצד מפליגה סירתם בבטחה בינות לגושי הקרח הענקיים, השמועה אודות הנס שמתרחש רצה מפה לאוזן והמונים נהרו לחזות בפלא, וכשהגיעו ליעדם כבר שמע הקיסר אודות הפלא וקיבל אותם בכבוד וביטל את הגזירה (מקווה שהפרטים מדויקים)

 

[BRAYNDY]

כאשר הפליג הרה"ק רבי מנחם מנדל מוויטעבסק זי"ע באניה לא"י, אמר באחד מן הימים לתלמידיו שרואה דינים שרויים על האניה, ובהכרח עליו לטבול בים כדי להמתיק את הדינים. נבהלו התלמידים: הייתכן לרדת בלב ים ולסכן חייו בפועל? אך הוא לא שעה לדבריהם, ירד וטבל ועד ארגיעה חזר ועלה באופן פלאי. כשמילות הגמ' (יבמות קכא ב) על שפתיו "זקן אחד נזדמן לי והעלני".

עתה נגשו אליו מקורביו כשטענתם בפיהם: הרי חז"ל הורונו שאין סומכין על הנס, ומדוע סיכן את עצמו? השיבם רבי מענדלי' בהשתוממות: איני יודע מה זה נס, מה הבדל בין טבע לנס, וכלום יש הפרש לפני הקב"ה בין ים ליבשה? הלא הכל בחיותו ית' ובכוחו.

 

[p100digital]

ר' ישעיהו ברדקי נולד בפינסק. למד בישיבת וולוז'ין אצל ר' חיים מוולוז'ין תלמיד הגר"א. הוא נישא ונולדו לו בן ובת. בגיל צעיר התאלמן, והחליט לעלות עם שני ילדיו ארצה. העליה היתה בשנת 1928, והוא החליט להשתקע בירושלים.
על ספור עליתו:
הוא עלה באניה שנסעה לבירות, ומשם המשיך באניה שהובילה עצים לעכו. הימים היו לפני סוכות, והוא קיוה להגיע לחג ארצה. אבל הים זעף והאניה שנקלעה לסערה התרחקה מהחוף, ובינתיים נכנס החג. כשראה ר' ישעיהו שהחג עומד להכנס והוא על האניה, בנה סוכה על הסיפון. למחרת התחזקו הרוחות והאניה טבעה. ר' ישעיה מצא עצמו בים, כששני ילדיו נתלים עליו. כוחותיו עזבו את גופו במהירות, והוא חשב שבא סופו, או שיהיה עליו לותר על אחד מילדיו. אבל לפתע ראה עץ במים. בשארית כוחותיו הגיע אל העץ, ואז ראה שלמעשה זו הסוכה שבנה. הוא עלה עליה עם ילדיו והיא הביאה אותו בשלום לחוף.

עד כאן מאתר: http://www.jerusalem-love.co.il
מופיע בכתיבה מורחבת בספר 'אנשים של צורה' של הרב זוננפלד

 

[יעלולה]

יישר כח לכל המגיבים, עוזר לי מאוד
מחכים ומחזק

 

[חדוי אשלג]

אפרים, אכן כן, איך מצאת את הסיפור? והאם יש לסיפור מקור?
אני מביאה אותו לתועלת כולם:
מסופר על אישה אלמנה ענייה שהייתה גרה לבדה בעיר יפו, בכל בוקר הייתה קונה מעט חטים, והולכת לטחנת הקמח שהיתה בנמל יפו, שם הייתה טוחנת את החיטים, ושבה לביתה ואופה לעצמה פת לחם לשחרית ופת לחם לערבית.

בוקר אחד, לאחר שאפתה את הלחמים, הופיע בביתה עני שהתחנן לקבל פת לחם הואיל ולא אכל כמה ימים ועומד הוא לגווע ברעב. נכמרו רחמיה של האלמנה, ונתנה לו את פת השחרית שאפתה לעצמה, כך שנותר לה רק ככר לחם אחד. לא עברו כמה דקות, והנה עני נוסף דופק על דלת ביתה, ומתחנן לפת לחם. לא יכלה האלמנה לעמוד בפני תחנוניו ובכיו של אותו עני, ונתנה לו את פת הלחם האחרונה שנותרה לה לארוחת הערב. מיד הלכה, וקנתה בשארית כספה מעט חיטים נוספות, והלכה שוב לטחנת הקמח בנמל יפו וטחנה קמח חדש, אך לדאבונה הרב בדרכה חזרה לביתה, נשבה רוח חזקה, והעיפה את שקית הקמח שטחנה זה עתה היישר לתוך הים. נותרה האלמנה ללא קמח, וללא אפשרות לאכול כלום באותו היום. בצר לה פנתה לרב היושב בבית המדרש הסמוך לנמל, ושאלה בפיה, זו תורה וזו שכרה?, הרי את לחמי הדל נתתי היום לשני עניים, ובפרוטות האחרונות שנשארו לי, קניתי קמח חדש, והנה באה הרוח והעיפה את הקמח לים, ונותרתי ללא כלום. מדוע עשה זאת אלוקים לי? וכי עדיף היה שלא הייתי נותנת לעניים כלום?!

עודה מדברת עם הרב, והנה נכנסו לרב חמשה סוחרים עשירים, ובידם כד חרס מלא דינרי זהב, ובקשו לדבר עם הרב באופן מיידי, מיד החל ראש הסוחרים לספר לרב כי לפני זמן קצר היו הם בספינה מליאה סחורה מול נמל יפו, כשלפתע פגעה הספינה בסלע ונפער חור בספינה ומים רבים התחילו להיכנס לספינה שהייתה בסכנת טביעה, מיד התפללנו לה' שיציל אותנו ונדרנו נדר, אם נינצל, נתרום כד מלא דינרי זהב לצדקה, ולפתע נסתם החור והספינה ניצלה, ועתה באנו לקיים את הנדר לתת את הכסף לצדקה. שאל אותם הרב, אתם יודעים איך ניסתם לפתע החור? לא, ענו הסוחרים, אך אם הרב רוצה לדעת, נוכל לבדוק זאת בספינה העוגנת בנמל הקרוב אלינו. ביקש הרב מאחד הסוחרים לגשת ולבדוק זאת, ואכן לאחר כמה דקות חזר הסוחר ובידו שקית שבתוכה בצק שהיא זאת שסתמה את החור והצילה את הספינה. שאל הרב את האלמנה, המכירה את השקית הזו? כן, ענתה האלמנה, זאת שקית הקמח שהעיפה הרוח ממני לים והמים הפכו את הקמח לבצק. פנה הרב לסוחרים ואמר, את כד החרס המלא דינרי זהב, תתנו לאלמנה ענייה זו, שבזכותה ניצלתם מטביעה בים, ולאלמנה אמר הרב, עכשיו נוכחת כי בזכות מצוות הצדקה שעשית, קיבלת שכריך והפכת לעשירה גדולה, שוב לא תצטרכי לטחון קמח ולאפות לחם בדוחק ובעוני, משרתים יצלו לך בשר וימזגו לך יין, והכל בזכות הצדקה שעשית.

הוא אשר אמרנו "ו נ ת נ ו", אפשר לקרותו ישר והפוך, ויש לו משמעות דו צדדית. נשכיל ונבין זאת. אמן.

מה המקור של הסיפור הזה?